איתך עד הנצח - כרך א'

פרק 1

עמנואל

עוד שבוע. עוד שבעה ימים ואני בחוץ. עוד שישה ימים, שש עשרה שעות וחמש דקות אני בחוץ. חופשי מהכלא שנכנסתי אליו לפני שבע שנים, אבל לעולם לא אשתחרר מהאשמה. הרגתי את אחי. זה לא משנה אם התכוונתי או לא, אם בית המשפט קורא לזה הריגה בשוגג או רצח במזיד, בסופו של דבר התוצאה זהה. אחי מת ואני חי. אחי מת בגללי ואני חי. הלוואי שהייתי מת במקומו.

"אתה בא לשיעור של הרב?" מוטי שואל, אחד האסירים שחולק איתי את התא.

"לא נראה לי שיש לי משהו טוב יותר לעשות."

"תכלס. נשרוף עוד שעה במקום המחורבן הזה." הוא צוחק. אנחנו הולכים לחדר שהקצו לשיעור של הרב. בשעות האלה יש לנו זמן חופשי, אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה. זה הזמן שבדרך כלל כולם רבים על הטלפונים הציבוריים כדי להתקשר למשפחה. לי אין למי להתקשר. המשפחה שלי ניתקה איתי קשר ובצדק.

"מה המצב, רבֵּנו?" אליקו, אסיר נוסף, שואל.

"ברוכים הבאים. איך עבר השבוע שלכם?" הוא נשען על הכיסא שלו וסורק את הנוכחים. "עמנואל?"

"רבנו."

"איך עבר השבוע?"

"אתה יודע, אף פעם לא הבנתי אם הביאו אותך על תקן רב או על תקן פסיכולוג. ולמה בכלל אנחנו מקבלים שיעור תורה כאן."

"רב הוא סוג של פסיכולוג בלי הסמכה ובלי לגבות ארבע מאות שקל לשעה." הוא צוחק ומתקרב אלינו. "ואתם נמצאים באגף התורני. מנהל הכלא פנה לישיבה שלנו וביקש שנבוא פעם בשבוע לשיעור תורה."

"כדי שנחזור בתשובה על מעשינו?" אליקו מגחך. "מאוחר מדי בשביל זה, רבנו. אי אפשר להחזיר דם שנשפך."

"כדי להזכיר לכם שתמיד אפשר לתקן. אם השם מאפשר לכולם לתקן, נותן הזדמנות ועוד הזדמנות בכל ראש השנה ויום הכיפורים, ואפילו בכל יום ויום, אז אפשר לעשות תשובה, לא בהכרח דתית, ולחזור למוטב."

"אתה יכול להוציא את אחי מהקבר, רבנו?" הרב מסתובב אליי ובולע רוק. "אתה יכול להביא את תחיית המתים שכל הדתיים מאמינים בה?"

"זה לא תלוי רק בי."

"אז במי עוד? תגיד לי ואפנה למי שצריך, רבנו. עזוב, תן לשאר המתים לנוח. רק תדאג לי להחלפה קטנה עם אחי ואני סבבה."

"בך, בכם, בכל העם."

"אה, נכון. אם כל העם יעשה תשובה, תבוא הגאולה." אני מתאפק לא לצחוק לו בפרצוף. "לא מאמין בזה, כבודו. סליחה."

"עמנואל," הוא מתקרב אליי, ידיו בכיסים. "קרה משהו? בפעמים האחרונות אתה מחפש את הפינות, את העקיצות. מה השתנה?"

"כלום."

"עזוב, הרב, הוא סתם מתרגש מהשחרור הקרוב."

"שחרור?" הוא מסתובב לחבר'ה ואז בחזרה אליי. "בשעה טובה, אני שמח בשבילך. מתי?"

אני לא שמח. "תודה, בעוד שבוע בערך." הוא מסתכל עליי לרגע ואני מרגיש כאילו עושים לי רנטגן אנושי. הרב חוזר לעמוד ליד הכיסא שלו ומתחיל בשיעור בנושא אמונה ותשובה. שעה מאוחר יותר כולם מתחילים להתפזר בחזרה לתאים שלהם.

"עמנואל, אתה יכול להישאר רגע, בבקשה?"

"אל תדאג, אמשיך לשמוע שיעורי תורה בחוץ."

"כמה זמן אנחנו כבר מכירים?"

"שלוש או ארבע שנים." שלוש שנים, שבעה חודשים ושבוע.

"וכמה זמן אתה כאן?"

"כאן באגף או כאן בבית ההבראה בחסות המדינה?"

"עמנואל."

"כמעט שבע שנים." בעוד שבוע פחות כמה שעות ימלאו שבע שנים.

"אני יכול לשאול למה אתה כאן?"

"אתה יכול גם לקרוא את זה בתיק שלי, לא?"

"לא, אין לי גישה לזה. ולמען האמת מעולם לא התעניינתי בפרטים אישיים של אף אחד. לא רציתי לחדור לפרטיות של האסירים. אני כאן בשם השם, בא להרים את רוחכם ככל האפשר, לנסות לגרום לכם לראות גם את הטוב בתוך החושך."

"אז למה אתה מתעניין בי?"

"בוא נעשה עסק. אתה תענה לשאלה שלי ואני אענה לשאלה שלך, הולך?"

"הרגתי את אחי." ציפיתי לתגובה מזועזעת, לראות אותו נופל לאחור כמו בסרטים או משהו, אבל לא, הרב עומד יציב וממשיך להסתכל עליי, רק שהפה שלו קצת נפתח מההלם.

"אתה מזכיר לי אותי."

"מה זה אומר?"

"קודם תורי. איך הרגת את אחיך?"

"נהגתי שיכור והוא ישב לידי לא חגור. עקפתי משאית במקום אסור והוא עף החוצה דרך השמשה. מת במקום."

"אתה מזכיר לי אותי בכאב שנשקף בעיניים שלך. אתה מזכיר לי את הבחור הצעיר שהיה אבוד בעולם."

"אני לא אבוד."

"אני מניח שקיבלת עונש על הריגה ולא על רצח." אני מהנהן. "אוקיי, מה עם המשפחה שלך? איך הם מתמודדים עם זה?"

"לא יודע." אני מושך כתפיים.

"אתם לא בקשר?"

"אתה מרמה, הרב. עכשיו תורי. למה היית אבוד בעולם?"

"אבא שלי זרק אותי מהבית כי התגייסתי לצה"ל. אתם לא בקשר?"

"לא יודע. האישה שילדה אותי קוראת לי רוצח ורוצה שאמות, ותורם הזרע שלי אומר שחבל שנולדתי. זה נחשב קשר?"

"לאן אתה אמור ללכת כשתשתחרר מכאן?"

לרחוב. "המדינה תספק לי דירת עמידר."

"שקר."

"רבנו, ככה אתה מאשים יהודי בשקרים? לא יפה."

"אתה הולך לרחוב. הם יודעים שאין לך לאן ללכת? שאתה יוצא מכאן להיות מחוסר בית?"

"הומלס. ככה קוראים לזה ברחוב."

"אתה מוכן להיות רציני? מנהל הכלא, העובדת הסוציאלית, לא יודע כבר מי אמור להיות מעורב, הם יודעים שאתה יוצא לרחוב?"

"לא יודע, לא שאלתי. אני מניח שהם יודעים שהמשפחה שלי ניתקה איתי קשר, בהתחשב בזה שלא היה לי ביקור אחד כל השנים."

"אף אחד?"

"מהמשפחה אף אחד. בהתחלה חבר קפץ כמה פעמים, אבל גם הוא הפסיק."

"אחי," הוא מתקרב ומניח יד על כתפיי. "אני אעזור לך. אבוא לקחת אותך ואמצא לך מקום לגור בו. עד אז תישאר אצלי, בסדר?"

"לא."

"למה לא?"

"אני לא צריך טובות מאף אחד. גם לא ממך."

"זו לא טובה."

"אז מה זה?"

"בן כמה אתה היום, עמנואל?"

"מה זה משנה?"

"אתה חייב להפסיק לענות על כל דבר בשאלה. בן כמה אתה?"

"עשרים ותשע."

"בן כמה היית כשזה קרה? היית חייל?"

"כן."

"איפה שירתָּ?"

"אל תדאג, לא הייתי מיועד לטייס. לא פספסתי שירות משמעותי. כולה לוחם בשטח." שיועד לקצונה ועמד לחתום קבע.

"גם אני לא הייתי טייס. הייתי לוחם."

"היה שווה את זה שזרקו אותך מהבית?"

"ועוד איך, אבל זה לא הזמן לדבר על זה. נדבר בהמשך ואספר לך כל מה שתרצה."

"הרב, נראה לי שיש לך בעיית שמיעה. אני לא צריך את העזרה שלך. אסתדר לבד."

"נראה לי שלך יש בעיית שמיעה. לא שאלתי אותך אם אתה רוצה או לא, אמרתי שאבוא לאסוף אותך."

"סיימתי פה." אני מפנה לו את הגב ומתקדם לכיוון היציאה.

"ישנתי על ספסלי רחוב בירושלים, בכיכר החתולות ואיפה שלא תרצה. רק כשירד שלג נשברתי והלכתי לבקש מחסה אצל מי שהיום הוא לא רק הרב שלי, אלא גם אבא שלי."

"מה?"

"שאלת אם זה היה שווה ועניתי. השם עשה איתי חסד ושלח לי את הרב שלי. ולך הוא שלח אותי."

"אתה על פטריות הזיה או מה, רבנו?"

"אני על פטריית 'אני לא משאיר אותך ברחוב', עמנואל. כבר שנים אני בוחן אותך. אתה לא כמו כל השאר כאן. רואים שאתה לא שייך. אתה לא מתערבב ולא מסתבך. רחוק מלהיות עבריין ולעבור על החוק. אם גויסת ללוחמה, נראה שגם העבר שלך היה נקי. עשית טעות, שילמת עליה במשך שבע שנים מהחיים שלך, מהנעורים שלך, ואתה תסחב את התיק הזה איתך לכל החיים. אתה לא חושב שזה מספיק?" הוא נעמד בפתח ומונע ממני לצאת. "אם היית עבריין או ילד רע, מזמן היית מתערבב כאן עם כולם. ראיתי לא מעט עבריינים כאן לאורך השנים, כמה מהם רוצחים עם דם על הידיים בכוונה תחילה, שחושבים שהכיפה השחורה או הציצית שהם הכירו במעצר תהפוך אותם לנקיים מחטא. אתה לא כמוהם. אתה לא רוצח."

"תספר את זה לאחי שבקבר."

"בסדר, אספר. נלך אליו יחד ואספר לו מה שתרצה."

"מה אתה עושה, הרב?"

"מחזיר את החסד שהשם עשה איתי."

"בן כמה אתה?"

"שלושים וארבע."

"אז למה אתה מדבר כמו בן אדם בן שמונה מאות?"

"גדלתי בעולם החרדי. אשתי דווקא אוהבת את זה." הוא מושך כתפיים כמוני וצוחק. "יש לי עוד שישה אחים. אבא שלי אסר על כולם לדבר איתי והפחיד את אחותי הקטנה שתתרחק ממני גם אם ניפגש בטעות ברחוב. יש לי חסך באחים, תהיה גבר ותן לי להיות אחיך."

"אמרו לך פעם שאתה מוזר?"

"כן. שוב, אשתי. זה חלק מהדוסיות."

"חכמה אשתך."

"אין לך מושג עד כמה." הוא זז מהפתח. "אבוא לאסוף אותך. מבטיח."

"אין צורך."

"לא שאלתי, עדכנתי."

"אני אפילו לא יודע איך קוראים לך. כאילו, הרב, אבל מה השם שלך?"

"מיכאל. מיכאל תורג'מן." הוא מושיט לי יד ללחיצה.

"עמנואל מימון." אני לוחץ את ידו. "סלמאת, הרב מיכאל."

"להתראות, אחי. נתראה ביום השחרור."

בטח. כי אין לך משהו טוב יותר לעשות חוץ מלקחת אליך הביתה אסיר משוחרר.

אני חוזר לתא ומטפס למיטה שלי, נזרק לאחור על הגב ומריץ את השיחה ההזויה איתו בראש. הוא לא יבוא וזה ברור לי. אולי הוא יבוא לשיעור השבועי כרגיל, אבל לא אליי, לא לקחת אותי. אפילו אלוהים לא לקח אותי, אז הוא ייקח? כן, בטח.

תמר

כבר כמה ימים אני לא ישנה טוב. בכל פעם שאני נרדמת אני חולמת רק על יהודה ומתעוררת שטופת זיעה. אני על מינימום שעות שינה ומתפקדת בקושי, אבל לא יכולה להרשות לעצמי להישאר בבית. אנחנו צריכים את הכסף הזה. כשהדפיקה הארורה, שכל ישראלי מפחד ממנה, הגיעה עד אלינו אבא כבר ידע. לטענתו הדפיקה הזאת שונה מדפיקה רגילה והוא זיהה אותה כי היא מופיעה בסיוטים שלו כבר שנים. מרגע ששמעתי אותה היא מופיעה גם בשלי. החיילים לא היו צריכים להגיד מילה, הבנו לבד. אבא קיבל אירוע מוחי שהשאיר אותו חצי משותק ומאז אימא סועדת אותו. היא אפילו לא יכלה להתאבל על הבן שלה כראוי. לא היה לה זמן לשקוע באבל של עצמה. אולי זה לטובה. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה אם גם אימא הייתה עוברת אירוע מוחי או לבבי חלילה.

עוד כשיהודה התגייס הרב ניסים תורג'מן גירש אותנו מהקהילה. ההורים נאלצו למכור את הדירה שלהם בחצי מהשווי שלה וזה לא הספיק לנו כדי לקנות בית חדש, לא בלי משכנתא. ומאחר שאימא הייתה עקרת בית ואבא בעל מכולת עצמאי, שגם אותה איבדנו, לא היו להם כספי פנסיה שיעזרו. השידוך שלי בוטל כמו שאבא חזה והאחים שלי נזרקו מתלמוד־תורה של הרב תורג'מן. יהודה השפיע על כולנו עוד לפני שנפל. הוא הבטיח לאבא שכשיסיים את השירות שלו הוא יצא לעבוד ויעזור לו להביא כסף הביתה. באופן אירוני ומזעזע קצבת השכול שההורים מקבלים עוזרת לנו בחלק נכבד מהתשלומים. תודה על זה, יהודה. נראה שבכל זאת אתה עוזר להורים מלמעלה.

"תמרי, למה את ערה מוקדם כל כך?" אימא נכנסת למטבח. השעה עדיין לא שש בבוקר וכבר סיימתי להכין לבנים קופסאות אוכל ולהעמיד סיר להורים לצהריים.

"את יודעת למה, אימא."

"שוב חלמת עליו? למה הוא לא טורח לבוא קצת אליי? אני מחכה לו בכל לילה."

"שאלה טובה. אם אזכור בחלום, אגיד לו שאת כועסת ושיבוא לבקר אותך." אני מסיימת לשטוף כלים ומנגבת את ידיי. "את יודעת שהוא תמיד בא בתאריכים האלה." אליי הוא בא תמיד.

"הוא בא אלייך בתאריכים האלה, מתוקה שלי, ונראה לי שאת יודעת למה." תאריך הפטירה שלו.

"כן."

"ואת מתכוונת לעשות עם זה משהו?"

"לא."

"בסוף תצטרכי לעשות את זה, תמרי. את לא נותנת לנשמה שלו שקט. הוא לא יכול לנוח."

"ואני נחה, אימא? לנשמה שלי יש שקט?"

"תמרי."

"עזבי, תשכחי שאמרתי משהו. אני לא רוצה לדון בזה שוב."

"את לא יכולה לטפל בנו לנצח. זה לא התפקיד שלך. את אמורה להתחתן, להקים את הבית שלך. מאז השידוך שבוטל לא יצאת אפילו פעם אחת."

"נכון, זה לא התפקיד שלי. זה היה אמור להיות התפקיד של יהודה, האח הבכור. אבל יהודה לא פה, נכון? ולמה הוא לא פה? כי הוא הכריח את אבא לחתום על האישור הארור והתגייס לצבא. כי הוא לא הקשיב לתחינות של אבא לעזוב את זה." כי הוא השאיר אותנו לבד. אותי.

"עד מתי תתחמקי משיחות?"

"כשיהיה לי עודף כסף אפנה לפסיכולוגית בארבע מאות שקל לשעה ואשתף אותה בכל הכעסים שלי על אחי. אני צריכה להעיר את הבנים, שלא יאחרו להסעות שלהם." אני חולפת על פניה, מחזיקה את הבכי שלי בכוח ומעירה את אחיי הקטנים. ינון, שהוא כמעט בן תשע עשרה, לומד בישיבה, ואליה, שהוא כמעט בן שלוש עשרה, עדיין בתלמוד־תורה.

"אני יכול להישאר בבית היום?" אליה שואל. "אני לא מרגיש טוב."

"מה יש לך?"

"כואבת לי הבטן." כרגיל. "אפשר?"

"תשאל את אימא. ינון, קום, מאוחר."

"שש בבוקר." הוא מסתובב לצד השני.

"שש ורבע. קום או שאשפוך עליך מים קרים. אתה יודע שאני מסוגלת." אני יוצאת מהחדר ונכנסת לחדר שלי, מחליפה בגדים בזריזות, אוספת את שערי הארוך בקוקו גבוה וקולעת צמה ארוכה. אני גורבת גרביונים אטומים ושואלת את עצמי כמו בכל בוקר עד כמה כל מה שאני עושה הוא מהלב, מהאמונה הפנימית שלי, וכמה מתוך הרגל. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתפללתי בכוונה. אני צונחת על המיטה ומסתכלת על ההשתקפות שלי במראה, לא מזהה את תמר של פעם. הפכתי לאדם בודד, בלי חברה אחת בחיי ועם עול כבד כל כך על כתפיי שאני כבר קורסת.

"את כבר יוצאת?" אימא שואלת כשאני יוצאת לסלון.

"כן, אקדים לעבודה, שיהיו לי קצת שעות נוספות."

"תמרי — "

"אל תדאגי, לא אקרוס. להתראות, אני זמינה בנייד אם תצטרכי אותי. ינון, עוד עשרים דקות ההסעה שלך יוצאת. אם תפספס אותה, תיאלץ ללכת ברגל."

"אני יודע." הוא מזעיף פנים וחוזר לחדר שלו להתלבש.

אני ממהרת החוצה ותופסת את האוטובוס אל העבודה. אני מזכירה במשרד עורכי דין. לא עבודת החלומות שלי ולא מה ששאפתי אליו, אבל לפחות זה מכניס כסף לחשבון. לצאת ללימודים לא היה אופציונלי בכלל. אני נכנסת למשרד החשוך ומתחילה לעבוד. עד השעה שמונה וחצי אני לבד בחלל. לקראת הפסקת הצהריים הטלפון שלי מצלצל ממספר לא מזוהה ואני יוצאת מהמשרד וניגשת לענות בחדר המדרגות.

"הלו?"

"שלום, תמר אלבז?"

"מדברת. מי שואל?"

"מדבר יצחק, ממזכירות תלמוד־תורה."

"כן, רבי יצחק, הכול בסדר?"

"אליה לא הגיע גם היום ללימודים."

גם?

"הוא לא הרגיש טוב בבוקר והשארתי אותו בבית. רק מחילה, אני לא מבינה מה הכוונה במילה 'גם'. מתי הוא נעדר?"

"בשבוע שעבר הוא החסיר כמה ימים וגם בשבוע שלפניו. הכול בסדר בבית?" בסדר זו מילה כללית וגדולה מדי.

"כן, בטח. אני קצת מופתעת. אבדוק עם הוריי אם הם אישרו לו להיעדר, ואם לא, אבדוק עם אליה איפה הוא היה ואעניש אותו. זה לא מקובל שהוא נעדר בלי לבקש רשות."

"הרבנית, האם זה קשור לעניין התשלום?"

"רגע, אני לא אוחזת. על איזה תשלום מדובר?"

"הוא לא סיפר לכם?"

"לא, איזה תשלום?"

"שלחנו לכם מכתב שעליכם להסדיר את התשלום למוסד. לצערנו המלגות הצטמצמו השנה. מובן שניסינו להפחית את התשלום ככל האפשר, אבל עדיין יש הפרש."

נפלא. "יכול להיות שהוא מסר להורים. אני מתנצלת, אטפל בזה בהקדם. תוכלו לשלוח לי בבקשה בפקס את הפרטים המלאים?"

"ודאי. למספר שמופיע אצלנו?"

"כן, תודה. ושוב, מחילה, רבי יצחק. אטפל בזה בהקדם."

"אשלח בהקדם. כל טוב."

כן, כל טוב. הוא מנתק ואני חוזרת למשרד, אבל הראש שלי לא במקום. יכול להיות שאליה משקר לנו שהוא הולך ללימודים ונמצא ברחוב כל היום? או שאולי אימא יודעת ומסתירה ממני? השם, המוח שלי על סף פיצוץ. אני כבר לא עומדת בזה.

"תמר, את בסדר?" עדנה המנהלת שלי נעמדת מול הדלפק שלי.

"כן, בטח."

"את לא נראית טוב. את חולה?"

"סתם כאב ראש. הכול בסדר." אני מזייפת חיוך.

"את יכולה ללכת הביתה אם את לא מרגישה טוב."

לא, אני לא. "אין צורך, באמת. זה תכף יעבור. כנראה כואב לי הראש כי לא אכלתי כלום היום."

"אני מבקשת שתלכי הביתה, תמר. לא אוריד לך את היום הזה, אל תדאגי."

"עדנה, אני — "

"הביתה, ילדונת. אל תבואי גם מחר."

"אני מפוטרת?"

"ממש לא. את נשלחת הביתה לנוח על חשבוני. את דואגת לכל המשפחה שלך, אבל מי דואג לך? לכי, תמר. אני מבטיחה לך שהשכר שלך לא ייפגע." אני פותחת את פי להתנגד והיא עוצרת אותי. "שלא תעזי להתווכח, כי אז אשלח אותך בכוח הביתה ואוריד לך מהשכר. קדימה, לכי."

"תודה."

"תחזרי אלינו ביום ראשון רעננה. סוף שבוע נעים."

"גם לך. תודה רבה."

"קיבלתי את התודה שלך בפעם הראשונה." היא לוחצת את ידי בחום וניגשת למשרד שלה. אני לוקחת את הדברים שלי ונוסעת הביתה, עוצרת בדרך לקנות כמה דברים הביתה וקולטת בזווית עיני את אליה. אני מסתתרת מאחורי עמוד רחב ומשקיפה עליו. אליה לוקח מבעל המכולת שקיות, מניח בסל האופניים שלו ורוכב לכיוון ההפוך מהבית. מה קורה פה? אני מחכה מחוץ למכולת שהלקוחות יצאו וניגשת לקופה.

"צהריים טובים, אלברט, מה שלומך?"

"או, תמר, איך אני יכול לעזור לך?"

"יכול להיות שראיתי את אחי הקטן לוקח ממך משלוח כרגע?"

"כן, בהחלט. הוא עושה לי את השליחויות הקרובות לדברים קטנים."

"באמת? ילד בן שתים עשרה?" אני מתרגזת. "זה בניגוד לחוק."

"חוק? אני עושה לו טובה. הוא ביקש לעשות חלק מהמשלוחים כדי לעזור לכם. עכשיו את באה לי עם חוקים?"

"תעשה לי טובה, בבקשה, אלברט. אל תיתן לו יותר לעשות לך משלוחים, בסדר? אגיד לו להפסיק לבוא, אבל גם אתה, אל תיתן לו עבודה."

"ומה עם השני? גם אצלו זה לא חוקי?"

לא טוב לי. אני מעסה את ראשי, עוצמת עיניים ונושמת עמוק. "גם ינון עובד אצלך?"

"כן, הוא מגיע בשעות הערב."

בשעות שהוא אמור ללכת לשיעור בבית הכנסת. נפלא.

"גם הוא. תודה."

"הכול בסדר בבית, תמר?"

למה כולם דוחפים את האף לחיים שלנו?

"כן, הכול מעולה! אני מבקשת לא להעסיק את האחים שלי. יום טוב." אני יוצאת בזעם מהמכולת ושומעת אותו ממלמל מאחוריי, 'ילדה מסכנה'. מה אתה אומר, אלברט. אני עולה הביתה ונכנסת. אבא יושב על הכיסא שלו ליד השולחן, לומד מספרי הקודש שלו ואימא מנקה את הבית.

"תמרי? חזרת מוקדם, מה קרה?"

"את ידעת, נכון?" אני מרימה עליה את קולי, עוברת בפירוש על מצוות כיבוד הורים. "ידעת והסתרת ממני!"

"על מה את מדברת?"

"אני לא מתכוונת לוותר, אימא. שניהם יחזרו ללמוד, ואם צריך, אקח אותם בכל בוקר בעצמי ואוודא שהם נכנסים בשער!"

"תמרי?" אבא לוחש. "מי יחזור ללמוד? מה קרה?"

יופי, תמר, בואי תשברי את אבא שלך עוד יותר. לא מספיק לו ייסורי המצפון על יהודה ועל המצב הבריאותי שלו שמונע ממנו להביא פרנסה הביתה, עכשיו תוסיפי לו שהילדים הקטנים שלו עובדים בשליחויות במכולת במקום ללמוד.

"שום דבר, אבא. אני מטפלת בזה. אימא, את יכולה לבוא איתי רגע לחדר, בבקשה?" אני ניגשת לחדרי והיא אחריי. "איך הסתרת ממני דבר כזה?"

"על מה את מדברת, למען השם? הסתרתי ממך מה?"

"אל תשקרי לי."

"תיזהרי בלשון שלך, תמר. אני אימא שלך."

"אליה לא הולך לתלמוד־תורה, אנחנו חייבים להם כסף כי המלגה בוטלה והוא עובד בשליחויות במכולת. ומתברר שגם ינון עובד שם בשעות הערב, כשהוא אמור להיות בבית הכנסת."

"את בטוחה?" היא נופלת על המיטה שלי. "מי אמר לך את זה?"

"ראיתי את אליה והלכתי להתעמת עם אלברט. לא שמת לב שהוא לא נשאר בבית היום? הוא אמר לי בבוקר שהוא לא מרגיש טוב."

"כן, אני יודעת והוא אמר לי שהוא מרגיש טוב יותר והולך לתלמוד־תורה." דמעות זולגות מעיניה ואני מתחרטת על המילים ועל ההתנהגות שלי.

"סליחה, אימא. אני מצטערת שגרמתי לך לבכות." אני כורעת מולה ומחבקת אותה. "אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות קודם. אני יוצאת מהבית עם הזריחה כדי לעבוד שעות נוספות ולהרוויח עוד קצת כסף, שנוכל לממן לפחות בר מצווה לאליה בכותל או בבית הכנסת. אני מנסה לשמור עליהם בדרך הנכונה, אבל אני כבר לא יודעת מה הדרך, אימא."

"כי זה לא התפקיד שלך, תמרי. זה התפקיד שלי. אני צריכה לצאת לעבוד ולהשתלט בחזרה על הבית. נביא לאבא מטפל לכמה שעות ואצא לעבוד, אביא כסף הביתה. אעשה מה שהייתי אמורה לעשות בשנים האחרונות ושנפל עלייך."

"לא, אני לא מוכנה שתצאי לעבוד. את מטפלת באבא וזה מספיק. אני רק צריכה שתעזרי לי עם הבנים. שתעמידי אותם במקום ותשתלטי עליהם. בשאר אני אטפל."

"אבל איך, תמר? איך, אם את לא מאפשרת לי? איך, אם את קמה בחמש בבוקר ומכינה לנו אוכל, מארגנת את הבנים למסגרות כאילו הם ילדים קטנים ולא מאפשרת לאף אחד להתערב? אני שותקת. שנים אני שותקת כי אני מבינה שזאת הדרך שלך להתמודד עם השכול. את מכחישה, את מתנהגת כאילו אם לא תלכי לבית העלמין, יהודה יחזור הביתה והגלגל יסתובב לאחור. את מסרבת לצאת לשידוכים, לצאת מכאן ולהקים את החיים שלך. את עובדת מהבוקר עד הלילה ואני יודעת שזה כדי לחזור עייפה מספיק ולהירדם בלי מחשבות. את לא נותנת לנו לעזור, תמר, ואני מפחדת לאבד גם אותך."

"משהו ממני מת בשדה הקרב ההוא, אימא. בלי להיות על האדמה הארורה שלהם, ובלי לראות את המחבלים שיצאו מהסמטאות וירו. חלק ממני מת שם עם יהודה. לא היינו תאומים, אבל גדלנו כמו תאומים."

"חלק מכולנו מת איתו בקרב, תמרי, אבל את ממשיכה להרוג את עצמך. די, תעצרי. תחיי. את חושבת שאני לא רוצה לשבור את מצבת השיש ולהוציא את הבן שלי מהאדמה? זה הבן שלי, הבכור שלי, הבן שיכול היה להיות פה אם לא היינו נכנעים לעקשנות שלו. אבל זה מה שנגזר עלינו ואין לי דרך לשנות את זה." היא מרימה את פניי. "שכלתי בן אחד, תמר. אני לא רוצה לאבד גם אותך. בזה כבר לא אעמוד."

"בחיים לא, אימא. לא אזוז ממך לעולם."

"לא, תזוזי, תקימי את הבית שלך. תביאי לי נכדים. תמלאי את החלל בלבבות של כולנו. תחיי, תמר. תחיי למען מי שכבר לא יחזור." היא נושקת לראשי ויוצאת מהחדר. אני קורסת על המיטה, קוברת את פניי בכרית ופשוט בוכה. היית צריך להקשיב לאבא, יהודה. הייתי צריכה לעצור אותך. הלוואי שהייתה אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור. הלוואי.