התולעת והדרקון

הרוע הנאצי השטני

 

הפילוסוף היהודי הגרמני וַלטר בנימין תיאר את ההיסטוריה בפסימיות רבה, והציגהּ כהרס וחורבן, ללא תוחלת וללא תקווה. הפילוסוף הישראלי ישעיהו ליבוביץ תיאר את ההיסטוריה האנושית כאוסף של אירועים המייצגים ברבריות, רוע ומפלצתיות, בד בבד עם ניסיונו של האדם להיאבק במגמות החורבן וההרס שבאירועים האלה.

ההיסטוריה מתחוללת כתנועת מטוטלת בין הרס לבין הניסיון לבלום אותו כדי להמשיך לקיים תרבות יציבה. כדי להבין את הרוע הנאצי ולהסבירו על פי מתודולוגיה של מדעי ההתנהגות, עלינו לבדוק אם אפשר לבדל את הרוע הנאצי מסוגי רוע אחרים שהופיעו על במת ההיסטוריה לדורותיה. תישאל השאלה: האם הג׳נוסייד הנאצי, שהופנה במובהק כלפי יהודים וכלפי צוענים (הגם שיש הבדלים מהותיים בין שני סוגי הג׳נוסייד האלה), נוסף על מיליוני הנרצחים האחרים, אכן שונה מסוגים אחרים של ג׳נוסייד שהתחוללו במהלך ההיסטוריה, הרחוקה והקרובה גם יחד, ובכלל זה במאה העשרים? כהנחת יסוד ראשונית אפשר לטעון שהאפיון המשמעותי של הג׳נוסייד הנאצי נובע מאידיאולוגיה גזענית מובהקת שאפשרה רצח מתוכנן, ללא כל אימפולסיביות. הרצח ההמוני התבצע במעין פס ייצור ביורוקרטי, שתחילתו בהנהגה הנאצית שהיתה מופקדת על התכנון, המשכו במהנדסים שבנו את הגטאות ואת מחנות הריכוז וההשמדה, אחריהם התליינים שהוציאו אל הפועל את הוראות ההנהגה והובילו את הקורבנות אל מקלחות הגז ואל המשרפות, ולבסוף העם הגרמני, שהראה אדישות להתרחשויות. לא זו אף זו, יש עדויות למעשי רצח שביצעו הנאצים פנים אל פנים, לא רק באמצעות כלי ירייה אלא גם במעשים סדיסטיים למיניהם. כבר בבחינה ראשונית, וללא השוואה מתודית לסוגי ג׳נוסייד אחרים, אפשר לומר שלרוע הנאצי יש אפיונים ייחודיים.

הפסיכואנליזה חוללה מהפיכה דרמטית בתרבות האנושית, בחשיפת תת-ההכרה של האדם. קודם לכן, האדם נתפס כיצור רציונלי, בעל מודעות וחופש רצון, שמחליט על התנהגותו ועל גורלו באופן שכלתני ועל פי תוכנית עתידית. הפסיכואנליזה הראתה שעשירית בלבד מחייו של אדם מוּנעת מכוח הרציו, ואילו תשע עשיריות מוּנעות מכוחה של תת-ההכרה, ובכך חוללה רעידת אדמה תרבותית ופסיכולוגית. החשיפה הדרמטית של המבנה הסטרוקטורלי של נפש האדם המפוצלת להכרה ולתת-הכרה, התעצמה עוד עם חשיפת התכנים החבויים בתת-ההכרה, כלומר בנבכי הנשמה. תכנים אלה נחשפים במהלך טיפול פסיכואנליטי, כאשר - כפי שהטכניקה הפסיכואנליטית מחייבת - על ספת הפסיכואנליטיקאי שוכב הנועץ, פניו כלפי התקרה, ומאחוריו יושב איש המקצוע ומאזין לרצף האסוציאציות המחשבתיות שהמטופל מביע. האסוציאציות החופשיות, ללא צִנזור רציונלי, כלומר ללא בקרה, חושפות תכנים שיש בהם כדי להבהיל ולזעזע את המטופל עצמו, את הפסיכואנליטיקאי ואת התרבות האנושית כולה. התכנים הנפשיים של האדם הנורמטיבי, הנאמרים בד׳ אמותיה של הקליניקה, מעידים על תוקפנות, רוע, מחשבות זדוניות, תשוקות אסורות ועוד רְציות המבעבעות בנפשו של הפרט כמו לבה רותחת בלוע הר געש. לא לחינם טען זיגמונד פרויד בספרו על החלום כי החלום מיילד תכנים אסורים במסגרת נורמות חברתיות. תכנים אסורים אלה מטלטלים את החולם ומבהילים אותו, וכדי לאפשר את תהליך החלימה, תכני החלום חייבים לעבור טרנספורמציה צורנית ותוכנית שבעקבותיה נוצרים סמלים המתפקדים כמסיכה מגוננת בפני האמת המבהילה. בחלומו, האדם נחשף לתשוקות אסורות, לתוקפנות הרסנית ולכל מיני מאוויים שהתגשמותם הלכה למעשה מסכנת את אפשרות קיומה של החברה האנושית. על פי פרויד, התרבות מתקיימת רק הודות לצנזוּר ערכי ורציונלי, אשר בולם, מעכב ומווסת את התשוקות האסורות ומצליח לחולל עידון (סובלימציה). התרבות מתפקדת אפוא רק הודות לסובלימציה החברתית הקובעת נורמות התנהגותיות וחוקים שהפרתם כרוכה בענישה.

הפסיכופתולוגיה, טען פרויד, מצויה בחיי היומיום. אין אפשרות לתחם את הרעים בצד מסוים ואת הטובים בצד הנגדי. הרוע והטוב חוברים יחדיו בכל אדם, במינונים שונים וביחסי גומלין ייחודיים, על פי הסטרוקטורה הנפשית האישית של כל אחד ואחד. תלמידו של פרויד, קרל גוסטב יונג, טען שבכל אדם חבוי ״הצל״ המייצג את כוחות האופל והרוע. ואולם יונג, בהשפעת מורו פרויד, הוסיף וטען שכוחות הצל עשויים לחוות טרנספורמציה לעבר סובלימציה, וכך הם נהפכים לחומר בעירה קונסטרוקטיבי למען יצירה ויצרנות של הפרט ושל החברה. היצירה האנושית, לטענת יונג, מושתתת על הגחלים הלוהטות של הצל הנפשי ושל כוחות הרוע, וגחלים אלה הכרחיות כדי לחולל יצירתיות, בתנאי שעברו טרנספורמציה סובלימטיבית - שאם לא כן, כוחות הצל יַפנו את האנרגיות שלהם אל מגמות הרסניות של סטייה חברתית, טירוף, חורבן, פגיעה ורצח.

על פי משנתו של הפילוסוף מרטין בובר, אפשר לאפיין את יחסי הגומלין בין בני אדם ואף לתחם אותם בשני קטבים: אני-לז (אני-זולת) לעומת אני-אתה. לטענת בובר, קיומו של האדם כפרט אינו אפשרי בנפרד. הקיום מתחולל רק כאשר יש זיקה בין האני לבין הזולת, כלומר השדה החברתי הנוצר בין האני ובין הזולת הוא המאפשר אונטולוגית את קיומו של האני ושל הזולת בנפרד. השדה החברתי של אני-זולת מאופיין, על פי בובר, בשתי דרכים: האחת, יחסים של אני-לז, הבאים לידי ביטוי בחִפצוּן האדם, כלומר בהתייחסות לזולת כחפץ שאפשר להשתמש בו לתועלת עצמית. הדרך השנייה, יחסי אני-אתה, המתבטאים בקשר אמפתי של אהבה, חמלה, התחשבות וסולידריות. הטוּב והרוע חוברים יחדיו בכל אדם במינונים שונים. לכן, בקשר עם האחר, לכל אדם יש נטייה הן ליחסים של אני-לז והן ליחסים של אני-אתה. גם ביחסי אהבה וקרבה של הורים לילדיהם או ביחסי אהבה וקרבה בזוגיות, יש תערובת של אמפתיה עד כדי נכונות להקרבה אלטרואיסטית למען האהוב, מצד אחד, עם ניצול תועלתני, במודע או שלא במודע, לצרכים אנוכיים ואינטרסנטיים, מצד אחר. כבני אדם, בשר ודם, אנו מאופיינים בו-זמנית במגמה ערכית כלפי הזולת וכלפי העולם ובמגמה אנוכית, תועלתנית ונצלנית.

כאמור, הרוע הנאצי התבטא הן במעשים מפלצתיים וברבריים שבלטו בעוצמת ההרס והרצח שאפיינה אותם, מצד אחד, והן במעשים שבוצעו בקור רוח ולא כאקט אימפולסיבי, מצד אחר. לפיכך, עלינו להבין את הרוע הנאצי ולהסבירו בהסתמך על ראייה רחבה ואוניברסלית של נפש האדם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקופות היסטוריות שונות, זאת כדי לנסות לבדלו ולתארו באמצעות אפיונים ייחודיים. לשם כך נעבור מתחום הפסיכולוגיה אל תחומים אחרים וננסה להבין את הרוע המטפיזי כפי שהוא מוצג בפילוסופיה, וכפי שהאידיאולוגיה המטפיזית פירשה ויישמה אותו בשפת מעשה בחיי היומיום. הקרימינולוג וחוקר המיתוסים והתרבות, שלמה גיורא שוהם, כותב על כך בספרו גאולה דרך הביבים: סטייה, אונטולוגיה ומיתוס. שוהם מסביר שהרוע המטפיזי בפילוסופיה מתבטא בתפיסה הגנוסטית ולפיה אלוהים אינו קיים לבדו אלא בד בבד עם ההיפוך הקומפלמנטרי שלו, שהוא השטן. לטענת הגנוסטיקאים, אלוהים, המייצג את הטוב, והשטן, המייצג את הרוע, חוברים יחדיו. הגנוסטיקה השפיעה גם על הפילוסופיה היהודית, ובייחוד על הקבלה, אשר גרסה שישועת הנפש עוברת דרך החטא. כלומר, כדי להגיע אל הגאולה האלוהית, האדם נדרש להתבוסס ברוע ובחטא. לפי תורת הקבלה, אלוהים מילא את החלל כולו, וכדי לברוא את היקום הוא נדרש להצטמצם. צמצום היתר של אלוהים גרם ל״שבירת הכלים״. ניצוצות הקדושה של האל התפזרו בעולם, המייצג את החומר ואת הטומאה. כעזר לאל הפגום, על האדם לחולל תיקון. עליו לאסוף את ניצוצות הקדושה, והדבר אפשרי רק באמצעות טבילה בחיי החומר והטומאה. גישה מטפיזית זאת באה לידי ביטוי הלכה למעשה גם במשנתו של שַׁבְּתַי צבי, אשר חייב את היהודים להתאסלם כדרך להגיע אל הגאולה. אחד ממשיכי דרכו, יעקב פרנק, חלם שהוא רואה את סולם יעקב העשוי בצורת האות הלטינית V, ואת המלאכים היורדים בסולם מטה כדי לעלות בצדו השני מעלה. גם יעקב פרנק צידד אפוא בירידה אל הביבים למען עלייה והשגת הגאולה.

בספרו הנזכר לעיל, שוהם מציג דרכים שונות המלמדות על הקשר בין הגאולה ובין הביבים. הדוגמה הקיצונית, ולכן האילוסטרטיבית ביותר, היא יצירתו של המחזאי הצרפתי ז׳אן ז׳נה. בעקבות פשעים שביצע, ז׳נה נכלא למאסר עולם. בכלאו הוא כתב את מחזותיו ותיאר את המניפסט של הפושע. שוהם מתאר כיצד במקביל לגאולה הלבנה הנורמטיבית הציב ז׳נה את הגאולה השחורה, ומסביר כי מבחינתו של ז׳נה, הגאולה השחורה באה לידי ביטוי בטריאדה של גניבה, בגידה ורצח. בגאולה הלבנה, הגניבה היא ההיפוך של שמירה על הרכוש הפרטי, הבגידה היא ההיפוך של נאמנות וסולידריות המאפשרות קיום של חברה תקינה, והרצח הוא ההיפוך של קדושת החיים. ביצירתו של ז׳אן ז׳נה, הגאולה השחורה אינה פנטזיית שווא של יוצר, אלא אפשר לחשוף אותה ולתארהּ דרך עבודתו של כל קרימינולוג המציג את עולם הפשע. הגניבה, הבגידה והרצח הם לחם חוקם של פושעים מסוגים שונים.

לאחר שהצגנו את הטענה שכל אדם מאופיין בו-זמנית במינונים שונים של וקטור הרוע וּוקטור הטוב, נשאלת השאלה: האם הרוע הנאצי הוא טוטלי, ללא קורטוב של חמלה וטוב אנושי, והאם הוא שונה קטגורית מסוגי רוע אחרים? בעבודה זאת אנו חולקים על שתי גישות קוטביות שמוצגות בספרות המחקרית על אודות הנאציזם. הגישה האחת מציגה את הנאציזם כשטני, ולפיכך כבלתי ניתן להתייחסות בכלים אנושיים מקובלים. הגישה השנייה מציגה את הנאציזם כרוע בנלי המאפיין כל אדם נורמטיבי. על פי טענה זאת, הנאצים נהגו בברוטליות בהשפעת אידיאולוגיה מסוימת, ובה בעת - בהשפעת לחץ השדה החברתי - אנשים נורמטיבים לא נרתעו ממעשים ברבריים. במחקרנו אנו טוענים ששתי גישות קוטביות אלה שגויות. המודל החדש המוצג בספר זה מכוּנה באופן מטפורי: ברבריות בנלית, ומשמעותו היא שהרוע הנאצי מאופיין הן כברברי והן כבנלי. במינוחים פסיכולוגיים אפשר לומר שהמודל הזה הוא ניסיון לחקור ולהבין את הפסיכופתולוגיה שבנורמליות בד בבד עם הנורמליות שבפסיכופתולוגיה.

נהוג לתחם בין טוב ובין רע על פי שני מודלים: האחד הוא דיכוטומי ובינרי, כשחור לעומת לבן, כאשר השחור מייצג את הרוע, והלבן מייצג את הטוב. המודל השני מצוי על רצף כמותי בין הרוע ובין הטוב, כאשר בין שני הקטבים אפשר להציג רצפים שונים של טוב ורע, בעוצמות שונות. במחקר זה אנו מציגים מודל שלישי, המושתת על הבנת נפש האדם. לפי המודל החדש, הרוע והטוב אינם מתוחמים לא באופן דיכוטומי ולא ברצף כמותי, אלא הם חוברים יחדיו, כפרט וכקבוצה של עם, על פי תורת התבנית (הגשטלט), שבה השלם הוא יותר מסכום חלקיו. לכן, הרוע המצוי באדם מסוים עלול להתעצם לכדי ברבריות במסגרת מערך (קונפיגורציה) תבניתי מסוים, ומנגד הוא עשוי להיות מעוכב ומעודן במסגרת מערך נפשי אחר. זהו הרקע לכך שהאבחונים הפסיכולוגיים של המנהיגות הנאצית חשפו שאין מדובר בחולי נפש או בפסיכופתים. הנאצים, רובם ככולם, התאפיינו במבנה אישיותי נורמטיבי. השאלה הנשאלת היא: הכיצד? כיצד יכלו אנשים נורמטיבים לבצע מעשי רצח ברבריים, וזאת ללא כל שמץ של קפריזיות אלא בהתנהגות מתוכננת ועקבית ובקור רוח אימתני? התשובה לשאלה זו תוצג במחקרנו לא על סמך מודל דיכוטומי - המחלק את בני האדם לשפויים לעומת משוגעים, או לנורמטיבים לעומת סוטים - וגם לא על בסיס תורת הרצף. בספר זה נציג, הן תיאורטית והן אמפירית (בהסתמך על אבחונים גרפולוגיים של המנהיגות הנאצית), את המודל התבניתי שבאמצעותו אפשר להבין כיצד גוף הרוע מועצם, ואף מאמֵץ סגנון סדיסטי נקרופילי, כאשר הוא מתפקד במסגרת קונפיגורציה טיפולוגית ייחודית לנאצים.

הרוע השטני הנאצי יוצג הן כנורמטיבי והן כפסיכופתולוגי, על פי התיאוריה הפסיכולוגית שפיתחתי, המכוּנה: תורת האישיות הקולאז׳ית, הגורסת שהפסיפס הנפשי של זהות האדם מורכב מאִיים של פסיכוטיות, נוירוטיות ונורמטיביות, המתקיימים בו-זמנית זה לצד זה. אדם נבדל מזולתו מכוח האינטגרציה הסינרגטית אשר יוצרת את השלם האישיותי ומקנה לו עוצמה ייחודית אישית, על כל ההיבטים הפסיכוטיים, הנוירוטיים והנורמטיביים. במילים אחרות, גרעין פסיכוטי עשוי לעבור עכבה ולתפקד באופן נורמטיבי, ואילו גרעין נוירוטי עלול לעבור העצמה ולתפקד באופן אָנורמלי. השוני נובע מהסינרגיה הכלל-אישיותית, אשר מקנה עוצמות שונות למרכיבים הנפשיים.