לחשוב בתוך הקופסה

1

היצירתיות מסתתרת בתוך הקופסה

הם לא מפחידים אותי במרחביהם הריקים
בין כוכבים — על כוכבים בלי גזע אנושי בהם.
זה בתוכי הרבה יותר קרוב הביתה,
להפחיד את עצמי במקומות שוממים משלי.
רוברט פרוסט, "מקומות שוממים"
שנת 1968 נצרבה בזיכרון העולם כשנה מופלאה בתחום ההישגים האולימפיים. בגבהים הדלילים בחמצן של מקסיקו סיטי הוכתרה הקפיצה למרחק של שמונה מטרים ותשעים סנטימטרים של שיאן העולם, בוב בימון, להישג הגדול ביותר באתלטיקה בכל הזמנים. ההישג האולימפי המוזהב של בימון שיפר את השיא העולמי בקפיצה למרחק ב־43 סנטימטרים, והשיא החדש לא נשבר אלא לאחר עשרים ושלוש שנים.
האתגר המופלא שבימון הציב לכוח המשיכה לא היה החידוש היחיד שהופיע במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. בפינה אחרת באצטדיון נחל אתלט אחר, אלמוני כמעט, את אחד הניצחונות הדרמתיים והמרעישים ביותר בתולדות הספורט. דיק פוסברי זכה במדליית זהב בקפיצה לגובה כשביצע היפוך לאחור על גבו, טכניקה חדשה שהמציא וחידוש קיצוני לעומת אסטרטגיות קפיצה קודמות. גם אם לא קבע שיא אולימפי, ההישג של פוסברי חולל מהפכה בספורט. בתוך פחות מעשר שנים אימצו את השיטה שלו כמעט כל הקופצים לגובה, והטכניקה הקודמת לקפיצה לגובה פסה מן העולם. השיטה החדישה מכונה עד היום "סגנון פוסברי" על שם ממציאהּ רב־הקסם, הצנוע עד כדי ביישנות כמעט.
שני האתלטים האלה מספקים דוגמאות לנתיבים מעוררי השתאות, אם כי שונים בתכלית זה מזה, להצלחה בתחומי הפעילות שלהם. בימון, שהשתמש בטכניקה המקובלת, הרחיב את גבולות האפשר בענף. השיא החדש שקבע הוא דוגמה למצוינות בביצוע בגישה ידועה ומוּכּרת. פוסברי, לעומת זאת, המציא טכניקה חדשה שהעניקה לו יתרון על פני הקופצים לגובה בשיטה המסורתית. אם כי הצטיינות בביצוע היא פן חשוב בהצלחה מקצועית בכל תחום, בספר הזה נתמקד בתוצר השני, התנעת מהפכות בדרך יצירתית.
מעניין לציין כי מרצים מרבים להשתמש בדוגמה של סגנון פוסברי כדי להמחיש את הרעיון שמהפכות נובעות מחשיבה מחוץ לקופסה. הטכניקה החדשה הרי היתה כמעט ההפך הגמור מטכניקת גלילת הבטן המקובלת, שבה התקרב הקופץ בפניו אל הרף, ניתר, ואז התגלגל מעל לרף כשצדו הימני כלפי מעלה ובטנו פונה אל הרף. פוסברי, לעומת זאת, התקרב בצד גופו אל הרף והפנה את גבו אליו ברגע שהתגלגל מעליו. עצם העובדה שהשתמש בטכניקה הפוכה, פשוטו כמשמעו, מתפרש כראיה חותכת לחשיבה מחוץ לקופסה.
זה אכן סיפור נהדר, אבל האמת מצודדת אפילו יותר, כפי שגילו יעקב ועמיתיו כשערכו ריאיון אינטרנטי עם פוסברי.
כשהיה בן עשר, בעודו עושה את צעדיו הראשונים בלימוד רזי הקפיצה לגובה, התוודע פוסברי לטכניקה סוחטת אנרגיה אך פשוטה בשם "מספריים", כאשר חיקה תנועות של ילדים אחרים באולם הספורט המקומי. שנה אחר כך המאמן והמורה של פוסברי לחינוך גופני לימד את כל הילדים שניסו להתקבל לנבחרת איך לבצע קפיצה לגובה בטכניקה של גלילת בטן. אבל פוסברי המשיך לקפוץ בשיטת המספריים עד שהגיע לתיכון, בעיקר מפני שלא הצליח להשתלט לגמרי על סגנון גלילת הבטן (ראו איור 1.1, המציג את כל שלוש הטכניקות לקפיצה לגובה).
כשהגיע לתיכון, טכניקת המספריים כבר היתה נחלת העבר. כשעבר לגלילת בטן, נאלץ פוסברי ללמוד מבראשית את השיטה, ולכן פיגר בהישגיו אחר יריביו. בייאושו פנה פוסברי אל המאמן ושאל אותו אם יוכל לחזור לסגנון המספריים המיושן כדי לשפר את הישגיו ולשקם את ביטחונו העצמי.
איור 1.1


המאמן לא התלהב, אבל הבין ללבו של האתלט הצעיר וניאות לאפשר לו לנסות. כך בהחלטה גורלית זו, במקום לנסות ולשפר את כישוריו בגלילת בטן, חזר פוסברי אל הטכניקה שבה חש בנוח, גם אם היתה יעילה פחות.
פוסברי החליט לנסות את הסגנון המיושן בתחרות הבאה. הוא חש אי־נוחות מסוימת, אבל היה נחוש בדעתו והצליח לחזור על השיא האישי הקודם שלו ולעבור גובה של מטר ושישים סנטימטרים. אבל כשהועלה הרף הוא הבין שמשהו בטכניקה חייב להשתנות. הבעיה הנפוצה ביותר בשימוש בטכניקת המספריים היא נגיעת אחוריו של הקופץ ברף. כדי לפצות על כך ניסה פוסברי להרים את הירכיים גבוה יותר, מה שאילץ אותו לכפוף את הכתפיים בזמן הקפיצה. הוא לא חדל מלהגביה את הירכיים, עד שהצליח בהדרגה לשפר את הישגיו בחמישה־עשר סנטימטרים נוספים, וכך לרשום שיא אישי ולהגיע למקום הרביעי בתחרות. איש לא שם לב למעשיו של פוסברי, מכיוון שערך שיפורים מזעריים בטכניקה הישנה עקב בצד אגודל; כל ניסיון היה שונה מקודמו באופן שולי. אבל כשהתחיל פוסברי לגבור על יריבים בתחרות, הבחינו המאמנים של אותם יריבים שהוא קופץ אחרת. על פי תקנון התחרות, לא היה דבר בלתי חוקי בטכניקת הכלאיים שלו; הוא פשוט שיפר עוד ועוד את הטכניקה הקיימת וכל שיפור הצטרף לקודמו. בשלב כלשהו הוא עבר את הרף בגבו אליו, מקשית את האגן ואז מיישר אותן ובועט את העקבים מעל לרף.
בשנת 2003 ערכו יעקב ועמיתיו ראיונות עם המומחים המובילים בעולם בתחום הספורט. הם דירגו את סגנון פוסברי במקום הראשון בטבלה של המהפכות המשמעותיות ביותר בתולדות הספורט. סגנון פוסברי זכה לדירוג ממוצע של 5, ואילו חידושים כמו מסלול סינתטי או נעלי ריצה פיגרו אחריו ביותר משתי נקודות (איור 1.2).
בהרצאות על יצירתיות מספרים לרוב כי פוסברי "חשב מחוץ לקופסה של גלילת הבטן". אבל כפי שמלמדות העובדות עצמן, זה לא נכון. פוסברי בעצם "חשב בתוך הקופסה של המספריים", כפי שהעיד בעצמו לא פעם.
איור 1.2



העולם הסגור
הספר שלפנינו מסביר חשיבה המצאתית שיטתית, צורת החשיבה שלנו בתוך הקופסה ביחס ליצירתיות ולחדשנות. בכוונתנו להראות איך עקרון העולם הסגור שעליו קראתם בהקדמה לספר — הרעיון שלפיו פתרונות יצירתיים מעולים לבעיות מסתתרים לעתים קרובות ממש לנגד עינינו בתוך מערכת קיימת, כמו מוצר, שירות או סביבה — עולה בקנה אחד עם חשיבה המצאתית שיטתית.
אבל לפני שנצא לדרך, כדאי לוודא שאתם מכירים את הנחות היסוד שלנו. אחרי הכול, אנחנו עומדים לערער את המיתוס העכשווי המשמעותי ביותר בנוגע ליצירתיות, שלפיו נדרשת חשיבה מחוץ לקופסה. אנחנו רוצים לשכנע אתכם שההפך הוא הנכון. יצירתיות מושגת רק לעתים רחוקות על ידי הרחבת אופקים; סביר הרבה יותר שדעתכם תוסח בשל כוכבים בגלקסיה מרוחקת, ושבמוחכם יצוץ רעיון שאינו רלוונטי לכאן ולעכשיו. אבל חשוב יותר, הגבהת המבט מעודדת חשיבה מופשטת, כלומר חשיבה נטולת בסיס מוחשי. רעיונות כאלה נוטים להיות נדושים יותר מאשר יצירתיים, שכן אבן הבוחן לרעיונות חדשניים באמת מגיעה כשמיישמים אותם.
כמתואר בהקדמה, הגישה שלנו שונה בתכלית. יצירתיות היא במיטבה כשמתמקדים בצדדים הפנימיים של מצב נתון או של בעיה, ודווקא כשמגבילים את אפשרויות הפעולה ולא כשמרחיבים אותן. באמצעות הגדרה של גבולות ואטימתם בכל הנוגע לאתגר יצירתי מסוים, תוך הפניית המבט אל בין הגבולות פנימה, נוכל להיות יצירתיים יותר לאורך זמן במקום למצוא את עצמנו משוטטים בסטרטוֹספֵרה, או גרוע מזה, מחכים למוּזה.
נפתח בהבנת העולם הסגור של החשיבה בתוך הקופסה.
חידת תשע הנקודות
גם אם חקר היצירתיות נחשב כיום לדיסציפלינה מדעית ראויה, הוא עודנו בחיתוליו. בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים היה הפסיכולוג ג"פ גילפורד מהחוקרים הראשונים שהעזו לערוך מחקר על יצירתיות. אחד המחקרים הידועים ביותר שערך הוא חידת תשע הנקודות, המוצגת לצד הפתרון לה באיור 1.3. האתגר שהציב למשתתפי המחקר היה לחבר בין כל תשע הנקודות תוך שימוש בארבעה קווים ישרים בלבד ובלי להרים את העיפרון מן הדף. רבים מכירים כיום את החידה ואת הפתרון. אבל בשנות השבעים של המאה הקודמת ידעו רק מעטים מאוד על קיומה, אף שהומצאה כמעט מאה שנה לפני כן.
אם טרם נתקלתם בחידה בעבר, עִצרו רגע ונסו לפתור אותה לפני שאתם ממשיכים בקריאה. אלה מכם שיפתרו את החידה יוכלו לאשר שהניסיונות הראשונים כוללים בדרך כלל שרטוט קווים בתוך הריבוע המדומה. אבל הפתרון הנכון דורש שרטוט קו החורג מהאזור המוגדר בנקודות.
איור 1.3


בשלבים הראשונים כל המשתתפים במחקר המקורי של גילפורד (ובהם גם אלה שבסופו של דבר פתרו את החידה) תחמו את חשיבתם, כשהגבילו את הפתרונות האפשריים לתחומי הריבוע המדומה. אם כי לא קיבלו שום הנחיה להימנע מפתרון מעין זה, הם לא הצליחו "לראות" את החלל הלבן שמעבר לגבולות הריבוע. רק 20 אחוזים מהם חשבו לבסוף לפרוץ אל מחוץ לכלוב המדומה והמשיכו לשרטט גם בחלל הלבן המקיף את הנקודות.
הסימטריה, הפשטות המרהיבה של הפתרון והעובדה ש־80 אחוזים מן המשתתפים בעצם סומאו מגבולות הריבוע — כל אלה הובילו את גילפורד ואת הקוראים בספריו למסקנה הגורפת שיצירתיות דורשת יציאה מן הקופסה. הרעיון התפשט כמגפה (בכלי התקשורת, וגם מפה לאוזן, כמובן). בן לילה היה נדמה שבכל מקום קמים "גוּרוּאים של יצירתיות" ומלמדים מנהלים איך לחשוב מחוץ לקופסה.
יועצים ארגוניים בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הגדילו לעשות והשתמשו בחידה בשיחות מכירה עם לקוחות פוטנציאליים. מאחר שהפתרון, לאחר מעשה, פשוט עד כדי אכזבה, הלקוחות נטו להודות שהיה עליהם להגיע לפתרון בכוחות עצמם. הואיל ולא הצליחו לעשות כן, ברור שאינם יצירתיים או חכמים כפי שחשבו מלכתחילה, ועל כן הם בוודאי זקוקים לשירותיהם של מומחים ליצירתיות... או לפחות כך גרמו להם היועצים להאמין.
חידת תשע הנקודות והביטוי "לחשוב מחוץ לקופסה" היו למטפורות של יצירתיות והתפשטו כאש בשדה קוצים בתחומי השיווק, הניהול, הפסיכולוגיה, האמנות וההנדסה, ובחוגי הדוגלים בשיפור המודעות האישית. נראָה שאין גבול לתובנות הפתוחות בפנינו תחת סיסמת החשיבה מחוץ לקופסה. מרצים, מאמנים, מפתחי תוכניות לאימון אישי, יועצים ארגוניים ומרצים באקדמיה — לכולם היה מה לומר על היתרונות העצומים שבחשיבה מחוץ לקופסה. המסר היה מושך, וכפי הנראה גם משכנע.
ואכן, הרעיון היה פופולרי כל כך והתקבל באופן אינטואיטיבי באהדה כה רבה, עד שאיש לא טרח לבדוק את העובדות. אף לא אחד, כלומר, עד שהגיעו שני צוותי חוקרים — קלרק ברנהם וקנת דייוויס, וג'וזף אלבה ורוברט וייסברג — וערכו מחקר נוסף, תוך שימוש באותה חידה אך בתהליך מחקרי שונה.
שני הצוותים חזרו על אותו הנוהל וחילקו את המשתתפים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה קיבלה את אותן הוראות שקיבלו משתתפי המחקר של גילפורד. לקבוצה השנייה נאמר שהפתרון דורש שרטוט קווים מחוץ לקופסה המדומה התחומה בנקודות. במילים אחרות, ה"טְריק" נחשף מראש. רוצים לנחש מה היה שיעור המשתתפים בקבוצה השנייה שפתרו את החידה? רבים סבורים כי 50 עד 90 אחוזים מאלה שקיבלו את הרמז פתרו את החידה בקלות. למעשה, הצליחו בכך רק 25 אחוזים.
יתר על כן, במונחים סטטיסטיים השיפור של חמשת האחוזים ביחס לקבוצה המקורית במחקר של גילפורד בטל בשישים, או בלשון הסטטיסטיקאים, נמצא בתחומי טעות הדגימה.
בואו נתבונן מקרוב בתוצאות המפתיעות האלה. פתרון החידה דורש יציאה מחוץ לקופסה, פשוטו כמשמעו. עם זאת, ביצועי המשתתפים לא השתפרו גם כשקיבלו הוראה מפורשת לעשות כן. מכאן שהוראה ישירה ומפורשת לחשוב מחוץ לקופסה לא מסייעת כלל.
חוסר התועלת של עצה זו בפתרון בעיה בפועל הקשורה לקופסה אמיתית כבר היה אמור להפריך את הסברה הנפוצה הרבה יותר, ולכן מסוכנת הרבה יותר, שלפיה חשיבה מחוץ לקופסה מעוררת יצירתיות. בסופו של דבר, באמצעות ניסוי פשוט — ומבריק — אחד הוכיחו החוקרים שהזיקה הרעיונית בין חשיבה מחוץ לקופסה לבין יצירתיות אינה אלא מיתוס.
מובן שבמציאות לא ניתקל בקופסאות. עם זאת, אנחנו עשויים להיתקל במצבים רבים לאינספור, שבהם פריצת דרך רעיונית תימצא ממש מול עינינו, ומצבים כאלה נפוצים הרבה יותר מכפי שנהוג להניח. בהמשך הספר נספק לכם דוגמאות רבות מעבודתם של ממציאים מפורסמים, דוגמאות שבהן ניתן להתחקות באופן ישיר אחר הטכניקות — גם במקרים שבהם הממציאים לא היו מודעים למלוא המשמעות של מעשיהם. כדי להמחיש את פשטותן של הטכניקות האלה, נציג לכם מקרים אמיתיים שבהם אנשים שהשתמשו בגישה זו חידשו בהצלחה במגוון רחב של תעשיות ותחומים עסקיים.
השימוש בעולם הסגור כדי לפתוח אפשרויות יצירתיות
בבסיס העולם הסגור עומדת ההסתכלות פנימה ולא החוצה, הסתכלות המפנה אותנו אל קרקע בתולית, שטמונים בה רעיונות יצירתיים אמיתיים — מקוריים ושימושיים כאחת.
רוני הורוביץ פירסם את הרעיון לראשונה בשנת 2000, אך למעשה התחיל לפתח את עקרון העולם הסגור כמה שנים קודם לכן, כשאסף מידע בכל הנוגע למה שהיו בעיניו פתרונות יצירתיים מאוד לבעיות הנדסיות. הורוביץ שם לב שרעיונות אלה ענו על שני תנאים: ראשית, הם סתרו איזושהי אמונה רווחת ומהותית בנוגע לדרך הנכונה לפעול (בפרק 7 תלמדו עוד על מה שמכונה בפינו סתירה).
שנית, כל הפתרונות נמצאו במסגרת תחום צר יחסית של סביבת הבעיה. את התנאי הזה כינה רוני "העולם הסגור של הבעיה". הוא האמין שניתן להפוך זאת לקו מנחה בלימוד יצירתיות.
אחרי כמה שנות עבודה עם רוני, ועל בסיס המחקר האחרון שלנו, נוסף על ניסיון השטח של עמיתינו ב־SIT, היו ברשותנו די ראיות להוכיח שעקרון העולם הסגור אכן רלוונטי ליצירתיות בכל התחומים. להלן כמה דוגמאות שיסייעו לכם להבין קצת יותר מה צופן העולם הסגור, ואיך ניתן להשתמש בו כדי להיות יצירתיים יותר.
תקר בצמיג
לילה אחד, בחצות בערך, החליטו שני מהנדסי אווירונאוטיקה צעירים לסיים יום עבודה ארוך ולנסוע הביתה. כשהגיעו למגרש החניה, גילו תקר באחד מצמיגי המכונית השכורה שלהם. כפי שהתברר, השניים היו חברים טובים. הם למדו יחד לתואר הראשון במדעים, עבדו באותה חברה ונהנו לפתור בעיות בצוותא. איש מהם לא העלה על דעתו שהמקרה הפעוט הזה עומד לשנות את מהלך חייהם.
לשני המהנדסים לא היתה אמורה להיות שום בעיה להחליף צמיג במכונית, שאותה היה עליהם להחזיר למחרת בבוקר. אבל כשאחד מהם ניסה לשחרר את הברגים במפתח ברגים, הוא נוכח לדעת שהברגים חלודים מדי. השניים עשו כמיטב יכולתם, הפעילו לחץ נוסף על מפתח הברגים ואפילו נעמדו וקפצו עליו, אבל הברגים סירבו להיכנע. השנה היתה 1990, ולאיש מהם לא היה טלפון נייד כדי להזמין סיוע, אבל הם חשו שלא מן הראוי לנטוש את הרכב במגרש החניה השומם.
כשהבינו שלא יצליחו לשחרר את הברגים רק על ידי הפעלת כוח פיזי, ביקשו המהנדסים למצוא פתרון אחר. הארכת המפתח תוסיף כוח הנפה; ולשם כך אולי אפשר להשתמש בחתיכת צינור. למרבה האכזבה, הם לא מצאו שום צינור; ואז הגיעו למסקנה שהפתרון הדרוש יימצא, אם בכלל, בחומרים הנמצאים בהישג יד.
לפני שנמשיך בסיפור, אנא רשמו את הפתרון הראשון והפשוט ביותר שעולה על דעתכם, להוציא כל אחת מהתשובות הבאות שמשתתפי הסדנאות שלנו מעלים תדיר:
•להזעיק עזרה בטלפון הנייד. (השנה היא 1990 — טלפונים ניידים לא קיימים.)
•לנפח זמנית את הצמיג בתרסיס לתיקון תקרים. (לשני החברים לא היה מכל כזה.)
•למצוא חתיכה של צינור מתכת ולהשתמש בה להארכת מפתח הברגים. (אין שום צינור בסביבה.)
•לתפוס טרמפ אל תחנת הדלק הקרובה. (למה לא? ראשית, מסוכן מדי, ושנית, כבר הגדרנו שהמטרה היא למצוא פתרון מתוך העולם הסגור.)
לכל הפתרונות הבלתי יצירתיים האלה יש מכנה משותף אחד: כולם מרוחקים מלב הבעיה, כלומר מן התקר בצמיג. מבחינה חזותית הם קיימים מחוץ למכונית; חיצוניים לחלוטין לגוף המכונית.
אם כך, בואו ננסה להשתמש בעקרון העולם הסגור. נביט מטפורית אל תוך הקופסה, במקרה הזה המכונית — אך ורק אל פנים המכונית — כדי למצוא פתרון אפשרי.
אפשרות אחת היא למקם את ידית מפתח הברגים מתחת לאחד מגלגלי המכונית ולנצל את כוח המנוע כדי להניע את הגלגל, שימשוך מטה את מפתח הברגים וישחרר את הבורג. אבל אפשרות זו דורשת לא מעט תרגול. רעיון פשוט יותר הוא לפתוח את מכסה המנוע, לקחת כמה טיפות שמן, לשמן את הברגים ולשחרר אותם (דרך אגב, אם אי־פעם תזדקקו לשמן במקרה כמו זה, זכרו להשתמש בשמן הבלמים, שלא נוטה להתחמם ומיטיב לטפל בפגעי חלודה). אפשרות נוספת לשימוש במרכיבי הרכב היא לנסות להאריך את מפתח הברגים בעזרת צינור המפלט, אבל איננו ממליצים על פתרון כזה, שכן דרוש מסור כדי לנסר חלק ממנו, מה גם שצינורות המפלט רכים ועלולים להישבר מיד. זה רעיון גרוע, אבל הוא מקורי יותר מן הניסיון למצוא צינור מחוץ לרכב. אולי אנחנו עולים על כיוון מחשבה מעניין?
לכל הרעיונות שמנינו יש משהו משותף: כולם נמצאים בתוך המכונית, כלומר הם חלק ממנה. הפתרונות הפשוטים האלה מוכיחים את היחס ההפוך בין רמת היצירתיות לבין ריחוקם של הרעיון או החומר (או ה"משאב") מן העולם הסגור של הבעיה (החלפת הצמיג). ככל שהמשאב מרוחק, כן פוחתת רמת היצירתיות של הפתרון. ואמנם, על פי עקרון העולם הסגור שלנו, ככל שתתרחקו מן הבעיה, כן יהיה הפתרון יצירתי פחות.
רוני הורוביץ היה אחד משני המהנדסים בסיפור המובא לעיל, והאירוע הוביל לגיבושו של עקרון העולם הסגור. יעקב גולדנברג היה המהנדס השני. ברגע שרוני הכריז על הבעיה ואמר, "צריך למצוא משהו בתוך המכונית או סביבה כדי לפתוח את הברגים ה... האלה," יעקב הבחין בפתרון בתוך פחות מדקה. הפתרון היה מוטל על הקרקע, גלוי לעיניהם. פשוט חיכה להם שם. יעקב נזכר שחש שהמגבה — הג'ק — מחייך אליו כששלח את ידו ואחז בו.
השימוש במגבה כדי ליצור לחץ שיסובב את מפתח הברגים היה פשוט. המגבה מעצים את הכוח המופעל באמצעות עקרון הבורג או לחץ הידראולי. יש לו הרבה כוח — הוא הרי נועד להרים מכוניות. ואכן, המגבה פתח בקלות רבה את הברגים החלודים, ואחר כך חזר לשמש בתפקידו המקורי. הביטו באיור 1.4, למקרה שאי־פעם תזדקקו לכך.
זה היה רגע מכונן ליעקב ולרוני גם יחד. שני דברים התבהרו להם. ראשית, לבעיות יש פתרונות חבויים שאיננו רואים אותם בשגרה, ואלה הם הרעיונות המכונים "יצירתיים" בפי הציבור הרחב. שנית, עליהם לנטוש את תחום ההנדסה האווירונאוטית ולהקדיש את חייהם ללימוד יצירתיות בתוך הקופסה. וכך עשו.
איור 1.4


עוד על העולם הסגור
בעבודת הדוקטורט שלו על פתרונות חדשניים התמקד רוני בבעיות הנדסיות ובפיתוח טכניקה לזיהוי פתרונות ולהבחנה בין פתרונות שונים בתוך העולם הסגור ומחוצה לו.
כבר ראינו שהעולם הסגור אינו בדיוק מרחב קבוע. דרך אחת לחוש את העולם הסגור היא באמצעות התקרבות אל העולם של הבעיה. הביטו פנימה ולא החוצה. נדמה שכדי להגדיר את מרחב הבעיה כדאי לחזור ולהרהר בתובנה הראשונית של רוני: כשמחפשים פתרון, ככל שמתקרבים אל ליבת הבעיה, כן יהיה הפתרון יצירתי יותר. זה היה רגע ההארה של רוני.
אבל בל נטעה. איננו אומרים שאפשר להשתמש בכל אחד ואחד ממרכיבי העולם הסגור כדי להעלות פתרון. במקום זה אנחנו טוענים שאם אכן קיים פתרון, הפתרון העושה שימוש במרכיבים מן העולם הסגור יהיה יצירתי יותר.
הדבר מוביל אותנו לעוד עניין חשוב. מטרת העולם הסגור היא בראש ובראשונה ללמד על יצירתיות. המטרה אינה להמציא את הפתרון הטוב ביותר לבעיה נתונה. לעתים אפשר למצוא את הפתרון המיטבי מחוץ לקופסה, אבל אם מטרתכם היא לייצר שיטה של יצירתיות, עליכם לפעול בתוך גבולות העולם הסגור. זה המפתח.
הרעיון הזה, שיצירתיות מועצמת דווקא תחת אילוצים ולאו דווקא במרחב החופשי, זכה לאישוש במחקרים עדכניים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. פסיכולוגיה קוגניטיבית היא תת־דיסציפלינה בפסיכולוגיה שעוסקת בחקר תהליכים נפשיים פנימיים. המחקר הזה גם מערער את טיעוניהם של חסידי החשיבה מחוץ לקופסה. על פי התיאוריה המכונה "עקרון התצפית המוגבלת" של רונלד פינק, תומס וורד וסטיבן סמית הנזכרים לעיל, בספרם "הכרה יצירתית: תיאוריה, מחקר ויישומים" (Creative Cognition: Theory, Research, and Applications), הגבלת מספר המשתנים שאנחנו שוקלים, ממספר אינסופי למספר מוגבל, מעצימה את הפוטנציאל למציאת פתרון יצירתי. מדוע? הגבלות מעין אלה מגבירות את התהליך היצירתי ומאפשרות לאנשים להיות ממוקדים יותר.
במקרה של התקר בצמיג, כשאנשים התבקשו לדרג את כל הפתרונות המוצעים לפי סדר, מן היצירתי ביותר ליצירתי פחות מכולם, פתרון המגבה דורג כיצירתי ביותר, והמגבה ללא שום ספק קרוב עד מאוד אל העולם הסגור של הבעיה. למעשה, המגבה הוא לא סתם עוד פריט ציוד שנמצא במקרה במכונית, אלא חלק בלתי נפרד מערכת החלפת הצמיגים, והפריט היחיד בה שאנשים לעולם לא שוכחים לציין (אם כי משעשע להיווכח שקצתם שוכחים לציין דווקא את הצמיג החלופי). פתרונות הכוללים פריטים הנמצאים מחוץ למכונית תמיד נחשבים ליצירתיים פחות בעיני אנשים הנשאלים על כך.
ייתכן שכאשר אנשים מחסירים משאבים על דרך האֵלימינַציה עד שהם מגיעים אל המרכיבים הבסיסיים בעולם של הבעיה שלפניהם, הם מתחברים אל מקור התושייה הטבעית של עצמם. למעשה, יצירתיות היא סריקה אינטליגנטית של רשימת אפשרויות מוגבלת, ולא קפיצות וניתורים אקראיים למרחקים ארוכים. על כן זה הכלל הראשון שלנו: הביטו פנימה!
לשם הבנה טובה יותר של עקרון העולם הסגור, בואו נרחיב את דוגמת התקר בצמיג. נניח שהמכונית שלכם שקעה ברצועת חול שוממה בחופי מקסיקו. בסביבה אין איש שיכול לסייע לכם. אתם לא מוצאים שום גזיר עץ או נייר או איזשהו חומר אחר שתוכלו להניח מתחת לצמיגים כדי לאפשר אחיזה. אבל העולם הסגור שלכם יכול לסייע לכם. הדבר הראשון שעליכם לזכור הוא לא להיכנס ללחץ — חשיבה יצירתית ומצבי לחץ לא הולכים יד ביד. בשלב הבא נסו להיזכר אם שמעתם מעודכם על פתרון לבעיה, או אם השימוש בשכל הישר שלכם עשוי להוביל אתכם לפתרונות מתקבלים על הדעת. אם אתם עדיין תקועים בחול, הביטו פנימה: אל תוך המכונית, אל תוך הקופסה או אל תוככם. אל תביטו החוצה. אל תבזבזו אנרגיה ב"סיעור מוחות" על הצעות אקראיות, בחשיבה אסוציאטיבית או בעריכת "מפות חשיבה", שרק ירחיקו אתכם עוד ועוד מן הבעיה שלפניכם. כשתביטו פנימה תיווכחו שאתם זקוקים למשטח מסוג כלשהו שניתן לדחוק אותו בין הגלגל לבין החול. עקרון העולם הסגור קובע שהפריט בהכרח נמצא בתוך המכונית. הביטו סביב. כן, הנה הם, מונחים על רצפת המכונית: השטיחים לרכב! הם מחוספסים, כך שיעניקו די התנגדות לצמיגים; הם גם גמישים, כך שאפשר לדחוק אותם בקלות למקומם. ייתכן שתיאלצו להחליף אותם אחרי שתצליחו במבצע החילוץ הפרטי שלכם, אבל אז תוכלו לתבוע את הביטוח על פי סעיף "נזקים עקיפים".
הטוּש שעל הלוח (סיפור של יעקב)
ברגע שנכנסתי לכיתה הבחנתי במשהו שונה. התלמידים היו נרגשים, חשתי את הדריכות באוויר, ומשהו בהבעות הפנים שלהם עורר בי את המחשבה שטמנו לי מלכודת.
הבנתי במה העניין ברגע שניסיתי למחוק את הלוח, שהיה מכוסה כולו בתרשימים ובמשוואות מהשיעור הקודם. כל כמה שניסיתי, לא הצלחתי למחוק את שאריות ההרצאה הקודמת. נראה שמישהו החליף את הטוש בפעם הקודמת שכתבתי על הלוח, ובלי לדעת זאת השתמשתי בטוש לא מחיק.
התלמידים נשענו לאחור, מחייכים מאוזן לאוזן, כמו מחכים שאוכיח להם כי חשיבה המצאתית שיטתית אכן עובדת. אילו היה עלי לתאר את ההרגשה בכיתה, בוודאי הייתי אומר, "המרצה עומד להתרסק!"
החלטתי להיענות לאתגר. "בסדר גמור, תלמידים," אמרתי בנימה החלטית. "הדבר הכי גרוע שעלול לקרות הוא שלא נמצא פתרון יצירתי למצב הזה. אבל אם יש פתרון, נמצא אותו בעזרת מה שלמדנו בשיעורים האחרונים."
דבר ראשון, ביקשתי מהם להציע פתרון מסורתי טוב אך לא יצירתי לבעיה.
"לבקש מהשרת נוזל ניקוי שממס את הטוש הלא מחיק?" הציע אחד התלמידים.
"בסדר," עניתי. חשתי בטוח יותר בעצמי. ייתכן שהתלמידים כבר איתי בעניין.
"זִכרו את עקרון העולם הסגור: להגביל את החיפושים אחר פתרון יצירתי למשאבים הנמצאים בתוך הכיתה. אם נמצא משהו, הוא צריך להיות מקורי יותר, אם כי לא בהכרח יעיל או שימושי יותר, מלפנות לעזרת השרת."
"למה לחפש פתרון פחות שימושי אם אפשר למצוא פתרון אחר ממש ליד הכיתה?" שאל אחד התלמידים.
"בשיעור הזה אנחנו מחפשים פתרונות יצירתיים," אמרתי. "בואו נשאיר את הפתרונות הלא יצירתיים מחוץ לעולם הסגור — במקרה הזה, מחוץ לכיתה פשוטו כמשמעו."
התלמידים התחילו לחטט בתיקים, שלפו מהם אָצֵטוֹן להסרת לק מהציפורניים, בקבוקי בושם ונוזלים אחרים על בסיס אלכוהול (בין היתר, גם פחית בירה קרה). אף לא אחד מהם היה עובד כשלעצמו, אבל התלמידים נדהמו למראה הדברים שחבריהם הביאו עמם לכיתה.
"אתם רואים?" חייכתי. "אם תחפשו בפנים ולא תרחיבו את החיפושים החוצה, תגלו יותר משאבים מכפי שדמיינתם. משום־מה חיפוש פנימי מניב רעיונות שאנחנו נוטים לפסוח עליהם." (אבל מה בדיוק חשב לעצמו מי שהביא פחית בירה לשיעור שלי?)
חשתי בטוח יותר בעצמי והמשכתי. "בואו נראה מה עוד אפשר למצוא אם מביטים ממש אל תוך העולם הסגור של הבעיה. עכשיו נגביל אפילו יותר את המרחב שנחפש בו, כך שיהיו בו רק הדברים שנמצאים ממש בלב הבעיה: עולם הכתיבה על הלוח."
דממה. מהסוג המבורך. התלמידים התחילו לחשוב.
"אפשר להשתמש בטוש מחיק בשביל למחוק את הטוש הלא מחיק," לחש אחד התלמידים. "בטוש המחיק אמור להיות מספיק חומר ממס בשביל להמס את הסימנים על הלוח." עשיתי כדבריו ועברתי בטוש מחיק על גבי הסימנים שעל הלוח. ואז השתמשתי במחק כדי למחוק את הקווים, וזה עבד; לא נותרו כמעט סימנים לטוש הלא מחיק.
לאחר שהתלמידים התאוששו מן ההלם הראשוני, נמלאה הכיתה התלהבות. ניסיתי להתעלם מהרעש והתחלתי למחוק את הלוח.
אבל המעבר על כל אות ומספר שנותרו מהשיעור הקודם היה מלאכה ארוכה ואטית. התלבטתי אם לעשות את זה עד הסוף או להחליט שהבהרתי את העניין ולהתחיל ללמד. אבל אז קרא לעברי תלמיד אחר, "הי! אולי אפשר להשתמש בטוש הלא מחיק בשביל למחוק את כל הלוח?"
כשניסיתי לעשות את זה, גליתי שטוש לא מחיק — הגורם לבעיה — מכיל די חומר ממס להמס את כל הסימנים שעל הלוח. אחרי כמה ניסיונות ראו התלמידים שהטוש הלא מחיק יעיל בדיוק כמו טוש מחיק רגיל. אם יכתבו על גבי הסימנים שעל הלוח ואז ימחקו אותם ממש לפני שיתנדף הנוזל הממס, החומר הממס שהטוש החדש פיזר עליהם ימחק את הסימנים הישנים. מקור הבעיה הפך לפתרון.
שימו לב שהפתרון הזה אינו טוב יותר מהפתרון הקודם — הוא אטי בדיוק כמוהו — אבל הוא מקורי יותר ונמצא עמוק יותר בתוך העולם הסגור.
פניתי שוב לכיתה, מכיר טובה ומופתע מהצלחת התרגיל. צריך לזכור שהמקרה אירע לפני שנים רבות, בטרם צברנו די ראיות אֶמפּיריוֹת (ראיות מתצפיות או מניסיונות) על עושרו של העולם הסגור.

"אוקיי, חברים, קלטתם את העניין! העולם הסגור הוא לא אינסופי, אבל המשאבים הקיימים בתוכו רבים יותר מכפי שנראה לנו בתחילה, וכדאי לנו לרכוש את ההרגל להביט פנימה, במיוחד אם האפשרויות שלנו נמצאות רק שם."
נשאתי בגאון את נאום הניצחון שלי. "פתרונות מסורתיים לא תמיד מתאימים; לפעמים הם לא קיימים. מה היה קורה אם השרת לא נמצא בחדרו? הסתכלות פנימה, אל המשאבים שאנחנו מתעלמים מהם בדרך כלל, עשויה להיות אתגר מחשבתי, אבל היא יעילה כשנדרש פתרון יצירתי."
ובאנחת רווחה הוספתי, "מישהו מוכן לגשת אל השרת ולהביא לי משהו בשביל לנקות את הלוח?"
איך קורה שסיעור מוחות מניב רעיונות מעטים יותר ובאיכות דלה יותר
בואו נתבונן בנושא מזווית ראייה הפוכה. נבחן את סיעור המוחות, ככל הנראה הטכניקה הנפוצה ביותר שהנחילה תנועת היצירתיות הדוגלת בחשיבה מחוץ לקופסה.
המונח הגאוני "סיעור מוחות" מעלה בעיני רוחנו תמונה של כוחות עזים ונמרצים המשתוללים ללא רסן. פשטותה של הטכניקה, האפשרות להטמיע אותה בנקל בארגונים שונים, וכן ההנאה שהמשתתפים מפיקים מן התהליך, מסבירות אולי את שכיחותה. צוותי פרסום נפגשים לסיעור מוחות כדי לפתח "רעיונות יצירתיים" או אסטרטגיות פרסום חדשות; מהנדסים נפגשים כדי להתגבר על מכשולים בתהליכי מחקר ופיתוח; ואפילו מנהלים בכירים מזמנים עובדים בדרגים שונים למפגשים של סיעור מוחות, כדי לסקור ולזהות רעיונות חדשים שיוכלו לקדם את הארגון ואת תפקודו.
מה מקור הרעיון של סיעור מוחות? שלא במפתיע, משרד פרסום שנדרש לייצר זרם קבוע של רעיונות וקוֹנספּטים חדשים. אלכס אוסבורן, המייסד והמנהל של משרד הפרסום BBDO, טבע את המונח ב־1953 כדי לתאר את דרכו לעורר את הדחף היצירתי של העובדים באמצעות יחסים שיתופיים ועבודת צוות. על פי אוסבורן, סיעור מוחות משחרר את היצירתיות הטבעית שבכל אחד מאיתנו ומעודד אותנו להציע רעיונות בסביבה שאינה שיפוטית. הוא האמין שקבוצת אנשים שחושבים יחד יעילה יותר ממספר דומה של פרטים שעובדים לבדם, וכי ככל שעולה מספר הרעיונות — בלי קשר לשאלה עד כמה הם מופרכים — כן גדֵל הסיכוי שייוותרו רעיונות טובים לאחר שנסנן את הרעיונות שאינם מעשיים.
השיטה אכן חוללה סערה, ועד מהרה שבתה את לבם של אנשים בארגונים, במפעלים ובעסקים שונים. בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, ככל שנעשה סיעור המוחות למוסכמה רווחת (גם אם לעתים קרובות ללא נאמנות יתרה לקווים המנחים של השיטה), כך התחילו חוקרים באוניברסיטאות לבדוק את תקפותה ולשאול אילו משתנים משפיעים על יעילות ההליך של סיעור מוחות. הם בדקו, למשל, מה המספר המיטבי של חברים בקבוצה ומה משך הזמן המיטבי של מפגש כזה. אבל השאלה המרכזית שביקשו להשיב עליה היתה, מה התרומה הממשית של סיעור מוחות לעומת מספר דומה של יחידים שיעבדו על אותה בעיה בנפרד.
הממצאים החד־משמעיים התקבלו עד מהרה:
•לקבוצה העוסקת בסיעור מוחות אין שום יתרון על פני אותו מספר של יחידים העובדים לבדם, נהפוך הוא.
•קבוצה העוסקת בסיעור מוחות מניבה פחות רעיונות מיחידים שעובדים לבדם.
•רעיונות שמתקבלים בסיעור מוחות הם פחות יצירתיים ובאיכות נמוכה יותר.
•המספר המיטבי של משתתפים בסיעור מוחות הוא ארבעה — בניגוד מוחלט לסברה הרווחת ש"כל המרבה הרי זה משובח".
התוצאות האלה חזרו ונשנו עד שלא היה עוד ספק: סיעור מוחות לא מייצר רעיונות יצירתיים יותר רק משום שכך וכך אנשים נמצאים באותו החדר!
החוקרים גם הציעו כמה הסברים אפשריים לממצאים האלה. ראשית, "רעשים" הקוטעים את קו המחשבה של המשתתפים. שנית, יש משתתפים שפשוט "תופסים טרמפ" ולא תורמים דבר. שלישית, המשתתפים לא יודעים כלל אם הם מתקדמים בכיוון הנכון.
ייתכן שהגורם המשמעותי ביותר הוא הפחד מביקורת. גם אם הסביבה אמורה להיות לא שיפוטית, במקרים רבים המשתתפים פשוט חוששים להיראות טיפשים. הם מציעים ללא מורא רעיונות משוגעים, שברור להם שאיש לא ישקול ברצינות, אבל לא שׂשׂים להעלות רעיונות שעשויים להיות מעשיים, אפילו באווירה של סיעור מוחות. לפיכך רעיונות שעולים בסיעור מוחות נוטים לקיצוניות: מפגשים של סיעור מוחות מניבים מספר רב יותר של רעיונות "רגילים" ושל רעיונות משוגעים, אך לאו דווקא רעיונות יצירתיים מקוריים וישימים.
בקצרה, חמישים שנים של ראיות מוצקות מוכיחות כי למרות הפופולריות הרבה, סיעור מוחות לא מקנה שום יתרון אם המטרה היא לשפר את היצירתיות בפתרון בעיות. הדבר נכון גם באשר לשיטות חשיבה אחרות מחוץ לקופסה, הנתמכות בידי יועצים ארגוניים ומומחים ליצירתיות.
מדוע העולם הסגור עשיר הרבה יותר מהעולם שמחוצה לו?
לפני שנסכם את הפרק הזה, אפשר שכמה מכם מוטרדים מכך שהעולם הסגור, והכלל המנחה אותנו לחשוב בתוכו, בהכרח מגבילים את האפשרויות העומדות בפנינו, וכך מקטינים את מספר הפתרונות. אחרי הכול, המרחב שבתוך הבעיה קטן הרבה יותר מהיקום חסר הגבולות שמחוצה לו. אם כן, אפשר לתהות מה נוטע בנו ביטחון כזה שאכן תהיו יצירתיים יותר אם תיישמו את עקרון העולם הסגור.
רוב החוקרים העוסקים ביצירתיות כיום משוכנעים שריבוי רעיונות והיקשים מעכב את תהליך העלאת המחשבות, וכי חשיבה אקראית וחסרת סדר מסכלת יצירתיות. גם אם חירות ללא גבול עשויה להיות פורייה בפתרון בעיות, למעשה, היא מדכאת פתרונות יצירתיים ולא מעודדת אותם. ראו, למשל, מה חושבת על כך ד"ר מרגרט בודן, חוקרת בתחומי הבינה המלאכותית, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, מדעי המוח ומדעי המחשב. מוצאים חן בעינינו דבריה הברורים בנושא: "לא זו בלבד שכבלים אינם עומדים בניגוד ליצירתיות, אלא הם המאפשרים אותה. פריקת כל המגבלות היא בעצם הרס של היכולת לחשוב באופן יצירתי. תהליכי חשיבה על טוהרת המקריות, גם אם נניח שבמקרה ייווצר בהם משהו מעורר עניין, יכולים להניב רק מיני אטרקציות למתחילים ולא הפתעות של ממש."
הדברים אולי נשמעים מנוגדים לאינטואיציה, אבל חירות יתר של המחשבה מובילה ל"אנרכיה רעיונית" ולרמת חדשנות נמוכה. רובנו התנסינו מכלי ראשון או שני בפתרון מבריק שאולתר בעזרת חומרים מעטים שנמצאו בהישג יד. במקרים רבים מחסור בחומר או בכלי חיוניים מחייב תושייה. אם עלה בידכם לרשום תמצית רעיון על מפית, או שהצלחתם להשיג כרטיסים לקונצרט שכל הכרטיסים אליו כבר אזלו (בלי לשלם מחיר מופקע לספסרים), אז אתם בעלי תושייה — כלומר עושים שימוש יעיל במיוחד במשאבים קיימים. ברוח דומה, כשמציבים די מגבלות סביב משאבים, אפשר למנוע אנרכיה רעיונית ולהתמקד בחשיבה יצרנית במסגרת המרחב המוגבל, שבו חבויים בדרך כלל פתרונות יצירתיים.
נכון שיימצאו לנו פחות רעיונות כשנחפש אותם פנימה, בכיוון לב הבעיה. אבל הרעיונות האלה עשויים להיות יצירתיים הרבה יותר מרעיונות שנגלה כשנפנה את המבט כלפי חוץ. עלינו לזכור גם שבאמצעות יישום של עקרון העולם הסגור איננו מוציאים מכלל אפשרות חיפוש אחר פתרונות בעולם שבחוץ. תמיד נוכל לעשות זאת, לפני החיפוש במסגרת העולם הסגור או אחריו. אלא שרבים הסיכויים כי חיפוש הפתרון במסגרת העולם הסגור יניב רעיונות יצירתיים. נסתכן ונאמר שאם נחפש מחוץ לקופסה המטפורית, סביר להניח שלא נגיע לתוצאה דומה. שוב, עלינו לחזור ולהדגיש שחיפוש בתוך העולם הסגור לא תמיד יניב את הפתרון המיטבי לבעיה הנתונה, אבל יעניק לנו, כמעט בוודאות, את הרעיון היצירתי ביותר.
מעל לכול, העולם הסגור הוא מרחב עצום, מלא הפתעות ורעיונות יצירתיים. כל שעלינו לעשות הוא פשוט להתרגל להביט בו. זאת מטרת הספר שלפניכם, שהקריאה בו אמורה לצייד אתכם בטכניקות ובכלים שונים שישאירו אתכם ממוקדים ופוריים ויאפשרו לכם ללמוד להיות יצירתיים יותר.
העולם הסגור ומרוצי הרָאלי העולמי (סיפור של יעקב)
ג'ון, תלמיד באחת מכיתות היצירתיוּת שלי באוניברסיטת קולומביה, עבד בחברה שמייצרת מכוניות מרוץ. כששמע את תיאורי העולם הסגור שלי במהלך השיעור, קפץ ממקומו. הוא סיפר לכיתה שמרוצי הגְרַנְד פְּרי למכוניות מתנהלים ממש על פי עקרון העולם הסגור. מכיוון שחוקי התחרויות מאלצים את הנהגים לפתור בעיות רק בעזרת מה שימצאו בהישג יד במהלך התחרות, אפשר למצוא בצוותי המרוצים מעין מומחים לעולם הסגור, בחשיבה בתוך הקופסה.
לא פחות מ־220 אנשים מעורבים בתכנון, בבנייה ובהכנות של כל רכב המשתתף בגְרַנְד פְּרי. אבל בשלושת ימי המרוץ צריכים הנהג ונהג המשנה לעבור, ללא כל עזרה מבחוץ, כעשרים מכשולים. לנהג יש ידע מוגבל לגבי תוואי הדרך, וכאן נכנס לתמונה נהג המשנה, שתפקידו להתריע מפני מכשולים, להורות לנהג באיזו מהירות לנסוע ולהגדיר לו במפורש לאיזה הילוך עליו לשלב בכל עיקול ועיקול בדרך. במהלך התחרות רשאים הנהג ונהג המשנה להשתמש רק במה שנמצא במכונית או עליה כדי להגיע לקו הסיום.
במכונית יונדאי ראלי עולמי עם טעינת טורבו ארבע־גלגלית (שמחירה מוערך ב־700 אלף דולר) יש ארגז כלים בסיסי, שני ליטרים שמן, ליטר מים, צמיג חלופי, שתי פחיות קוקה־קולה ומאה דולר במזומן. שני אנשי הצוות עטויים תחתונים חסיני אש, חליפת מרוץ, קסדה, כפפות ונעליים. הדברים היחידים שהם רשאים להצטייד בהם הם מזון ושתייה. מותר להם לערוך הפסקות לתדלוק, ואם המכונית מתהפכת, מותר לצופים לסייע לאנשי הצוות להפוך את המכונית בחזרה על גלגליה.
המרוץ מייגע, ובלי קשר לרמת המוכנות של המכונית או של הצוות, דברים תמיד משתבשים. הנה כמה בעיות אמיתיות, שבהן נתקלו צוותי מרוץ אמיתיים בגרנד פרי, והפתרונות שהמציאו. האם אתם מעוניינים להתנסות בחשיבה בתוך העולם הסגור? כתבו מה הייתם עושים בכל אחד מן המצבים לפני שתקראו את הפתרון שננקט בפועל.
בעיה 1: הסלע בנהר
המכונית נוסעת במהירות 160 קמ"ש בתוך מים רדודים בנהר, אבל סלע ענקי בקרקעית הנהר מנתץ את אגן השמן (קַרְטֶר) במנוע. המנוע מאבד שמן אבל נהג המשנה מצליח לכבות את המנוע לפני שהוא נהרס לגמרי.

פתרון: הצוות השתמש בשני ליטרים שמן כדי למלא את המנוע, אבל קודם היה עליו לאטום את החור הגדול באגן השמן, אחרת השמן היה נשטף שוב החוצה. נהגים יצירתיים הסירו את מגן אגן השמן בעזרת שימוש בארגז הכלים הבסיסי, הורידו את תחתוניהם החסינים לאש ודחסו את התחתונים בין מגן אגן השמן לאגן השמן עצמו, וכך יצרו חיתול ענקי.
בעיה 2: המאוורר השבור
הצוות שומע וחש רעד חזק בדופנות המנוע. הם עוצרים בצד הכביש ומגלים שנשבר אחד הלהבים במאוורר המצנן את המנוע. אם ימשיכו לנסוע כך, ישברו לגמרי את המאוורר, שגם כך כבר אינו יציב, מה שיגרום למנוע להתלהט ולכבות.

פתרון: עוד לפני שהנהג פצה את פיו, נהג המשנה מהיר המחשבה שבר את להב המאוורר שמול הלהב השבור, וכך השיב את היציבות על כנה. המכונית חזרה למרוץ.
בעיה 3: החור במצנן
בניסיון לפצות על זמן שאיבד, מחליט הנהג לקצר את הדרך בנסיעה בשדה מלא מהמורות. אבל משהו מנקב חור קטן במצנן (רדיאטור). הנהג מכבה את המנוע לפני שייהרס, אבל המצנן מתרוקן ממים.

פתרון: הנהג השתמש בתחילה במים הרזרביים כדי למלא את המצנן, אבל ידע שבסופו של דבר המים ידלפו מהחור, ונזקק למשהו שיאטום את החור או לאספקה שוטפת של מים למילוי המצנן. הצוות לא מצא דבר שבעזרתו אפשר לתקן את החור, אבל למרבה המזל, סוף המרוץ היה קרוב. הנהג ונהג המשנה, לפי התור, מצאו דרך למלא את המצנן בנוזלים — הם הטילו את מימיהם לתוכו.
בעיה 4: המצמד הנופל
באמצע היום האחרון למרוץ התחיל המצמד (קְלאץ') להחליק. אם כי סוף המרוץ כבר כמעט נראה לעין, הצוות היה תשוש אחרי שלושה ימים מפרכים. ובכל זאת, היה עליהם לדאוג שהמכונית תמשיך לנסוע.

פתרון: הנהג נזכר עד כמה דביק משקה הקוקה־קולה כששופכים אותו. הוא עצר את המכונית בצד הדרך ורוקן את בקבוק נוזל הניקוי לשמשת הרכב. אחר כך הסיר את הצינורית המחברת בין הבקבוק לשמשת הרכב וכיוון אותה אל המצמד. בינתיים נהג המשנה יצק את המשקה המוגז אל בקבוק נוזל הניקוי לשמשה הקדמית. בכל פעם שהמצמד התחיל להחליק ממקומו, משך נהג המשנה בידית ההתזה לניקוי שמשת הרכב והתיז קוקה־קולה על המצמד. החום שעלה מן המצמד אידה את המשקה, שהותיר אחריו דוק דביק וגבישי שדי היה בו לקבע את המצמד במקומו למשך חמש דקות. נהג המשנה חזר על הפעולה שוב ושוב עד שהמכונית עברה את קו הסיום.
האם איתרתם את המכנה המשותף? אכן כן. בכל אחד מהאתגרים האלה נמצא הפתרון במרכיב שאינו ברור מאליו, שנמצא בתוך העולם הסגור של מכונית המרוץ (הכולל גם את צוות הנהגים).
לא כל הפתרונות בעולם הסגור הם יצירתיים (סיפור של יעקב)
אחת הסצנות המותחות בסרט "אפולו 13" מ־1995 מדגימה את העולם הסגור. "צד שלם של החללית חסר," אומר ג'ים לובֶל כאשר האסטרונאוטים רואים לראשונה את הנזק שהפיצוץ גרם. מְכל חמצן 2, הנמצא באגף הציוד, התפוצץ וגרם נזק למְכל 1 והביא לעקירת אחת הדלתות בדפנות. בתוך כשלוש שעות אזל כל מלאי החמצן, וכך נותרה החללית גם ללא מים, חשמל ומערכת הנעה. האסטרונאוטים נזקקו לפתרון יצירתי.
אחרי הסצנה המפורסמת של "יוסטון, יש לנו בעיה" ("Houston, we have a problem") מתכנס צוות מהנדסים כדי למצוא דרך להחדיר מסנן בעל חתך ריבועי אל פתח שצורתו גליל. אם ייכשלו, רמת הפחמן הדו־חמצני באגף הפיקוד תגיע לרמה קטלנית. ראש הצוות מביא שלוש קופסאות, ובהן חפצים הנגישים לאסטרונאוטים שבחללית. "עלינו למצוא דרך להתאים את זה," הוא אומר ומרים מסנן מרובע, "אל החור שמיועד לזה," הוא מרים את העגול, "תוך שימוש במה שיש לנו פה," הוא אומר ומפזר את תכולת הקופסאות על השולחן.
אני זוכר עד כמה התרגשתי כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה! לחשתי לחברה שלי אנה (כיום אשתי), "במצב כזה כל הפתרונות חייבים להיות יצירתיים! חכי ותראי." סברתי שזוהי דוגמה מושלמת לעקרון העולם הסגור בפעולה. אחרי הכול, למהנדסים ולאסטרונאוטים לא היתה ברֵרה אלא לחפש בתוך החללית. הם היו בתוך עולם סגור פשוטו כמשמעו. הייתי משוכנע שאעורר את התפעלותה הנצחית של אנה כשאוכיח את חריפות השכל שלי ואת כושרי לחזות את העתיד.
אבל המהנדסים העלו בחכתם פתרון סתמי למדי. הם הורו לאסטרונאוטים לחבר את שני המסננים אל מכסה מניילון שאובטח בנייר דבק. איזו אכזבה — רעיון לא יצירתי כלל! והוכחה לכך שרעיונות לא־ממש־יצירתיים מצליחים לפעמים להסתנן אל העולם הסגור. לפעמים הם טוענים לכתר הפתרון היצירתי ביותר מתוקף היותם שימושיים או בשל מחירם הנמוך. אבל יש לזכור שההגבלה לתחומי העולם הסגור היא עיקרון שזכה להוכחה אמפירית וסטטיסטית, שכן צפיפות הרעיונות היצירתיים בתחום הפנימי הסגור גבוהה יותר מאשר בחוץ. זה בדיוק המרחב שבו אנחנו רוצים לנהל את החשיבה היצירתית שלנו. בפרקים הבאים נציג בפניכם כלים שיסייעו לכם לנווט בתוך הקופסה, שכן העולם הזה, למיטב הבנתנו, למרות היותו סגור, אינו קטן כלל וכלל.