משחקים מאורגנים 3 - משחקים של שנאה - חלק ב'

פרק 1

רוזלי

"ישנת טוב?" שואלת תרזה ברגע שאני נכנסת למטבח למטה, לבושה בסווטשירט אחר של נובה. הוא ארוך כמו שמלה, ומגיע עד אמצע הירכיים שלי. נובה כמעט דחף אותי בחזרה למיטה, אחרי שראה אותי ככה.

ברחתי מהחדר לפני שהוא הספיק לעשות את זה, זכרתי לקחת איתי את הקינדל.

"כן." והיה לי בוקר מטורף. המוח המעורפל שלי שכח לגמרי שאנחנו בבית של ההורים שלו. "לא נהניתי ככה כבר המון זמן."

"את לא מרגישה טוב, רוז?" תרזה מכווצת את העיניים בדאגה. "כואב לך הגרון?"

אלוהים אדירים. אדמה, תבלעי אותי עכשיו.

אני נשמעת עד כדי כך נורא?

אני רוצה למות מבושה. אני מסתירה את הלחיים הסמוקות שלי מאחורי השיער ומכחכחת בגרוני. "כנראה בגלל המים הקרים ששתיתי בלילה."

"אל תדאגי, אכין לך תה," היא אומרת ברוך. "זה יעזור לך."

"תודה." אני מודה לאלוהים שנובה לא יכול לשמוע את השיחה הזאת. "אני יכולה לעזור לך?"

"כמעט סיימתי. אני מקווה שאת אוהבת סמוסות וקצ'ורי. ואם את מעדיפה משהו קל בבוקר, הכנתי גם כריכי חמאת בוטנים וחתכתי פירות טריים."

"כריך יהיה מושלם," אני אומרת. "ואם לא אכפת לך, תוכלי לארוז לי קצת סמוסות וקצ'ורי? אוכל אותם בהמשך היום."

"כמובן, מתוקה." היא צוחקת. "אני כל כך שמחה שסוף־סוף יש כאן מישהי שאוהבת לאכול כי אני אוהבת לבשל. נובה ואבא שלו בריאים מדי, כל הזמן סופרים קלוריות. אני נשבעת שאני לא מבינה את זה."

"אל תפתי אותי, עוד אגיע לכאן כל יום."

"עכשיו, את האדם האהוב עליי בבית," היא מתבדחת ואז לוחשת, "רק אל תספרי לנובה."

"זה יהיה הסוד שלנו."

"בהחלט." אחרי שהיא מגישה לי כוס תה, אני מסתכלת עליה כשהיא אורזת לי שקית עם אוכל. "יש לך כבר שמלה לשבת הקרובה, רוזלי?"

קבלת הפנים של אחרי החתונה. "כן, בחרתי אחת. מי אמור להגיע? חשבתי שרוב האנשים היו בחתונה."

"הזמנו רק את הקרובים ביותר. הפעם תהיה יותר תקשורת, וגם שותפים עסקיים וכוכבים מהתעשייה. את יודעת איך זה."

כל החיים שלי נסובו סביב אירועים נוצצים כאלה.

תרזה ממשיכה, "זה בעיקר בשביל הנראות. כולם להוטים להכיר רשמית את הזוג החדש. לנשים זו הזדמנות לרכילות, והגברים מדברים על עסקים וסוגרים עסקאות."

"אני מבינה, אבל לא ראיתי אותך בהרבה כאלה."

"כן, אני פחות טובה במפגשים חברתיים, על אף שכבר הייתי אמורה להתרגל לזה. חוץ מזה, ענייני הבריאות שלי לא ממש מאפשרים לי לקחת חלק באירועים כאלו."

היא נראית תוססת כל כך, שקל לפספס את הרזון המובהק. את השקיות מתחת לעיניים. ובעיקר, את העצב ואת השדים שהיא מחביאה עמוק בפנים.

בכל פעם שראיתי אותה בציבור, אפילו בחתונה שלי, היא הסתירה את זה בצורה מושלמת.

הלוואי שהיה לי אומץ לשאול אותה על זה.

"מיה גם אמרה משהו על איזו הכרזה חגיגית?"

"באמת?" תרזה מהמהמת. "אולי דאניש מתכנן להודיע משהו. אני לא ממש זוכרת. כל מה שקשור לעסקים משעמם אותי. אולי תביאי לי את הטלפון שלי מהחדר ואני אשאל אותה?"

אם דאניש מתכנן להודיע משהו, אבא שלי בטוח יודע מזה.

וכיוון שהוא לא יספר לי, אני צריכה לגלות ממקור אחר.

"אין בעיה."

אני קמה מהכיסא ויוצאת מהמטבח, עולה במדרגות שבקצה המסדרון. אני זוכרת מהסיור שהיא עשתה לי שחדר השינה שלה נמצא בסוף. הבית שנובה גדל בו לא נופל משל ההורים שלי, אבל הוא בנוי בסגנון פתוח ומרווח.

ובכל זאת, אני הולכת לאיבוד.

"שיט," אני מקללת כשאני מבינה שפניתי במקום הלא נכון. אני עומדת להסתובב כשקולות כועסים מגיעים אל אוזניי. אני מזהה את הקול של נובה מייד ומופתעת לגלות שהקול השני הוא של דאניש. זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו נסער. הוא תמיד שלֵו כל כך.

הם רבים? זה קשור למתח ששרר ביניהם אתמול בלילה?

מסוקרנת, אני עוקבת אחר הקולות.

"למה עדיין לא שכרת חוקר פרטי?" דורש דאניש. "תשכור את קיאן. החברה שלו היא הטובה ביותר בחקירת ריגול תאגידי."

"כי אני לא רוצה לסכן את ההתקדמות שלי בפרויקט במזרח התיכון. אם הם ישמעו שיש לנו חפרפרת שפוגעת בלקוחות שלנו, הם יסתלקו בלי לחשוב פעמיים," נובה עונה בטון זהה. "גם מיהיר שם עליהם עין."

השם של אבא שלי מאיץ את ליבי. הוא חושב שאבא שלי קשור למה שקורה בחברה שלו?

"מי יודע על זה?"

"רק הצוות המצומצם שלי."

"אפשר לסמוך עליהם?"

אני שומעת את נובה נושף בתסכול. "מישהו כבר בודק אותם. אף אחד מהם לא מעלה חשד. אם יבינו שאנחנו חוקרים לא נתפוס את הבוגד. ואם זה ידלוף לתקשורת, זה ייצור עוד בעיות."

"תעשה מה שאתה מוצא לנכון."

"שמעתי שאתה מתכוון להכריז על פתיחת הנמל החדש בקבלת הפנים. אתה לא חושב שאתה הולך רחוק ומהר מדי עם מיהיר?"

"העסקה הזו נסגרה מזמן, בן. דחיתי את זה עד כמה שיכולתי," עונה אבא. "החברה עדיין בשליטתנו, הוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא יפסיד מזה בדיוק כמונו."

"אבל אם הכול יהיה בשליטה שלו, יש לו הרבה מה להרוויח מזה. הנמל הזה היה שייך למשפחת קאפור קודם. מיהיר עדיין חושב שהוא שייך לו. זה לא מעניין אותו שהרשויות השתלטו על זה לזמן מה ואנחנו קנינו אותו בצורה חוקית."

"אז הוא כבר היה עושה בעיות מזמן."

"לא יכול להיות שאתה כזה תמים, אבא," עוקץ נובה.

"לא יכול להיות שאתה כזה ציני," מגיב דאניש בכעס. "אולי במקום זה, תדאג שרוזלי תהיה מרוצה כדי שמיהיר לא יעשה בעיות בהמשך."

"הוא לא שם עליה זין. הוא שמח להיפטר ממנה. הוא בעננים מזה שעכשיו היא הבעיה שלנו."

בעיה.

אני מתכווצת ונלחמת בדמעות. במילה אחת הוא הפך אותי לאבק שמתחת לרגליו. הטון שלו קר כל כך, שזה קורע אותי מבפנים. כל המילים היפות שלו, כל ההצהרות התובעניות הן אך ורק הבטחות ריקות. נובה לא השתנה. הוא אותו גבר מניפולטיבי ואנוכי שתמיד היה.

וכמו ילדה פתטית, נפלתי בפח. מתי כבר אלמד את הלקח?

בשבילו אני רק צעצוע חדש ונוצץ שהוא לא מצליח להוריד ממנו את הידיים.

מטרד שנפל עליו.

"אתה לא מכיר אותו כמוני," אני שומעת את דאניש אומר בקול קודר ומזהיר. "אולי לא אכפת לו ממנה, אבל הוא ישתמש בה אם יחשוב שאנחנו לא מתייחסים אליה כמו שצריך."

אני לא נשארת לשמוע את התשובה שלו. אני מסתובבת ובורחת בחזרה למטה, נחושה לשנוא את נובה עד יום מותי.

"הוא קצת מבוהל," אומרת סאמי, בעלת המקלט לבעלי חיים.

ברגע שנובה הוריד אותי בבית, האכלתי את הכלבים שלי ונשארתי איתם. הנסיעה הביתה הייתה מתוחה, כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות שלו. וזו הייתה הקלה כי לא היה לי מצב רוח לתקשר איתו. אחרי שעבדתי קצת על הפרויקט שלי שהיה כמו משב רוח מרענן, החלטתי ללכת למקלט.

"איך קוראים לו?"

"ג'לי."

"באמת?" שואלת אייריס, הזמנתי אותה להצטרף אליי. גם היא אוהבת כלבים. "איך הגעת לשם הזה?"

"הוא תמיד מצליח לחמוק מאיתנו," עונה סאמי בחיוך משועשע. "קל יותר לזכור את השמות שלהם אם הם תואמים לאופי שלהם. חוץ מזה, זה גם כיף. למשל, שני אלה שם," היא מצביעה על הזוג שצמודים זה לזה בפינה, "אנחנו קוראים להם בעל ואישה."

אני מצחקקת. "למה?"

"הם הזוג שלנו. דבוקים זה לזה. הוא מאוד מגונן עליה, ולא נותן לאחרים, במיוחד זכרים, לרחרח אותה. כבר נאלצתי להפריד כמה קטטות בגללם."

"וואו, הוא ודאש היו מסתדרים מעולה," צוחקת אייריס. "אולי הם יכולים להיות מתנה לחתונה של ביאנקה ודאש? מה את אומרת, רו?"

החתונה שלהם תיערך בעוד שלושה חודשים, ואני שמחה כל כך בשביל החברה הכי טובה שלי. היא זוכה בסוף הטוב שלה. אבל לי אין מושג לאן החיים שלי הולכים.

לאסון, ככל הנראה.

"אני צריכה לקבל אישור מראש למתנות שלי מביאנקה," אני מודה. "או שהיא לא תיתן לי להיות שושבינה."

"ברצינות?"

"לגמרי." אני מהנהנת ומחייכת. "אבל יש לך את ברכתי למתנה הזו."

אנחנו ממשיכות לעבור בין הכלובים, ואז אני נעצרת והלב שלי נשבר.

אני מתיישבת על עקביי ובוחנת את הכלב שמכורבל בפינת הכלוב, ישן. חצי מהעור שלו מקולף ואדום. כלבי הרחוב בהודו גם ככה רזים, אבל הוא כמעט שלד. "מה קרה לו?"

"כמה ילדים שפכו עליו חומצה," ממלמלת סאמי, שמתכופפת לידי.

אייריס משתנקת בקול והעיניים שלי מתמלאות בדמעות. "איך קוראים לו? הוא יהיה בסדר?"

"מצאנו את ויר נטוש בצד הדרך לפני שבועיים והצלחנו לתת לו טיפול ראשוני מהווטרינר במשרה חלקית שאנחנו מחזיקים אצלנו. הוא יציב כרגע, עדיין על משככי כאבים, ואנחנו מאכילים אותו דרך עירוי. לצערי, הוא אפילו לא המקרה הכי קשה שלנו. בכל יום אני נדהמת מחדש עד כמה בני אדם יכולים להיות אכזריים."

אנושיות היא מצרך נדיר בימינו. העולם הופך אכזר יותר מיום ליום וחסרי הישע הם הנפגעים העיקריים מהמפלצות הגרועות ביותר. יש מי ששונא את כלבי הרחוב האלו ויש מי שמרחם עליהם.

אני קוראת בעיתון סיפורי זוועות ששוברים אותי.

הלוואי שהייתי יכולה לעזור לכולם, אבל זה בלתי אפשרי.

לרוב המקלטים חסר כוח אדם או כסף. בגלל זה אני תורמת כמה שאני יכולה. אם לא את כולם, אז לפחות אציל כמה שיותר.

"זה גרוע יותר מאכזריות, זה מחריד," אומרת אייריס בכעס.

אני מושיטה יד בזהירות ומלטפת את פניו הפצועות. המרקם שלהן לא אחיד, מחוספס. הוא זז מעט, פוקח עיניים, ומשמיע קול חלוש, נצמד לכף ידי.

אני מתאהבת בו מייד.

ומחליטה באותו הרגע לאמץ אותו, מייד כשמצבו ישתפר.

"מתי הווטרינר מגיע לבדוק אותו?" אני שואלת, וצופה בו כשהוא שוקע בחזרה לשינה.

"זה תלוי בשעות של המרפאה הפרטית שלהם," עונה סאמי. "אין לנו אפשרות להחזיק וטרינר במשרה מלאה כי השירותים שלנו ניתנים בחינם. הצוות שלנו יכול להעניק עזרה ראשונה ולטפל במצבים קלים, אבל בשביל ניתוחים וטיפולים מורכבים, אנחנו מגייסים כסף ברשתות החברתיות ועושים מה שאפשר."

אנחנו נעמדות ואני פונה אליה. "אם יש לך וטרינר שאת רוצה להעסיק באופן קבוע, תגידי לי. אני אשלם את המשכורת שלו. וגם עבור שתיים או שלוש אחיות מוסמכות. ככה, שאר הצוות יוכל להתרכז בעבודה היומיומית."

"וואו. באמת? זה יעזור לנו מאוד."

"לא אצליח להגיע כל יום ולעזור פיזית, אבל מבחינה כספית — אני יכולה לתמוך בך."

"ואני יכולה לעזור עם תוכן ברשתות החברתיות," מציעה אייריס.

"תודה רבה," אומרת סאמי, כמעט מתפרצת מאושר. ואז מחבקת את שתינו. "אתן מלאכיות."

"את המלאך, סמי," אני אומרת לה. "רוב האנשים מעלימים עין."

סאמי הולכת כדי להתחיל סבב טלפונים, ואני ואייריס מתפנות להאכיל את הכלבים במקלט. כולם רצים אלינו ורובם מחכים בסבלנות לתורם. אני שמה לב שהרבה מהם צולעים, אבל הרוח שלהם לא נשברה, וזה משמח אותי.

כמעט ערב כשאנחנו משחקות עם כלבה ועם הגורים בני החודש שלה. אחת מהם התמקמה בנוחות בחיקה של אייריס.

"דיברת כבר עם ניית'ן?" אני שואלת כבדרך אגב.

"הוא היה עסוק."

אני מכווצת את עיניי. "או שפשוט פחדת."

"לא נכון."

"ואיך הולך עם המעקב?"

היא מסמיקה במבוכה. "זה נקרא תחקיר."

"אה, אז אנחנו חיות בהזיות עכשיו?"

"ידעת שקיאן הוא הבעלים של המיראז'?"

אני נרתעת לאחור בהלם. "מועדון הגברים היוקרתי?"

"אבל נראה שלא לעוד הרבה זמן. הנשים שעובדות שם פשוט נעלמות."

"את חושבת שקיאן קשור לזה?"

"אין הוכחות. רק שמועות." היא מושכת בכתפיה בפנים קודרות. "שמעתי גם שיש לו שותף סמוי. אולי הוא זה שקשור לזה."

"וניית'ן לא היה רוצה שתתקרבי לסיפור הזה בכלל," אני משלימה במקומה, מלטפת גור שמתחיל לשחק בגומייה שעל מפרק כף ידי.

"אם זה לא יהיה הסיפור של אחיו, זה יהיה סיפור אחר. אני רוצה לעסוק בעיתונות חוקרת, רו. סיכון תמיד יהיה חלק מהמקצוע. אני לא יכולה לתת לזה למנוע ממני לעשות את העבודה שלי."

"אני מבינה. את נועדת לדברים גדולים, אייריס," אני אומרת לה. "אני רק מציעה שתשמרי על עצמך ותקשיבי לתחושות הבטן שלך. אל תתעלמי מהן אף פעם."

"אני אקשיב לעצמי, רו." היא מחייכת חצי חיוך ועוקצת, "וחוץ מזה, אני יודעת שאת תטפלי במי שיעז לפגוע בי."

אני יוצרת אקדח עם האצבעות ויורה לכיוון השמיים. "ברור."

הטלפון שלי מצלצל וקוטע אותנו. אני מקמטת את מצחי בגלל המספר הלא מוכר שעל הצג. "היי, מי זה?"

"בעלך."

נובה. הלב שלי מחסיר פעימה למשמע הקול העמוק והגברי שלו.

"בעלך העצבני. מאוד," הוא נוהם בכעס.

יכול להיות שאני יודעת למה הוא כועס. אחרי מה שקרה הבוקר הרגשתי קצת — טוב, הרבה — קטנונית. אז ברגע שחזרתי הביתה, מייד פתחתי את האייפד, הפכתי את החשבון שלי לציבורי והעליתי תמונה מביכה במיוחד של נובה כילד, עירום כביום היוולדו.

זה מופיע בכל מקום. כבר סוג של טרנד, למעשה.

"למה?" אני מעמידה פני תמימה. "יום רע בעבודה?"

"תמחקי את התמונה המזדיינת."

"אתה נראה חמוד, נובה."

"אני עירום."

"הממ, באמת? לא שמתי לב."

"רוז." הקול שלו הוא נהמה עמוקה, סימן לכך שהוא נאבק בעצבים שלו.

"תירגע. טשטשתי את האזורים השובבים."

"התחת שלך יהיה אדום אחרי שאגיע הביתה," הוא מאיים. "ורוז?"

אני רועדת. "כן, נובה?"

"תשמרי את המספר שלי."

"לחסום אותך? ברור, כבר מטפלת בזה, בעלי היקר." אני מנתקת ועושה בדיוק את זה.

כשאני מרימה את הראש, אייריס בוהה בי כאילו אני מקרה אבוד. ובדיוק אז הטלפון שלה מתחיל לצלצל. אני חושבת שאני יודעת מי זה.

אייריס עונה בשקט, "הלו." היא נושכת את השפה, ומושיטה לי את המכשיר. "נובה רוצה לדבר איתך."

אני מגלגלת את העיניים, לוקחת את הטלפון ומקרבת אותו לפה. אני מכחכחת בגרוני בקול רם כדי שישמע אותי מעבר לקו. ואז, אני מנתקת. שוב. "הוא הבין את המסר."