שיעורים באהבה 3 - סלפי

פרולוג

ספנסר

הטלפון שלי רועד בעוצמה בידי כשאני בוהה בכפתור השליחה. ברגע שאעשה את זה, לא תהיה דרך חזרה.

בעין עצומה למחצה, אני מציצה בתמונת העירום שלי שאני עומדת לשלוח. לא השתמשתי בפילטר, אבל כן צילמתי בזווית שתחמיא לי יותר. הוא לא יוכל לראות הכול בתמונה הזו, אבל עדיין יראה המון. הרבה יותר ממה שהייתי מראה לכל אחד אחר.

המתח מעקצץ בכל סנטימטר בעורי כמו קעקוע על כל הגוף. אני נושפת נשיפות קצרות, כאילו אני מתכוננת לצלול לתוך בריכת מי קרח. האם אני באמת עומדת לעשות את זה?

שיט. אני לא יודעת.

בפעם האחרונה שהייתה למישהו תמונת עירום שלי, זה כמעט הרס לי את החיים, ונשבעתי שלעולם לא אקח שוב את הסיכון הזה.

לאחר שאני משליכה את הטלפון שלי על הספה כדי שהאצבע שלי לא תחליק ותשלח את התמונה בטעות, אני צועדת הלוך ושוב על פני הסלון של יחידת האירוח. בפעם המיליון בחמש הדקות האחרונות, אני מציצה מבעד לחלון המעוגל הגדול לעבר הבית הראשי. אני יודעת שהבוס שלי לא שם. הוא מחוץ לעיר, אבל אני לא מצליחה להפסיק להסתכל לעבר הבית הראשי כאילו עצם התקווה תגרום לו לחזור הביתה. הוא עדיין משאיר ברשלנות את הווילונות פתוחים ואת האורות דולקים, מה שמאפשר להציץ בקלות פנימה. אין לאיש הזה כל דאגה לפרטיות. מצד שני, אין לו שכנים בסביבה הקרובה לאחוזה הפרטית העצומה שלו.

אבל עדיף ככה. השעון מתקתק. אם אני מתכוונת לעשות את זה, אני חייבת לשלוח את זה הלילה כל עוד הוא עדיין מחוץ לעיר. הייתי מאבדת את האומץ אם הייתי יכולה לראות אותו שם, ממש מעבר לבריכה.

"בואי נשקול את היתרונות והחסרונות," אני ממלמלת לעצמי.

חיסרון — זה מאוחר מדי. נמאס לנייתן מההלוך ושוב הזה. פספסתי את ההזדמנות שלי. הוא יפטר אותי, ואז יזרוק את אחותי הקטנה ואותי מיחידת האירוח הזו.

חיסרון — תמונה נוספת שלי בעירום מופצת, וזה יאלץ אותי לברוח מלאס וגאס... שוב.

חיסרון — הוא ממש יזדעזע מהתמונה ויברח לכל הרוחות ברגע שיראה אותי, בדיוק כפי שאני, בלי החשכה שתסתיר את הפגמים שמהם אני בורחת כבר שנים.

יתרון? יש רק אחד. אחרי חודשים של ייסורים כעוזרת האישית של האיש הזה, אנחנו סוף־סוף ניכנע למה שאנחנו רוצים. העבודה הייתה גיהינום כי הבוס שלי הוא בלתי אפשרי. הריח והחיוך שלו, הדרך שבה הוא נושך את השפה התחתונה כשמחשבה מעסיקה אותו יותר מדי. המראה שלו חרוט עמוק בראשי. הגעתי למסקנה שיש לי שתי אפשרויות כדי להוציא את נייתן האצ'ר מהראש שלי — כריתת אונה, או פשוט להתנפל עליו. כך או כך, סוף־סוף אשתחרר מהמחשבות הבלתי פוסקות עליו.

כשרק התחלתי לעבוד אצלו, חשבתי שהמתח המתמיד בינינו נבע בעיקר משנאה. הייתי כמעט בטוחה שהגורל שלי הוא לככב בפרק של סדרת מתח. אבל אחרי כל מה שהוא עשה למעני, אני יודעת שזו לא שנאה, וזו הרבה יותר מסתם התאהבות.

זה צורך עמוק שלא ידעתי שקיים בי. רציתי נואשות שיראה אותי כמו שאני באמת, ולא כמו מי שאני מנסה להיות. אני מתפללת שברגע שאראה לו, נייתן ירצה אותי.

ליבי דוהר ואצבעותיי מעקצצות מרוב מתח כשאני לוקחת שוב את הטלפון. פרץ האדרנלין גורם לי לשלוח כמה הודעות מקדימות, אבל אני משתהה לפני שאני שולחת את התמונה.

נשימה עמוקה.

אני לוחצת את קצה האצבע חזק כל כך על כפתור השליחה עד שהיא משתטחת ומלבינה. אני מחזיקה אותה שם, מתענגת על השניות האחרונות לפני שיתחיל משחק ההמתנה המייסר.

ברגע שאני מרימה את האצבע, הכול קורה בבת אחת. גל בחילה קר מחליף את הפרפרים בבטני כשהצליל החד מבשר לי שהתמונה נשלחה. אני צופה במסך כמו נץ, בטוחה שאם אמצמץ, כל עולמי יתמוטט.

אבל הוא לא פותח את ההודעה מייד. אישורי הקריאה של נייתן תמיד פעילים. הוא אומר שזה בשביל להראות שקיפות, אבל אני חושבת שזה מפני שהוא אוהב שאנשים ידעו מתי הוא מתעלם מהם בכוונה.

אני מטפלת בהתקף החרדה שלי עם כוס מלאה במי קרח וצעידה עצבנית שנדמית כמו אימון כושר. בפעם השמונה־עשרה מיליון שאני בודקת את הטלפון, אני רואה את הדבר הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. בנקודת זמן כלשהי בשישים השניות שחלפו מאז שבדקתי את ההודעות בפעם האחרונה, אישור הנמסר האפור והקטן הפך לנקרא.

אני אוחזת בטלפון כאילו חיי תלויים בו, מכניסה את קצה האגודל לפה ונושכת אותו בחוזקה בזמן שאני מתמקדת במסך. העיניים שלי מתייבשות ככל שהמבט מתרחב. אני לא מעיזה למצמץ, כאילו כל תנועה קלה עלולה להבריח את התגובה שלו. אני קפואה כמו פסל, עוצרת את הנשימה ומחכה בקוצר רוח ששלוש הנקודות המטופשות האלה יופיעו.

אבל שום דבר לא קורה. הוא ראה את זה ולא אמר שום דבר.

אולי הוא פתח את ההודעה בפגישת עבודה ונאלץ לדחוף את הטלפון בחזרה לכיס כדי שאף אחד לא יוכל לראות. פגישה שמתקיימת בשעה — אני מציצה בשעון התלוי על הקיר המרוחק — עשר ורבע בלילה. בסדר, לא סביר. אולי הוא נוהג בכביש המהיר ולא יכול להגיב עד שיחנה. אבל נייתן שונא לנהוג. הוא הגבר היחיד ביקום שלא מרייר על מכוניות אסטון מרטין ופרארי. לא, המיליארדר הזה לא אוסף מכוניות, הוא אוסף בניינים.

טוב, תמיד קיימת האפשרות שהוא הציץ בתמונה והתגרה כל כך עד שהיה חייב לטפל בעניין שהתעורר באופן מיידי. הוא יענה לי ברגע שהדם יחזור למוחו. זה אידאלי יותר מהתסריט הריאלי שנמאס לנייתן ממני. הוא מעולם לא רצה לראות את התמונה הזאת, ויום שני יהיה היום הכי משפיל שלי בעבודה אי פעם.

אני סוטרת לעצמי על הלחיים במהירות, מנסה להתעורר מהסיוט הזה. "פאאאק," אני מייבבת.

מה עשיתי? מה, לעזאזל, חשבתי לעצמי?

שיט, מה אם הוא לא לבד? היומן שלו היה חסום הערב, מה שאומר שהוא היה חסוי מפניי. כששאלתי אותו על זה, הוא פשוט אמר, "אל תקבעי שום דבר בזמן הזה." לעזאזל עם הכול. ברור שזה דייט. הוא בטח פגש מישהי במסיבת הרווקים אמש והיא נשארה ליום שאחרי. כבר אחרי עשר. אני בטוחה שהם עדיין מיוזעים במיטה ומדברים עד שיהיו מוכנים לסיבוב שני.

אין לי זמן להתייחס לכאב שאני מרגישה. ההשפלה נמצאת בחזית המלחמה שמתחוללת בראשי, ואני חייבת לברוח ממנה. אחרי שאני חוטפת את שמיכת הפרווה המלאכותית הנעימה מהספה בסלון, אני צועדת החוצה לשפת הבריכה. הבריכה מעוצבת ועוצרת נשימה. עצי הדקל מתנשאים לגובה ומוקפים בצמחייה טרופית צבעונית. המקום נראה מדהים בלילה, מואר בזרקורים צבעוניים. אבל לא יצאתי לכאן בשביל הנוף.

נהר איטי זורם ליד מתקן מאבן שנשפך כמו מפל. באזור הבר מאחור, מקרר המשקאות שזקוק לתחזוקה מהמהם בקול רם. אחרי שאני מפעילה את המתג של הג'קוזי, אני בוחרת כיסא נוח ממש לידו. הסילונים עוצמתיים כל כך שהמים גולשים מהג'קוזי ומתנפצים ברעש לתוך בריכת האינסוף.

אני כאן כי אזור הבריכה רועש מספיק כדי להטביע את כל המחשבות שלי. אני מתכרבלת מתחת לשמיכה, וצלילי המים המתנפצים סוף־סוף מרדימים אותי.

אני נשבעת שרק עצמתי את העיניים לרגע, כשאני מתעוררת לצליל הנורא של כיסא מתכת נגרר על בטון. לפני שאני מספיקה להגיב, ב'מה לעזאזל', אני פוקחת את העיניים ורואה אותו יושב ממש מולי.

"יופי. את ערה," הוא אומר ביובש.

צבע העיניים של נייתן נע בין ירוק לכחול. הן ירוקות כשהוא מרוכז, וכחולות יותר כשהוא מחייך. אבל כרגע, הן נראות חסרות צבע, פשוט כהות וכעוסות. ז'קט החליפה שלו, שתואם למכנסיים בצבע אפור מתכת, איננו. החולצה המכופתרת שלו מחוץ למכנסיים ומקומטת, הוא לא מגולח ונראה מותש.

"הבהלת אותי." אני משתחלת החוצה מהשמיכה, נותנת לה ליפול למותניי, ואז מניחה יד על הלב כדי להעביר את המסר בצורה תיאטרלית. רוח הערב הקלילה מצמררת את עורי מבעד לפיג'מה השחורה והדקה שלי.

"עכשיו אנחנו תיקו." הוא משנה תנוחה כדי לשלוף את הטלפון מהכיס האחורי שלו. למורת רוחי, הוא פותח את שרשור ההודעות שלנו ואז מחזיק את הטלפון מול פניי.

"אני מצטערת. לא ידעתי איך עוד —"

"למה לא סיפרת לי?" הוא שואל. אני חשה הקלה כשהוא מניח את הטלפון.

"לספר לך מה?"

"על קייסי. כמעט ערפתי לו את הראש הערב כשגיליתי את הסיפור האמיתי."

"למה אתה מתכוון —" אני עוצרת באמצע המשפט. "רגע. איך הגעת לכאן? היית בלוס אנג'לס."

לשבריר שנייה הוא נראה פגיע כשמבטו צונח לחיקו. "נהגתי... מהר."

נייתן תמיד טס במטוס פרטי מלוס אנג'לס לווגאס, כי הוא לא מסוגל לשאת את המחשבה על שהייה במכונית במשך יותר מחצי שעה. "מה השעה?" אני שואלת.

הוא מציץ בטלפון שלו. "אחת ורבע."

הגלגלים במוחי מתחילים לנוע באיטיות. זה אומר שנייתן ראה את התמונה, נכנס מייד לרכב, ואז נהג כמו מטורף באמצע הלילה. הוא קיצץ שעה שלמה מנסיעה של ארבע שעות. "לא היית בדייט?"

הוא נראה מופתע לגמרי. "ברור שלא."

"לוח הזמנים שלך ביומן היה חסום."

הוא מרכין את ראשו ומהנהן. "מסיבת הרווקים הוקדמה בערב אחד. מצאנו מיקום טוב יותר. לאבא שלי יש גישה ליומן שלי, לא רציתי שהוא יראה ויהרוס את ההפתעה."

"הו."

שפתיו מתעקלות לחיוך קטן. "למה? קינאת?"

אני לא במצב רוח להתקוטטות הרגילה שלנו. אני מרכינה את ראשי ומהנהנת ברצינות.

"אם את חושבת ולו לשנייה אחת שהייתי מתגבר עלייך כל כך מהר, את כנראה לא יודעת מה אני מרגיש כלפייך."

"חשבתי שהרסתי הכול, ואולי אתה מנסה לשכוח את כל מה שקרה בינינו." אני מכריחה את עצמי להביט בעיניו. לא מספיק לשמוע את התשובה שלו. אני רוצה לראות את עיניו הכנות, אלה שגורמות לי להרגיש כל כך מוגנת ובטוחה שאני מקבלת את ההחלטה הנכונה.

"לא הייתי יכול לשכוח גם אם הייתי מנסה. ואני לא רוצה." הוא מחליק קדימה, מתקרב אליי. "איפה צ'רלי?"

"במסיבת פיג'מות."

"טוב. אני שמח שהיא רוכשת עוד חברים."

"גם אני."

"את כועסת שהעליתי אותה לבמה וביקשתי ממנה להופיע באירוע הצדקה בשבוע שעבר?"

"לא," אני עונה במהירות.

זה תופס אותו לא מוכן. הבעת פניו מתרככת, והחיוך הקטן ההוא מופיע שוב בזווית הפה שלו. "את בטוחה? כי זה נושא שמעצבן אותך די בקלות."

אחותי הקטנה, צ'רלי, היא רק בת אחת־עשרה. ילדת פלא בשירה או לא, אני לא רוצה שהיא תיבלע בסכנות של תעשיית המוזיקה. חייהם של יותר מדי ילדים כוכבים נהרסו בזמן ששירתו אינטרסים חמדניים של אנשים אחרים. אני רוצה שתהיה לצ'רלי ילדות אמיתית.

כאילו הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי כמו ספר פתוח, נייתן אומר, "יש לנו את אותן דאגות, ספנסר. אני מבטיח. לעולם לא הייתי מעמיד אותה בסכנה. את סומכת עליי?"

אני מאמינה לו. באמת. "כן."

הוא מהנהן קלות.

"אני מתכוונת לגבי הכול," אני מוסיפה. "אני רוצה לספר לך את האמת."

נייתן מרים את גבותיו, ומצחו מתקמט. "למה את מתכוונת?"

"יש עוד משהו שקרה עם קייסי, אבל היה לי קשה לדבר על זה." אני נושמת עמוק ומכינה את עצמי, אבל אז משהו שהוא אמר לפני רגע מכה בי. "רגע, אמרת שאתה יודע את הסיפור האמיתי."

"זה נפלט לדון," עונה נייתן.

"אז אתה יודע מה הסיבה האמיתית שבגללה עזבתי את הלימודים?"

הוא מרטיב את שפתיו, אבל לא אומר דבר. השתיקה שלו היא הודאה מספקת.

"ועכשיו כשהכול ידוע, מה אתה מרגיש כלפיי?" אני מסיטה את קצוות השיער הסוררות מעיניי כדי ששום דבר לא יסתיר לי את פניו הנאות. "תגיד לי את האמת."

"את קודם." נייתן מקיש על הטלפון שלו, אך מבטו נותר נעול עליי. "למה שיקרת?"

הטיימר של סילוני הג'קוזי נכבה, ועכשיו שורר בינינו שקט מוחלט. במשך זמן רב אנחנו רק יושבים ומביטים זה בזה נושמים, בלי לדבר. רק חזה עולה ויורד, תוהים מי יישבר ראשון במשחק העצבים האינסופי הזה שאנחנו מנהלים כבר חודשים.

אני. אני נשברת. אבל לא מפני שאני פחדנית.

אני האמיצה.

"כי לא רציתי שתראה את הצלקות שלי. רציתי שתראה את הגרסה הטובה שלי."

"ספנסר." הוא אומר זאת כאילו זה משפט שלם, והמבט על פניו מיוסר.

כשהוא לא ממשיך לדבר, אני מכריחה את עצמי לשאול, "למה השארת את ההודעה שלי על נקרא? זה פגע בי."

הוא רוכן, ברכו נצמדת לירכי. ניחוח קלוש של הבושם המתקתק והעצי שלו מדגדג את אפי. למדתי לאהוב את הריח הזה — מעודן וחושני, כזה שגורם לי להתגעגע אליו ברגע שהוא מתפוגג. "קייסי היה שם. בדיוק גיליתי מה הוא עשה ויצאתי בסערה מהמסיבה כששלחת לי הודעה. כמעט חטפתי התקף לב. לא הצלחתי לחשוב בבהירות. נכנסתי לרכב והתחלתי לנהוג. הייתי חייב להגיד לך את זה פנים אל פנים."

"להגיד לי מה?"

"שאני יודע מה משמעות התמונה הזאת. אני יודע מה נדרש ממך כדי לשלוח אותה אחרי כל מה שעברת. אני אשמור עליה. ועלייך. את מוגנת איתי."

אחרי כל המבטים הקודרים, גלגולי העיניים והנהמות הקצרות, אני לא יכולה להאמין שזה אותו הגבר שגרם לי לכל כך הרבה תסכול, בכל מובן של המילה.

"בסדר." זו התגובה היחידה שאני מצליחה לגייס והיא יוצאת קטנה ורועדת. אני לא חושבת שנייתן מבחין בכך, כי פתאום עיניו מטיילות במורד החזה שלי.

"זו תמונה יפה מאוד." קולו צרוד ונמוך.

"אתה מתכוון לשמור אותה?"

הוא מביט בי ומחייך. "היא כבר תמונת המסך שלי."

רגע אחד שנינו מצחקקים, וברגע הבא היד שלו על הכתף שלי. אבל זה לא מספיק. הוא רוכן, מחליק את ידו אל מתחת לשרוול הקצר של חולצת הפיג'מה שלי ומוצא את כתפיית החזייה. "זה בסדר?" הוא שואל כשהוא מושך את הכתפייה הדקה מטה מהכתף שלי.

אני מצליחה רק להנהן.

"את מוכנה עכשיו?" הוא מניח לכתפיית החזייה שלי, אוחז בידי ומקרב את קצות אצבעותיי לשפתיו הקרות והרכות.

"בשביל מה?"

"הפסקת אש. בלי משחקים. בלי שקרים. רק אנחנו, נותנים לזה הזדמנות אמיתית."

גל של חום מציף את דמי ועצמותיי. כל הגוף שלי נרגע, כאילו סוף־סוף חזרתי הביתה. בלי לברוח יותר. "אתה מתכוון להיות נחמד אליי סוף־סוף?"

חיוך שובב עולה על פניו. "לא אמרתי את זה. אני עדיין מתכוון להעניש אותך על זה שהתגרית בי עם התמונה הזאת." הוא מרים את גבותיו. "עדיין אין לך מושג מה את עושה לי, נכון?"

"אני חושבת שאני בעיקר מעצבנת אותך," אני עונה בכנות.

הוא צוחק כשפניו מתקרבות למרחק של סנטימטר בלבד מפניי. "איך הגענו לכאן?"

"לאן?" זה יוצא בלחישה. אני כמעט חסרת מילים כשהוא קרוב כל כך.

הוא לוחש בחזרה, "למצב שבו אני זקוק לשפתיים שלך יותר משאני זקוק לנשימה הבאה שלי."

אני מחמיאה לעצמי על כך שמצאתי את הכוח לרדוף אחרי מה שאני רוצה, פעם אחת בחיים. תמונה אחת זימנה את הגבר הבלתי מושג שכמהתי אליו יותר מדי זמן. כל מה שאני מצליחה לחשוב כששפתיו של נייתן מתקרבות לשלי זה כמה מטורף זה.

איך סלפי אחד יכול לשנות הכול.