"כלום לא קרה..."

וכך הכל התחיל...

"מה הזיכרון הראשון שלך?" שאלה סיגל המטפלת באמנות לפני כעשר שנים.
"ומה הזיכרון הראשון שלך?" שאלה שרי המטפלת החדשה באחת הפגישות הראשונות.
אני כבת חמש, חולה. אמא הושיבה אותי על השולחן הגדול ליד החלון הפונה לרחוב, כדי שתוכל לצאת לקניות. רגליי הקצרות, שבקושי מגיעות לכיסא הניצב ליד השולחן, מכוסות בשמיכת צמר חומה, עבה ומגרדת – "שמיכת סוכנות" –ומתנדנדות באוויר.
"אמאאאאאא, אמאאאאאא, אל תלכי, אל תלכי!"
"תיכף, שושי'קה מותק, רק רגע," מנסה אמא להרגיע, "תיכף אני לחזור. רגע אחת ואני חזרה בבית. שושי'קה, את רוצה מתנה (במלעיל)?" מערבבת הונגרית ועברית במשפט אחד. "אני יביא לך. טוף? אז תהיה בשקט. תיכף אני לחזור."
"לא רוצההההההההה, אל תלכי, אמא, אמא, אמא! לאאאאאאאא!" אני צורחת.
..אבל אמא כבר לא פה. את הדלת נעלה במפתח ובבית שורר שקט מפחיד ומאיים. עכשיו, השולחן הגבוה, גבוה עוד יותר, והרחוב רחוק הרבה יותר. "אמא, אמא, בואי, אמא, אמא, בואי, אמאאאאאא!"
דבר ראשון שמה אמא פעמיה למכולת של אדון וגברת שוורץ. זוג חרדי מבוגר, פליטי שואת יהדות הונגריה. גברת שוורץ אישה עבת בשר. לראשה מטפחת ולגופה סינר כהה המשמש גם כמגבת ידיים. אדון שוורץ, יהודי חביב, רחב ממדים, לראשו מגבעת שחורה ועל גופו עוטה מעיל קפוטה שחור וארוך ושקית תפילין מהודרת מבד קטיפה כחול רקום באותיות זהב מתחת לזרועו. מדי יום ביומו, השכם בבוקר שם פעמיו לבית הכנסת לתפילת שחרית. אט, אט, בקומה זקופה ובצעדים רחבים, משרך את דרכו לאורך רחובה הראשי של המושבה הגרמנית בירושלים, רחוב "עמק רפאים", בדרכו חזרה מעבודת הבורא. על המדרכה בפתח המכולת מחכים לו ארגזי הלחם, החלב והלחמניות.
אדון שוורץ פורס לאמא חצי ככר לחם ומהמקרר מוציא חלב וחמאה. את ה"דג מלוח" ואת החמוצים שולף מחביות עץ בעזרת מלקחיים גדולים ועוטף בניר עיתון. לפעמים מוסיף גם ביצים, דבש וסרדינים.
מהמכולת ממשיכה אמא לזולי הירקן שמעבר לפינה, גם כן ניצול שואת הונגריה. הקיץ בעיצומו ומאוורר התקרה סובב בעצלתיים על צירו. הדבורים וזבובי הקיץ חגים בשמחה מעל לארגזי הפירות והירקות השעונים באלכסון על מדרגות אבן ירושלמית. אמא רוכנת ואוספת מהארגזים כמה תפוחי אדמה, מעט עגבניות, קצת מלפפונים, שניים-שלושה בצלים, משמיש, ענבים וגם שני "קוסאמחשי" (קישואים בערבית(. שושי מאוד אוהבת "קוסאמחשי" עם שמנת.
משם שמה אמא פעמיה לדואר, לשלוח מכתב לבת שבע, אחותה הרופאה שבחיפה:
"בת שבע וגורי היקרים.
מה שלומכם?
אנחנו בסדר ו..."
אחרי שניים-שלושה משפטי נימוס קבועים מתחילה אמא לשפוך את קשייה בחיים בכלל ועם שושי בפרט: "בת שבע יקרה, תשלחי בבקשה כסף וגופיה חמה ותחתונים לשושי'קה, ו... וגם גרביים." ועוד כל מני דברים שבדרך כלל אימהות קונות לילדיהן.
"ושושי'קה, תכתבי גם את שאת צריכה... ו... ו... ותכתבי יפה ותכתבי 'תודה רבה' וגם תציירי משהו יפה." אז אני מוסיפה ציור וכמה שורות בכתב ילדותי. "גורי היקר אהעני אועהבת אאותך." (מכתב שמצאתי אחרי מותו.)
על השולחן הגבוה, מבעד לחלון, אני רואה את האנשים ברחוב כמו תמונה מעורפלת רחוקה. "רוצה את אאאאמאאאא!"
 
***
 
בבוקר הראשון לאשפוז הראשון שלי במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים הכרמל בחיפה, אחרי לילה מסויט שבו צרחתי ללא הרף שאני רוצה הביתה, מסרה ד"ר נחמה דרך אחות משמרת הלילה שאם אני עוזבת את המחלקה, אין יותר טיפול. איום שחזר על עצמו בעוד ועוד מקרים.
חלון זכוכית ענק פרוש לרוחב המחלקה. אני מטושטשת מהלילה, משקיפה בקנאה בעובדים הנכנסים אל בניין בית החולים. בעוד מספר שעות הם יצאו הביתה ואני מכאן לא אצא לעולם. "הביתה! רוצה לצאת מפה, לצאת, הביתה!"
 
***
 
כשאני חולה, אמא מביאה לי מתנה מחנות הגלנטריה של הלנ'קה ההונגרייה, חוברות צביעה ולפעמים בובות קרטון עם בגדי קרטון, שמלבישים עם תופסנים מתקפלים מאחור. העיקר שאסכים להישאר במיטה. הבובות תמיד אותן בובות עם שם ואישיות משלהן.
לבובה עם השיער השחור המשוך בקפידה לאחור ואסוף לזנב סוס ארוך וחלק עם השמלה הירוקה ה"נפוחה", קוראים רינה והיא הולכת לשיעורי בלט. בכל פעם שאני עומדת מול הראי, אני מדמה את עצמי לרינה היפה ולא שושי הג'ינג'ית השמנה עם השיער המקורזל הקלוע חזק חזק בשתי צמות דקיקות. עתה עומדת אני בשורה עם הילדות באולם הבלט, טופפת על קצות האצבעות לצלילי ולס של שופן. זרועותיי מעוגלות ומתוחות מעלה, מעלה. שני צעדים, סיבוב. שני צעדים, סיבוב וחוזר חלילה.
לבובת הקרטון רינה יש חברת קרטון בלונדינית בשם מיכל שגרה בקיבוץ. למיכל תספורת קארה וגופיה לבנה עם מכנסי התעמלות קצרים ותפוחים בצבע כחול וזה לא מכבר חזרה מהמקלחת ועוד מעט תלבש בגדי שבת ותלך לחדר ההורים.
 
***