החיים ומה שלבשתי

חולצת כפתורים לבנה, או: להספיק עד גיל ארבעים

 

 

מה הספר שהכי השפיע עלייך?

את מי — חי או מת — היית רוצה לפגוש לארוחת ערב?

מה יש לך בתיק?

כמה פעמים בשבוע את עושה פֶן?

מה הדרך הכי משונה שבה מישהו התחיל אתך?

התחלת פעם עם מישהו?

מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

 

״אולי פשוט נמחזר את השאלות ששאלנו אותה בפעם הקודמת,״ מציעה נעמה בעודה נוקשת בעצבנות על שולחן המערכת בעט שארפּי שחור. נעמה היא הסגנית של רונה פיין, העורכת המיתולוגית של ׳היא׳, ומבחינתה ישיבת המערכת הזו מיצתה את עצמה כבר ב״כמה פעמים בשבוע את עושה פן״.

״ממילא היא לא ממש ענתה עליהן גם אז,״ מזכיר גיא, עורך המדורים, ומסתכל עלי. כשגיא אומר ״היא״, הוא מתייחס למורן דר, כוכבת עולה בשמי ערוץ הילדים, הפרזנטורית החדשה של ׳ללין׳ ונערת השער הבאה שלנו. מורן הייתה נערת השער שלנו גם לפני חצי שנה, כשנפרדה מבן זוגה דאז, האיש שהרוויח את חמש עשרה דקות התהילה שלו בזכות השתתפותו בתוכנית ריאליטי שבה הקפיד לשחות מדי לילה שחייה לילית. בעירום. בדצמבר.

אם תיתנו לי דקה וחצי, אני אשלוף מהזיכרון עוד שניים שלושה שערים שהיו לנו עם מורן דר בשנתיים האחרונות. לפני כל שער פגשתי אותה על סט הצילומים. בכל פעם הגעתי עם רשימה של חמישים שאלות ובכל פעם יצאתי מהמפגש עם צורך דחוף בשני אַדוויל. נעמה צודקת. אפשר למחזר את השאלות. הקוראים לא יזכרו אותן, מורן דר לא תזכור אותן, ואני מרשה לעצמי להמר בביטחון יחסי שהכוכבת העולה לא תזכור גם אותי. ״אז סגרנו,״ רונה מסכמת, מחייכת חיוך חצי מריר ומנמיכה מעט את משקפי הקריאה האלגנטיים שלה. ״ליבי, תסתדרי מפה?״

״ברור.״ אני תמיד מסתדרת מפה.

כשהייתי בת עשרים וארבע, צעירה בשנתיים מהדוגמנית המפורסמת מורן דר, אמא שלי קבעה אתי בבית קפה ברמת אביב. עוד לפני שהסלט הגיע — התפריטים עדיין היו מונחים על השולחן — היא הספיקה לספר שהתאהבה באישה. נעים מאוד, אני ליבי וזאת המשפחה שאליה נולדתי: דן־דן אחי הצעיר הוא מדען שכותב בשעות הפנאי ספרי מדע בדיוני לילדים (בשם בדוי). לאבא שלי יש מועדון סטנד־אפ בדרום העיר, מול הגלריה של אח שלו, ואמא שלי: האישה שמצליחה לשלב בחן יציאה מהארון עם הזמנת סלט ירקות קלויים ודיאט קולה. מה שאני מנסה לומר הוא שפגשתי בחיי מספיק אנשים מעניינים. מספיק כדי שתוכלו לסמוך עלי כשאני אומרת לכם שאני יכולה לזהות אנשים שאין להם מה להגיד הרבה לפני שאני שואלת אותם מה הסֵפר שהכי השפיע עליהם.

״מה הספר שהכי השפיע עלייך?״ אני שואלת את מורן דר עשרים וארבע שעות מאוחר יותר. אנחנו יושבות על ספת עור שחורה וארוכה בסטודיו של הצלמת גבי כץ. ברדיוס של ארבע מאות מטר בדרום תל אביב מצויים חללי הסטודיו של כל הצלמים שאנחנו עובדים איתם בעיתון. בכולם שוֹרה אותה איכות בוהמיינית, הם מוארים באותו אור בהיר שמגיע מכיוון דרום, ובכולם מככבת ספת עור זהה. בשנים האחרונות אנחנו מצלמים רק אנשים מפורסמים להפקות, אם כי ההגדרה ״מי הוא מפורסם״, או נכון יותר, ״מי הוא סלב״, גמישה מאי פעם. נושא ההפקה הפעם הוא ״שנת הניגודים שלי״, ומורן מצטלמת בשילובים שנחשבים מוזרים בעיני הקוראות הקבועות שלנו. את הפרופיל של הקוראת הקבועה שלנו אני יודעת לדקלם גם מתוך שינה: בת 65-30, נשואה, 2.4 ילדים, תואר ראשון, גרה בפריפריה, קונה את רוב הבגדים שלה ברשתות בקניונים, מפחדת לקנות בגדים באינטרנט. אני מוכרחה לזכור אותה. היא קהל היעד שלי. בזכות העובדה שהיא עדיין קוראת מגזינים משלמים לי משכורת.

אנחנו מצלמים את מורן דר, שנראית מתוקה ולא מזיקה, כשהיא לבושה בגלבייה מעוטרת בהדפסי ענק של מעצבת מקומית (להקרין נגישות!) ולרגליה סנדלי סטילטו מתוכשטים של מנולו בלניק (לייצר פנטזיה!), ואחר כך בשמלת בלרינה קלאסית עם ז׳קט ג׳ינס של ליווייס (להתרפק על וינטג׳!).

״מיטשל, בוא תעזור לי עם השאלות לעיתון. מה הסֵפר שהכי השפיע עלי?״ מורן מזעיקה אל הספה השחורה את מעצב השיער. מיטשל, דקיק כנערה ולבוש כולו בשחור (היישר ממחלקת הנשים של ׳זארה׳), כבר מזמן גמר לעבוד על השיער המפואר של מורן והמשיך לשלב הקפה. למתבונן התמים השיער המדובר נראה טבעי ורך, אבל רוח פרצים לא תצליח להזיז אותו מהמקום. הפוני שלה יכול להוציא למישהו עין. מורן מאופרת למשעי וכמעט נעלמת בין קפלי הגלבייה, שגם המידה הכי קטנה שלה גדולה עליה. היא משלבת רגליים יחפות על הספה — הנעליים יחכו לרגע האחרון, ומחר בבוקר יחזרו לאחר כבוד לחנות שבכיכר המדינה מבלי שיראו עליהן שהן בילו על סט צילומים. על הקצה המרוחק של הספה השחורה שׂרועה הדר, הסטייליסטית הקבועה של המגזין, רעמת התלתלים החומה והמפוארת שלה פזורה על המשענת. הדר כבר בחודש התשיעי ועדיין מקפידה על שפתון אדום. כיאה למי שהצליחה להעביר את ההיריון בלי לקנות ולו בגד היריון אחד, היא לובשת שמלת פייטים קצרה. עכשיו היא מחכה על הספה עד שעוזר הצלמת יסיים למרק את השירותים של הסטודיו באקונומיקה והיא תוכל להקיא שם בנוחות. בשליש האחרון חזרו לה הבחילות. אני תוהה איך היא מתכוונת להקיא עם השמלה הקצרצרה הזו, בברכיים חשופות על רצפת הבטון? כשאני הייתי בהיריון, המלתחה ההריונית שלי התבססה על מבחר נאה של טרנינגים אפורים מהוהים, כך שסוגיית ההקאה בשמלת נצנצים קצרה מעולם לא עמדה על הפרק.

״את לא צריכה את מיטשל כדי לדעת מה הסֵפר שהכי השפיע עלייך. אין פה תשובה לא נכונה,״ אני משקרת.

״ציפורים מתות בסתר?״ מורן מהססת.

״ממש. הספר שהכי השפיע עלייך,״ מיטשל מגלגל עיניים. ״אין סיכוי בעולם שקראת אותו. נראה לי שקראת איפשהו שזה הספר שהכי השפיע על אנג׳לינה ג׳ולי.״

״אוי! זה רעיון מצוין,״ מורן מזדקפת באושר. ״ליבי, מותק, גגלי לי שנייה מה הספר שהכי השפיע על אנג׳לינה.״

״אם כבר, תבדקו ב׳גוגל׳ מה הספר שהכי השפיע על ג׳ניפר אניסטון,״ נאנחת הדר כשהיא מנסה לשנות תנוחה על ספת העור. ״היא הרבה יותר נגישה ומתאימה לתדמית הקלילה שלך.״

חיפוש ב׳גוגל׳: הספר האהוב על אנג׳לינה ג׳ולי

תוצאה: ׳בחיפוש אחר דרקולה האמיתי׳. מעולם לא תורגם לעברית.

חיפוש ב׳גוגל׳: הספר האהוב על ג׳ניפר אניסטון

תוצאה: לג׳ניפר אניסטון אין ספר אהוב, אבל תשמחו לשמוע שהסרט האהוב עליה הוא ׳תנאים של חיבה׳.

חיפוש ב׳גוגל׳: הספר האהוב על נטלי פורטמן

תוצאה: ׳סיפור על אהבה וחושך׳, עמוס עוז

״הספר שהכי השפיע עלי הוא ׳סיפור על אהבה וחושך׳,״ מחייכת מורן דר. ״אני אוהבת כל מה שעמוס עוז כתב אי פעם, אבל הספר הזה נמצא תמיד ליד המיטה שלי, לצד נר ריחני של ׳ללין׳ שאני מכורה אליו.״

(מתוך הכתבה ׳שנת הניגודים שלי׳, מגזין ׳היא׳, מרץ 2014. מילים: ליבי גרנות; צילום: גבי כץ; סטיילינג: הדר פרבר)

וככה, רבותי, אנחנו עושים קסמים.

שבע עשרה שיחות שלא נענו ועשרים ואחת הודעות טקסט, מבשר לי האייפון בתום שעתיים על הסט. לו הייתי עורכת דין או עובדת בבנק, אולי הייתי נבהלת, אבל בתור עורכת אופנה, מדובר בשגרה ולא במשבר. קרוב לוודאי שתשעים ותשעה אחוזים מההודעות והשיחות שלא נענו הן מאנשי יחסי ציבור. חמישים אחוז מהם יהיו סביב הנושא הבהול: ״תבדקי שהמייל ששלחתי לך הגיע״, והנותרים ישמרו על עמימות ומסתורין: ״דברי אתי, דחוף״. אני מרפרפת על ההודעות במהירות, רק כדי לוודא שלא מסתתרות ביניהן הודעות מיונתן או מהמורות של הגרי ויואבי. ההודעה החשובה היחידה היא מנעמה מהמערכת. בתור הסגנית הנצחית של רונה פיין היא מזכירה לי שאנחנו צריכות לדון במסיבת הפרידה מרונה, שפורשת מתפקיד העורכת הראשית אחרי קדנציה מפוארת של עשרים שנה. אני מכניסה לרשימת המטלות היומית תזכורת לדבר איתה בערב, ומתפנה למשימה חשובה יותר: ארוחת צהריים. כמו תמיד, עקב העדר תקציב, הוגשו על הסט סודה, דיאט קולה וופלים מאובקים שאף אחד, חוץ ממני, לא שקל לגעת בהם. גם אני לא נגעתי בהם בסוף, אבל רק כי יש לי קצת כבוד עצמי. בהפקות אופנה הוופלים לא מונחים כדי שיאכלו אותם, הם מונחים שם כדי לראות מי לא יצליח להתעלם מהם באלגנטיות.

אחרי שעתיים של בהייה בפרצופה המנומש והמושלם של מורן דר, אני כמעט מופתעת לראות את הפנים שלי במראה הקטנה של השירותים. בגיל ההתבגרות בזבזתי יותר מדי זמן מול מראות. כשהייתי בתיכון מישהי מהשכבה מתחתי אמרה לי שהאף שלי מזכיר את האף של ברוק שילדס. לא ייאמן באיזו רצינות התייחסתי להערה המחמיאה הזו. מאז הייתי ניצבת מול המראה, מזיזה את הפנים קצת ימינה וקצת שמאלה, היקום כולו מתכנס לכדי נקודה אחת בקצה אפי, ומתרפקת על הידיעה שיש אדם בעולם שחשב, ולו לרגע, שיש לי פרופיל מוצלח עד כדי כך. היום, למרות העבודה בתעשיית האופנה, מראות הן פריט ריהוט שאני מעדיפה להתעלם מקיומו. ובכל זאת, כשאני שוטפת ידיים אין לי ברירה אלא להסתכל לעצמי בעיניים לכמה שניות: אני נראית בגילי.

דברים שכדאי שתדעו עלי #1

כשהייתי בכיתה ה׳ המחנכת של הכיתה החליטה לעשות ניסוי חברתי מהזן שהיום מזמנים בגללו את המועצה לשלום הילד: היא הצמידה לכל הילדים פתקים לגב החולצה והורתה לנו להסתובב בכיתה אנה ואנה לצלילי ׳זה עולם קטן מאוד׳. מדי פעם היא קטעה את המוזיקה ואנחנו כתבנו זה על גבו של זה מה אנחנו חושבים עליו באמת. בעילום שם, כמובן. בסופו של ניסוי חברתי בכנות ובאכזריות נותרתי עם פתק שעליו היה כתוב:

את יפה.

את לא יפה כמו שנדמה לך.

אני מקנאה בשיער שלך.

את השנייה הכי יפה בכיתה.

את שוויצרית.

היום כבר אפשר להודות, היה בזה משהו. לא קשה לגדול כשאת באופן רשמי למחצה הילדה השנייה הכי יפה בכיתה, עם נטייה למצוא חן בעיני המורים ועם מספיק חברים. אֶת הזכות ליילל על ילדות עשוקה כדאי שנשמור לילד שסבל מהזנחה מתמדת ולזו שסבלה מקשקשים. אבל תרשו לי להזכיר לכם ובעצם גם לעצמי: אף אחד לא נשאר בכיתה ה׳ לנצח.

בדרך הביתה, כשאני עומדת בפקק הקבוע שליד הבינתחומי ומעבירה תחנות ברדיו, אני מנסה להיזכר איזה יום היום. קיבלתי מייל על מכירה מוקדמת של מצעים אורגניים שתתקיים ביום חמישי, רק שאין לי מושג אם היום יום חמישי. או שאולי היום רק ראשון? אני תוהה איך זה יכול להיות שאישה בגילי לא זוכרת איזה יום היום. רביעי. כן, היום יום רביעי ונדרשו רק שלושים שניות כדי שאזכר בזה. לכבוד יום הולדתי השלושים ותשעה קיבלתי את הספר ׳למה לצפות כשאת בת 40׳. לא קראו לו ככה בדיוק. אני לא זוכרת כרגע איך קראו לו בדיוק, ואני לא יכולה לעשות משהו פשוט והגיוני כמו לגשת לספרייה בבית ולבדוק, כי מסרתי אותו מיד אחרי שקיבלתי אותו. למה מסרתי אותו? ובכן, בגלל הפרק הראשון. שמו של הפרק הראשון היה מובלט והודגש בקו תחתי: סימני הבלות.

אני לא צריכה את הספר כדי לדעת מהם סימני הבלות. יש לי רשימה מוכנה משלי.

מסימני הבלות (רשימה זמנית):

1. חיבה למצעים אורגניים.

2. פגישות יומיות עם החברות שלך בווטסאפ במקום בבר השכונתי. (פעם גרתן באותה עיר ונפגשתן פעמיים בשבוע, אבל היום אף אחת מכן כבר לא גרה בשכונה שיש בה בר.)

3. היקלעות לשיחות על שיפוצים ודיונים בנוגע לרכישת רכב בן שבעה מושבים שיכיל את כל בני המשפחה והכלב. (אין לנו כלב.)

4. קושי לעמוד בפיתויים, דוגמת ופלים מאובקים.

5. קושי להיפטר מעודף המשקל שסיפקו לך הוופלים המאובקים.

6. קשיים בשליפת עובדות פשוטות מהזיכרון, כמו למשל: איזה יום היום.

7. אם יעירו אותך באמצע הלילה וישאלו אותך מה הנעליים האהובות עלייך, את תגידי: נעלי בית פרוותיות של UGG.

8. מצד שני, אף אחד כבר לא מעיר אותך באמצע הלילה, בטח לא כדי לשאול אותך מהן נעלי הבית האהובות עלייך.

את הילדים אני מוצאת שרועים על השטיח בסלון, בינות להררי לגו. הבלגן מעורר בי געגועים לימים הטובים ההם, כשאי אפשר היה לגרום להם לעזוב את המחשב, והם ישבו בחדר מבהיק מניקיון ובלגנו רק עולמות וירטואליים. עתה הם מרוכזים בבניית כוכב המוות של דארת׳ ויידר, מוקפים בבובות ברבי שמסורקות בתסרוקת הנסיכה ליאה, בחוברות הוראות מקומטות ובקליפות פומלה.

״איפה סבתא?״ אני תולה את התיק ומחפשת במבטי את אמא שלי.

״אין לי מושג,״ אומרת הגרי, שהשיער שלה מעוצב בתסרוקת זהה לזו של הברביות. לקראת יום הולדתה העשירי היא אימצה חיתוך דיבור של בת עשרה מצפון תל אביב. אני משערת שהמקור הוא בדיבוב של סרטים מצוירים. היא נשמעת כמו טינקרבל לפני מחזור. ״אני חושב שהיא יצאה לגינה,״ יואבי עונה. הוא עדיין תולה בי עיניים מעריצות. הוא בקושי בן שמונה ועדיין נתון בעיצומו של השלב האדיפלי. פסיכולוגית ילדים ידועה הסבירה לנו לפני שנה שיואב היה אמור לצאת מהשלב הזה מזמן ושהוא תקוע בו כי אני לא משחררת. למעשה, היא אמרה: ״הוא תקוע בשלב האדיפלי כי אמא שלו לא משחררת.״ ״אמא שלו״, היא אמרה, כאילו אמא שלו לא בחדר. בכל אופן, אמא של יואב שחררה את הפסיכולוגית בתום הפגישה הזו. חברותי לפורום האמהות באינטרנט עודדו אותי מאוחר יותר באותו ערב בסיסמה הקבועה שלנו: ״אדיפוס, שמדיפוס, העיקר שהילד אוהב את אמא.״

אמא שלי אכן הייתה בגינה. רגליה השזופות מונחות על הספה הלבנה עם הפסים הכחולים, והיא בוחנת את הפדיקור האביבי הראשון שלה, מעשנת ומדברת בטלפון. היא תחגוג שבעים בשנה הבאה, אבל זה לא משהו שתצליחו לנחש כשאתם מסתכלים עליה. כשהיא רואה אותי מתקרבת היא ממהרת להוריד את הרגליים ולאסוף לתוך צלוחית את האפר שפיזרה בהיסח הדעת על השולחן. ״חמודה, אני אחזור אלייך,״ היא אומרת בקול צרוד מסיגריות למי־שזו־לא־תהיה מעבר לקו. ״ליבי בדיוק נכנסה.״

על שולחן העץ בגינה מונחת קופסת קרטון פרחונית שנראית לי מוכרת. ״זו הקופסה ששמרת בה כל מיני דברים בתיכון,״ היא מזכירה לי. ״אנחנו מפנות את הדירה לקראת המעבר, חשבתי שתרצי אותה.״

גם בלי לפתוח, אני יודעת בדיוק מה מחכה לי בקופסה הזו:

חבילת תמונות מהחופש הגדול בין כיתה י׳ לי״א, שבהן אני נראית שזופה ומאוד מאוד רזה, פתקים וברכות יום הולדת שנראו לי בזמנו נצחיים, בקבוק בושם ריק (של ליז קלייבורן. חשבתי אז שמצאתי את הבושם שילווה אותי כל החיים. הוא ליווה אותי עד הבקו״ם), תכשיטי פלסטיק שמסמנים את הרגע בזמן שבו הייתה לי סיבולת לאביזרים, זר פרחים יבשים ורשימת ״מי אני אהיה בגיל שלושים״ שכתבתי לעצמי בגיל שש עשרה.

״איזה קטע, הרשימה שכתבת לעצמך בגיל שש עשרה,״ אמא שלי אומרת.

״פתחת את הקופסה?!״ בכל מה שקשור לאמא שלי, אני לא יודעת למה אני עדיין מופתעת.

״ברור שפתחתי את הקופסה. את משאירה אצלי קופסאות בבית, זכותי לחטט בהן,״ היא כמעט משתעממת מול המבט הנוזף שלי. ״הרשימה הזו הזכירה לי את הרשימה הראשונה שעשית, כשהיית בת שלוש וציירת את הדברים שרצית ליום ההולדת, זוכרת?״

״איך לא שמרת את הרשימה הזו?״ אני נמלאת געגועים לילדה שפעם הייתי, גוש מתוק של תקוות ופוטנציאל.

״אוי, ליבינקה,״ אמא שלי נאנחת. ״מתי תוציאי את המקל מהתחת ותפסיקי להאשים אחרים בכל דבר?״ אלה שתי ההאשמות הקבועות של אמא שלי בכל מה שקשור אלי. לעומת אמי, שקלילותה גאוותה, אני מתנהלת בכבדות, ויש לי נטייה להאשים את כל העולם. לגבי ההאשמה הראשונה: היא צודקת. ככה זה כשגדלים אצל הורים היפִּים. את הופכת בקלות לילדה הכי אחראית בכיתה, זאת שמכינה כל בוקר סנדוויצ׳ים לה ולאחיה, בודקת אלף פעם אם אמא שלה לא שכחה שמחר יש יום הורים (היא שכחה) ומוודאת שאבא שלה התעורר בבוקר לעבודה. לגבי ההאשמה השנייה: היא טועה. אני לא מאשימה את כל העולם, אני מאשימה רק אותה.

אבא שלי, אגב, לא קורא לזה כבדות. הוא קורא לזה דיפלומטיות. ובמקרה שלו, אין ספק, כדאי להיות דיפלומטית. אין מה לעשות, בגלגול הזה זכיתי באבא בעל נפש חופשית הרבה יותר מהמומלץ אצל הורים.

לפני עשר שנים בערך אבא שלי הודיע לי ולדן־דן, אחי, שהוא עומד להתחתן עם מירב, הברמנית החדשה במועדון הסטנד־אפ שלו. מירב אמנם הייתה בת עשרים ושלוש, אך לדבריו ״חכמה מאוד. נשמה עתיקה. ממש־ממש־בוגרת־מכפי־גילה״. חשבון פשוט: החברה הבוגרת של אבא שלי נולדה כשאני הייתי בכיתה ב׳. אני לא אתקטנן ואספר בן כמה הוא היה אז. גם בזה, אגב, אני מאשימה את אמא שלי. תגובת הנגד של אבא שלי לעובדה שאשתו לשעבר עזבה אותו, ואחר כך עוד העזה להתאהב באישה, הייתה לפתוח בשרשרת ארוכה של מערכות יחסים קצרות עם נשים שהוא טרח להגדיר כ״סטרייטיות בעלות ליבידו בריא״. אני מצדי אבחנתי את החברות החדשות של אבא שלי כבעלות דימוי עצמי נמוך, שפע מחשיד של מערכות הלבשה תחתונה תואמות (שנשכחו חדשות לבקרים ברחבי דירתו) והעדר מוחלט של מודעות עצמית. או חוש הומור. בתקופה ההיא השיחות שלי ושל אבא שלי נשמעו בערך ככה:

הוא: את לא מאמינה איזה דייט היה לי אתמול.

אני: אני לא רוצה לשמוע.

הוא: את לא רוצה לשמוע איפה היא רצתה שנעשה את זה? אני לא מאמין לך.

אני: אני לא מאמינה שאתה לא מבין שאני לא רוצה לשמוע.

מכאן לשם, דן־דן ואני לא קיבלנו יפה את בשורת האירוסים למירב (שהקפידה לכתוב את שמה עם מקף: מי־רב), שאולי הייתה סטרייטית בעלת ליבידו בריא, אבל בין היתר טיפחה חיבה ממשית לסמים קלים וקלים פחות. דן־דן צעק שאין לו כוחות להתמודד עם אבא בגיל ההתבגרות ויצא בטריקת דלת, ולי לא נותר אלא להיכנס לנעלי הבת הטובה, תפקיד שמילאתי בעקביות מגיל עשר. הם לא התחתנו בסוף (מי־רב זרקה אותו לטובת סוחר הסמים שלה, ללא ספק נשמה עתיקה אף הוא), אבל מאז אבא שלי אומר שאני דיפלומטית. או במילים שלו, ״ליבי תאכל לעצמה את הלב ולא תגיד לך את מה שהיא חושבת אם נדמה לה שזה יפגע בך.״ הוא ואמא שלי חלוקים בנקודה הזו. עכשיו אמא שלי מוסיפה שהקופסה כבר הייתה בדרך למתקן המחזוּר ושברגע האחרון טליה, בת הזוג שלה, הצילה אותה. ״כמעט שכחתי כמה הבת שלי נוסטלגית,״ היא אומרת ומחכה להתפרצות הקבועה שלי, אבל אני מחליטה לתעל את הגרייס קלי הפנימית שלי, להיות קרירה ואצילית, ולא לתת לשיחה עם אמא שלי להתפתח לריב, ובמקום זאת מפסיקה לבהות בציפורני המוזנחות ופותחת את הקופסה. את הרשימה אני קוראת, למרות שאני זוכרת אותה כמעט בעל פה, אותה ואת נייר המכתבים הילדותי המעוטר בפרפרים שעליו נכתבה בכתב יד מסולסל. בגיל שש עשרה חשבתי שאין דבר כזה יותר מדי פרפרים.

מי אני אהיה בגיל שלושים

1. נשואה למישהו עשיר.

2. מעצבת אופנה בינלאומית.

3. שמות אפשריים לבנות שיהיו לי: קלייר (על שם הדמות של מולי רינגוולד ב״מועדון ארוחת הבוקר״), ויק (על שם הדמות של סופי מרסו מ״שיגעון של מסיבה״), סטפני (על שם הנסיכה ממונקו).

4. ללבוש: בשום פנים ואופן לא ללבוש ג׳ינס. ג׳ינס אחרי גיל 25 זה מביך.

5. לקרוא: רק ספרים עם משמעות. נגיד, מילן קונדרה. או ספרי שואה.

6. לא לקרוא בשום פנים ואופן: את ספרי העזרה העצמית שאמא מכורה אליהם.

7. בושם: ליז קלייבורן ביום, שאנל 5 בערב.

8. בית: על החוף בבית ינאי, עם רצפת עץ שבה יהיה פתח שדרכו רואים את הגלים.

שני הדברים שאני מבינה כשאני פותחת את הקופסה ונתקלת ברשימה אחרי שלא ראיתי אותה לפחות עשרים שנה הם:

1. הייתי אפילו יותר סתומה ויומרנית ממה שזכרתי.

2. בכל הנוגע לדֶק שדרכו רואים את הגלים, משהו בהחלט השתבש.

כשחושבים על זה, נותר פחות מחודש עד יום הולדתי הארבעים.

זאת הרשימה העדכנית שלי:

להספיק עד גיל ארבעים

1. לצבוע את השיער.

2. למצוא בייביסיטר במקום גילי שהחליטה (מהיום למחר!) להתקרב לטבע ביישוב קהילתי בנגב.

3. לקבוע תור לכירורגית שד.

4. לגלות את תחתית סל הכביסה.

5. להיגמל מפחמימות פשוטות.

6. לאתר, סוף סוף, את חולצת הכפתורים הלבנה המושלמת.

7. להפסיק לרכל.

8. להפסיק לשקר שקרים מחמיאים על עצמי.

9. לראות את ׳קזבלנקה׳ (כבר שנים אני מספרת למי שמוכן לשמוע שזה סרט ששינה את חיי. הגיע הזמן שאראה אותו).

10. לתרום את ספרי העזרה העצמית.