סילבר עילית

פרק 1

 

גדלתי בחשכה מוחלטת, נצחית ומחניקה. הייתי רוצה להגיד שזו הגזמה, אבל זו לא. הייתי רק בת חמש כשדוד שלי הבריח אותי מהעיר ולקח אותי לגור בארצות החושך, הידועות גם כבלאקלנדס, המקום שסיוטי ילדים עשויים ממנו. יער של אפלה נצחית. אני זוכרת איך העיניים שלי נפערו כשראיתי בפעם הראשונה את הערפל השחור המאיים שעלה מהאדמה וריחף הרחק מעל צמרות העצים. אני זוכרת פחד שחודר לעצמות, ופאניקה שחנקה לי את הגרון כשנבלענו בעלטה. אני זוכרת איך פחות משעה אחרי שהתחלנו ללכת, מעדתי על גולגולת. התכופפתי לבדוק במה נתקלתי, ואף על פי שלא ראיתי דבר, הרגשתי את ארובות העיניים הפעורות, העברתי אצבעות על העצם החלקה והשחוקה.

כששאלתי על זה את דוד ג'ים, הוא אמר, "זו סתם אבן."

אפילו בגיל חמש לא היה קל לשטות בי.

זה לא היה השלד האחרון שנתקלנו בו בשלוש השנים שחיינו בבלאקלנדס, אבל עד שחזרנו לציוויליזציה, הפחד ואני כבר היינו חברים ותיקים. היום טורף יכול לזנק לי על הגרון ואני אפילו לא אמצמץ. גם אם מטוס קרב של הפיקוד יפיל פצצה על הבית שלנו, הדופק שלי יישאר יציב.

כשאת חיה בפחד משתק וקבוע בתור ילדה, לא נשארים הרבה דברים שיכולים להפחיד אותך בתור מבוגרת.

אולי חוץ משיחות מביכות.

אני מעדיפה להילחם בפומה בידיים חשופות מאשר למצוא את עצמי בשיחה לא נעימה. באמת.

"לאן את הולכת?"

לעזאזל. ממש התאמצתי להתגנב מהמיטה בלי להעיר את הבחור שלידי.

החייל הצעיר פונה אלי בקול מפתה וכבד משינה. אני משפילה מבט וסוגרת את הכפתורים של הג'ינס שלי. אני יודעת שהוא לא לובש כלום מתחת לסדין הדק.

"אה… אממ… לשום מקום. פשוט התלבשתי כי קר לי," אני משקרת ומחליקה את הגופייה השחורה על פני רצועת הצלקות שמעטרות את הצד השמאלי של המותן שלי.

הכוויות שלי, שיורדות מתחת לקו המותניים ונמתחות עד לאמצע הירך, הן תזכורת תמידית למי שאני, תזכורת לסיבה שבגללה אני לא יכולה להישאר ליד הבחור הזה יותר ממה שאני חייבת.

סיפרתי לו שהצלקות הן תוצאה של תאונה. סיר עם מים רותחים שנשפך עלי כשהייתי ילדה.

זה לא היה שקר מוחלט.

אבל אם הוא היה יודע מה מסתתר מאחורי הבשר המעוות, הוא כנראה לא היה מלטף אותו בכזאת חמלה אינסופית.

"תחזרי לכאן. אני אחמם אותך," הוא מבטיח.

אני מזייפת חיוך ופוגשת את עיניו. הן יפות. חומות ועמוקות.

"חכה רגע עם ההצעה הזאת, טוב? אם כבר קמתי, אני חייבת לשירותים. אמרת שהם מעבר לפינה, נכון?"

אני נשמעת להוטה מדי?

נראה לי שכן, אבל אני מתה לברוח. כבר מאוחר. הרבה יותר מאוחר ממה שהבטחתי שאחזור. הייתי אמורה רק לקפוץ לכפר לשתות משהו ולהגיד שלום לכמה חברים בחגיגות יום החירות. לא להיכנס למיטה עם מישהו, ועוד עם חייל מהפיקוד, מכל האפשרויות.

אין הרבה דברים ששווה לחגוג ביבשת.

אין את כל החגים המקסימים האלה שקוראים עליהם בספרי ההיסטוריה. ואם נהיה כנים, כנראה יש אירוניה חולנית בזה שחבורה של אנשים משודרגים רוקדים, שותים ומזדיינים כדי לחגוג את יום השנה לאירוע שהוביל לטבח שלהם עצמם. אבל משודרגים כן אוהבים לרקוד, לשתות ולהזדיין, אז... למה לא לנצל את ההזדמנות כשאפשר, לא משנה מה הסיבה.

"את לא עומדת לברוח לי, נכון?" הוא שואל בהתגרות, אבל עם שמץ של אומללות בקולו. שיט. הוא יודע שאני מתכוננת לחתוך.

"ברור שלא."

אני מעמידה פנים שאני מרוכזת ברוכסן המגפיים שלי, ומבינה שזאת היתה טעות גדולה. אני משתדלת לא להפוך את זה להרגל, להיכנס למיטה עם מישהו מהפיקוד, הצבא של היבשת, אבל העובדה שהם חד־פעמיים היא גורם משיכה משמעותי. חיילים יכולים לעזוב את הבסיס רק שלוש פעמים בשנה, מה שאומר שהם יכולים להיות רק קשר מזדמן וחד־פעמי.

"יופי. כי אני עוד לא מוכן לשחרר אותך," הוא אומר בחיוך. הוא בן עשרים וחמש, והוא היה כל כך עדין כשהידיים שלו שוטטו לי על הגוף.

זה נורא שאני לא מצליחה לזכור את השם שלו?

אני מרימה את הרובה שלי ותולה את הרצועה על הכתף. אני שמה לב שהוא מסתכל עלי.

"מה?"

"את לוהטת בטירוף עכשיו," הוא אומר ונושך את השפה.

"ממש."

"באמת. לא רואים הרבה בנות עם רובים בעיר."

הוא צודק. לא רואים. זו הסיבה העיקרית שדוד שלי בחר ליישב אותנו במחוז Z, הכי מערבה שאפשר. זהו אחד ממחוזות הנכסים, שם העיסוקים העיקריים הם גידול בקר וחקלאות ולאזרחים מותר להחזיק נשק. מובן שהכול רשום ומדווח. אי אפשר לקבל רישיון נשק בלי מבחנים מקיפים שיוכיחו את כשירותך, אבל זאת לא היתה בעיה עבורי. קיבלתי היתר לשאת נשק כשהייתי בת שלוש־עשרה. אני הרבה יותר מסתם כשירה, הרבה יותר ממה שהבוחנים ידעו בכלל. דוד ג'ים ביקש ממני "להוריד הילוך" ביום של המבחן.

"זה שימושי פה בשטח," אני אומרת לו. "יש פה זאבי ערבות לבנים שמנסים להרוג לי את הפרות כל לילה."

הוא צוחק. "אני חייב להגיע יום אחד לחווה שלך, לראות מה בדיוק את עושה שם."

ההערה האדישה שלו מעוררת בי חשד. למה הוא רוצה לבוא לחווה? האם זאת היתה הערה תמימה, או שאני צריכה לדאוג?

בכל מה שקשור לפיקוד אני תמיד נוטה לפרנויה, לכן אני פותחת מהר נתיב כדי לחדור למחשבות שלו. המגן שלו עבה יותר מפלדה. כנראה יכולתי למצוא בו חור אם הייתי מנסה מספיק, אבל הוא חזק מכדי שאוכל לפרוץ אותו על המקום. לא מפתיע. אחד הדברים הראשונים שחיילים כמוהו לומדים זה איך להגן על עצמם מפני משודרגים. וזה מעשה חכם מצדם. לראשוניים אין יכולות משופרות. הם גם לא חווים שום סימנים פיזיים כשמישהו חודר למחשבות שלהם, ואילו משודרגים חווים את זה כמו מכת חשמל. אנשים כמוהו צריכים להישאר דרוכים.

אני מנתקת את הנתיב. היה שווה לנסות. הפעם היחידה שהמגן שלו היה מונמך הלילה היתה אחרי שהתפשטנו, אבל המחשבות שלו היו בעיקר ערבוביה של "אל תפסיקי" ו"כן".

לא אשקר, זה היה חיזוק נחמד לאגו.

"יש סיבה שאת לוקחת איתך את הרובה לשירותים?" הוא מרים גבה.

"כל כלי נשק רשום חייב להיות עליך בכל זמן נתון," אני מדקלמת בצייתנות מתוך המדריך שכל בעל נשק מקבל אחרי ההסמכה. "תשמור לי על המיטה, שתישאר חמה. אני כבר חוזרת."

אני ממש לא כבר חוזרת. למעשה, אני מתאמצת לא לפרוץ בריצה החוצה מהדלת.

"אני אראה לך איפה זה," הוא מציע.

אני מתחילה להתנגד, אבל הוא כבר יוצא מהמיטה ומחליק זוג מכנסיים על מותניו המוצקים. לפחות הוא לא לובש את מדי הפיקוד הרגילים שלהם, הכחולים כהים. לא בטוחה שהייתי מצליחה לגייס איזושהי עוררות מינית אם הוא היה לובש אותם. חוץ מכמה מפגשים מזדמנים עם חיילים שיכורים, אני שונאת את המניאקים האלו ורובם שונאים אותי בחזרה. הם מקדישים את חייהם להשמיד אנשים כמוני. החריגים, כמו שהם קוראים לנו. או כסופי־דם, כשבא להם להיות נחמדים.

הדבר החריג היחיד פה הוא השנאה הבלתי מוסברת של הגנרל רֶדֶן כלפי משודרגים. לא ביקשנו להיות כאלו. מלחמה פזיזה ולא מחושבת לפני מאה וחמישים שנה שחררה את הרעלן שהפך אותנו למה שאנחנו. לא היתה לנו בחירה בעניין הזה.

אף על פי שכל תא בגוף שלי מתחנן לברוח, אני נותנת לחייל להוביל אותי החוצה מהדלת ולאורך שטיח הבורדו במסדרון הקומה השנייה של הפונדק. אנחנו פונים שמאלה וממשיכים ללכת.

"בבקשה." כמו ג'נטלמן אמיתי, הוא פותח בשבילי את דלת השירותים.

"תודה." אני מאלצת חיוך נוסף. "ניפגש בחזרה בחדר שלך."

"אם תלכי לאיבוד תצעקי ואני אבוא להציל אותך, בסדר?"

אני עומדת מאחורי דלת השירותים ומקשיבה לצעדים שלו. אני נושמת עמוק ומחכה שצעדיו יתרחקו. ההשתקפות במראה חושפת סומק על העור השזוף שלי, אבל זה תמיד קורה לי אחרי סקס. העיניים שלי מסגירות את חוסר הסבלנות שלי. החייל החמיא לצבע הייחודי שלהן כמה פעמים במהלך הלילה — חום־דבש מנוקד בזהב צהוב.

דוד שלי טוען שאלה בדיוק העיניים של אמא שלי, אבל אני לא זוכרת את הפנים שלה, ומציק לי שאני לא מצליחה להיזכר בה. הייתי בת חמש כשהיא שלחה אותי הרחק, גדולה מספיק כדי שיהיו לי זיכרונות ברורים ממנה. אני אמורה לזכור את העיניים שלה. לפעמים נדמה לי שאני זוכרת את הקול שלה, את החיוך שלה, אבל אני לא בטוחה שזה לא הדמיון שלי שמשלים את החסר.

אני מחכה עוד דקה שלמה לפני שאני יוצאת מהשירותים. אני רוצה לברוח משם, אבל אצטרך לעבור ליד הדלת שלו כדי להגיע למדרגות. כדאי שאלך על קצות האצבעות.

אני עוצרת את הנשימה, פונה בפנייה הקרובה ומתגנבת לאורך השטיח הבלוי. כשאני מתקרבת לסוף המסדרון אני רואה את ידית הדלת שלו מסתובבת.

הדלת נפתחת לאט ואני פועלת מתוך אינסטינקט, זורקת את עצמי אל החדר הקרוב ביותר וסוגרת את הדלת מאחורי.

להתפרץ לחדר של זר זאת כנראה לא האסטרטגיה הכי חכמה, אבל זאת היתה החלטה של שבריר שנייה — ואני מתחרטת עליה ברגע שזרוע שרירית ננעלת סביב החזה שלי.

"אל תזוזי," אומר קול גברי.

שוב אני מגיבה באינסטינקט. האגרוף שלי עולה למעלה ופוגע בסנטר נוקשה.

הבעלים של הסנטר אפילו לא ממצמץ. הוא פורק ממני את הנשק עוד לפני שאני מספיקה להניד עפעף ומטיח את הרובה שלי ברצפה. הוא מסובב אותי ומצמיד לי הגב לדלת. הגוף הגבוה שלו מתקרב אלי בצורה מאיימת, זרועו נצמדת לחזה שלי כמו מוט פלדה.

"מי את, לעזאזל?" הוא נוהם לי באוזן.

הלב שלי דופק בחוזקה. אני לוקחת נשימה ומלקקת את השפתיים היבשות שלי. "אני —"

המילים גוועות כשאני מרימה את מבטי אל פניו.

וואו.

נראה לי שבחרתי את המועמד הלא נכון לפעילות הלילה.

הבחור הזה הוא... יפה באופן בלתי נתפס. אני לא חושבת שאי־פעם ראיתי בן אנוש יפה יותר, גבר או אישה. אני הולכת לרגע לאיבוד בעיניים הכחולות שלו, שמביטות בי מלמטה מתחת לריסים עבים. שערו כהה, מסורק לאחור וחושף תווי פנים מושלמים וסימטריים שנראים כאילו פוסלו באבן. על קו הלסת החזק שלו יש צל מהמידה הנכונה של זיפים, ובאחת מזוויות פיו יש שקע קטן של גומת חן. אני תוהה כמה היא בולטת כשהוא מחייך, אם כי לפי הברק הקר והמסוכן שבעיניו יש לי תחושה שהוא לא מחייך לעתים קרובות.

"אם באת כדי להרוג אותי, את לא עושה עבודה טובה במיוחד."

"להרוג אותך?" אני חוזרת אחריו ומתעוררת מהמחשבות שלי. "זאת לא הסיבה שאני כאן."

"לא?" אני שומעת נקישה של מתכת ומבינה שהוא בועט את הרובה שלי הרחק ממני. נדרש ממני איפוק רציני כדי לא לזנק אחריו. "את מתגנבת לחדר שלי באמצע הלילה עם רובה ואני אמור להאמין שהכוונות שלך טהורות?"

"תאמין למה שאתה רוצה." אני דוחפת את עצמי כנגד האחיזה שלו. ניסיון חסר תועלת. הזרוע שלו אפילו לא זזה. "לא באתי לכאן כדי להרוג אותך."

"אז זה ביקור חברתי?" הלשון שלו יוצאת ומרטיבה את זווית פיו. העיניים שלו בורקות כשהוא מוריד אותן אל המחשוף שמציץ מתחת ללפיתת זרועו החזקה. "אני מעריך את המחווה, אבל אני לא מעוניין. כבר קיבלתי את המנה שלי הלילה." שפתיו מתעקמות בחיוך. "היית צריכה לקפוץ קודם, כשהאורחת שלי עוד היתה כאן. יכולנו להפוך את זה למסיבה."

הלסת שלי נשמטת. "ברצינות? גם בזה אני לא מעוניינת. אני מתחבאת, חתיכת אידיוט."

הוא מרים גבה, מסוקרן. "ממי?"

"זה לא עניינך. אתה יכול בבקשה להזיז את הזרוע שלך? אני לא נושמת."

"לא. ונראה שאת נושמת מצוין."

אני לא. אין לי אוויר. בכל פעם שאני שואפת אני מרגישה את הריח שלו. ניחוח של אורן, עור ורמז של תבלין. זה די מדהים. והגוף שלו פשוט לא אמיתי. גדול, רחב ושרירי בצורה מושלמת. שרירי הזרוע שלו מתכווצים כשהוא מרתק אותי למקום. אני מוכנה להתערב שהוא לגמרי עוצר נשימה כשהוא עירום.

"תעזוב אותי," אני מצווה. "אני מצטערת שפרצתי לחדר שלך, אבל אני נשבעת לך שאני לא איום."

"למה את חמושה?"

"אני בעלת חווה. יש לי רישיון לנשק."

המבט שלו סורק את פני, מתמקד לרגע בפה שלי. הלב שלי מתחיל להחסיר פעימה תחת הבדיקה היסודית שלו, אבל אני בכל זאת מנסה לנצל את הסחת הדעת שלו על ידי הנפת הברך שלי כלפי מעלה, לכיוון המפשעה שלו. הוא מגיב בלי למצמץ אפילו ותופס את הרגל שלי לפני שאני מספיקה לפגוע בו. שנייה אחר כך, אני נוחתת בחבטה חזקה על התחת. העצמות שלי רועדות כשהגוף הכבד שלו נוחת עלי. רגליים ארוכות נועלות אותי על הרצפה והאמה שלו לוחצת לי על קנה הנשימה. עכשיו אני באמת לא מצליחה לנשום.

אני מתנשפת, מנסה להשיג אוויר, חובטת בכתפיים שלו בשתי הידיים, אבל הוא לא זז. המבט הלועג שלו בוחן אותי מלמעלה.

"זה לא היה נחמד," הוא ממלמל. "ללכת ככה על המפשעה."

אני לא יכולה לענות, כי הוא חוסם לי את אספקת האוויר. אני שולחת אליו עוד מכה חלשה. אלוהים, הוא חזק. חשבתי שאני לוחמת טובה. דוד שלי מאמן אותי מאז שהייתי בת חמש. אבל כרגע אני שכובה על הגב ולא מסוגלת לעשות כלום בזמן שהוא מוחץ אותי עם הגוף שלו.

לא, זה לא נכון. יש משהו אחד שאני יכולה לעשות.

עוד שיעור חשוב שדוד שלי לימד אותי הוא שבקרב חייבים להשיג יתרון בכל דרך אפשרית. עם גברים, יש דרך בטוחה להשיג את זה.

"לא יכולה להגיד שאני מתחרטת על זה," אני מתנשמת. "בהתחשב בתוצאה." הקול שלי צרוד מחוסר חמצן.

הקול שלו ספוג בחשדנות. "התוצאה?"

"זה שעכשיו אתה מעלי."

אני מחייכת אליו חיוך קטן ולא מתנצל, ומבחינה בניצוץ של חום בעיניים שלו.

"לא נראה לי שזו תנוחה רעה להיות בה," אני מוסיפה, מצליחה לשאוף נשימה רדודה. "לפני זה לא הייתי מעוניינת, אבל עכשיו..."

אני מניעה את האגן ברמיזה מזמינה.

הוא נדרך, שפתיו נפתחות. לרגע קצרצר האגן שלו מגיב בהתאם, גופו התחתון זז מעט.

ואז הוא מתחיל לצחוק.

"ניסיון יפה." הוא מקרב את פיו לאוזני, והדופק שלי משתולל. "אם אני נותן לך לקום, את מבטיחה לשמור את הידיים והברכיים שלך לעצמך?"

"ואתה?" אני שואלת בחזרה.

הוא ממשיך לגחך לעצמו, מתרומם מעלי וניגש להרים את הרובה שלי. אני נעמדת על הרגליים, מיישרת בזעם את החולצה וצופה בו בודק את המספר הסידורי. אני מנצלת את ההזדמנות לבחון סוף־סוף את החדר שסביבי, אבל אין הרבה מה לראות. מצעי המיטה מבולגנים, כנראה הודות למה שהוא ו"האורחת" שלו עשו כאן קודם. אני לא יודעת אם אני מקנאה בבחורה או מרחמת עליה, בהתחשב באישיות המקסימה שלו.

על שידת הלילה מונח מתקן קשר, מעיל שחור תלוי על כיסא אדום ליד החלון וזוג מגפיים שחורים מונחים ליד הדלת. וזהו. אין שום רמז אחר שייתן לי מושג מי הוא. לא ראיתי אותו מוקדם יותר בכיכר חוגג עם כולם, וזה מוזר. למה הוא בכלל בהאמלט אם לא בשביל יום החירות? נדיר שמטיילים עוברים פה בלי כוונה. כל מה שממערב למחוז Z הוא מתחת למים, ואין שום יישובים על החוף. בכל פעם שהחברה מנסה לבנות שם, רעידת אדמה נוספת מכה ומחריבה עיר שלמה או כפר כלשהו.

אני מציצה בו שוב ומנסה לקרוא את מחשבותיו, אבל הוא מוגן היטב. מעניין. רוב הראשוניים בכלל לא מציבים מגינים, ואם כן, הם קלים לחדירה. מה שאומר שהאיש הזה הוא משודרג או חייל או ראשוני אזרחי שמסיבה מסתורית כלשהי שולט ביכולת להגן על המחשבות שלו.

הוא מחזיק את הרובה שלי ביד אחת מיומנת, אבל לא מכוון אותו אלי. הוא פשוט עומד ומביט בי בעיניים הכחולות המסוכנות שלו.

"אתה יכול כבר להעביר את המספר הסידורי בקשר שלך כדי שתוכל לוודא שאני לא מתנקשת ואז אני אוכל להמשיך בחיי?" אני זורקת אליו.

"או שאני יכול פשוט להרוג אותך ולהמשיך בחיי," אומר האידיוט.

"אוי לא, אני כל כך מפחדת." אני שמה את שתי הידיים על מותני. "תעשה את זה. תירה בי. ככה או ככה, העינוי שלי יסתיים."

הוא מטה את ראשו וממשיך לבחון אותי. "איך קוראים לך?"

אני נבהלת כשאני שומעת מישהו אחר עונה על השאלה הזו.

"וֵרְן?"

או יותר נכון, מישהו במסדרון מחפש אותי.

"ורן? את עוד כאן?"

אני שומעת את צעדיו של החייל עוברים ליד הדלת, הולכים ונחלשים כשהוא פונה מעבר לפינה.

הזר שלי מתגרה בי. "עדיף שתלכי עכשיו, ורן. אולי תספיקי להגיע לכניסה לפני שהחבר שלך יתפוס אותך."

"הוא לא חבר שלי, ואני לא הולכת לשום מקום בלי הרובה שלי."

הוא הופך את הרובה, אוחז בקנה ומגיש לי אותו כשהקת פונה אלי.

אני משחילה את הרצועה על הכתף וצועדת לעבר הדלת. "היה נעים להכיר, אידיוט," אני ממלמלת בלי להביט לאחור.

הצחוק שלו נושף לי בעורף ומעביר בי צמרמורת נעימה.

אני מנצלת את המסדרון הריק ורצה במורד המדרגות לקומה הראשית. כשאני כמעט מגיעה ליציאה, אני שומעת שוב את שמי.

"ורן, חכי."

אני בולעת אנחה. החייל כבר באמצע גרם המדרגות.

"הבטחת שלא תברחי," הוא אומר ומתקרב, אני רואה אכזבה בעיניו.

"אני מצטערת." אני משחררת אנחה מוגזמת וממציאה שקר מתאים. "אני פשוט לא טובה בפרֵדות."

פניו מתרככות.

"ובכל מקרה אני באמת חייבת ללכת. אחת הגדרות שלנו קרסה בסופה שלשום, ודוד שלי יהרוג אותי אם אני לא אקום מחר מוקדם כדי לתקן אותה."

"אני חייב לראות אותך שוב. אולי אני אנסה להשיג חופשה בחודש הבא?"

"אתה יודע איפה למצוא אותי," אני אומרת בקלילות, כי רוב הסיכויים שהוא לא יקבל שוב חופשה בזמן הקרוב ועד אז הוא כבר ישכח ממני לגמרי.

אני מקווה.

תמיד קיים הסיכון שהוא יתאהב בי עד מעל הראש, ימצא דרך להחליף תפקידים עם חייל אחר ויקבל שיבוץ למחוז שלי. אבל לא נראה לי שאני עד כדי כך טובה במיטה.

"מה המספר המזהה שלך?"

אני מספקת אותו באי־רצון וצופה בו מקליד את הספרות לקשר שלו. רגע לאחר מכן, המכשיר הדקיק שבכיס שלי מצלצל בעדינות.

הוא מחייך וחושף גומת חן. "זה הייתי אני."

אני שולפת את המכשיר ושומרת את המספר המזהה שלו. אני מתעבת את הדבר הזה. אנחנו מחויבים לשאת אותו איתנו כל הזמן, אבל אני מתייחסת אליו רק כשמגיעה הודעה רשמית מהחברה. בשאר הזמן אני מסתפקת בהתכתבות רגילה עם הדוד ג'ים או עם חברים. שום דבר משמעותי, כמובן; יש לנו אמצעי תקשורת אחרים לדברים האמיתיים. שום משודרג שפוי בדעתו לא ישתמש במכשיר של החברה כדי לדבר בחופשיות כשכל מילה שנאמרת או מוקלדת מוקלטת, וחדר מלא בסוכני מודיעין מנטר כל שיחה. אותו דבר לגבי הנקסוס, רשת האינטרנט שלנו. יהיה ממש טיפשי מצדנו לסמוך על אחת מהפלטפורמות האלו ולדבר בה בגלוי.

"אני אלווה אותך החוצה," הוא אומר.

אני שומעת את המולת הקולות מעבר לדלתות שבפונדק. את הקצב המהיר של הלהקה שמנגנת שיר שאני לא מזהה. הוא בטח נמצא ברשימת המנגינות המאושרות על ידי החברה ממועצת התקשורת. כל המדיה צריכה לעבור אישור שלהם לפני שהיא מגיעה לאזרחים.

אנחנו יוצאים אל החצר, שם הבריזה נעימה בדיוק כפי שהיתה לפני שנכנסנו לפונדק. ניחוח של בשר צלוי ותירס בחמאה ממלא את אוויר הלילה. כיכר הכפר מוארת לגמרי, צפופה ורועשת, ופרצי צחוק תכופים מתעלים מעל המוזיקה.

אני נמלאת אי־נוחות למראה עשרות החיילים שמסתובבים באזור. יום החירות הוא הזמן היחיד בשנה שבו רבים מהם יכולים לחזור למחוזות שלהם ולראות את המשפחה והחברים. רובם נראים לא מזיקים, אבל יש כאן הלילה יותר מדי מדים כחולים לטעמי.

הלוואי שהם יחזרו לעיר ויעזבו אותנו בשקט, לעזאזל. אף אחד כאן לא נהנה לחייך חיוכים מזויפים ולהעמיד פנים שהוא נחמד. אפילו ראשוניים מתעבים את היד הקשה של הגנרל, את השליטה שלו בכל היבט של חיינו. או לפחות, רובם שונאים את זה. תמיד יש את הנאמנים השרופים שמוכנים לבגוד גם באמא שלהם תמורת הנהון זריז של אישור מהאיש הזה או מאחד החנפנים שלו. איזה אידיוט ראשוני מהאזור שלי הלשין על אמא שלו כשגילה שהיא משודרגת. כמעט עשרים שנה היא הצליחה להסתיר ממנו את היכולות שלה ואז טעות אחת, רגע אחד של קריאת מחשבות בלי למשוך את השרוולים למטה, והבן היחיד שלה הלך לדווח עליה. בפעם האחרונה ששמעתי עליו הוא כבר קיבל קידום ופיקד על יחידה משלו במטה.

אם כי אני מניחה שזה לא גרוע כמו המשודרגים שבוגדים בבני מינם, המעריצים שמשרתים את גנרל רֶדֶן בסָנקטוּם פוינט, עיר הבירה שלנו. הבוגדים האלו חיים שם חיי נוחות. אין ספק שנאמנות לגנרל היא עניין משתלם.

צהלות שמחה של ילדים מושכות את תשומת הלב שלי. אני מסתובבת לכיוון הרעש ומחייכת. כמה מאות מטרים משם, בקרחת דשא, מתנהל משחק תופסת. ילדי הכפר צורחים וצוחקים כשהתופסת, ילדה רזה עם שיער אדום־בוהק, רצה במעגלים ומנסה לתפוס מישהו.

"ורן!" קול שמח קורא אלי.

טאנה ארצ'ר מתקרבת אלינו. עיניה נוצצות, לחייה סמוקות. ברור שהיא חגגה על הסחורה של עצמה. אביה של טאנה, גריף, מנהל את הפונדק, המקום היחיד בכיכר שאפשר להשיג בו משהו.

"תהיתי לאן נעלמת." היא מעבירה מבט מבין ביני לבין החייל. גם כשהיא מחייכת לשנינו, אני מרגישה שהיא מנסה ליצור איתי קשר טלפתי.

לכל טלפת יש חתימה ייחודית משלו. כשהייתי ילדה, דוד שלי תיאר לי את זה בתור המהות שלך, חותמת אנרגיה ייחודית ששייכת רק לך. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את זה בעצמו, אבל אחרי שנוצר הקשר הראשוני, את מזהה אוטומטית את האנרגיה של אותו אדם כשהוא מבקש להתחבר אלייך.

"מישהי פה היתה עסוקה," טאנה מתגרה בי בשקט.

הקול שלה בתוך הראש שלי תמיד נשמע נמוך יותר מהקול הרגיל שלה. שאלתי פעם את דוד שלי למה קולות טלפתיים של אנשים נשמעים שונים כל כך מהקולות הרגילים שלהם. "קרה לך פעם שהקשבת להקלטה שלך וחשבת, 'אני לא נשמעת ככה'?" הוא ענה. "זה בגלל שבאוזניים שלך את שומעת את עצמך אחרת. כשאנחנו מתקשרים טלפתית, אני שומע את הקול שלך כמו שאת שומעת אותו. כשאת מדברת בקול רם, אני שומע את הקול שלך כמו שאני שומע אותו." ההסבר שלו היה הגיוני בצורה מוזרה.

"את חייבת להפסיק להזדיין עם החיילים, מותק."

"היי, זה הדבר היחיד שהם טובים בו," אני אומרת, והיא מסובבת את ראשה כדי להחניק צחוק.

אני יודעת שהוורידים שלה רוטטים מתחת לשרוולים הארוכים, מוסתרים מעיניים חטטניות. עם עור כהה כמו שלה, הוורידים נראים אפילו בוהקים כשהם זוהרים, בהשוואה למשודרגים בהירי עור.

אני אמנם לבושה בגופייה, אבל לא צריכה לדאוג לגבי זה. עוד משהו שנהגתי להציק לדוד שלי לגביו, כי היה מבלבל לראות את הזרם הכסוף הזוהר מתחת לעור בזרועות שלו בכל פעם שהשתמשנו בטלפתיה — למה הוורידים שלי נשארים רגילים? הייתי ילדה מעצבנת, ותמיד הפצצתי אותו בשאלות. לשאלה הזאת לא היתה לו תשובה טובה. הוא פשוט משך בכתפיים ואמר, "עברו יותר ממאה שנים ועדיין יש הרבה מאוד דברים שאף אחד לא מבין לגבי אנשים כמונו."

זו הבעיה עם המשודרגים — אין נוסחה קבועה עבורנו. כן, הרוב הם ההגדרה המילולית של כסופי־דם, כי הוורידים בזרועותיהם הופכים לכסופים כשהם משתמשים ביכולות שלהם. אבל יש מיעוט נדיר, כמוני, שלא מתאים לתבנית הזו. מה שלא תהיה הסיבה לחריגה, אני לא יכולה להכחיש שזה הופך אותי ל... טוב, אני לא רוצה להישמע שחצנית אבל... ליקרת ערך.

משודרגת שיכולה להשתמש ביכולות שלה בלי לשדר את פעולותיה לאויב היא נכס משמעותי עבור המרד.

אבל כשניסו לגייס אותי בהתחלה לרשת של המרד, דוד שלי לא הסכים בשום פנים ואופן. הוא היה נחרץ. ורן לא מסכנת את חייה. נקודה. כשהפכתי לנערה, כבר היה לו קשה יותר לעצור אותי. אני עקשנית. אני אוהבת את דוד ג'ים עד מוות, אבל אני אדם בפני עצמי.

התחלתי לצאת למשימות כשהייתי בת שש־עשרה. משלוחים קטנים. נקודות מסירה. מתן מחסה בחווה שלנו למשודרגים שהוברחו החוצה מהעיר או מהמכרות. תמיד מרתיח לי את הדם לחשוב כמה מאיתנו עדיין מוחזקים כשבויים במחנות העבודה הפזורים ברחבי המחוזות.

"את לא הולכת, נכון?" טאנה אומרת. "בקושי ראיתי אותך הלילה. את לא יכולה ללכת!"

החייל שלי מחייך. "זה בדיוק מה שאני אומר לה."

"אני חייבת," אני עונה במשיכת כתפיים. "את מכירה את דוד שלי. אני בטוחה שהוא ער ומחכה לי, בטח כבר צועד הלוך ושוב בעצבים במרפסת."

כאילו לפי סימן, אני מרגישה דקירה חזקה במחשבותי. החתימה של ג'ים. הוא מבקש להתחבר, ואני מאפשרת לו.

"מאוחר. תחזרי הביתה." קולו רועם בראשי.

אני מתאפקת לא לגלגל עיניים. "אני בדרך."

"תישארי רק לריקוד אחד?" טאנה מתחננת.

"אני באמת לא יכולה."

האמת, הייתי נשארת לבלות עוד קצת עם טאנה אם החייל הזה לא היה דבוק אלי. אוף, איך קוראים לו? אני חושבת שמקס. או מארק?

בהתחשב במה שעשינו קודם, אני מרגישה לא נעים לשאול, אז אני רק נוגעת בזרוע שלו. "טוב, אה... מותק... היה כיף, אבל אני חייבת ללכת עכשיו."

החיוך על פניה של טאנה מאיים להפוך לצחוק בקול רם.

"מותק?"

"סתמי. לא הצלחתי להיזכר איך קוראים לו. זה מקס או מארק?"

"קוראים לו ג'ורדן!"

אה. הייתי ממש רחוקה.

"השאלה היותר חשובה היא, מי החתיך המעצבן הזה ששוהה בפונדק?" הדופק שלי עדיין קצת לא סדיר מהמפגש הנפיץ ההוא.

"אני לא יודעת כלום על חתיך מעצבן. לא ראיתי אף אחד עושה צ'ק־אין היום חוץ מחיילים. או שכן ראיתי ושכחתי? הוא היה חייל?"

"אין לי מושג. אבל תסמכי עלי, היית זוכרת את הפרצוף הזה."

זה היה פרצוף יוצא דופן. ומבוזבז לגמרי על אידיוט כמוהו.

"אה. אם אני הולכת להסתנוור מפרצוף, הוא צריך להיות של אישה מהממת, אחרת אני אדישה ומאושרת."

"תרשי לי ללוות אותך הביתה?" ג'ורדן קוטע את שיחתנו השקטה, מבטו מלא התקווה ננעץ בי.

"לא צריך. אני עם האופנוע שלי פה."

טאנה מתרחקת מעט כדי לתת לנו את הפרטיות שג'ורדן רוצה כל כך.

הוא מניח את כפות ידיו משני הצדדים של פני. "כזאת קשה להשגה," הוא נוזף בי בשובבות. "לפחות תני לי נשיקת פרדה." האגודל שלו חולף על זווית הלסת שלי ושפתיו מתקרבות לשלי.

אני נותנת לו לנשק אותי למרות חוסר הסבלנות שמתחיל לבעבע בי.

אנחנו נפרדים בפתאומיות לשמע צרחות של ילדים.

שנייה לאחר מכן, מהומה פורצת בכיכר. טאנה מתקרבת אלינו בריצה.

"מה לעזאזל קורה פה?" אני זורקת כששלושתנו רצים לעבר מקור המהומה.

בחושך אני מצליחה להבחין בילד על הקרקע, אבל כל מה שאני רואה זה טשטוש פראי של זרועות מונפות ורגליים בועטות. ילדים אחרים נמלטים מקרחת היער, צועקים לעזרה.

"זה זאב הערבות הלבן המחורבן הזה!" טאנה מקללת. "הוא מסתובב ביערות בקצה הכפר כל השבוע."

שיט. אותו בן כלאיים של תן וזאב ערבות עשה לנו צרות גם בחווה. מצאתי את אחת העֶגלוֹת שלי מתה בשדה המרעה הדרומי לפני יומיים. אין לי מושג איך החיה הזאת הצליחה לעבור את הגדר.

"הוא תפס אותו!" ילדה קטנה צווחת לעבר המבוגרים שמצטופפים בקצה הדשא.

צעקה נוספת נשמעת ברקע, ספוגה באימה וכאב. הלב שלי מזנק לגרון, הדופק שלי משתולל. מעבר לכיכר אני רואה את הילד שוכב על גבו וזאב הערבות הלבן מעליו. החיה הזאת ענקית.

"רובי!" אישה צורחת. זאת רייצ'ל, מורה בבית הספר. מה שאומר שהילד שבסכנה הוא בנה בן השמונה.

חשוך מכדי לראות מהזווית הזאת, אבל לא נראה שהשיניים של החיה קרובות לצוואר של הילד. אני חושבת שהן נעוצות בזרוע של רובי ו... שיט, היא מתחילה לגרור אותו.

אני לא מהססת ומרימה את הרובה שלי.

"ורן!"

למרות זעקת המחאה של טאנה, אני מתקדמת כמה צעדים קדימה, מכוונת אל רובי וזאב הערבות הלבן. כמה גברים רצים על הדשא. הם רק באמצע הדרך אל הילד, הוא ימות עד שהם יגיעו אליו.

"לא! תעצרו אותה!" רייצ'ל צורחת בפאניקה.

אני מכוונת, הרובה מונח על כתפי.

"תפסיקי, ורן! את תפגעי בילד שלי!"

אני מתעלמת ממנה ולוחצת על ההדק.