אהבה לא בתפריט

1.

ג'וליה

ישנם שני דברים שאני אוהבת: אוכל טוב וסקס טוב.

בהתחשב בכך שהחיים החליטו לגזול ממני את אהבתי הראשונה, הייתי רוצה לפחות להיות מסוגלת ליהנות כמו שצריך מאהבתי השנייה. אבל...

כל התנאים כדי שהפגישה העל־זמנית ביני ובין ולוקה — ככה קוראים לבחור שהכרתי בטיסה מרומא לניו יורק — תהיה מספקת עד כדי עונג היו לפניי: משיכה מיידית מרגע שחגרנו את חגורות הבטיחות, כימיה אוטומטית מהמילה הראשונה, הבנה גוברת לכל אורך הטיסה... בקיצור, ברגע שנחתנו בג'יי־אף־קיי, לא עמדנו בפיתוי הסוויטה שלו שקראה לנו, אליה הגענו לאחר נסיעה ארוכה ולוהטת במונית.

אחר כך הכול התמוסס.

שתי שניות אחרי שנכנסתי לחדר, לוקה קיבל שיחת טלפון מאימא שלו והוא חשב שאין זמן מתאים מזה לענות לה. השיחה נמשכה חצי שעה, ובמהלכה הוא הרגיע אותה לפחות עשר פעמים שהוא בסדר, שהוא אכל, שחדר המלון נקי והמלון נמצא באזור בטוח של העיר, שהוא יתקשר אליה יותר מאוחר, שהוא לא ייסע ברכבת התחתית בלילה ושהוא לא ישכח לקנות מזכרות לסבתא ולדודות...

אותי עניין דבר אחד, אחד בלבד, שינתק כבר את הטלפון הארור הזה ושנמשיך כבר מאיפה שהפסקנו.

האווירה הצטננה, וכשניסיתי להצית אותה מחדש, לוקה לא עמד בהבטחותיו, "אני אגרום לך לצרוח מרוב עונג," הוא אמר לי במונית.

בטח. ממני הוא קיבל טיפול "הכול כלול", אם אפשר לקרוא לזה כך, ואילו כלפיי הוא לא טרח להשקיע את המינימום של המינימום, וכשאמרתי לו בביישנות שנשארתי באמצע הדרך, הוא הסתכל עליי כאילו אין שום דבר שהוא יכול לעשות, וביטל את העניין ב"חבל, אני מצטער," לפני שנכנס למקלחת, אדיש לנוכח האכזבה על פניי.

גם אני מצטערת.

מטומטמת שכמותי שהתייחסתי למשיכה אינסטינקטיבית. בפעם הבאה אלמד.

אני לוקחת את הטרולי שלי ועוזבת את המלון, חוצה את הלובי לעיני מבטו הזדוני של השוער.

אני יודעת מה הוא חושב, הוא שופט אותי. אותי, לא את לוקה, הוא גבר, על כן נורמלי שיהיו לו מפגשים מזדמנים, אני לא אתפלא אם אחר כך, הוא גם ייתן לו כיף.

אני לעומת זאת, זוכה לקבל מבט שיפוטי.

נשים חושבות על סקס בדיוק כמו גברים, יש להן אותם הצרכים והן רוצות בדיוק אותו סיפוק, אבל אוי ואבוי אם מישהו יגיד את זה כי בחורות טובות לא אוהבות סקס.

צעדת הבושה שלי מנדה אותי מתואר "הבחורה הטובה", אף על פי שאני עומדת בכל הדרישות כדי להיות בחורה טובה.

אני בחורה ממש טובה, אני רוצה להגיד לשוער הזדוני, אולי לא הכי טובה בעולם, אבל אף אחד לא מושלם.

ואלה הטיעונים:

1. אני בת טובה ואחות טובה, אני מטפלת באבא שלי ובשני האחים הגדולים שלי מאז שאימא מתה (כשהייתי בת שלוש־עשרה).

2. אני עובדת טובה, שגדלה בעסק המשפחתי. ברגע שסיימתי את השיעורים הייתי מתחילה ללוש, לאפות ולרחוץ כלים, תלוי במטלות שהוטלו עליי במסעדה.

3. הייתי גם בת זוג טובה — לפחות, עד שהחלטתי לשים סוף למערכות יחסים ארוכות — דואגת ומלאת התחשבות כלפי הבחור שבו הייתי מאוהבת. את העובדה שהדאגה וההתחשבות שלי הופנו אל האדם הלא נכון הבנתי מאוחר מדי.

עם הזמן, כנראה ויתרתי על האהבה הגדולה, אבל דלתותיי תמיד פתוחות בפני מאהבים גדולים, בלי שזה יהפוך אותי לבחורה זולה, לכן שוער יקר, אתה יכול לדחוף את המבט הזדוני שלך ל...

"איפה את? אבא שאל עלייך ונאלצתי להגיד לו שנשארת בשדה התעופה כי המזוודה שלך לא הגיעה. תחזרי הביתה לפני שהוא יגיע בעצמו לשדה התעופה."

הודעה מליזה, הכמעט־אחות שלי, מחזירה אותי למציאות.

ליזה היא בתו של הסנדק של אבא שלי, טוני לו ביאנקו. ההורים שלנו שימשו קודם עדי החתונה זה של זה, ואחר כך הסנדקים בהטבלת הילדים שלהם. על אף שאיננו חולקות אף טיפת דם משותפת, קשה להבין איפה מסתיימת המשפחה שלי ואיפה מתחילה המשפחה שלה. בני משפחת וילה ובני משפחת לו ביאנקו הם בלתי נפרדים.

ליזה התלוותה אליי לאיטליה — בילינו שלושה שבועות בפאלרמו, נאפולי ורומא — אבל במטוס ישבנו במושבים נפרדים והיא לא יודעת מה קרה בטיסה שלי אף על פי שהיא יכולה לדמיין את זה.

"אני במונית," אני עונה לה, ותגובת ה"שקרנית" שלה מאשרת בפניי שהיא כבר יודעת בלי שאצטרך להגיד לה כלום.

כשאני יוצאת מהמלון אני פונה לעבר שדרות ברודווי כדי לחפש מונית, אף שנראה שהכביש פקוק והתנועה זזה בקצב של צב.

לפחות הפסיק לרדת גשם, נחתנו בניו יורק בזמן מבול ואין לי מטרייה.

אני מאתרת מונית צהובה פנויה, עם שלט "פנוי" דלוק, ומתחילה לצעוד לעברה, אבל ברגע שאני נעמדת על שפת המדרכה, עובר אופנוע במרווח הצר שבין הספסל למסחרית חונה ומתיז צונאמי של מי גשם מטונפים מהשלולית שהצטברה בקצה הכביש.

אני ספוגה כולי בנוזל חום ועכור מכף רגל ועד ראש.

"אידיוט!" אני צורחת בכל האוויר שיש לי בריאות.

הרמזור מתחלף לאדום, האופנוע נאלץ לעצור וכך אני מחליטה לגשת לרוכב השמוק ולהגיד לו מה דעתי עליו.

"היי, אתה!" אני צועקת ומתקרבת אל הבחור. הוא חובש קסדה שעליה כתוב "אבא׳לה רווי זימה" ומקל של סוכרייה על מקל משורבב מבין שפתיו... פתטי. "חמור עם רישיון! מה חשבת לעצמך, עבריין פגע וברח שכמוך?"

2.

דווייט

אתמול לא ידעתי מי אהיה היום, והיום אני לא יודע מי אהיה מחר.

המוטו הזה, שעשוי להעיד על הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מתאר את העבודה שלי. יש אנשים שהיו מוכנים לשלם כדי שיוכלו להחליף זהות בכל יום. אני לעומת זאת, מקבל תשלום כדי לעשות את זה.

אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: הטלפון הנייד שלי מצלצל והאדם שמתקשר אליי לא אמור להתקשר אליי לפחות בשבוע הקרוב.

"איפה אתה, פאראדיי?" נוהם קפטן בריסטול מהעבר השני של הקו.

"איפה שהפרוטוקול קובע שאני צריך להיות ‎– בחופש." אני מפטיר, אפוף עדיין בקורי שינה. "במיטה שלי, אם אתה רוצה מיקום ספציפי."

"אל תתחכם. קום ותתייצב במשרד שלי בתוך חצי שעה. לבוש ורחוץ."

"למה הרגשת צורך לציין את זה?"

"אף פעם אי אפשר לדעת, איתך, אבל עם השאלה המיותרת הזאת כבר בזבזת לך דקה."

"קפטן, בלי להעליב, אבל לא, תודה."

"סוכן מיוחד פאראדיי, מספר אישי 0124, זאת לא הזמנה לשתות תה ועוגיות."

אני מתהפך במיטה, כבר ער. "באמת? ואני כבר חשבתי..."

"אתה לא חושב פאראדיי, אתה מציית להוראות שלי. יש לנו תיק חדש על השולחן והשם שלך כתוב עליו. אני רוצה אותך פעיל עוד היום," הוא פוקד ומנפנף בכל הסמכות שהתפקיד שלו מתיר לו.

"בוא נקבע מחר?"

"השעה שתיים בצוהריים, פאראדיי, אני רוצה אותך מול הדלת שלי לא יותר מאוחר משלוש. אם תאחר בדקה אני אשלח אותך ל..."

"לכוון את התנועה, אני יודע," אני מקדים אותו, מאחר שאני מכיר את התסריט בעל פה.

"לא, אני אשלח אותך למשרד דרכונים," הוא מפטיר, "באוהיו."

בריסטול מנתק ואני בוהה בנייד בשילוב של הכנעה וייאוש.

לפני זמן קצר סגרתי את התיק שהוטל עליי, מאסר של כנופיית פשע שהאף־בי־איי ניסה לשים עליה את ידיו כבר כמה שנים, קרטל סמים בהנהגת משפחת אגילרה. זאת הייתה משימה ארוכה, שבה בשלב מסוים אפילו אני הפסקתי להאמין שנצליח לבצע אותה, ובמהלכה גם כמעט סיכנתי את חיי כמה פעמים, אז קיוויתי שעכשיו ייתנו לי מספיק זמן כדי להתאושש.

למעשה, החופש עושה לי יותר רע מאשר טוב. אני חי תחת כל כך הרבה לחץ, שאחר כך אם יוצא לי להאט, יש לי ממש התמוטטות פיזית: כאבי ראש, צרידות, הפרעות שינה. לחץ הוא המצב הטבעי היחיד שהגוף שלי כבר מכיר.

הכאב שמכביד על עיניי כבר יומיים נעלם ברגע שאני חובש את הקסדה ועולה לאופנוע שלי, בדרכי אל מטה האף־בי־איי, אבל אין צורך שבריסטול ידע את הפרט הזה.

דברים מעטים נותנים לי סיפוק כמו נסיעה מהירה ברחובות ניו יורק אחרי שירד מבול, כשאני רכוב על אוגי, אופנוע אם־וי אגוסטה, שהשגתי במכירה פומבית של נכסים שהוחרמו, כשאני מנסה לעבור דרך כל השלוליות שאני מצליח לאתר מראש.

אני רוכב לאורך שדרות ברודווי, העורק הזורם מצפון לדרום לכל אורך מנהטן, בדרכי אל הפדרל פלאזה, מקום מושבו של המטה הכללי של האף־בי־איי. אני מתקדם בזיגזג בין המכוניות עד שאני מוצא את עצמי תקוע בין משאיות החונות בחניה כפולה, אוטובוסים בהמתנה ואתר בנייה שגולש לחצי מהשדרה.

הטלפון רוטט בכיס שלי ללא הפסקה, כשבריסטול לא נותן לי אפילו רבע שעה אקדמית.

אני עלול לקבל דו״ח במעבר בין מסחרית חונה למדרכה, אבל בעברי עשיתי מספיק קורסים של נהיגת חירום שצלחתי בציון מצוין, רמה אחת מתחת לאיש פעלולים, אני יודע מה אני עושה.

אני בודק שאף הולך רגל לא נמצא בעמדת סיכון ולוחץ על הגז, אני משתחל למרווח ברוחב חצי מטר ומתיז לאוויר זוג גלי מים מהשלולית שהצטברה בתעלת הניקוז המוצפת.

אחרי שאני נחלץ מהפקק, אני נעמד בנתיב, עדיין תקוע בגלל הרמזור האדום. אני יכול לספוג קבלת קנס, דו״ח אחד זה מספיק, לא שניים.

בזמן שאני מנקה את המראה, אני מרגיש שמישהו דוחף את כתפי הימנית.

"היי, אתה! חמור עם רישיון! מה חשבת לעצמך, עבריין פגע וברח?!" צורחת עליי בחורה זועמת ורטובה עד לשד עצמותיה, עם צמת שיער שחורה שמתנודדת על כתפה ומזוודה מטפטפת בידה.

"אני לא שומע אותך," אני מסמן לה ומצביע על הקסדה. זה דגם סילון, אני שומע אותה מצוין, אבל היא לא יכולה לדעת את זה.

"נראה לך נורמלי ללחוץ על פול גז באמצע השלוליות?!" היא צועקת חזק יותר. "אידיוט! יכלו להיות פה ילדים! או נכים!"

אני מוציא את הסוכרייה על מקל מהפה. "כן, אבל לא היו." אני מוחה.

"איזה שמוק!" היא מפטירה. היא מושיטה את ידה אל המפתח ומסובבת אותו, מכבה את המנוע. "אז אתה כן שומע!"

"תפסת אותי." אני עונה ללא רגשות אשמה מיוחדים, ומרים את המשקף של הקסדה.

"תראה מה עשית לי, מגעיל," היא נוהמת ומצביעה על בגדיה. החולצה שלה דבוקה לעורה כמו עור נוסף, ומבליטה את המחשוף המכובד למדי.

"לא הייתי אומר מגעיל," אני אומר בקול רם.

"הרטבת אותי לגמרי!"

"ועוד בלי לגעת בך בכלל, אני רואה בזה מחמאה," אני עונה, ללא בושה. היא הגישה לי את הבדיחה הזאת על מגש כך שהיה פשוט חבל לבזבז אותה.

"וזאת הדרך היחידה שאי פעם תצליח להרטיב אישה, חתיכת טמבל."

"הטבילו אותך במים הקדושים של מנהטן, זה מביא מזל." אני אומר. הרמזור מתחלף לירוק ואני מתניע את אוגי. "ברוכה הבאה לניו יורק, תיהני מהשהות שלך," אני נפרד ממנה לפני שאני לוחץ על הגז.

תיירים! הם לא יודעים ששני נתזי מים הם הדבר הכי פחות נורא שיכול לקרות להם ברחובות העיר הזאת.

***

כשאני מגיע אל בניין המטה, אני ניגש אל הבידוק הביטחוני לפני שאני עולה לקומה העשרים ותשע.

"סליחה, אתה במעיל העור, לאן אתה הולך?" עוצר אותי השומר בכניסה.

"בוקר טוב גם לך, אלווין," אני אומר לו ומציג בפניו את התג שלי.

הוא בודק אותו, בארשת חשדנית. "פשע מאורגן, דווייט פאראדיי..." הוא קורא בקול רם. "דווייט?!" הוא קורא בהלם.

"אתמול בערב הכנתי מגש של מאפינס," אני אומר ומושיט לו את השקית. "האהובים עליך, קרמל ושוקולד לבן."

"אל תספר לאף אחד אבל המאפינס שלך אפילו יותר טובים משל אימא שלי." הוא מכריז ותוחב אחד לתוך פיו. "אבל... מה קרה לצמות המחומצנות שלך, לשפם העבה בסגנון מגנום, בלש פרטי, משקפי שמש של ג'פרי דאהמר וחולצות הוואי?"

"התיק של אגילרה סגור," אני מודיע בגאווה. כדי לחשוף את העסקים של הקלאן, התגנבתי לשורותיהם, ונאלצתי לשנות גם את המראה שלי, בהתאם לזה של המשפחה. לא אתגעגע לשפם, אבל החולצות המכופתרות דווקא היו נחמדות.

"לא זיהיתי אותך, סליחה." אלווין מחזיר לי את התג.

"אתה לא תהיה היחיד, כנראה." אני צופה יום ארוך.

"אם המבצע נגמר למה אתה לא בחופשה?"

"בריסטול מתגעגע אליי." אני אומר ונכנס לאחת המעליות.

שנייה לפני שהדלתות נסגרות, נכנסת למעלית בחורה מתנשפת. "רק רגע, גם אני עולה." היא אומרת בהתנשפות ואז קופאת כשהיא רואה אותי, על פניה הבעה בין הפתעה למבוכה. "אהמ, שלום... אני... אני עולה ל..."

"לקומה העשרים ותשע," אני אומר.

היא מעפעפת בעיניה, ומסיטה קווצת שיער מאחורי אוזנה בעצבנות. "כן, גם אתה.. אהמ... מי אתה?"

"סאלי, זה אני, דוויט."

היא משפשפת את עיניה. "ד־דוויט?!"

סאלי, לעומת אלווין, מעולם לא ראתה אותי בחזות ה"אזרחית" שלי, היא התחילה לעבוד בהאזנות בזמן שהייתי בשורות משפחת אגילרה.

"לא זי..."

"לא זיהית אותי." אני מקדים אותה, "אל תדאגי, זה קורה לי כל הזמן."

"לא חשבתי שאתה כזה..."

"מסודר?" אני משלים.

"זה לא המונח שהייתי בוחרת בו, אבל אתה... אתה נראה טוב."

"אל תתרגלי. יש לבריסטול תיק חדש בשבילי, קרוב לוודאי שמחר כבר אראה אחרת."

כשאני מגיע לקומה, אני מתעמת עם גורלי, סוכרייה על מקל "צ'ופה־צ'ופה" בטעם תות־שמנת נעוצה בין שפתיי ואגרופי מוכן לדפוק על דלתו של הבוס.

"היכנס." הוא אומר, עוד לפני שהספקתי לגעת בדלת. אני מביט בפינה הימנית מלמעלה, היכן שנורת מצלמת האבטחה מהבהבת לעברי.

"היית לחוץ לראות אותי," אני אומר ופותח את הדלת. לידו יושב טירון, שנראה כמו הצל שלו. "היי, אף־פי," אני מברך אותו לשלום. כולנו היינו פעם אף־פי, דהיינו טירונים מזורגגים, ועכשיו זה תורו.

"אתה מאחר," נוזף בי בריסטול.

אני מוציא שקית נוספת מהתיק ומנופף בה מולו. "מאפין?"

"אתה יודע שאני בדיאטה."

"זה מקמח מלא." אני עונה בחיוך מאוזן לאוזן.

הוא משמיע נחרה ומושיט לעברי את ידו. "תן לי את זה, פאראדיי, לעזאזל איתך."

הקפטן לוקח את המאפין ונוגס בו באנחת סיפוק. "זה," הוא ממלמל ומצביע על המאפה, "המאפה הזה הוא הסיבה שאתה מושלם לתיק החדש."

הוא מחליק לעברי תיקייה. אני מקווה שזה לא מה שאני חושב, אבל הסיכויים שאני טועה ממש נמוכים.

"מבצע 'מאמא מיה'," אני קורא על החזית. אני נזרק על הכורסה מולו, ומגרד את מצחי. "המבצע של אגילרה נקרא ׳צ'יקיטיטה׳, מה הבעיה של סטיבן?"

"הוא מעריץ של אבבא," נוחר בריסטול ומעלים את יתר המאפין בנגיסה אחרונה. "תקשיב, הגיע אלינו מידע ממלשין, אסיר בכלא בניו יורק. הוא גילה שמנהל מועדון לילה בטרייבקה קיבל ׳הזמנה׳ להגן על עצמו, ממקורבים למניסקאלקו."

"הזמנה" זאת דרך יפה להגיד שהבחור קיבל איומים על חייו. או שתשלם את דמי החסות ותוכל לנהל את העסקים שלך בשקט — וכך תזכה ל"הגנה" מפני מישהו אחר שרוצה להתערב בעסקים שלך — או שיציקו לך מאוד־מאוד.

"מא... ני..." מגמגם הטירון, ורושם. "שאל..."

"סקאלקו." אני מתקן אותו. "מניסקאלקו."

"עם אל"ף או בלי אל"ף?" הוא שואל.

"אלוהים," מקלל בריסטול ומרים את עיניו לשמיים, כשהוא מקלל בשקט את מי שהצמיד לו את הטירון.

"עם אל"ף כמו אידיוט. אחת ממשפחות הוועדה." אני מסביר לו. "תכתוב: בין 1930 ל־1931 התרחשה בניו יורק מלחמת קאסטלמרה, סכסוך עקוב מדם בין משפחות איטלקיות על השליטה בעיר. הבוס שהחל את הסכסוך החליט לארגן את הוועדה — הקומיסיונה, סוג של מועצת פשע ניהולית, בראשות המשפחות הללו, שעד סוף שנות השמונים נקראו ׳חמש המשפחות׳: בונאנו, קולומבו, גאמבינו, ג'נובזה, ולוקזה. ליגת הקיסוס של עולם הפשע."

הטירון כותב במהירות כדי להדביק את הקצב. "ומה קרה בסוף שנות השמונים?"

"הם הפכו לשש משפחות," ממשיך בריסטול. "טרי 'הערפד' מניסקאלקו הוא הנצר האחרון לשושלת של הספאציני, חיילים שעשו ׳ניקיון׳ בשביל חמש המשפחות."

"למה כינית אותו 'הערפד'?" הוא שואל אותי.

"בגלל הצורה המחודדת של אוזנו השמאלית, שנקטמה מקליע שממנו ניצל באורח נס," משיב הקפטן. "הוא הפך לבעל השפעה ואגר כוח רב עד שדרש מקום בשולחן של הוועדה. שש המשפחות חילקו ביניהן את הטריטוריה ולכל אחת יש את אזור השליטה שלה. מה מלמדים היום לעזאזל בהכשרה בקואנטיקו?"

הטירון מאדים עד אוזניו. "אהממ... ובמה עוסקים בדיוק המניסקאלקו?"

"סחיטה, סחר בסמים, הברחות, הימורים, זנות, הלוואות בריבית, משחקי מזל, שחיתות מנהלית, הלבנת הון." אני אומר, "כל פעילות לא חוקית שרק תבחר, נמצאת בקורות החיים שלהם."

אתה צריך לחיות מתחת לסלע כדי לא לדעת מי אלה מניסקאלקו. ובייחוד, שמייד אחרי סגירת התיק של משפחת אגילרה, מחלקת המשפטים רוצה להכניס אותם מאחורי סורגים. כולנו ידענו שזה מגיע, אבל למען האמת קיוויתי שהפעם זה לא יוטל עליי.

"נפתח סדק בחומה הבלתי חדירה שלהם, ואתה הולך לחדור לשורותיהם." מודיע בריסטול.

אלה לא חדשות טובות. לחדור לעולם התחתון הדרום־אמריקני זה דבר אחד, להיכנס לרשת של הקוזה נוסטרה זה דבר אחר לגמרי.

במקרה הראשון, אתה צריך להעמיד פנים שאתה עשיר — להתרברב בתכשיטים ומכוניות יוקרה והם כולם נופלים לרגליך. במקרה השני, אתה צריך להעמיד פנים שאתה אציל. המאפיה האיטלקית־אמריקנית היא האריסטוקרטיה של הפשע המאורגן, עם טקסי מעבר, מסורות ותארים היררכיים, אולי בגלל זה הרבה פעמים, יותר מדי, היא זוכה לרומנטיזציה בתרבות העממית. יש משהו מרתק בכך שזה בלתי אפשרי לחדור אליהם.

לג'ואקין — ג'ק פלקונה — גרסיה נדרשו שלוש שנים כדי לרכוש את אמונה של משפחת גמבינו.

"תכניסו אליהם את רודי העיפרון... או האנק החסכן," אני אומר. לכולנו יש כינוי, רודי הוא ארון בגובה שני מטרים ששוקל מאה ועשרה קילו. האנק לעומת זאת אמר אולי חמש מילים בסך הכול מאז שאני מכיר אותו.

"רודולף עובד 'בהשאלה' במחוז שיקגו במבצע נגד המאפיה הרוסית ואין לנו מספיק זמן כדי להכשיר את האנק. יידרשו שבועות של לימודי מאפיה, כדי שהוא יהיה אמין."

"אסיה סקול..." כותב הטירון בפנקס. "מי זאת אסיה?"

"אמרתי 'מאפיה' לא 'אסיה', אלוהים אדירים." מתפרץ בריסטול.

"זה קורס אינטנסיבי ללימוד סוכנים סמויים איך לדבר, ללכת, לאכול, להתלבש ואפילו לחשוב כמו מאפיונר." אני מבהיר.

"אתה, דווייט, לא זקוק לזה ואתה יכול להיות אופרטיבי באופן מיידי. אתה חצי איטלקי, אתה מכיר את השפה, חיית בביג רידג', אחת המובלעות האיטלקיות הכי צפופות של ברוקלין, אין אף אחד יותר אמין ממך לתיק הזה."

"למה פעם אחת, לשם שינוי, אני לא יכול לקבל משהו קל?" אני מקטר.

"כי אתה הסוכן המיוחד הכי טוב שיש לנו." הוא משמיע את אחת המחמאות הנדירות שלו באוזניי. בעשר השנים הללו תחת פיקודו — התגייסתי לשורות המטה כשהייתי בן עשרים ושלוש — זכיתי לשמוע רק שני "כל הכבוד", ואחד "לא רע". משפט ההערכה הזה שלו הוא מעל ובניגוד לכל הציפיות.

"אתה מנסה לרכך אותי, קפטן?"

"אני מציין עובדה, איי־קיו 146 בסולם וכסלר, עשרים ושניים מבצעי הסוואה, כשרק פעם אחת הסתכנת בחשיפת הזהות שלך. אתה מדבר שש שפות, אתה צלף מצטיין, ואתה לא נראה כמו סוכן פדרלי, אז אתה לא גורם למטרות להיכנס לדריכות." התכונה האחרונה היא בהחלט לא מובנת מאליה. החזות של מרבית הסוכנים צועקת "אף־בי־איי" ממרחק של חצי קילומטר. "ואתה יודע לבשל, דרישת קדם בסיסית למבצע הזה."

"טרי מניסקאלקו מחפש טבח אישי?" אני זורק בסרקסטיות בתקווה שאני מצליח להעביר את אי־הרצון שאני חש.

"אין לנו כזה מזל. למניסקאלקו יש חמישה קפטנים שתחתיהם יש לפחות עשרה חיילים שעושים את כל העבודה המלוכלכת במנהטן תחתית, הטריטוריה שהוועדה העניקה לו. לפי המודיע שלנו, אחת ממשפחות הפשע עומדת לפתוח מסעדה בטרייבקה." בריסטול מצביע על התיקייה. "דפדף לעמוד שש."

"וילה'ס של גואלטיירו וילה." אני קורא.

"אנחנו חושדים שזה עוד ערוץ כדי להלבין כסף מלוכלך. משפחת מניסקאלקו ומשפחת וילה קשורות זו לזו כבר שני דורות ולפני חמש שנים מניסקאלקו נאלץ לעבור השתלת כליה. נחש מי היה התורם הנדיב?" שואל אותי בריסטול.

"גואלטיירו וילה."

"בדיוק. לתרום כליה לבוס מעיד על אחוות אחים. אבל אם נחזור למסעדה, אם עסק כזה לא רוצה למשוך תשומת לב, בטרייבקה, הוא צריך לתפקד באמת. הוא צריך להכניס את העיר למטבח שלו." ממשיך בריסטול.

"ואני צריך ללכת לשם." אני מסכם.

"בראש המסעדה יעמוד אנג'לו, הבן הצעיר של גואלטיירו, והמודיע שלי אישר לי שהם מחפשים כוח אדם."

"האנק יכול להציע את עצמו בתור מלצר." אני מציע.

"באולם המסעדה לא אוספים מידע, אנחנו צריכים לראות מה קורה במטבח, במחסן, במשרד, ובשביל זה אנחנו צריכים בן אדם שיודע לבשל. אתה לא רק מסתדר בגדול, אלא מאחר שאתה חצי איטלקי, אתה מסוגל להכין את המנות של התפריט."

"רבע." אני מתקן אותו. "רבע איטלקי, מהצד של אימא של אימא שלי."

"זה לא משנה."

"זה כן משנה." אני משיב, "חוץ מזה, סבתא שלי הייתה מוורונה. וילה הוא סיציליאני."

אני לוקח שוב את תיקיית הדמות החדשה שלי ולא מצליח להתאפק מלבטא את התסכול שלי. "רומיאו? ברצינות?"

"זה רומנטי."

"זה מגוחך." אני מוחה וסוגר את התיקייה, בעצבים.

"כבר הכנו לך את מסמכי הזיהוי החדשים שלך." הוא מאשר, ומתעלם מכל מחאותיי. "אתה היחיד שיכול למלא את התפקיד הסמוי הזה. אתה תסתנן לצוות המטבח, תרכוש את אמונה של משפחת וילה, תאסוף את המידע שאנחנו צריכים כדי להראות את היחסים שלהם עם מניסקאלקו, ואז אתה יכול לראות את עצמך כמועמד למשרת מפקח מבצעים מיוחדים. אתה מוכן להפסיק לסובב את הסוכרייה על מקל בפה שלך? בן כמה אתה, חמש?"

"כל אחד משחרר מתח בדרך שלו. יש כאלה שמעשנים, יש כאלה שלועסים מסטיקים, זאת הדרך שלי." עד לפני שלוש שנים עישנתי שתי חפיסות ביום.

"אם מניסקאלקו יהיה מאחורי סורג ובריח, אתה תקבל קידום. מה דעתך, פאראדיי?"

"אם אני אסכים..."

"כבר סידרנו לך דירה חדשה בברוקלין, תעבור לאסוף את המפתחות לפני שאתה הולך," הוא מורה לי, אדיש בפני ספקותיי.

"אתה אפילו לא מקשיב לי, הא?"

"הריאיון בעוד יומיים, תיכנס לתפקיד ותסדר את עצמך, אתה צריך להיראות כמו בחור טוב. שיער מסורק, זקן מגולח, חולצה מגוהצת, ואלוהים אדירים, אתה לא יכול פעם אחת ללבוש מכנסי ג'ינס שלמים?!"

"מה לא בסדר במכנסיים האלה?" אני שואל.

"אני לא דורש שתלבש ז'קט ועניבה, אבל לפחות תלבש בגדים שלא מראים את תחתוני הבוקסר שלך... עם עלי התלתן עליהם."

"אה, כן, אלה של סן פטריציו. אני קצת מאחר עם הכביסה."

"חתיכת איחור, הייתי אומר."

"או אלה שכתוב עליהם 'המופע מוצא חן בעינייך?' בחזית התחתונים, ומאחור, 'את צריכה לראות אותי בלי תחתונים'."

בריסטול מנענע את ראשו, ופולט אנחה. "זה מופע שהייתי שמח לחסוך מעצמי, אם אפשר."

"אני לא מתאים כמו שאני?" אני שואל ועושה סיבוב במקום. כבר חזרתי למי שהייתי, לפני שהסתננתי לרשת הפשע אגילרה. "הצמות ירדו, השפם איננו, הבגדים הצבעוניים אינם."

"ותסלק את הדבר הזה," פוסק בריסטול.

"את מה?"

"אתה יודע מה."

"לא, אני לא יודע," אני מתעקש.

"אל תשחק אותה טיפש, אני מדבר על הדבר הזה."

"דבר?"

"הפירסינג בלשון, פאראדיי," הוא מתפרץ.

"אפילו אימא שלי לא הכריחה אותי להוריד אותו."

"אני לא אימא שלך."

"מזל."

"קדימה, החוצה!" הוא מרעים וקם על רגליו. שזו בעצם הדרך שבה כמעט תמיד מסתיימות הפגישות שלנו.

טוב, יש לי יומיים להפוך לרומיאו קורלי ולחדור ללב המאפיה האיטלקית־אמריקנית של ניו יורק. אבל את הפירסינג אני לא מתכוון להוריד.