השלב הבא 4 - קסם אמצע החיים: אהבה

1

מישהו מתקרב לכאן לדקור אותי. מי זה יכול להיות?

עמדתי בלי לזוז ליד חדר הטעימות של היקב שנסגר לא מזמן, בקצה הרחוב הראשי של העיירה, עטפתי את עצמי בקסם הגרגויל שלי כמו שג'ספר לימד אותי לעשות וניסיתי להיטמע בבניין. גברים ונשים חמורי סבר הלכו על המדרכה מעבר לרחוב, בתנועות מלאות חן קטלני. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהם חלק מהלהקה המתהווה של אוסטין.

האם הסכין בידו של אחד מהם?

אישה מבוגרת התקרבה אליי על המדרכה ואני שלטתי בנשימותיי, הכנסתי חזק את הבטן ונצמדתי לקיר. לא הייתי חייבת לעשות אף אחד מהדברים האלה כדי שקסם הגרגויל יפעל, אבל בהתחשב בכך שלא הצלחתי לקלוט את כל עניין ההיעלמות, חשבתי שזה לא יזיק.

רצועת התיק שלה היתה תלויה בהצלבה בין שדיה המלאים ונחה על צד הבטן הרכה. שתי ידיה היו רפויות וריקות. היא לא נשאה אף כלי נשק על מותניה או על גבה. לא שלשאת נשק באמצע העיר זה דבר נורמלי, אבל בכל זאת...

לא בכושר, מבוגרת ממני, ללא נשק — היא לא נראתה מסוכנת. ולכן היא היתה בדיוק הטיפוס שג'ספר ייתן לו סכין וישלח אותו בעקבותיי. הכללים שקבעתי לתרגיל האימון הספציפי הזה היו אכזריים. אם מי שג'ספר שלח ימצא אותי, אני אצטרך לעמוד כמו מטומטמת ולתת לו לדקור אותי בְּמקום שהקסם שלי יכול לרפא. הוריתי לג'ספר לבחור תוקף שלא אוכל לרמות ולהסתתר ממנו אם אראה אותו מתקרב.

שני האנשים שהוא בחר בשבועות הקודמים מצאו אותי, וההתנצלויות שלהם היו חסרות ערך כשהסכין ננעצה בי. זה היה הניסיון השלישי שלי.

הפעם אני אצליח. הרגשתי את זה!

האישה עצרה במרחק שני בניינים ממני. התרכזתי קצת יותר בהיטמעות בסביבתי. הבטן שלי התהפכה.

ג'ספר אמר שאני ארגיש את זה בבטן — האם זאת ההרגשה? או שזה סתם הפחד להידקר?

היא התכופפה אל חצי חבית יין מלאה בפרחי ציניה, לפופית הקיסוס וציפורני חתול מלבלבים; נגיעות צבע עליזות. האביב עשה את צעדיו הראשונים באו'בריינס והכול סביב היה עדין ומתוק ומקסים. בשבוע הבא תתחיל חופשת האביב, והבן שלי יבוא לבקר אותי.

לא ראיתי את ג'ימי פנים אל פנים כבר יותר משישה חודשים. גל של התרגשות שטף אותי, אבל דיכאתי אותו. ניסיתי להתרכז.

"תראו מי פה."

הפניתי את ראשי בבת אחת מהאישה, וראיתי את היריב המושבע שלי מתקרב.

לססקוואץ', שכבר שכחתי איך באמת קוראים לו מאז שהדבקתי לו את השם הזה, היו שיער פרוע ושמנוני שהזדקר לכל הכיוונים, זקן מוזנח עד מתחת לצוואר ובגדים מוכתמים. הוא עצר לידי, וריח של זיעת רגליים עלה ממגפיו השחורים המרופטים.

היינו מסוכסכים מאז הלילה הראשון שלי בעיר — הוא זרק לי הערה מזלזלת בבר, ואוסטין הכניס לו אגרוף שהפיל אותו מהכיסא. הדפוס הזה חזר על עצמו פעמים רבות מאז.

צמצמתי אליו עיניים. "עוף מכאן. אני עסוקה."

"עסוקה במה? בסתם לעמוד כמו עציץ? זה מה שאת עושה כל הזמן; מה שונה הפעם?" עיניו זינקו אל האישה המבוגרת שבהמשך הדרך, שבדיוק הזדקפה מהחבית.

האם ססקוואץ' הוא חלק ממה שקורה פה? ג'ספר בדרך כלל בחר את היריבים שלי מהבר, שהיה הבית השני של ססקוואץ'. מכיוון שאף אחד שם לא דיבר איתו מרצונו, הוא צותת לשיחות של כולם. אולי הוא שמע את ג'ספר שוכר את האישה...

בלי קשר, היה ברור שאני צריכה למצוא מקום חדש ולנסות שוב. אם האידיוט הזה יכול לראות אותי, כל אדם בעיר יכול.

התרחקתי מהקיר. "זוז לי מהדרך."

הוא צעד לצידי בחיוך מדושן עונג.

העולם שלי התרוקן מצבעים כשהוא הושיט יד לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו. שריריו התרפו ואז התכווצו, אולר הופיע בין אצבעותיו הקצרות השמנות. הוא שלף את הלהב.

"אוי, לא," התנשפתי וקפאתי במקום. "לא."

יכולתי לפוצץ אותו עם הקסם שלי כאילו היה חרק. יכולתי לפשוט לו את העור מהעצמות עד שהדם שלו ישטוף את המדרכה. פעם פחדתי ממנו, אבל עכשיו ששלטתי בקסם שלי מבית אייווי, או לפחות ברובו, הוא היה רק מטרד.

ובכל זאת, היו כללים. היה אסור לי להגיב.

חיוך מרושע הזדחל על פניו. "אה, כן. כן."

מפרקי אצבעותיו הלבינו על הניצב.

"למה הוא בחר בך?" שאלתי בשפתיים חסרות תחושה, והעברתי את מבטי מהסכין שהלהב שלה היה קצת מלוכלך וחלוד אל החיוך הנוראי שלו.

"הייתי במקום הנכון בזמן הנכון." עיניו נצצו בזדוניות.

"אתה תשלם על זה," רתחתי מזעם.

"לא נכון. קיבלתי עבודה לגיטימית."

האישה המבוגרת חלפה על פנינו, חיוכה הנעים הפך לבהלה כשהבחינה בסכין. בחרתי מיקום נוראי להיכשל בו עם הקסם שלי. עם קצת מזל היא בעלת קסם, ולא תרוץ לספר לאף אחד מלבד אוסטין. לא התחשק לי לשקר למשטרה. שוב.

"אם תתקפי אותי בחזרה זה יהיה בניגוד לחוקי העיר, והאלפא יצטרך להעמיד אותך במקום. הוא הבהיר טוב מאוד שהוא נותן יחס שווה לכולם. הוא לא יפגע במוניטין שלו ויתעלם מהתקפה על אחד מאנשיו..." ססקוואץ' חייך כמנצח. "אפילו לא בשבילך."

חרקתי שיניים. בהרבה עבודה קשה ובעזרתם של אוסטין ואדגר — גנן, ערפד, סורג מפיות חובב והפרשן של ספרי הקסמים של בית אייווי — הצלחתי לחזק את יכולות הקסם שלי. אוסטין ואני היינו בערך שווים בכוחנו עכשיו. אם הוא ינסה להיכנס בי רק כי החטפתי לאידיוט המטונף הזה, הקרב יהיה צמוד.

אבל לא רציתי להעמיד את אוסטין במצב הזה. הלהקה שלו מצויה כרגע בכאוס על סף התפרצות. זה לפחות מה שניאב אמרה לי. הוא אמר שהוא צריך לתפוס מרחק מהחברות שלנו, שרקדה בלי הפסקה על הגבול של משהו שהוא יותר מחברות, ואף על פי שהתאמנו יחד כל יום, כבר חודש וחצי לא ניהלנו שיחה שלא קשורה ישירות לאימונים. ניאב, לעומת זאת, עדיין הלכה לבר שלו כמעט כל ערב ועדכנה אותי בהתרחשויות. השמועה על אוסטין סטיל הגדול, האלפא האכזר שמשנה צורה לדוב קוטב, התפשטה בכל מקום, ומשני־צורה נהרו לאו'בריינס מכל רחבי ארצות הברית וקנדה — חלקם אפילו מיבשות אחרות. הם באו כדי לפרוח בצל הכוח שלו ובתקווה להיות חלק מהיוקרה שאפפה אותו. חלקם באו פשוט כדי לספק את סקרנותם ולגלות אם השמועות נכונות. אם באמת אי אפשר לנצח אותו.

בכל פעם שמישהו קרא תיגר על אוסטין סטיל, הסקרנות הזו באה מהר מאוד על סיפוקה.

המטרה העיקרית שלו באבטחת הטריטוריה הזו היתה להגן עליי. הוא בנה טירה סביב המבצר שלי. לא התכוונתי לירוק בפניו בכך שאעבור על החוקים שהוא חייב לאכוף כדי לנהל את העיר הזאת. הוא האלפא שלי כאן, בדיוק כפי שאני האלפא שלו בשטחי בית אייווי.

"אולי לא תשלם על זה עכשיו, אבל אתה בהחלט תשלם על זה," סיננתי בזמן שהידקתי אגרופים והתכוננתי. "אני אמצא דרך שלא תפר את חוקי העיר."

"בטח, בטח. מה שתגידי."

החזה שלי התכווץ באימה כשהוא העביר את משקלו מרגל לרגל והתייצב. שריריו התכווצו, הסכין התקרבה אליי במהירות והרגשתי שאני חנוקה מפחד. חוד הלהב ניקב את צד גופי, ולרגע אחד חשתי כאב מלובן ומסנוור לפני שעצרתי אותו בעזרת קסם. הלהב נדחק לתוכי עד הסוף, והניצב נתקל בעיגול הארגמן שהתרחב במהירות על חולצתי הלבנה.

ססקוואץ' עצר שם, ועיניו הנוצצות הביטו לתוך עיניי. הרגשתי מרחוק את אוסטין מתקרב, הולך ברחוב, אבל הפעם לא הרגשתי את הפרפרים בבטן. כי היתה תקועה בה סכין.

"נו?" שאלתי בשקט וכעס הציף את בטני. "אתה מתכנן להוציא אותה החוצה, או שאתה מנסה לגרום לי להרעלת חלודה?"

"בעלי קסם לא סובלים מזה, ג'יין." הוא שחרר את הניצב ומשך את ידו לאחור, ושמחה התפשטה על פניו בזמן שהדם התפשט על חולצתי. היה ברור שאין לו שום כוונה לשלוף את הסכין החוצה בעצמו.

לא הרגשתי את הלהב, וכבר התחלתי בבקרת נזקים בעזרת קסם הריפוי שלי, אבל זה לא מנע מהחלק הקדמוני שבתוכי להתכווץ מפחד. חלק עמוק בתוכי עדיין קישר בין דקירה בסכין לקבר. המחשבות שלי נכנסו יותר ויותר למצב הישרדות, ובכל שנייה שכלי הנשק המסוכן הזה נשאר תקוע בגוף שלי הציף אותי גל נוסף של אדרנלין.

יכולתי לשלוף אותה בקלות, בהחלט. לא הייתי מרגישה את זה בכלל. אבל ברוב המקרים לא כואב גם להוציא שבבי עץ שנתקעו מתחת לעור, ובכל זאת אף פעם לא הייתי מסוגלת לחפור אותם החוצה עם מחט.

"תוציא את זה," אמרתי דרך שיניים חשוקות, בידיים רועדות, בלי להעז להשפיל שוב מבט אל הסכין. "בכללים לא מוזכר שמותר לך להשאיר את הסכין בפנים."

"בדיוק. בכללים לא מוזכר שאפשר להשאיר את הסכין בפנים... אבל גם לא מוזכר שצריך להוציא אותה החוצה." ססקוואץ' פשוט הסתכל עליי בחיוך נורא ונהנה מסערת הרגשות שלי.

"המשחק נגמר." קול הבריטון העמוק והעשיר של אוסטין שטף אותי. מתישהו הפסקתי להרגיש אותו מתקרב.

ססקוואץ' היטלטל כאילו חטף אגרוף והזדקף לעמידת דום כשכרס הבירה שלו בולטת החוצה. הוא בכלל לא הרגיש שאוסטין מגיע. כעבור רגע הוא התכופף כמו קנה סוף נבול, רכן קדימה והושיט יד אל הסכין.

"לא, לא!" סטרתי על היד שלו כדי לסלק אותה, ברפלקסים מהירים יותר מתמיד. גם הגוף שלי נעשה חזק יותר. אוסטין לא אימן אותי רק בקסם. "זהירות!"

ססקוואץ' התנודד הצידה ואז זינק שוב לעברי. "אלפא אמר שהמשחק נגמר. תחזירי לי את הסכין שלי!"

"אל תתפוס אותה ככה. אתה רק תחמיר את המצב." סטרתי לו שוב על היד ושלחתי פרץ קסם קטנטן כדי לדחוף אותו אחורה.

הוא עף בחוזקה עד שהגב שלו נחבט בבניין, עם הראש מופנה למטה. הכוח שלי המשיך לגדול, ובכל פעם שחשבתי שאני שולטת בטווח שלי יצא שהעפתי מישהו לצד השני של החדר. או של המדרכה, במקרה הזה. נו טוב. זו בטח לא היתה הפעם הראשונה שמישהו הפיל את ססקוואץ' על הראש.

"אופס. יותר מדי כוח," אמרתי.

ססקוואץ' התאמץ לקום על הרגליים, עם יד מונחת על הראש. הוא הפנה אליי אצבע מאשימה. "ראית אותה, אלפא. היא תקפה אותי. באלימות! היא עברה על החוק. תעניש אותה."

אוסטין צעד לאחור אל תוך תעלת הניקוז. עוצמה פעמה מגופו החסון. הוא סקר אותנו בעיניים קשות מתוך פנים קשות עוד יותר. זה היה אוסטין האלפא, לא החבר והמאמן שלי. הוא שמע תלונה ממישהו בטריטוריה שלו ושקל אותה לפני שיגיע להכרעה. הוא המשטרה, בית המשפט וחבר המושבעים בעיר הזאת, והוא לא יכול להרשות לאף אחד להפר את האיזון הרעוע להפליא כרגע.

אבל... גם אני לא ממש הרשיתי בדרך כלל לאנשים להכות אותי.

זה עלול להיגמר רע.

2

"תקועה לה סכין בגוף והיא חששה שתגרום לה נזק נוסף אם תשלוף אותה החוצה ברשלנות." עיניו של אוסטין נצצו באור מסוכן. "כל בעל קסם בעיר הזאת מודע למצב הכוחות שלה. היית צריך לדעת איך היא תגיב למשחקים המטופשים שלך. העניין הזה נגמר."

ססקוואץ' נסוג בתגובה לטון המצווה, ועל פניו חוסר ודאות ופחד. "טוב, אבל..."

אוסטין השפיל אליו מבט בלי למצמץ. הכוח קרן ממנו בפעימה אחת ואז בעוד אחת, כאילו זימן את ססקוואץ' להעז להגיב בחזרה. אפלה בעבעה בעיניו, ממש מתחת לפני השטח.

"זה רק ש..." ססקוואץ' הצביע במבוכה על הסכין, והזכיר לי שהיא עדיין תקועה שם. הזכיר לי שסכין נעוצה לי בבטן ודם נוזל לי בצד הגוף. "אני צריך את הסכין שלי בחזרה."

"נראה לי שהעברת אליה את הבעלות," השיב אוסטין.

"כל המוצא זוכה," מלמלתי באומללות והבטתי בניצב הסכין כשידיי פרושות לצדדים. היתה לי סחרחורת. לא הייתי בטוחה אם בגלל אובדן דם או בגלל ההפרשה הממושכת של אדרנלין, או שפשוט המוח שלי שכנע את הגוף שהוא צריך להיות בהלם.

"לך," נהם אוסטין, וססקוואץ' התחיל לרוץ כשהוא מחזיק את חגורת מכנסיו תוך כדי כך, כנראה מחשש שהם יחליקו למטה ויחשפו לו את הישבן.

"רק שעדיין תקועה לי סכין בבטן." התנודדתי.

אוסטין התקרב אליי במהירות וידו החמימה אחזה בכתפי. "זה בסדר," הוא אמר בטון עדין ומנחם, שונה במאה שמונים מעלות מהקול שדיבר בו לפני רגע. "אני אטפל בזה."

הישרתי אליו מבט וצללתי לתוך הכחול־קובלט היפהפה שבעיניו.

"לא התכוונתי לתקוף אותו," אמרתי ונאחזתי בכתפיו כדי להתייצב. זה היה כמו לאחוז בשני סלעים גדולים. "רק להרחיק אותו."

"נראה לי ששכחת שכבר יצא לי להיות בצד שחוטף ממך בטעות."

"זה רק ש... אני יודעת שמופעל עליך הרבה לחץ למנוע מכולם כאן להרוג אחד את השני. לא התכוונתי להכביד עליך עוד יותר."

מבטו צלל אל לשוני שהחליקה על שפתי התחתונה. "ג'ס, את לא צריכה להתנצל. אני יודע מה קרה. ראיתי הכול. הייתי בקצה השני של הרחוב כשהוא הבחין בך. אם לא הייתי רשמית האלפא עכשיו, הייתי אומר לו לעוף מכאן. בתור אלפא, הייתי חייב לפחות להיראות כאילו אני נותן יחס שווה לשני הצדדים."

"חשבתי שאין אצלך העדפות אישיות."

"זה נכון. אבל אני גם לא מקשיב לבכיינים שנהנים לדקור נשים יפות."

חייכתי אליו וחמימות מילאה לי את הלב.

"זה כואב?" הוא שאל חרש וידו ריחפה ליד הסכין. הוא התכונן לשלוף אותה.

עצמתי עיניים בכוח כדי שלא אסתכל למטה בטעות ואראה. בניגוד לשבב עץ, אי אפשר פשוט להשאיר את הסכין בפנים עד שתצא מעצמה.

"לא. אני חושבת שאני שולטת בקסם הריפוי שלי. פשוט..." נשפתי בקול. "המוח שלי צורח בפאניקה בכל פעם שאני חושבת על זה. תקועה לי סכין בגוף, לעזאזל! במשך ארבעים שנה חייתי עם הידיעה שדקירה היא מצב מסכן חיים. קשה להתעלם מזה רק כי אני לא מרגישה את הפצע. קשה להתרגל לזה. אנשים גם לא מרגישים הרבה כשהם בהלם. הלם פירושו שמשהו רע מאוד קרה לך. אני לא יכולה —"

"אני אטפל בזה, בסדר?" חשתי את הנשימה שלו על פניי, ריח מנטה ומשהו מתוק.

"אכלת עוגה? איך בא לי פרוסת עוגה. לא אכלתי עוגה כבר..." דבריי דעכו ותהיתי מה לעזאזל לוקח לו כל כך הרבה. פשוט תשלוף אותה החוצה כבר!

המחשבה העבירה בי רעד.

"תקשיבי," הוא אמר, עדיין בקול רך כל כך, מנחם כל כך. "רציתי לדבר איתך על היקב."

כלומר היקב שהוא ביקש ממני לקנות ולנהל איתו. כל הסידורים כבר נעשו, אבל אולי הוא שינה את דעתו? יכול להיות שהוא החליט שזה רעיון גרוע לעבוד יחד?

גל של דאגה שטף אותי, ומצמצתי ופקחתי את העיניים כדי לראות את הבעת פניו.

היד שלו זזה מהר כל כך שלא קלטתי את התנועה. הוא תפס את הניצב ומשך.

צעקתי, והתכופפתי בציפייה לכאב שלא הרגשתי.

זרם חמים נספג בחולצתי ואז טפטף על חגורת הג'ינס שלי. ארגמן כהה כיסה את הלהב שבידו של אוסטין והוא הפיל את הסכין ארצה. הוא הצמיד כף יד אחת לגב שלי ואת ידו האחרת לפצעי ולחץ כדי לעצור את זרימת הדם. משני־צורה מחלימים מהר ואני מחלימה מהר יותר — כשאני בשיא יכולתי — אבל למשך קומץ של פעימות לב, בעלֵי קסם מדממים כמו כל אחד אחר.

"סליחה, דיברתי על היקב רק כדי להסיח את דעתך." אוסטין העווה את הפנים והריח שלו חדר לעולמי, ריח של ניקיון ותבלינים מתוקים.

"אני בסדר." נגעתי בשריר הבולט באמת ידו החשופה. "הגרוע מכול מאחורינו." השפלתי מבט אל הסכין. "אתה באמת מספר לאנשים על הקסם שלי?"

"בהחלט. הזהרתי את כולם. אני דואג שיבינו שאני לא יכול לשלוט בך יותר ממה שאת יכולה לשלוט בעצמך. כולם קיבלו הוראה לשמור ממך מרחק או שיצטרכו להתמודד עם התוצאות. הם גם יודעים שהאחוזה שלך היא לא חלק מהטריטוריה שלי, ואם הם יסיגו את הגבול אני לא אוכל לעזור להם."

פערתי עיניים ואחזתי שוב בכתפיו הרחבות בזמן שהוא לחץ על הפצע שלי. "אבל ססקוואץ' אמר..."

"נראה שראיין פשוט מסרב ללמוד את הלקח."

טפחתי על ידיו. "אני בסדר עכשיו. תודה."

הוא משך את ידיו באיטיות, ונראה שלא הבחין בצבע הארגמן שהכתים את כף ידו. "דרך אגב, אני לא אוהב את המשחק הזה," הוא אמר, ונהמה נשזרה במילותיו. "אני לא אוהב שאת מרשה לאנשים לפגוע בך בשלווה כזו. אם הם יפגעו בך במקום הלא־נכון, הם עוד עלולים להרוג אותך לפני שתספיקי לבצע בקרת נזקים."

"ביקשתי מג'ספר לבחור אנשים כי הוא שופט טוב של אופי. אבל בדרך כלל הוא בוחר אנשים אמינים יותר. או שהוא לא ידע שססקוואץ' ואני —"

"הוא ידע. אני חושב שהוא מנסה לדחוק אותך לקצה."

"אה." קימטתי את המצח וסקרתי את הרחוב. הבחנתי בג'ספר נשען על הקיר, נטמע בקלות בבניין שמאחוריו — בלתי נראה לחלוטין לכולם חוץ ממני, כי אני יכולה לראות מבעד לקסם אפוף הזוהר של גרגוילים. גם אם לא הצלחתי להבין איך ליישם את הקסם הזה על עצמי.

"זה לא עובד." אוסטין הסתובב ואז הניח בעדינות את ידו בשיפולי גבי והנחה אותי להתקדם ברחוב. הוא הרים את הסכין תוך כדי הליכה. "אני יודע שאמרתי שאני אסמוך על שיקול הדעת שלך ואתן לך להחליט עם מה את מסוגלת להתמודד, אבל עם כל הכבוד, את אולי מסוגלת להתמודד עם זה, אבל זה לא אומר שאת צריכה."

נאנחתי בתסכול. "אני לא מפסיקה לקוות שזה יעבוד."

גבר התקרב אלינו בחן חסר מאמץ. היו לו עיניים אפורות קשות. משנה־צורה. "אלפא," הוא אמר כשהתקרב, ירד לכביש וקד קלות. "גברתי."

"לעזאזל עם מר טום הזה," רטנתי בזמן שאוסטין התעלם ממנו לגמרי. כנראה היה מקובל שאלפא מתעלם מברכות שלום של אנשי העיר וחברי הלהקה. "הוא כל הזמן משכנע אנשים לקרוא לי גברת במקום בשם שלי."

"הוא רוצה שיהיה לך משהו שמזכיר תואר. זה לא רעיון נורא ואיום."

"אל תתחיל גם אתה. מי שאמור להפוך את העיר הזאת ללהקה אחת גדולה של משני־צורה זה אתה. אתה צריך את התואר; אני לא. אני רק בעלת בית."

"בעלת הבית שטומן בחובו את הקסם החזק ביותר בעולם, עם היכולת ליצור צבא משלך אם תרצי."

"אוקיי, אוקיי, בוא נירגע. מספיק לקרוא על ההיסטוריה של בית אייווי ויורשותיו. אנחנו בעידן המודרני עכשיו — אם אני אקים צבא, הממשלה תחליט שאני ארגון טרור ותפשוט עליי. חוץ מזה, אני לא מנסה להקים אימפריית קסמים. אני רק רוצה להגן על הבית שלי." החלקתי את שערי לאחור וקירבתי אליו את הראש. עצרנו בפינת הרחוב. "אבל אתה מבין למה התכוונתי, בכל אופן. תפסיק לשאול את אדגר על ההיסטוריה של הבית. זה מכניס לך רעיונות מטורפים לראש."

הוא הפנה ממני את המבט. "אני שואל את אדגר כי אני צריך לדעת את כל הפרטים הקטנים של מה שאני שומר עליו."

"אתה לא צריך. אני צריכה." הסתכלתי לכיוון הבית שהשתופף בתוך היער שלו, בלתי נראה ממרכז העיר. "יש רשימה של נקודות תורפה שאני לא מבינה ואין לי מספיק ידע או קסם כדי לפתור."

"אין סימן שמישהו מגיע בתגובה לזימון?"

שלחתי זימון קסום, וביקשתי קוסם שיוכל לעזור לי. יותר מתריסר הופיעו בטפטוף בזה אחר זה, כולם יהירים עם אגו נפוח. אבל כל אחד ואחד מהם פוטר או פרש אחרי אימון אחד. אף אחד מהם לא היה חזק מספיק לעבוד איתי.

רוב הקוסמים הניחו (בטעות) שאני אכיר כמה מהיסודות של הטלת כישופים, בהתבסס על גילי בלבד. שיניתי במהירות את התפיסה השגויה הזו.

כמעט פוצצתי בטעות ראש של מסגבירן אחד. הוא הפסיק להסגביר ממש מהר וברח לכל הרוחות. כמעט הרגתי אחד אחר, אבל למרבה המזל הצלחתי לתקן אותו לפני שכל הדם שלו דלף החוצה. הוא האשים אותי ברמאות... תוך כדי בכי. אישה אחת הודתה שהיא לא מתאימה לתפקיד, אחרי שאיבדה חצי מגלימתה עקב כישוף שהשתבש.

הכוח שלי הדהים אותם, בלי יוצא מן הכלל, כי הוא לא היה מה שהם ציפו לו. חוסר הידע המוחלט שלי גרם להם לפעור עיניים. הכישופים המבולבלים שלי הבריחו אותם מהר.

נאלצתי לתכנן מבחן כדי לסנן את חסרי הערך ביניהם.

המצאתי כישוף ששלח את המועמדים לחנות של אגנס. כשהיו שם, היא הדריכה אותם כיצד ליצור שיקוי שיוכל להסתיר אותם מפני בית אייווי. האתגר היה לבלוע את השיקוי, להיכנס לשטח שלי ולדפוק על הדלת. פשוט מאוד.

רבים ניסו. כולם נכשלו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*