פייק ניוז

פרולוג

עוד רגע יגיע תורי.

כף הרגל שלי מתופפת מעצמה על רצפת הלינולאום של אולם ההתעמלות, וזה הולך ומחמיר ככל שרגע האמת מתקרב. כולי דרוכה, מחכה לרגע שבו גברת פיטרסון המנהלת תקרא בשמי, ואצטרך לקום מכיסא הפלסטיק ולהצטרף אליה על הבמה. 

היא מחזיקה תמונה ממוסגרת, מכחכחת בגרון, וממתינה עד שהרחשים באולם הספורט ייחלשו. 

״אני גאה להעניק תעודת הערכה מיוחדת לארדן פוסטר, שגברה על מאות תלמידים אחרים, וזכתה במקום הראשון בתחרות הכתיבה הארצית של מדינת אילינוי.״ היא עוצרת, מבטה סורק את שורות הכיסאות, עד שהוא נעצר עליי. חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, נמתח על שפתיה. ״ארדן היא התלמידה הראשונה מבית ספרנו שזוכה בפרס היוקרתי. אנחנו גאים בה מאוד, ולא מופתעים. במהלך השנה כבר זכינו להכיר את הכישרון שלה לנסח טקסטים חדים, אמיצים ומרגשים בתור העורכת הראשית של עיתון בית הספר.״

מחיאות כפיים רמות נשמעות ברחבי אולם ההתעמלות כשהיא קוראת לי להצטרף אליה. הן גוברות על קול פעימות הלב שלי.

אני מזנקת מהמקום ומנסה להשתחל במהירות בין הרגליים של שאר התלמידים. בקצה השורה הגב שלי מזדקף מעצמו, והצעדים שלי הופכים בוטחים יותר כשאני מדלגת על פני חמש המדרגות שמובילות אל הבמה.

גברת פיטרסון מחכה לי ליד המיקרופון, מחייכת חיוך חם. אני מיישרת במהירות את השמלה הכחולה החדשה שלי, ומושיטה לה את ידי. אנחנו לוחצות ידיים והיא מעניקה לי את התעודה הממוסגרת.

כל הכבוד, ארדן. עשית את זה!

זיקוקים קטנים מתפוצצים מתחת לעור שלי. האדרנלין שוטף אותי כאילו שתיתי ארגז שלם של משקאות אנרגיה. לרגע הזה חיכיתי.

זה יהיה אנדרסטייטמנט לומר שהשקעתי בחיבור הזה את כולי. עדיף פשוט לציין את כל הפעמים שחרקתי שיניים בניסיון למצוא את המילים הנכונות, את הלחיצות הבלתי פוסקות על מקש המחיקה, ואת שעות השינה שהפסדתי כדי לעמוד בתאריך היעד. 

כשהגשתי את החיבור הייתה לי הרגשה טובה, אבל ניסיתי לשמור את האופטימיות שלי על אש קטנה, עד שגברת פיטרסון קראה לי למשרד שלה ובישרה לי שזכיתי. מאז אני כמו דובון אכפת לי, מרחפת על ענן רך של אושר, שמגיע היום לשיאו.

אני מודעת לכל תנועה שלי. לכתפיים הזקופות, לחיוך הקל, לאופן שבו השמלה מחליקה על הגוף שלי ומדגישה את המותניים ואת הרגליים הארוכות. הכול מתוך מחשבה שהוא מסתכל עליי. באמת מסתכל.

הוא הרי איפשהו כאן באולם, כמו שאר תלמידי בית הספר. אם הוא לא הבחין בי עד היום, עכשיו הוא כבר יודע מי אני, ואני מקווה שהוא מתרשם. עליו חשבתי כשקניתי את השמלה הזאת, נועזת מעט יותר ממכנסי הג׳ינס או מהשמלות הפשוטות שאני לובשת בדרך כלל.

גם אבא נמצא כאן. הוא יושב בשורה הראשונה עם צוות המורים ומוחא כפיים. על פניו שפוך חיוך רחב, מהסוג שאני כבר לא רואה אצלו הרבה. כשהעיניים שלנו נפגשות הוא זוקף לעברי את האגודל ומסמן בשפתיים 'אני גאה בך'.

חמימות נעימה מתפשטת בבית החזה שלי. המשימה שלי בחיים האלה היא להסב לו אושר. בכל פעם שאני מצליחה אני מרגישה שעוד משקולת מוסרת מהכתפיים שלי.

מבטי קופץ שורה אחת אחורה, אל צוות עיתון בית הספר. רובם חברים שלי גם מחוץ לשעות הלימודים. הם יודעים כמה הזכייה הזאת חשובה לי, וכעת הם מריעים בהתלהבות. כמה מהם מנופפים אליי. אני מנופפת בחזרה ושולחת לעברם נשיקה באוויר בידי הפנויה. אם לא הייתה לי יד אחת תפוסה, הייתי מסמנת להם לב באצבעות.

במרכז האולם יושבים שאר התלמידים. גם הם מוחאים כפיים, אבל התנועות שלהם רובוטיות יותר. הם בוהים בבמה במבטים מזוגגים. אני כבר יודעת איך זה באירועים כאלה. הם רק מחכים שהטקס יסתיים כדי ללכת הביתה.

אני ניגשת אל המיקרופון כדי לשאת את הנאום הקצר שהכנתי מראש.

״לכל אחד מאיתנו יש חלום שמלווה — ״

הקול שלי נבלע בים הפטפוטים והקריאות שמגיעים מהשורות האחוריות.

גברת פיטרסון ניגשת, דוחקת בי בעדינות ותופסת את מקומי.

״אני מבקשת שקט מהתלמידים שיושבים ליד היציאה. אתם מפריעים לטקס.״ קולה החד גובר על שאר הרעשים.

העיניים שלי נמשכות אוטומטית לאזור ההוא, למקום הקבוע של הספורטאים, המעודדות ושאר התלמידים הפופולריים. הם משוחחים בקולניות ואפילו לא מביטים לכיוון הבמה. הם שקועים בעצמם כאילו בית הספר שייך להם, וגם האיומים של גברת פיטרסון לא ממש מטרידים אותם. 

הנה הוא. אני מזהה אותו לפי השיער הבהיר והכתפיים הרחבות, גם בלי לראות את הפנים שלו. הוא יושב עם הגב לבמה, מדבר עם כמה חברים שלו שיושבים מאחוריו, וכולם צוחקים ממשהו שהוא אומר. היד שלו עוטפת את כתפיה של הנערה שלצידו, והוא רוכן לעברה ומנשק אותה על הפה.

דקירת כאב לופתת אותי, מפוצצת כל בועה של סיפוק, גאווה או שמחה שהרגשתי לפני כן. החיוך קופא על שפתיי והרגליים שלי מאיימות לקרוס. התעודה כמעט נשמטת מהיד שלי, אבל אני מתעשתת ברגע האחרון ומונעת תקרית מביכה. הקול שבוקע ממני כשאני מדקלמת את נאום התודה הקטן שהכנתי נשמע כמו סירי, שטוח ומרוחק. בראש שלי מתרוצצות רק שתי מילים, תהיי חזקה.

מתוך הערפל שוב נשמעות מחיאות הכפיים. אפילו לא שמתי לב שסיימתי לדבר. הרגליים נושאות אותי במורד המדרגות אל המקום של אבא. כשהוא קם ומחבק אותי אני מכריחה את עצמי להמשיך לחייך. 

הוא שולף מהכיס את הטלפון.

״ילדונת, תרימי את התעודה. אני רוצה לצלם אותך.״ הוא מכוון אליי את המכשיר.

אני מעקמת את השפתיים. ״נו באמת, אבא. אתה יודע שאני שונאת להצטלם.״

״בחייך, זה היום הגדול שלך. אנחנו צריכים שתישאר לנו מזכרת,״ הוא מפציר בי. 

איך אוכל לסרב לו? אני מציגה את התעודה למצלמה, מתאמצת להיראות שמחה ככל האפשר. אני לא מספרת לו שבמוחי כבר נצרבה תמונה אחרת, של הזוג בקצה האולם.

1

ארדן

הפעמון מעל הדלת שוב משמיע את הצליל שמזכיר לי את חג המולד. אני פונה אוטומטית לעבר הכניסה.

עוד לקוח נכנס לבית הקפה ומצטרף לתור.

אני מסתובבת בחזרה בדיוק כשהברונטית הגבוהה שלפניי לוקחת כוס חד־פעמית מהמשטח. היא נושפת עליה ומפנה לי את מקומה.

אשלי, המלצרית מאחורי הדלפק, בוחנת אותי מלמעלה למטה תוך כדי ניגוב משטח העץ.

״תראו אותך.״ היא שורקת בהתפעלות. ״כמעט לא מזהים אותך כשאת לבושה ככה.״

היא מפנה אליי את הגב ומתעסקת עם מכונת הקפה המשוכללת.

אני בוחנת את הבגדים שלי, כאילו לא אני בחרתי אותם הבוקר.

״את יודעת איך זה, עבודה חדשה ויוקרתית מחייבת מלתחה חדשה ויוקרתית,״ אני מסבירה לה, ומסדרת את שולי חולצת המשי התכולה החדשה בתוך חצאית העיפרון האפורה. 

אשלי לא טועה. גם אני בקושי זיהיתי את עצמי במראה הבוקר. לבחורה שהשיבה לי מבט היו העיניים הכחולות שלי, השיער הערמוני החלק שלי והנמשים שלי. ובכל זאת היא נראתה לי זרה.

״נו, גברת חדשות, מוכנה ליום הגדול שלך?״ אשלי מסתובבת אליי בחזרה, ומחייכת חיוך רחב בשפתיים מבריקות מליפגלוס ורוד. השיער הבלונדיני שלה נשפך על כתפיה כאילו יצאה זה עתה מהמספרה, והאיפור המעושן מדגיש את עיניה הירוקות.

״בהחלט. מוכנה ונרגשת לקראת עבודת החלומות שלי.״ אני משעינה את המרפקים על הדלפק ובוחנת את המאפים המפתים בוויטרינה, מכינה את עצמי להמשך. ״ומה איתך, גברת סופרת, איך את מרגישה לקראת היום הגדול שלך?״ אני שואלת, מנסה להתעלם מהצביטה הקלה בלב.

היא קורצת ומסיטה קווצת שיער זהובה מהעין. ״הכי טוב שאפשר. אני לא מפסיקה לדמיין את התגובה של הצופים בבית, כשהם יגלו שאני כתבתי את ׳אחרי החשכה׳. זה יהיה היסטרי.״

אין לי ספק.

אשלי היא מסוג האנשים שקל לאהוב. גם אני חיבבתי אותה מייד, אפילו שאנחנו כנראה שתי הבחורות הכי שונות בעולם. הגובה שלי הוא מטר ושבעים, והיא נמוכה ממני לפחות בעשרה סנטימטרים. אני בת עשרים ושש, ואשלי צעירה ממני בשלוש שנים. חוץ מזה היא נשית וקלילה, ואם היה תואר בפלרטוטים, היא כבר מזמן הייתה יכולה להוסיף לשם שלה את הקידומת דוקטור. אומנם הצחקוק שלה יכול לעצבן לפעמים, אבל משהו בגישה האופטימית שלה תמיד מצליח לקנות אותי.

״חשבתי שתיקחי יום חופשי לקראת הריאיון שלך,״ אני מציינת.

היא מוזגת חלב שיבולת שועל מוקצף לתוך כוס קפה חד־פעמית, ומניחה אותה מולי על הדלפק. ״זה היה יכול להיות נחמד, אבל אני עדיין צריכה את הכסף ללימודי המשחק.״

אני מהנהנת וטועמת בזהירות מהקפה המהביל. העיניים שלי מתרוממות אל שעון הקיר שמאחוריה. שיט.

״אופס. כדאי שאזוז מכאן אם אני לא רוצה לאחר.״ אני מצמידה במהירות את השעון החכם למכונת התשלום.

היא מחייכת אליי חיוך שובב. ״שיהיה בהצלחה, ומי יודע? אולי ניפגש במסדרונות.״

אני לוקחת את הקפה ומתרחקת, מודעת עד כאב לנעלי העקב השחורות שלחצו על הבהונות שלי עוד בבית, לפני שבכלל יצאתי. בדרך החוצה אני שומעת מאחוריי את הצחקוק שלה כשהיא משוחחת עם הלקוח שעמד מאחוריי. 

משרדי אם־בי־אן חולשים על הקומות העליונות של גורד שחקים מרשים בלב אזור העסקים של שיקגו, בדיוק כפי שראוי לרשת חדשות מהשורה הראשונה. משני צידי הבניין ניצבים רבי־קומות נמוכים יותר, שנראים כמו חיקוי חיוור, ורק מעצימים את הרושם היוקרתי שלו.

העקבים שלי נוקשים על רצפת השיש של המבואה בעלת התקרה הגבוהה. עם כל צעד גם השפשופים בחלק האחורי של כפות הרגליים שלי כואבים יותר. 

פלסטר. איך לא לקחתי איתי פלסטר?

תתעלמי מהכאב, ארדן. תחיי את הרגע.

מבטי חולף על פני החלל המעוצב, וקשה שלא להשוות בינו ובין מקום העבודה הקודם שלי, ערוץ הטלוויזיה הקהילתי ׳נורת׳ שור לוקאל ניוז׳. אומנם הוא היה עבורי סוג של בית בשלוש השנים האחרונות, אבל בדיוק כמו הדירה השכורה שלי, ידעתי מההתחלה שהוא רק תחנה בדרך לקריירה מזהירה יותר. 

ההזדמנות הגיעה בדמות שיחת טלפון ממרדית׳ באמצע יום עבודה שגרתי. כשהשם שלה הופיע על הצג חמקתי אל יציאת החירום והתיישבתי על אחת המדרגות. מזל שישבתי כי כשהיא הציעה לי לעבוד תחתיה כעורכת בכירה במהדורת החדשות המרכזית של אם־בי־אן איבדתי תחושה בכל הגוף מרוב הפתעה.

אם להיות כנה, בתור בחורה שבונה את הקריירה שלה על מילים, זה היה קצת מאכזב לשבת בפה פעור בזמן שהלב שלי לא מפסיק לדהור. במקום מרדית׳ כנראה הייתי שוקלת פעם נוספת אם אני באמת רוצה להעסיק את עצמי.

מרדית׳ הייתה המנהלת שלי גם בערוץ הקהילתי עד שעזבה לפני כמה חודשים כדי לקבל משרה בכירה ונחשקת ברשת הארצית. במסיבת הפרידה שלה היא הבטיחה לי שעוד ניפגש, רק לא תיארתי לעצמי שהמזל ישחק לידי מהר כל כך. אחרי הכול, אני לא מסוג הבחורות שסומכות על מזל כדי להגשים חלומות. מה שבאמת הביא אותי לכאן היה שילוב של עבודה קשה, נחישות והתמדה.

כבר בתיכון המקומי בעיירת הולדתי ריברטון, אילינוי, הבנתי את כוחן של המילים, התעניינתי באקטואליה ורציתי להשפיע. השאיפה לעבוד במערכת חדשות הייתה צעד טבעי עבורי. כל מה שעשיתי מאז, החל מקבלת מלגה מלאה לאוניברסיטת אילינוי, בחירה במסלול לעיתונאות ותקשורת וסיום בהצטיינות, הובילו אותי לכאן. 

אני אוהבת את העבודה שלי. ממש אוהבת. בגלל זה לא מפריע לי שהתפקיד החדש יהיה מאתגר ותובעני בהרבה ממה שהכרתי. אם כבר להפך, יש בזה משהו מלהיב. אני גם יודעת מניסיון שהעבודה עם מרדית׳ לא תהיה פשוטה. 

מרדית׳ היא האישה הכי קשוחה שאני מכירה. אפילו השיער שלה כנראה חושש ממנה כי הוא אף פעם לא פורץ את גבולות הפקעת ההדוקה שבה היא אוספת אותו. אני חושבת שהיא היחידה שיודעת אם הוא בכלל חלק או מתולתל. גם הלבוש שלה תמיד חמור ורציני. הבגד הנועז ביותר שראיתי אותה לובשת מעל גופה המלא היה ז׳קט בצבע בז׳. אני מרשה לעצמי לכנות אותו 'נועז' רק כי כל שאר הבגדים שלה הם בגוונים שבין שחור ולבן. 

בשנה שעברה מלאו לה חמישים, אבל היא נשואה רק לעבודה, ומתהדרת באישיות בוטה ובלשון עוקצנית. היא גם אשת חדשות מעולה בעלת חושים חדים, והיא תמיד העריכה אותי והתייחסה אליי בהגינות. אני רוחשת לה כבוד גם אם אני לא תמיד מתחברת לדרך שלה.

דלתות המעלית נפתחות בקומה ה־37, ואני מוצאת את עצמי במרכז העולם. זאת ההרגשה כשנוחתים במשרדים של רשת חדשות מובילה. כולם ממהרים, קולניים וחדורי מטרה. אנשים מכל הסוגים חולפים על פניי לשני הכיוונים, והעיניים שלי מנסות לעקוב אחריהם, לשווא.

תחושת האדרנלין המוכרת שוטפת אותי כשאני צופה בהם צועדים בנחישות לאורך המסדרון. הדם זורם מהר יותר בגפיים שלי, ואת האוזניים ממלא בליל של קולות ושיחות.

התחנה הראשונה, עמדת הקבלה.

היא נמצאת בסך הכול בקצה המסדרון, אבל הדרך אליה מסובכת יותר ממה שנדמה. אני מנווטת בתוך זרם האנשים בצעדים נחושים ובמרפקים שלופים, משתדלת לא להתנגש באף אחד.

התחושה הזאת מוכרת. כבר הייתי בסרט הזה פעם, או יותר נכון במשחק הזה. בלי לשים לב הפכתי לצפרדע שצריכה לחצות את הכביש בלי להידרס. כל מה שנותר לי זה רק למצוא נסיך.

פקידת הקבלה נמצאת בעיצומה של שיחת טלפון. היא לא שמה לב לאנחת ההקלה שמשתחררת ממני כשאני משעינה מרפקים על הדלפק השחור הרחב. אני משתדלת להמתין בסבלנות, אבל העמידה הממושכת מזכירה לי את נעלי העקב. אני מתחילה לנוע בחוסר נוחות, מנסה לשחרר את הלחץ מהבהונות. 

כדי להעביר את הזמן אני בוחנת את הבחורה שמולי. היא נראית בקושי בת עשרים, והדבר שהכי בולט בה הוא עיני השקד הענקיות שלה. היא ממש קטנטונת, אבל הגוף שלה שופע, ושיער חום גלי נשפך בחינניות על כתפיה. בקול ילדותי ובמבטא מעט דרומי היא מנסה להרגיע מישהו בצד השני של הקו, ומדי פעם מסמנת לי להמתין.

השיחה מסתיימת כעבור קצת יותר מנצח. היא מחייכת אליי חיוך קטן במבט שואל. אני מחייכת אליה בחזרה, ומתעלמת מהדחף לסדר את החולצה.

״היי, אני ארדן פוסטר. מרדית׳ ביקשה שאגש לכאן.״

המבט שלה מתבהר. ״נעים מאד, אני אבִּי,״ היא מציגה את עצמה. ״מרדית׳ מתעכבת בישיבה חשובה. היא ביקשה ממני לקחת אותך למקום שלך בדסק.״

היא קמה מהכיסא, עוקפת את הדלפק, ומובילה אותי לאורך המסדרון לחלל גדול שמואר בתאורת פלואורסצנט. דסק החדשות. 

אם רק לפני כמה דקות חשבתי שהמסדרון הומה, המעבר לדסק הוא כמו לצאת ממוזיאון היישר אל קונצרט רוק. עשרות אנשים, מכל הסוגים, המינים והגילים, מתגודדים סביב שולחנות עץ מרובעים. כמה מהם משוחחים בקולי קולות, אחרים מתקתקים על המקלדות, ויש כאלה שפשוט נראים ממהרים כשהם עוברים מעמדה לעמדה ויורים פקודות לכל עבר. בלב החדר ניצב שולחן ישיבות ארוך, ואת הקירות ממלאים מסכי טלוויזיה, כל אחד מהם פתוח על תחנה אחרת. מדי פעם מישהו חולף על פנינו, זורק ״שלום״ לאבי ומתעלם ממני. 

היא נעצרת ליד אחד השולחנות.

״זה המקום שלך.״ היא תופסת את המשענת של כיסא ומרחיקה אותו מעט. ״וזה המחשב שלך,״ היא מוסיפה ומחווה באצבעה לעבר המחשב הנייד שעל השולחן. 

״מושלם, תודה.״ אני בוחנת את השולחן. ארבע עמדות עבודה מסודרות סביבו, אבל כרגע כולן ריקות.

״מרדית׳ תיגש אליך בעוד כמה דקות, כשהיא תצא מהפגישה. תהיי בסדר בינתיים?״ היא מחייכת חיוך ביישני ומסלסלת קווצת שיער סביב האצבע. 

אני מחייכת אליה. ״אני חושבת שאשרוד.״

היא מהנהנת קצרות ונעלמת במסדרון.

אני מניחה את התיק מתחת לשולחן, מוציאה ממנו את בקבוק המים ומסתכלת סביב. בתוך ים של פרצופים אלמונים אני קולטת גם כמה כתבים מוכרים ומגישה צעירה מהטלוויזיה.

זה מסקרן, אבל לא מרגש. כבר עבדתי במערכת חדשות, אומנם קטנה וצנועה יותר, אבל גם במסדרונותיה הסתובבו כוכבי תקשורת מקומיים. די מהר למדתי שהעבודה איתם אולי נראית זוהרת בהתחלה, אבל בסוף מגלים שגם הם רק בני אדם ויש להם רגשות, חולשות ולעיתים גם אגו מפותח. 

זה עדיין לא אומר שיהיה פה קל. מערכת חדשות היא אחת מסביבות העבודה הלחוצות, התובעניות וההישגיות ביותר שיש. ברור לי שלצד אנשים נלהבים וידידותיים איתקל גם בגרסאות קולניות ודורסניות יותר של המין האנושי. אני סומכת על עצמי שאדע להתמודד גם איתן. אני די קשוחה בעצמי, וכילדה שגדלה בבית בלי אימא, מוקפת גברים בלבד, למדתי איך לשרוד, ולנצח.

יש רק שני דברים שאני חוששת מהם במקום הזה. יותר נכון, שני גברים. שמו של הראשון מוכר כמעט בכל בית בארצות הברית. זהו פין ויילדר, מגיש המהדורה המרכזית, ואחת הסיבות שנשים בכל רחבי המדינה בוחרות מדי ערב באם־בי־אן. אומנם הוא נשוי לדוגמנית עבר ואב לילדים קטנים, אבל אם להסתמך על הרכילות בתוך עולם התקשורת, מתחת לדמות הציבורית מסתתר רודף שמלות סדרתי. 

מדיסון, החברה היחידה ששמרתי איתה על קשר מהאוניברסיטה, מוכנה להישבע שהוא שכב עם מחצית מהבנות במערכת. אני מודה, יש לה נטייה להגזים. אחרי הכול היא עורכת בדסק הדיגיטל כאן בערוץ, ואלופה בלגרום לגולשים להקליק על הידיעות שלה. ועדיין, בכל הפרזה יש גרעין של אמת.

גם כשמרדית׳ סיפרה לי על התפקיד היא כינתה את העבודה הצמודה עם פין ׳מאתגרת׳. היא אפילו רמזה שזאת אחת הסיבות שבגללן היא בחרה בי. המילים המדויקות שלה היו ׳הוא לא יעז להתעסק איתך כמו שהוא מרשה לעצמו עם האחרות'.

מרדית׳ כנראה התכוונה להחמיא לי בדרכה המוזרה, אבל המילים שלה השיגו בדיוק את ההפך. אני שונאת להיות זאת ש׳לא מעיזים להתעסק איתה׳. רק שלמרדית׳ לא הייתה דרך לדעת את זה, אז פשוט שיניתי נושא.

אני פותחת את המחשב הנייד. למסך דבוקה פתקית ועליה שם משתמש וסיסמה זמנית. המחשבות שלי נודדות אל הגבר השני שאני חוששת לפגוש, קייל קלארק, כתב השטח הבכיר.

הוא כנראה לא ממש זוכר אותי, אבל למדנו יחד באותו תיכון בריברטון. הוא היה בשכבה מעליי, ויצא בשנת הלימודים האחרונה שלו עם מישהי מהכיתה שלי. זה לא מנע ממני להיות דלוקה עליו בסתר לאורך כל שנות הנעורים שלי. 

איך אפשר היה לא לרצות אותו, עם השיער הבהיר שתמיד נראה כאילו הוא צריך תספורת, ועם העיניים האפורות והכנות האלה? הוא היה הכוכב הבלתי מעורער של בית הספר. תמיד במרכז העניינים, תלמיד מצטיין, גם אם מעט פרוע, וקפטן נבחרת הלקרוס האגדי. אבל הקסם האמיתי שלו, מה שמשך אותי יותר מכול, היה הקלילות. הוא לא היה יהיר או מנוכר. הוא תמיד היה חביב לכולם. חוץ מאליי. איתי הוא לא החליף אפילו מילה אחת.

עם סיום התיכון הוא עזב את ריברטון כדי ללמוד בתוכנית לעיתונאות של אוניברסיטת נורת׳ווסטרן. כעבור חודש התפשטה בבית הספר השמועה שהוא נפרד מהחברה שלו. הפעם הבאה ששמעתי עליו הייתה כשחטפו אותו לאם־בי־אן מייד עם סיום הלימודים. הוא התחיל לעבוד שם ככתב שטח בתוכנית הבוקר, ומשם התקדם במהירות והפך לכתב השטח הבכיר והנערץ של הערוץ.

אני מקלידה את שם המשתמש והסיסמה לתוך החלונית שעל המסך, ומתחילה לסדר לעצמי קיצורי דרך ותיקיות על שולחן העבודה. קולות צחוק רמים קוטעים את המחשבות שלי.

אני מרימה את הראש מהמחשב. כמה גברים ונשים מתגודדים סמוך לעמדת הקבלה. קשה להבין מה בדיוק הם עושים שם, חוץ מרעש כמובן. המבט שלי ננעץ בהם, עד שאחד מהם מתנתק מהקבוצה ומתחיל להתקדם לכיווני. 

הלב שלי מתחיל לעשות גלגולים בתוך בית החזה בקצב הולך וגובר כשאני מזהה אותו. הרגע שממנו חששתי הגיע.