כל מה שאני צריכה

אמרתי שאספר להן הכול.

"הכול," אמרה ג'יימי. "הכול." ככה ג'יימי נוהגת לנהל שיחות: היא חוזרת על כל דבר לשם ההדגשה. הכול.

"אני מבטיחה לספר לכן כשאקבל את התוצאות," אמרתי אז, ופרסתי לעצמי פרוסת גבינה נדיבה. ההורמונים שלי, שעדיין משתוללים, גורמים לי להיות רעבה בטירוף, ואז לסבול מבחילה, ואז להיות רעבה שוב, וגם להיות רגשנית בלי שום סיבה נראית לעין. אני בוכה מפרסומות בטלוויזיה ובגלל עיכובים ברכבת התחתית. אני קונה כלי בית במבצעים מתוך דחף רגעי. יש לי דירה קטנה ושבע שמיכות טלאים דקורטיביות.

"אני חושבת שכולנו צריכות לזכור שנתנו לפולי את ערכת הדנ"א הזאת מלכתחילה בתור בדיחה," אמרה שרה. "זה לא היה רציני. לא נתנו לה את זה כדי להלחיץ אותה."

"לי אין בעיה להלחיץ את פולי," אמרה ג'יימי.

אמרתי שאספר להן הכול, אבל זה היה לפני חודש, כשחגגנו לי יום הולדת בדירה של הלן. כובע ליצן, קאפקייק שוקולד, חבילה מרובעת קטנה עטופה בנייר עטיפה מבריק ובסרטים, ואז גם חבילה גדולה יותר. "אעדכן," אמרתי אז על בדיקת הדנ"א. מוצא אתני, הרכב גנטי, בני משפחה אבודים. בזמן שג'יימי גלגלה עיניים והלן הזכירה מישהי במשרד עורכי הדין שלה שעשתה את אותה בדיקה וגילתה שהיא חצי רוסייה, שרה, שתמיד דואגת לי, אמרה שוב: "בלי לחץ בכלל. רק בשביל הכיף."

עכשיו אני מרגישה את הדף המקופל בתיק הבד שלי, ואין בזה שום הרגשה של כיף. אני מרגישה שהדף לוהט כל כך ששלושתן יכולות לראות אותו זוהר כמו גחלילית מתחת לעלה, קבור תחת מערכי השיעור שלי, תיקיית החיבורים, המחשב, ותיק האיפור הרקום שבו אני מחזיקה את הטמפונים, כי למרות כל המאמצים שלנו — של מארק ושלי ושל הרופאים — אני לא בהיריון.

אני לא יודעת למה הדפסתי עותק פיזי של תוצאות הבדיקה. אני מניחה שזה מפני שההדפסה עשתה אותן אמיתיות יותר, כשחלק ממני רצה שהן פשוט ייעלמו, שאחזור לערב ההוא בחדר האמבטיה כשדחפתי את המטוש המטופש לתוך הפה וסובבתי אותו בחלל הלחי, בדיוק מאחורי המקום שבו כילדה היו לי גומות חן, לפני שהפכו לשקעים של גיל ארבעים. הפריטים מהקופסה הקטנה של מתנת ה"רק בשביל הכיף" נערמו בצד הכיור כמו שנערמו כל בדיקות ההיריון וערכות הביוץ. אני עושה יותר בדיקות משהתלמידות שלי בבית הספר וינדזור עושות מבחנים.

שרה והלן, ובמיוחד ג'יימי, רוצות שאספר להן הכול, כל מה שכתוב בדף שבתיק שלי. אבל אני לא מוכנה לעשות את זה, עדיין לא. וזו הסיבה שחודש אחרי אותה חגיגת יום הולדת אני עומדת קפואה ליד דלת הדירה של שרה ומקשיבה לקולות העמומים של שלושתן משוחחות בפנים.

זה נשמע כמו סימפוניה של שיחה: קולה של הלן נמוך ומלודי, שרה משתלבת מדי פעם בקולה הגבוה והמתוק, ואז ג'יימי, הכי רועשת, הכי חדה. תוף דוּד אולי? אני מבינה מספיק במוזיקה קלאסית כדי להעריך אותה, אבל לא מספיק כדי לשייך כלי נגינה לקולות של החברות שלי. אני לא יודעת על מה הן מדברות, אבל כנראה על הנושאים הרגילים: העבודה של הלן במשרד עורכי הדין, לאילו ארגונים שרה תורמת, הבעל המעצבן של ג'יימי והמטופלים המעצבנים שלה בקליניקה. מעולם לא הצלחנו להבין אם הנישואים של ג'יימי טובים או רעים, אם היא אוהבת את ברט או רק סובלת אותו, כי היא מדברת על כולם כאילו הם מעצבנים באותה מידה. וזה כולל אפילו אותנו לפעמים.

אבל אני יודעת בוודאות שהן לא מדברות עלי, ואם כן, אלה לא דברים רעים. אנחנו לא חבורה כזאת. אם אנחנו רוצות לדבר זו על זו, אנחנו עושות את זה פנים אל פנים, עם יין לבן סביר. אני אמנם כבר כמעט לא שותה, אבל האחרות כן. לא שרדונה; ג'יימי שונאת שרדונה. לא יין יקר; שרה חושבת שזה פשע להוציא הרבה כסף על בקבוק יין כשיש כל כך הרבה מצוקה בעולם, אף על פי שהיא יכולה להרשות לעצמה יינות יקרים יותר מכל אחת אחרת מאיתנו.

"אנחנו יודעות, אנחנו יודעות, אנחנו יודעות," ג'יימי תגיד כששרה תזכיר כמה משפחות חסרות בית יש בעיר. "ג'יימי," הלן תגיד בניסיון לרסן אותה, אף על פי שזה בבירור בלתי אפשרי. יש מעין איזון בקבוצה שלנו, כך שגם אם אנחנו סוטות לכאן ולשם, איכשהו תמיד אנחנו חוזרות למרכז ולשלווה. אנחנו נפגשות כבר שתים־עשרה שנים. השלוש האלה עברו איתי שינוי קריירה, גירושים, שנתיים של התנזרות כמעט מוחלטת ומיזנתרופיה גמורה, רצף של דייטים נוראים, ואז מארק. ברגע שנפטרנו מרייצ'ל נוצרה כימיה אידיאלית. ורייצ'ל בכלל היתה באשמת הלן. הלן סוף־סוף הפסיקה להתנצל על מה שהיא כינתה "תקרית רייצ'ל", אף על פי שכולנו סלחנו לה לפני שנים. אני אוהבת את הלן. אני ממש אוהבת את שרה. אני אפילו אוהבת את ג'יימי. אמרתי לה את זה פעם, אבל רק כשהיא כבר נכנסה למונית. "גם אני אותך," היא לחשה באוזני.

אנחנו נפגשות פעם בחודש, וכך מצאתי את עצמי עומדת עין מול עינית מחוץ לדלת הדירה של שרה. לפי הקולות שלהן אני יודעת שהשלוש כבר יושבות בסלון מסביב לשולחן הקפה מזכוכית. דלת הדירה מובילה למסדרון ארוך שנפתח לסלון ולחלונות, עם נוף לשבילים ולעצים של סנטרל פארק. שרה מחזיקה משקפת על אחד ממושבי החלון; בלילה אפשר לפעמים לראות מתחת לאחד מפנסי הפארק משפחת דביבונים מדדה על הדשא. זו דירה של מישהי עם הרבה כסף אבל בלי העמדות פנים. שרה תמיד אומרת שכל מה שהיא באמת צריכה זה את הנוף לפארק בחוץ, מירוק חיוור לירוק עמוק, לזהב ואדום, לבז' ושחור; אביב, קיץ, סתיו, חורף, ושוב מההתחלה.

אני לא חושבת ששרה משתמשת אי פעם בעינית. כדי להגיע לדירה שלה צריך לעבור את השוער, והשוער בודק עם הדיירים. "כל המבקרים צריכים להודיע על בואם" כתוב על שלט בדלפק הקבלה. כשהשליח מגיע על האופניים שלו עם האוכל הסיני, אחד השוערים מעלה את השקיות לדירה.

הדלת לדירה אפילו לא נעולה, אני יודעת, ובכל זאת עמדתי שם ובהיתי בעינית. כשהייתי בת שש או שבע, גאריסון, אחי הגדול, אמר לי שאסור לעמוד מול עיניות כאלה בדלת של דירה, כי אם יש מתנקש בפנים, הוא יראה את הצל של מי שנמצא במסדרון עם העין צמודה לעינית, ידע שאת עומדת שם ויירה בך.

"למה שמישהו ירצה לירות בי?" שאלתי. "אני אפילו לא מספיק גבוהה. אתה אפילו לא מספיק גבוה."

"את אף פעם לא יודעת מה הולך לקרות, פולי," גאריסון אמר. שזה משהו שגאריסון עדיין אומר לי לפעמים.

אז סוף־סוף סובבתי את הידית לדירה של שרה ונכנסתי פנימה.

"הנה את!" ג'יימי קראה מקצה המסדרון.

"היי, מותק," אמרה שרה.

"אל תקומו," אמרתי. הנחתי את התיק והז'קט שלי על הספסל בכניסה, ליד התיקים והז'קטים של ג'יימי והלן, ושקעתי לתוך אחת הכורסאות המרופדות הגדולות. הרהיטים של שרה הם איכשהו כמו שרה, תמיד מוכנים לתת לך חיבוק. בחדר עמד ריח קלוש מהרחוב, שילוב של פיח, ריח של גראס, דשא קצור ועצים פורחים, שהיה נעים באופן מוזר. שרה היא מהאנשים היחידים שאני מכירה בניו יורק שפותחת חלונות. הכלל אצל רוב האנשים ברוב המקומות הוא מיזוג אוויר ממאי עד אוקטובר, חימום מנובמבר עד אפריל. הפנים נפרד מהחוץ. שזה, אם חושבים על זה, נכון לגבי רוב הניו יורקרים, כולל אותי. הפנים נפרד לחלוטין ממה שרואים בחוץ.

"היה יום ארוך?" שאלה הלן.

"יום הצגת פרויקט גמר," אמרתי.

"מי מהבנות מרפאת סרטן?" שאלה ג'יימי.

"הן די מדהימות," אמרתי. "למרות שלפעמים השאפתנות שלהן מפחידה אותי."

"למה שהן יהיו שאפתניות?" אמרה ג'יימי. "כבר יש להן הכול."

"תמשיכי, פולי," אמרה הלן, ונתנה בג'יימי מבט אלכסוני.

"היו ארבעה פרויקטים בהיסטוריה," אמרתי, והנחתי אגרול וכיסון חזיר מטוגן על אחת הצלחות הקטנות בעבודת יד של שרה. "אחד על ועידת סנקה פולס, שהיה כמעט ברמה של דוקטורט. ההורים שלה היו בעננים מרוב גאווה."

"בגלל זה את מאופרת," אמרה ג'יימי, שנשענה קדימה וצמצמה את עיניה. "אפילו מייק־אפ?"

הפה שלי היה מלא ולא היה צורך להגיב. כמעט כל השאלות של ג'יימי הן רטוריות. היא כבר יודעת את התשובות. חוץ מהתשובה שעל פיסת הנייר המקופלת שחבויה עמוק בתוך התיק שלי, כאילו יכולתי לקבור אותה מתחת לחפצים של החיים הרגילים והיומיומיים שלי.

"יש לך משהו לדווח?" הלן שאלה.

"תני לנו הכול. כל המרבה, הרי זה משובח," אמרה שרה.

"מי מתחת לגיל תשעים מדברת ככה?" אמרה ג'יימי. "'כל המרבה, הרי זה משובח'? מה הלאה? 'נפל לו האסימון'? 'סערה בכוס תה'?"

"אף פעם לא הבנתי את 'סערה בכוס תה'."

"ומה עם 'נשמע כמו תקליט שבור'?"

"ג'יימי, את מאבדת את חוט המחשבה," אמרה הלן. "פולי, אנחנו רוצות לדעת מה גילית כשתגלי את זה. אלא אם כן את לא רוצה לספר לנו מאיזושהי סיבה."

"לעזאזל עם זה," אמרה ג'יימי. "אנחנו רוצות לדעת הכול. הכול."

השפלתי מבט לצלחת, בפה עדיין מלא, ונענעתי בראשי. תמיד היה לי קל יותר לשקר במחוות גוף מאשר במילים. מילים מחייבות אותי. הפנים שלי, פחות. זה ככה מאז שהייתי ילדה קטנה. פנלופה איזבל גודמן, האם ירקת את האפונה לכיור? נענוע ראש. ברגע שהיה לנו טוחן אשפה זה היה הרבה יותר קל, במיוחד כי אמא שלנו בקושי היתה אז בבית לארוחות ערב. יכולתי לשפוך הכול — חזה עוף, אורז, אפונה — לתוך הטוחן, וכבמטה קסם זה היה נעלם. אפילו עצמות העוף, אף על פי שהן עשו הרבה רעש. "יש שם מזלג בפנים?" היה אבא שלי קורא מחדר העבודה שלו.

"אני מתארת לעצמי שניתוח דנ"א אמיתי לוקח זמן," אמרה הלן.

"עבר חודש," אמרה ג'יימי. "חודש שלם."

"כמו שאמרתי," אמרה הלן, והרגשתי את המסמך בתיק שלי לוחש: זה לא לוקח הרבה זמן בכלל, לא כל כך הרבה. פולי יודעת, היא פשוט לא רוצה לדון בזה עדיין. או בכלל.

"שכחתי להביא את העותק שלי של הספר הערב," אמרתי, משנה נושא.

שרה הושיטה יד לאחד השולחנות הצדדיים והרימה ספר עבה עם הדפס של ציור שמן על הכריכה. "'מריה תרזה מאוסטריה'," היא אמרה. "ב'ג'ורנל' כתוב שהביוגרפיה הזאת מאנישה אותה יותר מאי פעם. היו לה שישה־עשר ילדים!"

ג'יימי הניחה את כוס היין שלה בכזאת עוצמה שפחדתי שהרגל תישבר. "קראת את הספר?" היא שאלה.

"או, אלוהים אדירים, תירגעי," אמרה שרה. "קראתי את הביקורת לפני ששלחתי את הספרים. פתחת בכלל את שלך?"

ג'יימי נענעה בראשה. גם אני. "שלי על שולחן הקפה," אמרה הלן. "אני אוהבת את הדיוקן. היא נראית כאילו היא תהרוג אותך ותאכל אותך. מה שמתקבל על הדעת. מתברר שהיא שלטה על חצי מאירופה."

"קראת את הספר!" אמרה ג'יימי.

"קראתי את הטקסט בגב הכריכה," אמרה הלן.

"אני חושבת שזאת רמאות," אמרה ג'יימי.

"אני הולכת לקחת סודה," אמרתי. "עוד מישהי רוצה?"

"אני אשמח," אמרה הלן.

"אני אביא את הבראוניז," אמרה שרה, וידעתי שזאת לא הסיבה שהיא הלכה אחרי למטבח. היא קלטה שלא לגמתי אפילו מהיין. היא לא ידעה אם להיות מודאגת או שמחה.

"את בסדר?" היא שאלה.

"אני בסדר," אמרתי. "הבטן שלי קצת מתהפכת, אבל לא מהסיבה שאת חושבת."

"אני מצטערת," היא אמרה.

"אני בסדר," אמרתי.

"באמת," לחשתי באוזנה של שרה כששלושתנו נפרדנו לשלום בפתח הדלת בעודנו אוספות את החפצים שלנו. הלן היתה אחראית לבחור את הספר הבא. היא אמרה שהיא חושבת שזה יהיה הרומן החדש הזה שמתרחש באפגניסטן וקיבל ביקורות כל כך טובות. "הו, זה ספר לחוף הים," אמרה ג'יימי.

"אני לא חושבת שאת יכולה להתלונן על ספר שאת אפילו לא מתכוונת לקרוא," אמרתי.

"אה, אני יכולה להתלונן על כל דבר," אמרה ג'יימי, ושרה צחקה.

כשהגעתי ללובי של בניין הדירות שלי ראיתי את בעלי עומד ומחכה למעלית. אנחנו נשואים כמעט שש שנים, ואני עדיין תמיד כל כך שמחה לראות אותו. "היתה לך ישיבה מאוחרת בבית הספר?" מארק שאל, ולקח את התיק שלי.

"מועדון קריאה. מה איתך?"

"הזברה ההריונית."

"מה שלומה?"

"עדיין מצג עכוז, לפחות בינתיים."

"ניסית להפוך אותו?"

"עדיין לא."

"אתה יכול להפוך אותו?"

"אני עוד לא יודע. אולי."

במעלית הוא נישק אותי. מארק תמיד מנשק אותי במעלית, לא נשיקה רטובה ובלתי הולמת כמו אלה שבנדיקט היה נותן פעם, שהביכו וריגשו אותי. הנשיקה של מארק היתה סתם נשיקת "אוהב אותך" חטופה. "סיפרת להן על תוצאות הבדיקה?" הוא שאל.

"עדיין לא," אמרתי. "אני אספר."

"חבל שהן בכלל נתנו לך את הדבר הזה," הוא אמר כשדלתות המעלית נפתחו מחוץ לדירה שלנו. "אני חושב שרוב הבדיקות האלה בכלל לא מדויקות. אם מישהו רוצה לגלות אם הוא באמת מאה אחוז אירי, זה דבר אחד. אם הוא רוצה לגלות אם הוא נושא גנים של מחלה קשה, הוא צריך ללכת לגנטיקאי."

"ואם הוא רוצה לגלות אם יש לו בן משפחה שהוא לא יודע עליו שום דבר ולא יכול אפילו לדמיין איך הם עשויים להיות קרובים?" שאלתי.

"אני חושב שרוב הבדיקות האלה בכלל לא מדויקות," חזר מארק, שתמיד מנסה להגן עלי מפני אומללות או חרדה. במבואה הזעירה שלנו הסתכלתי על השולחן הקטן ועל הווים שתליתי מעליו למפתחות שלנו, על התיקים שלנו, על הנעליים שלנו. התרמיל של מארק היה במקום שבו הוא תמיד משאיר אותו, מתחת לרגליים המתקפלות של השולחן הצדי, שם היה כשמארק יצא לעבודה באותו בוקר ושוב שכח אותו. הוא ראה אותי מסתכלת עליו ומשך בכתפיו. "ממילא לא באמת הייתי צריך אותו," הוא אמר. לחיות עם מארק זה כמו "חפש את המטמון" נצחי עם רמזים עמומים. הארנק שלו? המעיל שלו? התרמיל שלו? כולם היו כנראה במקום כלשהו, רק שאף פעם לא ברור איפה. פעם איחרתי למועדון הקריאה כי הוא לקח שלושה סטודנטים לווטרינריה למסעדה תאילנדית, והתקשר להגיד שאין לו ארנק. הוא חיבק אותי כשמסרתי לו אותו ליד הדלת של בית הלוטוס.

תליתי את המפתחות שלי על הוו, צפיתי בו מניח את התיק שלי על השולחן, ואז נכנסתי למטבח והתיישבתי. "כמעט אמרתי משהו ממש בסוף," אמרתי. "בפתק מעוגיית המזל שלי היה כתוב: 'צרה שאינך חולק היא צרה כפולה'."

"את האדם היחיד שאני מכיר שה'מזל' שלו באמת אומר משהו משמעותי," הוא אמר. "בפתק האחרון שאני קיבלתי היה כתוב משהו כמו 'הרוח נושבת על פני המדבר'."

ערב אחד לפני שש שנים, במסעדה בצ'יינה טאון, כששאריות השלד של ברווז בנוסח פקינג פזורות על השולחן, פתחתי עוגיית מזל והוצאתי פתק שהיה כתוב בו: "האושר נמצא ממש מולך". זו היתה הפעם הרביעית שמארק הזמין אותי לצאת. או אולי זה נחשב השלישית. בדייט השלישי שלנו ישבתי על הבר בסוהו במשך שעה ואז עזבתי, זועמת ומיואשת, כי חשבתי שהוא שונה, אפילו טוב, לא מהסוג שיבריז לי. הוא התקשר אלי באחת־עשרה בלילה, וברקע שמעתי קולות של מה שנשמע כמו געיות. "פולי, פולי," הוא אמר. "לא שכחתי שיש לנו דייט ביום רביעי. פשוט שכחתי שהיום יום רביעי!" בהתחשב במקום האפל בלב שלי בכל הנוגע לגברים, היה כמעט בלתי אפשרי להאמין לזה. עכשיו ידעתי שהיכולת של מארק לשכוח איזה יום היום היא תופעה אמיתית, וכך גם הוא.

ליד השולחן באותה מסעדה סינית הוא הרים את הצ'ופסטיקס שלו, ואחרי שהתנצל על ההברזה בסוהו, הזמין אוכל, ואז התנצל שוב, הוא אמר: "לפעמים אני חושב שהמוח האנושי הוא כמו בית, ואצלי האורות דולקים רק בחדר אחד בכל פעם."

"זה פיוטי להפליא," אמרתי.

"באמת? באמת?" והפנים שלו אורו.

באותו ערב נכתב על הפתק בעוגייה שלו, שהוא העביר אלי: "הירח מאיר את הדרך לעתיד".

"מי כותב את הדברים האלה?" הוא אמר, ואז הושיט יד לפתק שלי וקרא בקול: "'האושר נמצא ממש מולך'. בבקשה!" הוא אמר, והחזיר לי אותו. הפסקתי להאמין באושר, ובגברים, ואז האושר היה ככל הנראה בגבר הזה שישב ממש מולי. ניסיתי להיאחז בזה בכל פעם שהסתכלתי על מארק, ברעיון שהאושר עדיין נמצא ממש מולי גם כשהעצב נעץ את טפריו בחזה שלי. הפתק מעוגיית המזל ההיא חי בקופסת העץ הקטנה שבה שמרתי את התכשיטים שלי.

"האם עובר של זברה במצג עכוז מתהפך אי פעם בעצמו?" שאלתי.

"והיא מנסה להחליף נושא, גבירותי ורבותי," הוא אמר. "מה עם אח שלך? דיברת איתו על בדיקת הדנ"א הזאת? את חייבת לדבר איתו."

"בשבוע הבא," אמרתי.