משחקים מאורגנים 2 - משחקים של שנאה - חלק א'

הערת הסופרת

שלום קוראות מקסימות שלי,

תודה שהייתן סבלניות ואדיבות בזמן שבראתי את הסיפור של נובה ורוזלי. כתיבת סיפור האהבה שלהם הייתה תענוג מוחלט ותאמינו לי כשאני אומרת שהמסע שלהם הוא מסע פרוע. הדרך לסוף הטוב מלאת מהמורות, עליות ומורדות, כאב לב ודמעות, הקנטות קורעות מצחוק וכימיה חושנית, ובעיקר רומנטית.

עם זאת, לא ידעתי שיש צורך באזהרה נוספת או בהבהרה מסוג זה, אבל מתברר שיש. לעיתים קרובות אני נתקלת בטענות שבספר יש רק ספייס או יותר מדי ספייס. אני מסכימה עם הטענה השנייה ועומדת מאחוריה לחלוטין, אבל לא עם הטענה הראשונה. אז, אני מבקשת להקדים ולומר שאני כותבת ספרים עם הרבה מאוד ספייס. 'משחקים של שנאה' אינו שונה. אם זה לא הסגנון שלך, זה בסדר גמור, אבל אני מציעה שתוותרי על הספר. אני לא רוצה שיהיו לך ציפיות שגויות או שתקראי משהו שאת לא אוהבת. הספרים באמת מלאים בלהט אבל גם ברגש, מתח, שיברון לב, טלטלות נפשיות, מסתורין ורומנטיקה.

הספר הראשון לא היה אפל אבל הספר הזה הוא בהחלט כן ולא מתאים לבעלות לב חלש. הוא עוסק בנושאים ובסיטואציות כבדים שעלולים לעורר טריגרים אצל חלק מן הקוראות. אז בבקשה, קראו בזהירות.

זוהי אזהרת התכנים עבור אלו שמעוניינות בספוילרים: שפה בוטה וסצנות מיניות מפורטות. משחק יצרי, מסכות, קשירות, אזכור התעללות בילדות וטראומה, אזכור עמום של התעללות בבעלי חיים והתעללות מינית.

פרק 1

רוזלי

גיל שש־עשרה

למה אנשים תמיד קולטים שהם צועדים לאבדון רגע לפני שהם מגיעים אליו?

וכשאני אומרת רגע, אני מתכוונת לפאקינג שנייה לפני, כשכבר אין סיכוי לברוח.

זה כאילו אלוהים רוצה לעשות את המינימום הנדרש כדי להסיר מעצמו את האחריות ולצאת נקי כשהוא אומר... 'הו ילדתי, הזהרתי אותך. זו לא אשמתי שלא הקשבת'.

טוב, אני מתכוונת לנהל איתו שיחה רצינית מאוחר יותר.

תהיו בטוחים שלא אשב בשקט ואתן לאחרים להרוס לי את החיים. מה שזה לא יהיה שמצפה לי בצד השני לא יכול להיות גרוע יותר ממה שכבר עברתי. ו... שרדתי.

אני עולה בגרם המדרגות באיטיות האפשרית אחרי שאבא שלי זימן אותי לחדר העבודה שלו באמצעות אחד מהמשרתים הרבים שלנו. כן, זימן. כי גם כשהוא בבית, הוא רוצה שיתייחסו אליו כמו מלך או בן מלוכה — מה שאנחנו לא — כי כל דבר אחר הוא מתחת לכבודו.

מתחת למשפחת קאפור.

אני מופתעת שהוא בכלל זוכר שאני קיימת, ויותר מזה איך קוראים לי, וממש ביקש לראות אותי. כי מבחינתו אני בלתי נראית. הסיבה הזו לבדה מבהירה לי שלא מדובר במשהו חיובי.

בדרך כלל, אימא שלי משמשת חוצץ בינינו, אבל היא לא כאן כרגע. היא טסה לאחת מגאלות הצדקה השנתיות שלה וזה רק מעצים את החרדה שלי.

אני עוצרת מול דלת חדר העבודה של אבא שלי, דופקת עליה פעם אחת ומחכה.

"היכנסי."

הדלת לא חורקת כשאני פותחת אותה ונכנסת פנימה. הרגליים שלי עוצרות במקום כשאני מזהה את האנשים שיושבים בצידו האחר של שולחן המהגוני הגדול של אבי, שעוצב במיוחד עבורו.

כן, אנחנו חבורה של סנובים.

פעם, כשהייתי ילדה, הייתי מתגנבת לכאן כי נהניתי מתחושת הפנטזיה ששרתה בחדר הזה. כאילו נכנסתי לאחד מסרטי הארי פוטר שהיו האובססיה שלי באותם הימים, אחרי שקראתי את כל הספרים ברצף. ומי שאומר שהסרטים טובים יותר מהספרים, אין לו מושג על מה הוא פאקינג מדבר ובוודאות לא קרא ספר בחייו.

נהגתי לשבת בשולחן של אבא שלי ולהעמיד פנים שאני מרצה באוניברסיטת קסמים משל עצמי. עד שפעם אחת כתבתי על שולחן העץ עם טוש שחור בטעות והשארתי סימן. כשאבא שלי גילה שהרסתי את השולחן היקר שלו, הוא איבד את זה. הוא צרח עליי שאני חסרת נימוס וסגר אותי בחדר שלי, תחת הוראה נוקשה לא לאפשר לי לצאת משם במשך שבוע שלם.

ג'סמין, אחותי הגדולה, התגנבה פנימה כדי לארח לי חברה, אבל שום דבר לא חמק מעיניו של אבי האכזר. הוא שלח אותה לבית של דודה שלנו כדי שלא תנסה לעזור לי שוב.

גם היום, הזיכרון הזה, שלי נעולה בחדר לבד, גורם לי לרעוד. וזו הסיבה שאני שונאת ומפחדת להיות לבד. ההבדל היחיד הוא שבמקום אנשים, אני נהנית מהחברה של הכלבים שלי. וגם לחברת הילדות הטובה שלי, ביאנקה, שמור מקום מיוחד בליבי.

אותה תחושת בעתה שוצפת עכשיו בוורידים שלי.

"שבי, רוזלי," קולו הסמכותי של אבי נשמע, שולף אותי מזיכרון העבר הקודר.

כשאני נכנסת עמוק יותר לחדר האפל עם הקירות הגבוהים שבנויים כמו קירות של ספרייה ישנה, תחושה מבשרת רעות מכה שורשים עמוק בתוכי. כולם יודעים את זה אצלנו בבית, כולל אנשי הצוות ואחותי.

אני הילדה הבלתי נראית. הצאצאית הנשכחת. טעות ואכזבה. כיוון שנולדתי בלי זין בין הרגליים הרסתי את התוכנית הגדולה של אבי להעביר את המורשת שלו ליורש זכר.

מתברר שאנחנו עדיין חיים בימי הביניים.

כולם מודעים לאמת העצובה, מלבד אימי היקרה.

רוב הפעמים, אני מעדיפה להיות בלתי נראית. כמו ברגע זה ממש.

לא חמקה ממני העובדה שהאכזריות של אבא שלי מגיעה לשיאה כשאימא שלי בנסיעות. וזה נראה כאילו הוא ממלא את לוח הזמנים שלה באירועים שונים בכוונה, כדי שתהיה לו יד חופשית להתעלל בי כרצונו.

אני שומרת על הבעת פנים אדישה, כפי שלימד אותי מדריך המדיה שלי. אם נולדת למשפחת קאפור, הבעת רגשות שוות ערך לחטא. חולשה שהאויבים שלך יחגגו עליה. ועם זאת, האויבים הגדולים ביותר שלנו יושבים ברגע זה מולי.

משפחת דה־קרוז.

ראש המשפחה ומנכ"ל אימפריית קרוז, דאניש קרוז. והצאצא המרושע שלו — נובה דה־קרוז, היורש הבלעדי לשושלת דה־קרוז.

המשפחות שלנו הן... אויבות מושבעות. בין אם מדובר בעסקים, עושר או כוח, הכול בינינו הוא תחרות — תחרות על המקום הראשון — ואין דבר שהוא מחוץ לתחום. היריבות בין המשפחות שלנו אכזרית יותר משנאה, עמוקה ומעוותת יותר משורשיו של עץ בין אלף שנים.

כאשר נולד תינוק לאחת מהמשפחות הוא קודם לומד לשנוא את שם המשפחה היריבה ורק אז לומד לדבר. רק זקני השבטים יודעים מה מקור היריבות ועד כמה היא עמוקה. אבל כולם יודעים שהיא הולכת דורות אחורה.

אני נשבעת שאנחנו חלק מתסריט חי ונושם.

אבא שלי הטמיע בנו אמת אחת — משפחת דה־קרוז הגיעה לפסגה במרמה. הם אלו שחצו את הגבולות והשחיתו את הדרכים שלהם כדי להגיע הכי גבוה שאפשר. כאילו הוא עצמו לא מושחת בדיוק כמוהם.

העובדה שהם פאקינג בבית שלנו מרתקת ומבעיתה בו־זמנית.

כפות הידיים שלי מזיעות כשאני מקיפה את השולחן ומתיישבת בצייתנות לצד אבי. עיניו מבזיקות לעברי בסלידה, בגלל הלבוש השחור שלי. הצבע האחר היחיד שאני בוחרת בו הוא אדום, לשיער ולשפתיים שלי. באמת חבל שלא ידעתי שיש לנו אורחים, כי הייתי צובעת את השפתיים שלי.

יש משהו בשילוב של אדום ושחור שממלא אותי בביטחון ועוזר לי להיראות לא נגישה. אנשים חושבים שזה השריון שלי, אבל בשיא הכנות, אני סתם אובססיבית לשחור. המבטים הלא מרוצים לא מעניינים אותי. אני לא אשתנה בשביל אף אחד, בטח שלא בשביל אבא שלי.

זה ה'לך תזדיין' הבוטה שלי, או שאולי נכון יותר לומר — האצבע המשולשת המטפורית שלי, על שנים של חינוך נוקשה והתעלמות מקיומי.

זו הדרך שלי להוכיח לו, שלמרות כל המאמצים שלו, הוא לא הצליח לשבור אותי.

אחרי שנים של ניסיון אני כבר מיומנת מספיק ולכן אני מצליחה להתעלם מהמבט הנוזף שלו. במקום זה, אני בוחנת את שני הגברים האחרים שבחדר. שניהם לבושים בהידור, בחליפות בהזמנה אישית באלפי דולרים. דה־קרוז המבוגר השתבח כמו יין טוב, כמעט ללא קמטים על פניו ורק מעט שיער אפור ברקותיו, הרמז היחיד לכך שהוא בשנות הארבעים המאוחרות שלו. הבעת פניו נטולת רגש כשעיניו קופצות אליי במבט חטוף ואז מייד חוזרות להתמקד באבא שלי.

הייתי מתעכבת על ההתעלמות הפוגענית, אבל הצאצא שלו גוזל את תשומת ליבי. בניגוד לאבא שלו, הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש בצורה בוטה וממש לא מנסה להסוות את זה. הוא מסתכל עליי כאילו אני מקל שתקעו בגלגלים השטניים שלו.

הוא גבוה יותר מאביו ולכן נישא מעליו גם בישיבה. לבושו מוקפד ומושלם, כל דבר במקום, מלבד שערו השחור הסתור. כמו מרד דומם באביו.

כנראה זה מכנה משותף לשנינו, מתברר.

לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה.

עיניים חומות בהירות נוטפות ארס שמתחבאות מאחורי ריסים עבים חודרות לתוכי. זה נס שאני לא מתה במקום מהמבט הקטלני. הלסת החלקה והמסותתת שלו חשוקה והשפתיים שלו מתוחות לקו ישר ונוקשה.

הוא נראה רגוע כלפי חוץ, אבל אני יודעת שזו רק הצגה.

תווי פניו נועדו למשוך. לפתות טרף קל.

שבסופו של דבר, ייטרף חי.

אני מוכנה להתערב שעד היום הוא אפילו לא ידע מי אני. למרות העובדה שלמדנו באותו התיכון במשך שנה, עד שהוא סיים את הלימודים בסתיו שעבר ועבר ללונדון ללמוד באוניברסיטה.

עכשיו... הוא חזר.

והזעם שלו רומז לי שהוא מאשים אותי בזה.

באותה שנה, אפילו לא החלפנו מבטים כשחלפנו זה על פני זה במסדרונות. העולמות שלנו הם כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא יצטלבו. אבל זה לא אומר שלא הייתי מודעת אליו.

נובה היה הפלייבוי של בית הספר.

האלפא־מניאק העשיר.

הוא היה גם מקסים וחלקלק, גם אם השם שלו לבדו הטיל פחד ומורא.

הדממה בחדר מחרישת אוזניים וגורמת לי להיאבק בדחף לנוע בחוסר שקט. נובה שעוקב אחר כל תנועה שלי מכווץ את עיניו. השפתיים שלו מתעוותות.

ולמרות כל המאמצים, השריון שלי נסדק. הסדק קטן, כמעט ולא מורגש, אבל הסכנה מוחשית.

יכול להיות שזו תחושת הלא נודע.

העובדה שאין לי מושג למה הם נמצאים כאן, במיוחד הוא.

"היא כאן," מר דה־קרוז ממלמל בחוסר סבלנות. "שנחתום על המסמכים?"

המסכה שלי נשמטת ואני מקמטת את מצחי, בהלה גואה בתוכי. "נחתום על מה?"

"לא סיפרת לה?" מר דה־קרוז מתפרץ בכעס ונועץ מבט באבי.

נובה נשאר דומם ולא זז.

"היא תעשה מה שאגיד לה," אומר אבא שלי בקול הדיקטטור שלו. "חוץ מזה, החתימה הזו פורמלית בלבד. אמצעי זהירות מיותר. הבן שלך יתחתן עם הבת שלי, כפי שסיכמנו."

מה לעז... להתחתן?

עם נובה?

אני רועדת בזעם.

המבט ההמום והמבועת שלי פוגש במבט הקפוא והנוקשה שלו. והוא פאקינג רגוע. שום תגובה נראית לעין. כלום. אפס.

"אתה לא יכול לעשות את זה, פאפא." אני שונאת את הרעד שבקולי. ובמיוחד אני שונאת את העובדה שהם שומעים אותו. פגיעות היא לחלשים. "אני לא מסכימה לזה."

הנחיריים של אבא מתרחבים בתגובה למרדנות הבוטה שלי מול היריב שלו, שתשומת ליבו מרגישה כמו גחלים בוערות על גבי. הייתי מצטמקת בפחד מול אבי אם לא היה מדובר בחיים שלי. הוא מתייחס אליי כאל סוס מנצח שסוחרים בו בשוק.

"תחתמי על המסמכים, רוזלי."

"לא."

"רוזלי!"

"אימא יודעת?" אני שולפת את הקלף היחיד שיש לי. "היא לא תסכים לזה."

ניצוץ רצחני כשל כריש מופיע בעיניו ומבטו הופך מסוכן. ליבי מאיץ. הוא נוטף זחיחות, מבהיר לי שידו על העליונה. כל תקווה שעוד הייתה לי לצאת מהסיטואציה הזו מתפוגגת. ועדיין, אני לא מוכנה לפצצה שהוא זורק עליי.

"זה היה רעיון של אימא שלך."

"אתה משקר."

"את לא מאמינה לי?" הוא מחווה בראשו לעבר דאניש. "תשאלי אותו. אימא שלך ואני ישבנו איתו לשיחה כשהיא הציעה לקשור את שתי המשפחות זו לזו."

מבטי קופץ לגבר המדובר. האמת הדוממת כתובה על פניו.

"עכשיו תפסיקי לבזבז את הזמן שלנו ותחתמי על המסמכים."

אני יושבת המומה בזמן שהוא מחליק לעברי את חוזה הנישואים. אני מציצה לכיוון נובה, מחכה להתנגדות שלו. אין סיכוי שהוא רוצה להיות קשור אליי לכל החיים. אבל מבטו אטום לחלוטין.

העוינות נבלעת על ידי קור, וצמרמורת מעקצצת בגבי.

הקירות סוגרים עליי, אני תקועה במשחקים של הגברים האכזריים האלו. היריבות שלהם הפכה לכלא שלי ואין לי איך לברוח. כי היחידה שיכולה להציל אותי היא זו שזרקה אותי לכלבים.

והיא אפילו לא טרחה לקחת חלק במעמד.

או שאחתום על המסמכים או... אני מנערת ממני את הזיכרון.

מובסת ואבודה אני מרימה את העט וחותמת את שמי באצבעות רועדות.

העתיד שלי כבר לא שייך לי.

פרק 2