ראשון בבוקר 1 - ראשון בבוקר

1

טרי גיבס, Somebody’s Kockin

1985

זה היה בבוקר חג הפסחא כשהשטן התיישב על הספסל האחורי בכנסייה של אבא שלי.

עמדתי בשורה הראשונה במרכז המקהלה ושרתי את השיר "Great is Thy Faithfulness". בקושי זיהיתי אותו עד שהמבט שלו לכד את מבטי והוא חייך בזחיחות.

האם הוא זיהה אותי? לא חשבתי שזה אפשרי.

אייזק קורי התגייס לצבא שש שנים קודם לכן, כי אבא שלו איים שהוא יירה בו אחרי עימות זניח עם המשטרה. הוא עיבר את בתו של מאמן הפוטבול והסיע אותה שעתיים צפונה מעיירת דווילס הד, מיזורי, אל סניף מרפאת הורות מתוכננת, שם ביצעו הפלות.

דניאל הארווי שכבה עם הרבה בנים. הייתי בת שתים־עשרה, אבל אני זוכרת את אבי אומר לאימא שלי שדניאל צריכה לסגור את הרגליים שלה. לקח לי כמה שנים לקשר בין שני הדברים. אחרי הכול, אימא שלי נהגה להגיד לי לסגור את הרגליים כשלבשתי שמלות בלי טייטס. מאוחר יותר, אימא ריכלה עם סנדי, השכנה שלנו בהמשך הרחוב, שגם אייזק היה אשם.

אחרי שהמאמן הארווי הזמין את המשטרה ואיים להרוג את אייזק, וסלי קורי לקח את רובה הציד שלו והוביל את בנו הבכור לאסם, בשביל משהו שהוא קרא לו רגע של הארה וחזרה לישו. מייד אחרי סיום הלימודים, אייזק התגייס לצבא.

"השבח לאל," אמר אבא כשהמקהלה התיישבה על שלוש שורות ספסלי העץ שחרקו כמו רצפת העץ הישנה. "בואו נתפלל."

כל חברי הקהילה הרכינו את ראשיהם — חוץ מאייזק. הוא הסיר את העטיפה מביצת שוקולד קטנה ונגס בה. המילוי הלבן נזל לו על הסנטר.

פלטתי נחרת צחוק ומייד כיסיתי את הפה בכף היד. כשהסנטר שלי היה מורכן וצמוד לחזה, הגנבתי מבט לעבר אבא שלי, הכומר ג'ייקובסון. הוא הזדעף אליי בזמן שהודה לאלוהים על שהקריב את בנו כדי לכפר על חטאינו. פחדתי שאני אהיה הקורבן הבא, אז עצמתי את העיניים בחוזקה ושילבתי ידיים על החזה חזק כל כך שאיבדתי תחושה באצבעות.

עד שחברי הקהילה הדהדו את האמן של אבא שלי, אייזק כבר סיים את הביצה ומחה את הקרם מהסנטר.

"זה אח של מאט?" החברה הכי טובה שלי, הת'ר, רכנה לעברי ולחשה לי באוזן. לנשימה שלה היה ריח של סוכריות הג'לי בטעם פירות שהיא אכלה בסתר בין השירים.

זאת הייתה הפוגה מהריח הקבוע של ספרי מזמורים עבשים ונרות בוערים.

"נראה לי," אמרתי בשיניים מהודקות ובחיוך מזויף.

פעם היו לאייזק שיער ארוך ושחור, חפיסת סיגריות בכיס ואוזן שהוא חורר בעצמו. הוא והחברים שלו הקימו להקה בתיכון. אבא שלי אמר שהמוזיקה שלהם היא כפירה נגד אלוהים.

ואם אני זוכרת נכון, מאוד יכול להיות שככה הם גם קראו ללהקה שלהם.

עכשיו השיער של אייזק היה קצוץ, לא היו לו עגילים, כתפיו נעשו רחבות והלסת שלו הייתה מסותתת יותר. הוא הפך לגבר במלוא מובן המילה.

במהלך הדרשה, הת'ר נעצה בי מרפק ולפעמים טפחה על הנעל שלי בנעל שלה.

שתינו הפכנו להיות חברות עוד לפני שעשינו את הצעדים הראשונים שלנו, אז היא לא הייתה צריכה להגיד לי מילה. כבר ידעתי מה המשמעות של כל דקירה ונעיצה — אחיו הגדול של החבר שלי היה לוהט.

"המשך חג פסחא מבורך לכולם," אמר אבא, שנראה כמו בובת קן הודות לחיוך המבהיק שלו והשיער הבלונדיני הגלי והמטופח. עיניו הכחולות עברו אל המקהלה, סימנו לנו לעמוד ולהוביל את כולם במזמור הסיום, "It Is Well with My Soul".

כמה דקות אחר כך, חברי המקהלה תלו את הגלימות האדומות שלהם בארון האחורי ליד המשרד של אבא, שהדיף ניחוח של קפה מגורען. הצטרפתי להורים שלי ולשתי אחיותיי הקטנות, איב וגבי, ליד המזבח לפני שיצאנו מהכנסייה ביחד כמו שעשינו בכל יום ראשון. מאט והמשפחה שלו חיכו בתחתית מדרגות הכנסייה. הוזמנו לבית שלהם לארוחת הפסחא.

החבר שלי נראה נאה בבגדי הכנסייה שלו — חליפה כחולה כהה ועניבת טורקיז. שערו השטני היה סמיך וגלי, כמו השיער של אימא שלו, ואייזק נראה בדיוק כמו וסלי, אבא שלו — עור שזוף, שיער כהה ועיניים חומות עמוקות שיכלו להעביר רעד אפילו באדם החזק ביותר.

"פסחא שמח, שרה," ויולט, אימא של מאט, חיבקה אותי. "את נראית כל כך יפה." היא שחררה אותי והעבירה את ידיה במורד השיער הארוך והבלונדיני שלי, עד לקרדיגן הלבן שלבשתי מעל לשמלה ורודה חסרת שרוולים.

אבא התעקש שנכסה את הכתפיים בכנסייה וויתר רק לכלות בשמלות חתונה. הנחתי שהוא מבין שהן עומדות להפוך לנשים ולאבד את הבתולים שלהן, כי בעיני אבא שלי, כל הכלות היו טהורות.

"תודה," לחשתי לוויולט כשהיא העבירה את ציפורניה הארוכות בשערה הבלונדיני המדורג בדיוק כשמאט אחז לי ביד.

"אייזק, אתה לא נראה כמו אותו נער שעזב את העיירה," אבא שלי אמר כשהוא לחץ לאייזק את היד ובחן את מכנסי הג'ינס הקרועים שלו, מגפי הבוקרים המלוכלכים וחולצת הכפתורים הלבנה והמקומטת שאת שרווליה הוא הפשיל כדי לחשוף לעיני העולם את הקעקועים שלו, כולל לב שסכין ננעצה בו.

התרשמתי כשראיתי שם גם צלב. אבל לדעתי, אבא שלי התמקד דווקא בנחש שהתפתל מסביב לצלב, ויכול להיות שהוא פירש את זה בתור עוד מעשה כפירה באלוהים.

"אני אקבל את זה כמחמאה, פיט."

וסלי כחכך בגרון והרים אל אייזק גבה.

אייזק ניסה להסתיר את התגובה שלו, אבל אני לא פספסתי את הדרך ששפתיו התעקלו בחיוך קטן כשהוא התנצל. "סליחה, הכומר ג'ייקובסון."

לאבא קראו פיטר. רוב האנשים קראו לו הכומר ג'ייקובסון. אימא והסבים שלי קראו לו פיטר. אבל אף אחד לא קרא לו פיט.

הצמדתי את השפתיים כדי להסתיר את השעשוע שהרגשתי, ומאט צמצם אליי את העיניים כאילו לא הבין למה התאמצתי לכבוש חיוך. אבל אייזק ידע, והמבט שהוא שלח אליי, עם הניצוץ השובב בעיניו, רמז לי שהוא עשה את זה רק כדי לראות את התגובה שלי.

"אימא, אני יכולה ללכת לבית של ארין?" שאלה איב ומשכה בכתף של השמלה הקיצית הצהבהבה של אימא שלי עם שרוולים באורך שלושה רבעים, ובשרשרת הפנינים הכפולה של סבתא שלה שהיא ענדה מסביב לצוואר.

אימא הסיטה את הפוני מהפנים שלה וליטפה את שערה החום והמשיי. "לא, איב. אנחנו אוכלים ארוחת ערב עם משפחת קורי."

"אימא —"

"איב," אמר אבא בקול העמוק האופייני שלו שהחזיר כל אחד ואחד מבני העדר למקום, וזה כל מה שהוא היה צריך לעשות כדי לשים סוף לשיחה.

איב לא הצליחה לכבוש את הדחף לגלגל את עיניה הגדולות והחומות ולהיאנח ברוגז. היא הייתה בת שש־עשרה, אבל התנהגה כמו בת עשרים. אני הייתי הבכורה, אבל לא הייתי מרדנית כמו איב, שהייתה אמורה להיות הבת האמצעית המיושבת בדעתה, על פי סבתא ג'ייקובסון. ההתנגדות שלי לדמויות סמכות הייתה מעודנת יותר, כי אני ירשתי את הגן שעורר בי דחף לרצות את כולם.

איב ירקה אוכל כשהוא לא מצא חן בעיניה, אני החבאתי את שלי במפית ונתתי אותו לכלב אחרי ארוחת הערב. גבי, לעומת זאת, בלעה הכול בחיוך. היא הייתה בת ארבע־עשרה וניסתה לרצות את כולם כמוני. לפחות, זה מה שהיא גרמה לכולם להאמין. אבל אני ידעתי שהיא בסך הכול חיכתה לרגע שבו תוכל להראות להורים שלנו שהיא יכולה לשאוב מהם כל טיפה של סבלנות ולבחון את האמונה שלהם פי עשרה יותר מאיתנו. מה גם שהיא שרבטה שירה בתוך ספר הקודש שלה בכל יום ראשון בתפילה, וההורים שלנו חשבו שהיא עוקבת באדיקות אחרי הדרשה ורושמת את ההערות שלה.

"מאטי, לא אמרת לי שאתה יוצא עם הבת של הכומר," אייזק לחש למאט ופרע לו את השיער עד שהוא העיף לו את היד.

"תפסיק עם זה. זה לא חשוב." מאט הרפה מידי ויצא מהמעגל שלנו. הוא הצטרף לכמה מהחברים שלו מקבוצת הבייסבול על הדשא, ליד הצד הצפוני של הכנסייה הלבנה שלנו, עם הצריח הזהוב.

מאט היה מגיש בבייסבול, הרכז של קבוצת הכדורסל ומלך הנשף, וכנראה גם יישא את נאום הפרידה בטקס סיום הלימודים הקרוב.

ההורים שלי אהבו אותו בטירוף כי הוא אף פעם לא החזיר אותי אחרי שעת העוצר ותמיד הגיע לכנסייה בזמן. לא הייתה לו כל כוונה לעשות איתי משהו מעבר לנשיקות או החזקת ידיים, והוא השתמש במילים לא יפות רק לעיתים רחוקות, אפילו כשלא היו לידינו מבוגרים.

מתיו קורי היה נוצרי טוב ומציאה אמיתית. זה היה ברור לי ולכל אחד אחר.

בזמן שההורים שלי נגררו לכיוון השני כדי ללחוץ עוד כמה ידיים, גבי הלכה למכונית בעקבות איב. לפני שהספקתי לזוז מהמקום, ויולט ווסלי הסתובבו הצידה כדי לדבר עם הזוג ונדרליסט והשאירו אותי לבד עם אייזק והמבט הנודד שלו.

"גדלת," הוא אמר וגירד את הלסת שלו.

כפתרתי את הקרדיגן שלי באצבעות מגושמות. "עזבת לפני שש שנים, מה חשבת שיקרה?"

הוא ליקק את שפתיו ונענע בראש שלו באיטיות. "לא יודע, אבל לא זה."

מבוכה הזדחלה במעלה הצוואר שלי בגלי חום מחניקים. "איך הייתה ביצת השוקולד שלך?" זאת לא הייתה באמת עקיצה, אבל זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו.

"מתוקה, חמה ולחה. בדיוק כמו שאני אוהב אותן," הוא אמר.

לא יכולתי להחליט אם הצבא לא הצליח לעזור לאייזק להתבגר או אם הוא התבגר יותר מדי. מה היה מקומן של רמיזות מיניות על קשת הבגרות?

"מצחיק," אמרתי וחייכתי בביטחון מזויף.

"את מתחתנת עם י"מ? אני בטוח שההורים שלנו ימותו על זה."

"י"מ?" צמצמתי את העיניים.

"ילד מושלם," הוא ענה בקריצה.

גלגלתי עיניים, התעלמתי מהכינוי שהוא הדביק למאט וכחכחתי בגרון. "אנחנו עדיין בתיכון. אני לא חושבת שמישהו מדבר על חתונה."

זה לא היה לגמרי נכון. ההורים שלנו זרקו לא מעט רמזים.

"אנחנו עוד יכולים להפוך למשפחה," הוא אמר. "זה יהיה מעניין, נכון?"

המילה מעניין הייתה בחירה מעניינת, במיוחד לצד החיוך הזחוח שלו.

"היי, שרה, רוצה ללכת לבית של ג'ואנה אחר כך? ההורים שלה יוצאים הערב," שאלה הת'ר, שילבה את הזרוע שלה בזרוע שלי והעמידה פנים שהיא מתעלמת מאייזק.

אבל היא ממש לא התעלמה ממנו, וידעה שאסור לי ללכת לבית של חברה אם ההורים שלה לא נמצאים שם. היא גם ידעה ששתינו נדלקנו על אייזק קורי עוד לפני שהיינו בנות עשרה ולא היה לנו מושג מהחיים שלנו.

"הת'ר, את זוכרת את אח של מאט, אייזק?" שיתפתי איתה פעולה כאילו אף אחת מאיתנו לא שרבטה את השם שלו במחברות בין עמודים של תרגילים באלגברה.

היא העיפה את התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלה מעבר לכתף ומילאה את האוויר מסביבנו בניחוח צורב של אמוניה שנידף מהסלסול שהיא עשתה במספרה. כולן סלסלו את השיער חוץ ממני, כי אימא שלי אמרה שהכימיקלים יהרסו לי את השיער.

בדיוק כמו שאיפור סתם לי את נקבוביות העור.

ומכנסי ג'ינס צמודים גרמו לי להיראות כמו חוטאת.

והאזנה למוזיקת רוק אנד רול זולה אכזבה את אבא שלי ואת אבינו שבמרומים.

"לגמרי." הת'ר חייכה ואחזה בזרוע שלי חזק. "אבל אתה בטח לא זוכר אותי." היא עיקמה את האף. "הייתי בערך בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה כשאתה היית שמיניסט."

"מצטער," הוא משך בכתפיים. "אני לא זוכר. אבל אני זוכר את ראשון בבוקר כי מאטי דיבר עליה בלי הפסקה. ונראה לי שעשיתי לה בייביסיטר פעם או פעמיים."

"ראשון בבוקר?" היא הסתכלה עליי כאילו הייתי המתורגמנית שלו.

הצמדתי את השפתיים והרמתי את הכתפיים קלות בתגובה. לא רציתי להיראות כמו מטומטמת מול אייזק, אבל לא היה לי מושג על מה או על מי הוא דיבר. הוא היה גדול ממני בשש שנים, אז הנחתי שהוא ידע יותר מילות סלנג.

"שמעתי שהיית בצבא," היא התעלמה מההערה חסרת הפשר שלו.

"מה את אומרת? נראה לי שגם אני שמעתי משהו כזה." הוא היה קר רוח מדי. בטוח מאוד בעצמו. הכול בו היה יותר מדי.

היא הסמיקה כאילו אייזק פלירטט איתה, אבל כשהוא הסתכל עליי, קיבלתי ממנו הרגשה שונה, מלגלגת יותר. הרגשתי שהוא ידע שנדלקתי עליו עוד לפני שאחיו הפך לחבר האמיתי הראשון שלי.

"בואי נלך, שרה," אימא קראה אליי והנידה בראשה אל מגרש החניה.

"אני הולכת לארוחת ערב בבית של מאט," סיפרתי להת'ר והזדעפתי לאות הדגשה.

"בסדר." היא ניסתה להיראות עצובה, אבל נכשלה כי היא הייתה מוקסמת מדי מאייזק. "היה נחמד לפגוש אותך," היא אמרה והעבירה את ידיה על קדמת השמלה שלה בעצבנות.

הוא ענה לה ב"הממ" מעודן בלי להוריד ממני את המבט.

כשהיא גררה את רגליה בכיוון הנגדי, כפתרתי ופתחתי את החלק העליון של הקרדיגן שלי לפחות שלוש פעמים. "אני מניחה שנתראה בבית שלך," אמרתי והעברתי מבט על האזור. "אם תראה את מאט, תגיד לו שאני נוסעת עם ההורים שלי."

הוא הנהן בעיקום שפתיים. וכשהייתי במרחק כמה עשרות סנטימטרים ממנו, אמר, "אין בעיה, ראשון בבוקר."

עצרתי במקום והעפתי מבט מעבר לכתף. "אני ראשון בבוקר?"

"על מי נראה לך שמאטי דיבר?"

מאט ואני התחלנו לצאת בכיתה י', אבל לא ידעתי שהיה מאוהב בי מאז שהיינו בני שתים־עשרה. בכל זאת, התאהבויות בדרך כלל היו סודיות.

"שרה של ראשון בבוקר." אייזק חייך. "החלום הרטוב הראשון של מאטי."

כמעט נחנקתי מההלם ומהרוק שנתקע לי בגרון. אייזק קורי אמר חלום רטוב ממש מחוץ לדלתות הכניסה לכנסייה של אבא שלי.

הוא היה השטן של דווילס הד.

2

מייקל ג'קסון, (P.Y.T (Pretty Young Thing

משפחת קורי היו דור שלישי של חוואים והיו הבעלים של רוב האדמות בדווילס הד. בזמן שמאט היה כמעט מושלם מבחינת כל התושבים, הוא לא היה מעוניין לתפוס בעלות על החווה בתור המורשת שלו, כמו שעשו הגברים מהדורות הקודמים. ומבחינת וסלי קורי, זאת הייתה בעיה, כיוון שאייזק התברר כאכזבה. הצבא היה התקווה האחרונה של משפחת קורי להציל את נשמתו של בנם הבכור.

כשנסענו על שביל החצץ הארוך שהוביל לבית החווה הלבן בן שתי הקומות שלהם, צללית לכדה את מבטי ובעקבותיה נשיפת עשן. אייזק נשען על עץ צפצפה עתיק, השעין אחד ממגפיו על הגזע והחזיק סיגריה ביד שלו. לשמחתי, אף אחד אחר לא הבחין בו. אם האחיות שלי היו שמות אליו לב, הן היו מלשינות עליו מייד, וזה היה עלול להוביל לעוד הרצאת עישון יהרוג אתכן מההורים שלי.

שנאתי ריח של עשן סיגריות, אבל אייזק גרם לעישון להיראות מפתה וסקסי, כמו האיש מהפרסומות של מרלבורו — הסיוט הכי גרוע של כל הורה.

אבא חנה במקום הקבוע שלנו ליד החניה הזוגית המקורה שעמדה בנפרד מהבניין, וחמשתנו יצאנו בזרם מתוך מכונית הפורד קראון ויקטוריה הכחלחלה. הוא פתח את תא המטען והעמסנו על עצמנו את עוגות הפאי ואת הלחמניות שאימא הביאה לארוחת חג הפסחא של ויולט.

כשעלינו בשביל העפר לעבר המרפסת מוקפת הרשתות, החצץ נרמס ברעש מתחת לגלגלי האל קמינו 72' האדומה של מאט, שנעצרה לפני דלתות החניה. המכונית הייתה מתנת סיום לימודים מוקדמת מהסבים שלו.

מאט זינק מתוכה והתקרב אלינו בריצה קלה. "אני אקח את זה." הוא לקח את פאי הריבס מאימא שלי ופתח לנו את הדלת בו־זמנית.

מאט חייך כשחלפתי על פניו ונכנסתי אחרונה עם סלסילת לחמניות שעזרתי לקלוע לצמות. "את נראית יפה, שרה," הוא אמר בחיוך נדיב.

"היא באמת נראית יפה," אייזק הוסיף.

"תסתום," מלמל מאט.

"מה?" אייזק החזיק את הדלת בזמן שמאט הוביל אותי אל תוך הבית. "פי־וואי־טי," הוא לחש מאחוריי כדי שרק אני אשמע אותו.

ראשי התיבות של השיר "Pretty Young Thing".

אבא שלי סלד מהמוזיקה של מייקל ג'קסון, אבל אני אהבתי כל שיר שלו, כולל המילים החושניות והמקצב הקליט של השיר הזה.

האם העובדה שאייזק נשף את שלוש האותיות האלה מאחוריי כאילו היו סוד מלוכלך מצאה חן בעיניי? בואו רק נגיד שלא שנאתי את זה.

"ג'נט, אפית כמויות," ויולט התמוגגה מעוגות הפאי ומהלחמניות של אימא שלי כשהנחנו אותן על המזנון העתיק בחדר האוכל, שהיה ממש ליד סלון עם אח בוערת. גרם המדרגות לקומה השנייה הפריד את המטבח רחב הידיים מהסלון ומחדר האוכל.

"הבנות שלי עזרו," אימא הנידה לעברנו בראשה בהבעת אישור גאה כשהתיישבנו על הספה כמו שלוש בובות דמויות אדם — שתיים ברונטיות ואחת בלונדינית. חיוכים התנוססו על הפנים החפות מאיפור שלנו, והידיים היו שלובות בחיקנו.

"שרה, את רוצה לעזור לי עם הביצים הממולאות?" שאלה ויולט. היא תמיד ביקשה ממני לעזור במטבח. "מתיו אוהב ביצים ממולאות."

ויולט תמיד קפצה על כל הזדמנות ללמד אותי דברים שלדעתה ישמחו את בנה הצעיר. לא הייתי מטומטמת. ידעתי שכולם הכינו אותי להיות אשתו, בעלת הבית הבאה של חוות קורי. אבל זה לא שינה את העובדה שמאט רצה ללכת לקולג' ולשחק בייסבול. לא היה לו שום עניין לרעות בקר או לגדל חזירים, תירס וחציר. ועל אף שהשתתפתי במועדון החקלאים הצעירים של משפחת קורי מאז שאני זוכרת את עצמי — הם לימדו אותי לתפור, להכין שימורים ולהציג את חיות המשק בתחרויות ובתצוגות — הלב שלי היה שייך לפט בנאטר, ויטני יוסטון ולורה ברניגן יותר מאשר למתיו קורי.

המשפחות שלנו היו קרובות מכדי לראות שלמאט ולי לא הייתה שום כוונה להתחיל את הפרק הבא בחיים שלנו כזוג מאורס.

הבעיה הייתה שמאט ואני היינו רשת הביטחון זה של זה, ולא ידענו איך לשחרר גם כשהרגשנו שאנחנו נחנקים כל עוד המשכנו להיאחז בה — לפחות ככה זה נראה מנקודת המבט שלי. מאט היה אדיש להכול. הוא נראה כאילו היה מוכן להתחתן איתי או להיפרד ממני במידה שווה, כל עוד זה לא השפיע על תוכניות הבייסבול שלו. גם לי היו תוכניות, אבל הן לא הזיזו לאף אחד.

"ג'נט, ראית את שמיכת הטלאים החדשה שלי?" ויולט הנידה בראשה אל אימי, סימנה לה לעלות בעקבותיה בזמן שאני סיימתי לחצות את הביצים המקולפות ואספתי את החלמונים בקערה.

"שרה, את רוצה קולה?" שאל מאט כשהוא הוציא פותחן בקבוקים והסיר את הפקק מבקבוק זכוכית עם כמעט חצי ליטר קולה.

"לא. אני לא רוצה. אבל תודה."

"אני אשתה את השאר," אייזק אמר, מילא כוס בקרח ומזג לתוכה את מה שנשאר מהקולה.

"אני יוצא החוצה לשבת עם האבות שלנו," אמר מאט, דלת הרשת שהובילה למרפסת חרקה כשהוא פתח אותה.

"הבת של הכומר ממלאת ביצים לארוחת חג הפסחא." הוא צחק קלות והניד בראשו. "למה לדעתך ביצים הן בכלל חלק כזה גדול מהחג?"

פתחתי את הפה כדי לענות לו, אבל אף מילה לא יצאה מתוכו כי הייתי מרוכזת מדי בפלאסק¹ השתייה שהוא החזיק. הוא פתח את הפקק ומזג כמות נדיבה של משקה לתוך כוס הקולה שלו.

כשהרמתי את המבט מהפלאסק לפנים שלו, הוא חייך בזחיחות. "אני אוהב את איך שאת מסתכלת עליי."

התאמצתי לבלוע את הרוק והתמקדתי בביצים. הוא עמד כל כך קרוב אליי, שהרגשתי לא בנוח, והשעין את הגב על השיש. "איך אני מסתכלת עליך?"

"כאילו את צמאה." הוא הרים את הכוס והציע לי לשתות.

מעכתי את החלמונים עם הכף. "אמרתי לא כשמאט הציע לי קולה. מה גורם לך לחשוב שנעשיתי צמאה פתאום?"

"הלחיים שלך אדומות."

הזזתי את הראש מצד לצד, שחררתי אותו בלי לומר מילה. הוא התגרה בי. הוא עדיין חשב עליי בתור מושא ההידלקות התמימה של מאטי בן השתים־עשרה, וזה הרגיז אותי. "סיגריות יהרגו אותך," מלמלתי.

זאת הייתה התשובה הכי טובה שהייתה לי.

הוא צחק קלות. "מתי?"

"מתי מה?"

"מתי הן יהרגו אותי?"

משכתי בכתפיים. "יום אחד."

"ראשון בבוקר, כולנו נמות ממשהו יום אחד."

"טוב," דחקתי אותו הצידה והוצאתי כף מהמגירה בשביל המיונז, "אלוהים לא יכניס אותך לגן עדן. אני די בטוחה שאסור לעשן בגן עדן."

"ואם עישון הוא גן עדן? ניסית לעשן?" הוא לגם מהמשקה שלו.

"זה דוחה," אמרתי ופתחתי את המכסה של צנצנת המיונז.

"אז ניסית לעשן?"

הוא היה כזה מעצבן.

"לא. לא ניסיתי לעשן." הכנסתי כף מיונז לכוס המדידה. "גם לא ליקקתי חור תחת של פרה, אבל אני מוכנה להמר שרוב האנשים בעולם יחשבו שזה מעשה דוחה."

הוא פלט צחוק חד. "את לא יכולה לדבר בשם כל העולם. אולי בתרבויות מסוימות ליקוק תחת הוא טקס מקודש."

"את חושבת שאימא תכעס אם אני אשתה קולה?" שאלה איב כשהיא נכנסה למטבח. "כי חג הפסחא?"

ההורים שלי אף פעם לא הרשו לנו לשתות משקאות קלים בארוחות, אלא רק בתור צ'ופר מיוחד, אז מובן ששתינו בסתר בכל הזדמנות שהייתה לנו.

"למה שלא תחכי ותשאלי אותה," אמרתי.

"הנה. קחי את הקולה שלי. אני לא אספר לאף אחד." אייזק הושיט לה את הכוס שלו, שהייתה מלאה בקולה ובכל מה שהיה בפלאסק שלו.

עיניה החומות נפערו. "תודה —"

"זאת הכוס שלי." שמטתי את הכף וחטפתי ממנו את הכוס לפני שאיב הספיקה למצמץ. לא נתתי לעצמי שנייה להרגיש את הטעם. המשקה שרף את הגרון כל הדרך למטה בכל אחת מאחת־עשרה הלגימות שלי.

ספרתי אותן.

איב הזדעפה. "טוב. אני אשאל את אימא." היא סבה על עקביה ויצאה מהמטבח בכעס.

דחפתי את הכוס הריקה לחזה שלו. "אל תהיה כזה גוש חרא."

הוא כרך את אצבעותיו מסביב לכוס והרים את הגבות. החיוך שלו מייד התעקל למשהו שטני הרבה יותר מהמשקה הלא ידוע ששתיתי לפני רגע.

במקום להתייחס למבט שהיה לו על הפנים, זרקתי את שאר המרכיבים לקערה בלי למדוד כמויות.

"את בטוחה ששמת מספיק מלח?" אייזק שאל, הרים את הכוס לשפתיים שלו ומצץ קוביית קרח לתוך פיו.

"איך הכול מתקדם?" קולה המלודי של ויולט הקדים אותה ואת אימא שלי כשהן ירדו במדרגות.

עניתי לה בסדר מתוח בזמן שערבבתי את המרכיבים.

"תראו אותך." ויולט טפחה לאייזק על הגב. "הילד שלי הפך לגבר. גבר טוב שעוזר במטבח." היא התמוגגה כשהבן שלה סגר את מכסי המרכיבים שזרקתי לקערה בלי לשים לב.

אייזק היה גבר. גבר אמיתי. לא יכולתי להתווכח עם זה. אבל גבר טוב?

לא.

הוא לא היה גבר טוב. בכלל לא.

"העונג כולו שלי," הוא אמר.

"שרה, בואי נעביר הכול לשולחן המטבח כדי שאוכל להוציא את ירך החזיר ואת תפוחי האדמה המוקרמים מהתנור," אמרה ויולט. "אולי האחיות שלך יוכלו לעזור לך למלא את הביצים."

פתחתי את הפה כדי לאשר, אבל הדבר היחיד שיצא מתוכו היה גיהוק קולני. אימא שלי העוותה את פניה בהבעה חמוצה במיוחד כשכיסיתי את הפה שלי. מה חשבתי שיקרה אחרי ששתיתי כל כך הרבה מהמשקה המוגז בבת אחת?

"שרה," אימא שלי לחשה בתקיפות בזמן שאייזק כיסה את פיו באגרוף וגיחך.

"סליחה," לחשתי כשהרכנתי את הראש והעברתי את הקערה לשולחן המטבח.

"איב, גבי, בואו תעזרו לאחותכן למלא את הביצים," אימא קראה אליהן.

"אייזק, לך תמצא את שאר הגברים ותגיד להם שארוחת הערב תוגש בעוד עשר דקות." ויולט הנידה בראשה לעבר הדלת.

הוא נעץ בי מבט כשעבר ליד השולחן בדרכו החוצה. שמרתי על ארשת פנים אדישה כאילו שום דבר לא קרה, ולא היו לי בערך שניים או שלושה שוטים של משקה חריף בגוף.

היה לי קצת יותר חם וקצת פחות אכפת. וזה לא היה דבר טוב.

עשר דקות אחר כך, כולם התיישבו מסביב לשולחן האוכל — האבות בשני הקצוות, האימהות והאחיות שלי בצד אחד ואני תחובה בין מאט לאייזק בצד השני.

אבא שלי כחכח בגרון. "שנברך על האוכל?" הוא הושיט את ידיו לצדדים וכולם עשו כמוהו.

ואז קרה דבר גרוע במיוחד — הרעל הנוזלי שיבש לי את הזיכרון. שכחתי שמאט ישב משמאלי, אז ביד ימין שלי לקחתי את היד שלו, אלא שזאת לא הייתה היד שלו, והנחתי אותה על פנים הירך שלי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערה

1 בקבוק קטן שמיועד לנשיאת משקאות חריפים בכיס