אחרי הכול

פרולוג

צלילים חודרים לתוך הבועה המבודדת של חוסר ההכרה שלי. צלילים צורמים. צלילים מכוערים. זמזום. צפצוף. המהום.

אצבעות ידי השמאלית מעקצצות עם הדחף לחבוט במשהו. שעון מעורר? שלט הטלוויזיה? אף שטבעת הנישואים שלי מחליקה סביב אצבעי, זרועי לא זזה. כמעט כאילו הפלטינה הפכה לעופרת ומושכת אותי למטה. בהלה רוחשת בחלק האחורי של ראשי, אם כי פרץ אדרנלין לא שוטף את עורקיי בעקבותיה, מאלץ אותי לפעול. הגפיים שלי כבדים ולא משתפים פעולה.

נו, שזה ייגמר כבר. שייגמר כבר. שייגמר כבר.

למרות תחנוניי הדוממים, התזמורת הלא קרואה ממשיכה במתקפה. זמזום. צפצוף. המהום.

עבר זמן רב מאז הרגשתי נורא כל־כך, רדומה כל־כך. מותשת באופן שחודר לעצמותיי. אשמת השורדת, מתברר. לישון את ימיי עדיף על פני התמודדות עם מה שקרה, עם מה שעשיתי. שחר של יום חדש הוא לא התחלה חדשה עבורי. הוא חילול. בגידה.

שייגמר כבר.

אני מצליחה לתפוס את השמיכה ולמשוך אותה מעל לראשי. כותנה מצרית, עשויה חוטים צפופים ורכים כל־כך עד שיכולתי להאמין שזה משי. זה אולי יעמעם את הרעש. אבל משהו לא כשורה. הבד גס למגע. אין לו את ניחוח שקיות הלבנדר שתחובות בין המדפים בארון המצעים. לאוויר יש ניחוח של חיטוי, כזה שלא הבחנתי בו קודם לכן. רחש הבהלה גובר, הופך למלמול רועש ואז לצעקה.

זו לא המיטה שלי.

צליל הצפצוף גובר, דוהר קדימה עכשיו. הנשימה שלי מאיצה, ריאותיי פועמות מכאב עם המחנק החד שמעורר בי חומר החיטוי בכל פעם שאני שואפת אוויר.

בית חולים. אני בבית חולים. הזמזום, הצפצוף, ההמהום. אלה צלילי המכונות.

מה קרה? תחשבי, תחשבי.

הראש שלי ריק לגמרי גם כשצמרמורת עוברת בי עם זיכרונות מפרק זמן אחר. יקיצה מבולבלת אחרת. חיפוש מבוהל נוסף אחר זיכרונות. האם הוא... לא. הוא לא היה מעז. לא שוב. לעולם לא שוב.

אני מאלצת את עצמי לפקוח את עיניי. אני צריכה לראות. צריכה לחוות תחושה נוספת לפני שאלך לאיבוד שוב בנבכי מוחי. כלואה בתוך קן הצללים הסבוך של העבר שלי.

הרשתיות שלי צורבות במחאה כשאני ממצמצת בתגובה לאור היום החד החודר מבעד לחלונות הפתוחים, אישוניי מתרחבים ומתכווצים באיטיות עד שהחדר שוב נכנס למיקוד. מכונות שונות עומדות ליד קירות בגוון מנתה בהיר, מסכי המכונות מוארים בהבזקים של צבע, קווים משוננים ונקודות מהבהבות. אדום, לבן וירוק־ניאון.

אני מסובבת את ראשי, מחפשת את הדלת, או כיסא שעליו בעלי בוודאי ישן. כאב חד מפלח את רקותיי עם התנועה הקטנה, מפתיע אותי. אני משתנקת, הראייה שלי מתכהה בקצוות. לא רק ראשי כואב, גם הגב שלי עולה באש.

"תראו מי ערה."

אישה במדים בצבע זהה לקירות מביטה בי. שערה אסוף לאחור בקוקו, תלתלים קטנים בורחים מתוכו כמו עשבים שוטים. סביב צווארה תלוי סטתוסקופ. היא כורכת את אצבעותיה החמימות סביב מפרק כף היד שלי.

"את סובלת מכאבים?"

אני שוקלת להנהן, ומבינה שעדיף שלא. הפה שלי נפתח וציוץ בוקע מתוכו. "ראש. גב." גם הגרון כואב. "רגליים."

היא מהנהנת. "זה נורמלי, בהתייחס לפציעות שספגת." נורמלי? "את צמאה?"

הפעם אני לא מהנהנת או מדברת, רק פותחת את הפה. היא נעלמת לרגע משדה הראייה שלי ואני שומעת צליל של מים נמזגים לכוס פלסטיק. בן רגע היא חוזרת, מרימה את גב מיטתי בלחיצת כפתור ומקרבת קשית אל שפתיי הצמאות.

אני תופסת אותה בשקיקה וגומעת. רק צליל קרקוש נשמע בחלל החדר כשהקשית לוכדת את טיפות המים האחרונות בתחתית הכוס. היא לוקחת את הכוס ואומרת, "אני יודעת, מצטערת. תוכלי לשתות עוד מאוחר יותר, אבל עדיין לא."

"שלום, שלום." אישה נוספת נכנסת לחדרי, מחזיקה בידה לוח כתיבה, לובשת מעיל מעבדה לבן מעל שמלה בגוון כחול. אני בולעת ומצליחה לקרקר ברכת שלום. "אני ד"ר קרלסון. את יודעת למה את כאן?" דמעות מנקרות את עיניי. לא. היא לא מטולטלת מתגובתי. "מה לגבי השם שלך? את יודעת להגיד לי מהו?"

גל של הקלה שוטף אותי. את התשובה לזה אני יודעת. "פופי."

"מה לגבי שמו של הנשיא ושם העיר שבה נולדת?" אני משיבה על שתי השאלות והיא קורנת. "מצוין."

"עוד מים?" אני שואלת, מקווה שהרווחתי את הפרס הזה.

"בטח, בטח." היא מעיפה מבט באחות, שממלאת בלית ברירה את הכוס, אם כי לא במלואה, כפי שהייתי רוצה. שתי לגימות מהקשית והמים נעלמים.

"ב... בעלי?" קולי מתחיל לחזור, אם כי הוא נשמע כמו קולו של גבר בן תשעים עם מחלת ריאות מתקדמת. שתי הנשים מחליפות מבטים שאני לא מצליחה לפענח, והאחות מניחה את ידה על זרועי.

"כרגע אל תדאגי לגבי אף אחד מלבדך, מותק."

כינוי החיבה פוגעני עבורי כמו המצעים הזולים והמגרדים. הפסקתי להיות המותק של אף אחד בעולם הזה, ומתוקה בכלל, לפני תשעה חודשים. כאב חד בכף רגלי מפתיע אותי. "אאוץ'!"

"סליחה," אומרת הרופאה בחיוך קטן ומרימה את הסיכה שבידה. "עברת את המבחן כמו גדולה."

אני מושכת את כפות רגליי ממנה. "למה אני כאן?"

"הייתה לך תאונה, את זוכרת?"

"לא." אני מעבירה את לשוני על שפתיי היבשות. "אני... מה קרה?"

"כשהביאו אותך היינו צריכים לתת לך מנות די חזקות של אנטיביוטיקה, משככי כאבים, וכמובן, נוזלים. בנוסף, דאגנו שתהיי מורדמת במשך ארבעים ושמונה שעות כדי לנטר את הנפיחות במוח שלך, שהייתה, למרבה המזל, מינורית."

"ארבעים ושמונה שעות," אני חוזרת על דבריה. "אני ישנה כבר יומיים?"

"לא בדיוק ישנה. מורדמת. עם כל המשתנים האלה, כמות גדולה של תרופות חזקות, נפיחות מוחית, פגיעות בקרקפת, בגב וברגליים, יש נטייה לשכוח דברים ממה שקרה."

נפיחות מוחית. פגיעות בקרקפת, בגב וברגליים. מה שקרה. מה קרה?

חרדה משתחלת מתחת לקצות עצביי, מרימה אותם כמו שורשים המעוותים את המרצפות המעטרות את השביל. היא ממשיכה, כאילו אני לא נאבקת לעכל את ההסבר שלה גם ככה.

"ישנם מקרים שבהם אובדן הזיכרון יכול להיות עמוק אף יותר, ולהשפיע על הימים או השבועות שקדמו לאירוע. הזיכרונות האלה ככל הנראה מאוחסנים בתודעה שלך, אם כי לשחזר אותם עלול להיות קשה."

אני מביטה מאחוריה, מחפשת מצלמה ובמאי. עובדים עליי כרגע? אני בתוך אופרת סבון גרועה? "את — אני לא — " הראש שלי לא רק פועם בחוזקה, הוא ממש מסוחרר. אני לא מצליחה לשמור על מחשבה ברורה.

"אולי תספרי לנו מה הדבר האחרון שאת זוכרת? אפשר להתחיל משם."

הדבר האחרון שאני זוכרת. אני מביטה בחלון בלי לראות, דימויים צפים מתוך הנבכים האפלים של תודעתי. אוניות. לפחות עשר. ואז אחת מסוימת, בעלת סיפון מבריק מעץ טיק, גופה נוצץ בלובן בוהק, התורן שלה מצביע ביוהרה אל עבר השמיים הכחולים העזים. מריחת משי עדינה של אופק, המים פוגשים את השמיים, יבשה לא נראית לעין. הבזק של זיכרון מופיע ונעלם כמו סנפיר של כריש המפלח את האוקיינוס, ערמומי ומנבא רעות. אני מפנה את מבטי בחזרה לרופאה. "אני — "

"פופי!" אחותי צווחת ורצה למיטתי, עיניה האפורות מבחינות בכל הצינורות והכבלים, ברופאה ובאחות, בראשי ובגופי החבושים, הכול בעת ובעונה אחת.

ד"ר קרלסון מחמיצה פנים לעברה. "מי את?"

"אני אחותה של פופי — "

"סיידי, מה קורה?"

היא מצמידה את שפתיה זו לזו ובוחנת את פניי בדקדקנות. "אל תאמרי שום דבר נוסף עד שנדבר." היא מעיפה ברופאה ובאחות מבט שכולו אזהרה. "בפרטיות."

צעקה תקרע את גרוני כמו חופן סכיני גילוח, אבל אני מרגישה אותה נבנית בתוכי. אם מישהו לא יספר לי משהו... אני שואפת אוויר, מתעלמת מהכאב שבריאותיי. אחת המכונות משמיעה צפצוף מרוגז.

"תירגעי, גברת סטוקטון."

זרועה של סיידי נכרכת סביב עורפי, מקרבת אותי אליה לחיבוק עדין. "תרפי. אסביר לך הכול."

נקודות בהירות מופיעות בשולי שדה הראייה שלי, וצליל מרוגז נוסף נשמע. אי אפשר פשוט לנתק את המכונות הארורות האלה כבר? אני לוחשת באוזנה, "מה קרה? למה אני כאן?"

סיידי מרחיקה את פניה והבעה משונה ניכרת עליהן. "את לא זוכרת?"

"לא." ליבי הולם נגד ריאותיי, מנסה להימלט. "ספרי לי."

ד"ר קרלסון מכחכחת בגרונה, מקשקשת משהו על הנייר המחובר ללוח הכתיבה שלה. "יש כאן סוכן אף־בי־איי שמחכה בחוץ. הוא ביקש לדבר איתך ברגע שתתעוררי."

"ממש לא," אחותי משיבה.

"סוכן אף־בי־איי?" הלחישה שלי בקושי נשמעת על רקע רעש המכונות.

"כן. לאור הנסיבות, הוא מתעקש." היא שולפת כרטיס מכיסה וקוראת. "סוכן מיוחד גאווין קרוס. הוא אמר שאת מכירה אותו."

גאווין. שפתיי הסדוקות יוצרות את השם שאני מאפשרת לעצמי לחשוב עליו לעיתים נדירות כל־כך, שלא לדבר על להגות אותו בקול. סיידי נוחרת בבוז.

"והאמנת לו?"

המכונות ממשיכות בטרטור המבוהל שלהן, ואני מפנה את עיניי מלאות התחינה אל האחות. גאווין, תקראי לגאווין. אבל היא לא מביטה בי כשהיא מחדירה מחט לתוך שקית העירוי.

תחושה רדומה מציפה את הדם שלי וקולה של סיידי הופך מרוחק. "אף אחד לא יאשים את אחותי ברצח עד — "

החיבוק החם של השינה משיג אותי ואני נכנעת לחלומות על עבר חטוף. ילד יפהפה, שבור. יער קסום ומכושף, ואהבה שהתפוגגה כמו ערפילים בשמש הבוקר.

חלק ראשון

1

סתיו, כיתה ח'

סאקט, קונטיקט

אני מחליקה בלי משים אל היער, מחטי האורן שורטות את לחיי ונתפסות בשערי כשאני מתכופפת מתחת לענפים. שמי אחר הצהריים הבהירים כמעט נטולי עננים, חומקים משדה הראייה שלי ושורות עצים מתמקמות מאחוריי, מתמזגות זו בזו כמו רוכסן ירוק־עד. אני נבלעת ביער, נעטפת על ידי השקט של מקום המסתור הטבעי הזה.

הקרקע תחת כפות רגליי עדיין אביבית, מכוסה שכבה דקה של עלי עצי אדר ואלון שעדיין לא משמיעים קולות פיצוח, כפי שיקרה בעוד כמה שבועות.

אני נכנסת עמוק יותר לתוך החורש. קרני שמש בלתי צפויות חודרות מבעד לחופת העלווה הרועדת מעליי, כמו הבלחים של ברקים, מפריעים לצללים הצפופים.

חלפו חודשיים מאז עברתי לסאקט, קונטיקט, עם אימי ואחותי, ושמורת הטבע שמאחורי הבית שלנו היא הדבר היחיד שטוב בעיירה הזאת. אין ילדים אחרים בשכונה לשחק איתם. אף אחד לא הביע עניין לשחק איתי, לפחות. אני עדיין הילדה החדשה.

ביליתי שעות בשוטטות ביערות האלה, חוקרת את העצים ואת הצמחים, ובמיוחד את הציפורים, כשמזדמן לי להביט בהן כמו שצריך. השטח הרחב של עצי האדר מטפטף מייפל ומפיץ ניחוח מתוק. עצי אלון לבן, רחבים וגבוהים כמו חיילים, נישאים מעל בני הדודים הנמוכים שלהם, המשונים יותר, עצי האלון האדום ועצי הערמון. מתחת לכל אלה עומדים עצי הליבנה הרחבים, בעלי הענפים הזהובים, עם שורשיהם הנחושים שמתפתלים סביב גדמי עצים מרקיבים ובולי עץ, גורמים לגזעיהם להיראות כאילו הם עומדים על רגליים.

יש חיים ביער הזה. אנרגיה שלווה שנספגת בעורי, כאילו זה מקום שבו קורים דברים טובים. הם לא קורים בשום מקום אחר, זה בטוח.

אחותי הצעירה, סיידי, אף פעם לא באה איתי. הצעתי לה כמה פעמים, אבל היא מעדיפה להעביר את שעות אחר הצהריים שלה שקועה בדפי ספר. זה המקום הבטוח שלה, אני מניחה. ואימא שלי... ובכן, היא פשוט נראית אבודה. ברגע שאני שומעת את צליל הנקישה של בקבוק היין על שפת ספל הקפה הסדוק שלה, אני יודעת שלא תבחין שנעלמתי.

אני בוחנת בהערכה את שיח הפלפל המתוק, עלי כותרת ורודים בהירים עדיין צמודים לגבעוליו, כשרעש חד של ענף נשבר לשניים גורם לי להסתובב במהירות, כל שריר בגופי דרוך, מוכנה לברוח או להיאבק. שמעתי שיש דובים ביערות האלה. וגם צבאים, זאבי ערבות וחתולי בר.

אבל זו לא חיה שהתגנבה מאחוריי. זה ילד. ילד שמעולם לא ראיתי, אם כי הוא נראה בערך בגילי. הוא לבוש כמוני, בג'ינס ובחולצה בעלת שרוולים ארוכים. שלי יד־שנייה, ואילו שלו יד שלישית או רביעית. שערו מבולגן, שילוב של בלונד, ברונזה ואדמוני, שקופץ מהקרקפת שלו לכל הכיוונים. בכל זאת, השיער הפרוע לא מסתיר את החבורה שעל לחיו.

עיניו הן שמסקרנות אותי יותר מכול. הן בגוון כחול עז, מוקפות ריסים עבים שנראים כאילו צוירו ביד אומן, כל ריס ארוך ומעוקל לכדי שלמות. ההבעה שבעיניו זהירה. אני מלקקת את שפתיי, מקווה שהן יפיקו מילים. כל מילה שהיא.

אני לא קלילה וידידותית מטבעי, וזה מצער, כשמתחילים ללמוד בבית ספר חדש בכיתה ח'. חיי היו הרבה יותר קלים לו הייתי יכולה לגשת לילדים האחרים ולהתחיל לדבר. המטפלים שבית המשפט מינה עבורי ושאליהם גררו אותי, אמרו את אותו הדבר במרוצת השנים, בגרסאות שונות. דמייני בעיני רוחך את הילדה שאת רוצה להיות, והיי הילדה הזאת. כאילו החיים הם מופע, ואני יכולה לבחור איזה תפקיד לגלם.

עד כה, לא הצלחתי לאזור אומץ לגשת לאודישנים. זו כנראה הסיבה לכך שאני ביער כרגע, מביטה בדממה בילד שנראה לא פחות חשדני ולא בטוח כפי שאני בוודאי נראית.

אני יכולה להסתובב, לנופף באדישות כלשהי ולטוס במורד השביל עד שאהיה שוב לבד, כשרק העצים והחיות מארחים לי חברה, אבל מסיבה משונה ולא ברורה בעליל אני לא רוצה לעשות זאת. אני לא יכולה להתכחש לרצון לתקשר איתו, להרשים אותו, להכיר אותו, ממש כפי שאני לא יכולה להתעלם מריח האדמה הפורייה, משרף העצים, ומאוויר הסתיו הקריר שממלא את ריאותיי עם כל שאיפה.

אני מאלצת את עצמי לדבר. "יש שיח פטל בהמשך השביל. לשם אני הולכת, אם אתה רוצה לבוא איתי." אני מסתובבת, ליבי דוהר. מה גורם לי לחשוב שהוא ירצה להתחבר איתי? פלג מים רוחש ליד, אבל הנשימה והדופק המהיר שלי הם שמציפים את אוזניי בקול.

עץ נפול, הגזע המרקיב שלו ספוגי ולח, משמש גשר מעל הפלג הרדוד. אני כבר מגיעה לאמצע שלו, זרועותיי מתוחות לצדדים ומייצבות אותי, כשאני מרגישה את התהודה של צעדים מאחוריי. גל של הקלה ושל התרגשות כמעט מפיל אותי למים. אני מחישה את צעדיי, קופצת לקרקע היציבה, וכעבור כמה דקות אנחנו מגיעים לקרחת יער קטנה המסומנת על ידי אבנים ענקיות ושיח אחד.

אתמול זה היה שיח פטל. היום הוא עירום לחלוטין מפרי. "היו כאן פירות," אני אומרת, מרגישה מטופשת על כך שלא ידעתי שמישהו, אולי חיה כלשהי, הגיעו אליו.

הוא מושך בכתפיו, ידו מסיטה שיער מפניו. "אני לא אוהב פטל בכל מקרה."

המבוכה מפנה מקום לבלבול. "אז למה באת איתי?"

משיכה נוספת בכתפיו. "אין לי שום דבר טוב יותר לעשות."

הגישה האדישה שלו לא אמורה לפגוע ברגשותיי. אני אפילו לא מכירה אותו. אבל היא פוגעת. כשאני מעווה את פניי, הוא תוחב את ידיו בכיסי מכנסיו ובועט בכמה בלוטים על האדמה.

"היי, זה לא — לא התכוונתי לזה ככה."

אני מרכינה את ראשי כדי להסתיר את האדמומיות המתפשטת בלחיי, ומזדרזת לכיוון האבן הגדולה ביותר, מתכופפת מאחוריה, שולפת את כלי המתכת שהסתרתי מתחת לערמת עלים ואדמה. אני מרגישה את עיניו של הילד מתחפרות בכתפיי כשאני עובדת, מבטו החוקר חודר את הבד הדק של חולצתי.

"מה את עושה?"

אני לא עונה עד שהמתכת פוגעת במתכת, ואז מניחה את האת בצד ומנגבת את שאריות האדמה מהקופסה שהחבאתי כאן לפני כמה שבועות. אני מרימה את המכסה ושולפת חפיסת קלפים. "לפעמים אני משחקת סוליטייר." אבל אולי היום לא אצטרך לשחק לבד. אני מעיזה להגניב מבט כשהוא מסתכל על הקלפים. אני לא מצליחה לפענח אם הוא מעוניין, אבל הוא גם לא נראה אדיש. "אתה יודע לשחק ג'ין רמי?"

"לא," הוא משיב, זעף קל מושך בזוויות שפתיו, טון חד מתגנב לקולו, כזה שאני מייד רוצה להרגיע. מכורח המצב, אני רגישה למצבי רוח של אחרים. אימי יכולה לעבור משמחה להתעניינות ומשם לאלימות בהרף עין, תלוי אם היא שיכורה או מסוממת, או שניהם. למדתי איך להרגיע אותה, או לכל הפחות להסיח את דעתה, כבר מגיל צעיר. פיתחתי חוש שישי לגבי האנשים שאיתם התרועעה — הדילרים והמכורים שראתה בהם חבריה — אם יתייחסו אליי ואל סיידי כאל חיות מחמד, יברכו אותנו לשלום בטפיחה על הראש, או כמו מטרד, עם מכה מהירה ודחיפה. לפני שאני מספיקה לשנות את דעתי, אני טורפת את הקלפים ואומרת, "זה בסדר, אני יכולה ללמד אותך." ברגע שאני מתחילה לחלק, הוא מתיישב מולי.

"איך קוראים לך?"

"פופי."

"אני גאווין," הוא אומר, בוחן את תנועותיי. "בת כמה את?"

"שלוש־עשרה."

הוא מביט בי בספקנות. "את לא נראית בת שלוש־עשרה."

תמיד הייתי קצת נמוכה מהממוצע, ובעוד בנות אחרות בגילי החלו כבר להתעגל ולהתמלא, לי היה בקושי רמז לקימורים. "בן כמה אתה?"

"אני בן ארבע־עשרה."

"טוב, גם אתה לא נראה בגילך," אני יורה בחזרה. הוא נראה מבוגר יותר, למעשה. גאווין גבוה. אני לא רואה זיפים על קו הלסת שלו, אבל ישנה בגרות מסוימת בקו המצח הדומיננטי שלו, ובהבעה הרגועה הנסוכה על פניו. מבטי מתעכב זמן רב מדי על פניו, ההתעוררות הראשונה של המשיכה מפתיעה אותי. מעולם לא הרגשתי ככה בגלל בן. הלשון שלי מסורבלת כשאני מאלצת את עצמי להסביר את חוקי המשחק, אצבעותיי מתעסקות עם הקלפים. ברגע ששבעה קלפים מוחזקים בידי כל אחד מאיתנו, אני מניחה בזריזות את הערמה שנותרה במרכז. אני מורידה קלף לא רצוי מידי ומניחה אותו עם הפנים למעלה בראש הערמה, לוקחת במקומו קלף חדש. אני מסמנת לגאווין לעשות את אותו הדבר.

דברי, פופי. תגידי משהו. משהו שלא קשור לכללי משחק הקלפים המטומטם. "לא ראיתי אותך בבית ספר."

"התחלתי ללמוד בווסט סאקט לפני שבוע."

"אה. אני באיסט. התחלתי לפני חודש." שמורת הטבע הזאת משמשת חיץ בין שני בתי הספר שבעיירה. גאווין כנראה גר בצד האחר. אני לא נמצאת כאן מספיק זמן כדי להבין אם יש הבדל ממשי בין שני חלקי העיירה. אנחנו מתמקדים במשחק זמן מה. כשאני מחלקת יד נוספת, אני שואלת, "אתה נהנה שם?"

הוא בוחן את הקלפים שבידו. "בית הספר בסדר, אני מניח."

חוסר רצון נשמע בקולו. יש שם גם טון של מגננה, כאילו הוא רגיל לומר לאנשים שהכול בסדר כשזה לא המצב. זה הרגל שאני מזהה, כי אני עושה את אותו הדבר. הוא מרים את מבטו ועינינו נפגשות. חמימות מתפשטת בחזה שלי. אני נושכת את השפה כשחיוך מתחיל לדגדג את קצות הפה שלי, לא בטוחה שאני מוכנה לחלוק איתו אפילו את השבריר הקטנטן הזה של שמחה. זה עדין מדי, חדש מדי. ומניסיוני, אם משהו יכול להישבר, כדאי להסתיר אותו ממי שיש לו את הכוח לשבור אותו. מפני שזה מה שיעשו.

גאווין מנצח במשחק הבא, גורף את הקלפים לפניי, בגמלוניות מסוימת בתחילה, אבל כעבור כמה ניסיונות הם משמיעים צליל של מפל נשפך עם התנועה החלקה.

"כמה זמן מותר לך להישאר כאן?"

אני מרימה את מבטי, ממצמצת מול פיסות השמיים הנגלים בין העצים. אימי עובדת במרפאה של אורתודנט, אבל מבלה את מרבית אחר הצהריים על הספה, שותה יין וצופה בתוכניות ריאליטי הרחוקות מהמציאות שלנו בערך כמו הירח. כל עוד אני חוזרת לפני החושך, בערך בזמן שבו סיידי יוצאת מחדרה כדי לבדוק מה יש במטבח, הן לא ישימו לב בכלל שהלכתי. "יש לי עוד שעה או יותר. אתה?"

"יש לי זמן."

האופן שבו הוא אומר את זה נותן לי הרגשה ששומרים עליו אפילו פחות מאשר עליי. "מאיפה עברת?" אני שואלת, מסדרת את הקלפים שלי. יש לי שני זוגות.

"ורמונט. לפני כן גרנו באוקלהומה ובטקסס. שנתיים במיין. לכאן הגענו חודש שעבר."

קונטיקט קטנה, וסאקט ממש במרכזה. "אלה הרבה מקומות. אבא שלך בצבא או משהו?" עם כל תשובה של גאווין נהיה קל יותר לשאול את השאלה הבאה, כאילו אנחנו משחקים מסירות ואני רק צריכה לזרוק שוב את הכדור לכיוונו. הוא מגרד את צווארו בציפורניו הכסוסות, ואוזניו מאדימות בקצותיהן.

"לא. ההורים שלי פשוט אוהבים לעבור הרבה."

יש בינינו מתח שלא היה קיים לפני רגע. אני ממהרת להעלים אותו, מגישה פרטים שלרוב אני לא חולקת. "אני נולדתי במסצ'וסטס. גם אחותי. אימא שלי אמרה שהיא רוצה התחלה חדשה אז עברנו לכאן לפני חודשיים."

"כן, שמעתי את זה פעם או פעמיים."

אני משליכה קלף נסיך. "למה אתה מתכוון?"

הוא מרים אותו. "גם אימא שלי הייתה אומרת את זה, ואז עברנו למקום חדש והדבר היחיד שהשתנה זה הכתובת שלנו. אחרי כמה זמן זה נראה חסר טעם." הוא מביט בקלפים שבידו לפני שהוא מרים את עיניו באי־נוחות כדי לפגוש את עיניי. "אף אחת מההתחלות החדשות של הוריי לא עבדה. בסוף הם ויתרו. אני לא גר איתם יותר."

הבטן שלי מתכווצת באמפתיה. לפני שנים אחד השכנים, שהיה מודע מאוד לתדירות שבה סיידי ואני הושארנו לבד, התקשר למשטרה. מישהי מהרווחה הגיעה ולקחו אותנו. במשך יותר מדי זמן, עד שאימא שלי נגמלה ועברנו לכאן, סיידי ואני עברנו בין בתי אומנה וקרובי משפחה שבקושי הכרנו. אימא שלי עדיין שותה, והבית שלנו לא במצב מעולה עכשיו — הגג דולף, המים אף פעם לא חמים ומדרגות הכניסה עומדות לקרוס, אבל כל דבר טוב יותר מאשר לחיות עם זרים ולתהות אם אי פעם נראה שוב את אימא. "לפעמים הם חוזרים," אני אומרת. לפחות פיזית. יש חלק באימא שלי שמעולם לא חזר. חלק שלא ראיתי כבר שנים ואני מתחילה לתהות אם הוא אי פעם היה קיים או שרק דמיינתי את הצחוק המתפרץ שלה, את האהבה בחיבוק שלה.

עיניו הכחולות של גאווין הופכות עכורות ושפתיו מתיישרות לקו כשהוא מניד בראשו. "אני לא עוצר את נשימתי."