התשוקות 4 - התשוקה להאמין - כרך ב'

לשם הימנעות מחשיפה לספוילרים, יש לקרוא את הספר "התשוקות 4 - התשוקה להאמין - כרך א'" טרם קריאת הפרק הראשון.

חלק שלישי — ספרד

פרק 30

דייוויד צועד כמה צעדים לעברם ונעצר כשהם מתחילים להתלחשש. לאחר דקה ארוכה ומורטת עצבים אישה צעירה מתנתקת מהקבוצה וצועדת היישר לעברו. היא גבוהה ומרשימה, שערה השחור מתולתל וארוך ותווי פניה חזקים ועם זאת חושניים. דייוויד פונה אליה בספרדית, והיא מקשיבה לו בשקט ומהנהנת. כשהוא מסיים היא מפנה אליו כמה שאלות והוא משיב לה באדיבות. שתי הקבוצות נותרות שקטות עד שהיא פורשת את ידיה לצדדים ומברכת אותנו בחיוך גדול.

היא פונה לקבוצת הנשים והגברים שמאחוריה, והם מייד ניגשים אלינו ומסמנים לנו להצטרף אליהם. שתי הקבוצות חוצות את השדה הגדול, ובסופו נחשף לפנינו כפר קטן ויפהפה.

האישה הצעירה מדברת עם דייוויד בזמן שאנחנו צועדים, והוא מתרגם לנו. "הכפר הזה ספג אבדות רבות, בעיקר גברים שיצאו לעבוד בשטחים החקלאיים. בתום תקופת האבל הם החליטו להחזיר לעצמם את השליטה על החיים שלהם וקבעו חלוקה מחודשת של הקרקעות. כולם התגייסו למשימה, ובעזרת האגם שנמצא בקרבת מקום ומספק להם מים למחיה ולעבודות האדמה, הם הצליחו לארגן לעצמם חיים טובים ושלווים."

"הם לא מתכוונים להגיע ללונדון?" ראיין שואל, ודייוויד מתרגם את השאלה לאישה הצעירה. היא בוחנת את ראיין ארוכות ומשיבה לדייוויד.

"היא אומרת שכאן הם נולדו ואין להם שום כוונה לעזוב," דייוויד מתרגם. "הם שמחים מאוד לארח אותנו, וכמובן יקצו לנו מגורים ראויים אם נחליט להישאר." היא ממשיכה לבחון את ראיין ואומרת משפט נוסף. "היא ושתי האחיות שלה נותרו לבדן, והן יהיו אסירות תודה אם נחליט להישאר ולעזור להן."

"לעזור להן במה בדיוק?" אני מגלגלת עיניים.

"בעבודות, כמובן," דייוויד מתעלם מנימת הבוז שבקולי. "לא פשוט לעבד ולטפח חלקת אדמה גדולה כל כך."

"כן, אני בטוחה..." אני לוחשת בלעג.

האישה מצביעה על שורת בתים קטנים ואומרת משהו נוסף לדייוויד.

"אלה פנויים," הוא מחייך, "אנחנו יכולים לבחור איזה בית שנרצה."

אני בוחנת את הבתים, והמקומיים שליוו אותנו מניחים את הציוד על הקרקע ומביטים בנו בסקרנות. האישה הצעירה פונה אליהם בחוסר סבלנות, והם מברכים אותנו לשלום ועוזבים. שתי בחורות נשארות ונעמדות לידה, הן נראות כמו העתק מושלם שלה, ואני מנחשת שאחת מהן בגילי והשנייה צעירה ממני.

האישה מחייכת אל ראיין ואומרת ששמה מוניקה, הוא מחייך אליה חזרה ואני מעקמת פרצוף. היא מציגה את אחיותיה, אלזה וסירנה, ודייוויד מציג אותנו. מוניקה פותחת בסדרת שאלות נוספת, וכשהוא מסיים לענות לה היא מהנהנת בסיפוק.

"היא שאלה מה הקשר בינינו וסיפרתי לה בקצרה," הוא אומר בנחת ופותח את הדלת לבית הסמוך.

"מה סיפרת לה?" אני שואלת ומציצה אל האחיות.

"שאנחנו משפחה." הוא משיב בגאווה.

אנחנו נכנסים אל הסלון והמטבח שנמצאים בחלל משותף, ממשיכים אל שני חדרי השינה וחוזרים אל הכניסה. דניאל מניח את סון על הכורסה ומרים את רגליה על השולחן הקטן. הבית הזה הוא כמו תיבת אוצר עבורנו, ואני מחכה בקוצר רוח שהמארחות יעזבו כדי שאוכל להתחיל ליהנות ממנו.

מוניקה מושכת את דייוויד החוצה, וכעבור רגע הוא קורא לראיין להצטרף אליו. "היא אומרת שכאן יתמקמו הבנות, ושאנחנו נעבור לבית ממול," הוא מצביע על בית קטן עם דלת עץ. אני נשענת על המשקוף ומחכה לשמוע את התשובה שלו.

"אני אישאר כאן איתך," ראיין אומר לי ומנסה לחזור פנימה.

"אין כניסה." אני אומרת בתקיפות וחוסמת את המעבר.

"שרה, תפסיקי עם השטויות שלך," הוא מניח את ידיו על המשקוף העליון ומשפיל אליי מבט.

"בינתיים תמשיך להתפלל," אני נושאת אליו חיוך מתריס, "כי כל עוד אני לא מדממת, אין כניסה!" אני נסוגה צעד לאחור וטורקת בפניו את הדלת.

סופי כבר שרועה על הספה, ודניאל בוחן את הקרסוליים של סון בדאגה. הוא עוזב וחוזר כעבור דקה קצרה עם מוניקה. הוא מצביע על הקרסוליים של סון ועל הברכיים של סופי, והיא מהנהנת בהבנה ויוצאת איתו מהבית.

אני בוחנת בסקרנות את המטבח המאובזר עד שהם נכנסים עם אישה זקנה. מוניקה עוזרת לה להתיישב, והזקנה ממששת את הברכיים של סופי. אחר כך היא עוברת לסון ומלטפת את הקרסוליים הנפוחים, אומרת כמה משפטים בספרדית, ומוניקה מהנהנת. לבסוף הזקנה מסתובבת אליי.

"אצלי הכול בסדר," אני אומרת.

היא מסמנת לי להתקרב אליה ואני מתרוממת באי־חשק ונעמדת בין רגליה. היא מעבירה את כף ידה לאורך כל גופי, ממששת את הירכיים ואת הברכיים, ומתכופפת אל הקרסוליים. לבסוף היא ממששת את בטני ומחייכת בסיפוק.

מוניקה יוצאת שוב, והפעם היא חוזרת עם דייוויד ופונה אליו בספרדית. "היא אומרת ששתיהן זקוקות למנוחה," הוא מתרגם לנו. "היא תחבוש לסון את הקרסוליים וחשוב שהיא תמשיך לשכב, אין צורך לחבוש את הברכיים של סופי, אבל גם היא צריכה לנוח ולא לאמץ את רגליה. ואת," הוא מסתובב אליי ומחייך, "היא אומרת שאת חזקה מאוד, אבל גם הגוף שלך דורש מנוחה."

אני מרימה את כתפיי בביטול ומחפשת את חדר הרחצה. "אין מים בברזים." דייוויד צועק, "צריך ללכת לאגם כדי למלא דליים."

אני מוצאת שני דליים בתוך האמבטיה וחוזרת לסלון. "איפה האגם הזה?"

מוניקה מסבירה לדייוויד והוא מתרגם לי. "אל תלכי לבד, אלך לקרוא לראיין ושנינו נבוא איתך," הוא מבקש, אך אני כבר להוטה לשטוף את עצמי, ויוצאת.

אני חוצה את הכפר, וכשהאגם נפרש מולי אני מביטה בו בהשתאות. כרי דשא ירוקים מקיפים אותו, ומימיו כחולים עד כאב. אני נאנחת ומתענגת על המראה שלפניי, הוא לוחש לי ומפתה אותי להיכנס אליו. אני זורקת את הדליים, פושטת את הבגדים שמעל בגד הים, ומקפצת פנימה.

המים הקרירים נעימים ואני צוללת פנימה ושוחה. רק כשהמים עוטפים אותי, כל איבר בגופי שולח איתותי כאב ומזכיר לי את ייסורי הדרך. אני צוללת בעיניים עצומות ולא חשה דבר מלבד שלווה אלוהית. השניות חולפות, ריאותיי משוועות לחמצן, אך אני פורשת את זרועותיי ומתמסרת לשיכרון החושים.

לפתע ידיים אוחזות בי בחוזקה ומושכות אותי מעלה. ראשי מפלח את קו המים וריאותיי יונקות את האוויר בשאיפה חדה. שני גברים גבוהים וחסונים גוררים אותי אל מחוץ לאגם ומניחים אותי על הדשא. זוג עיניים שחורות מביטות בי בדאגה, והפנים שלו מבריקות וחלקות. אני ממצמצת ומכווצת את עיניי, ורואה הילה לבנה מקיפה את ראשו. הוא פונה אליי בספרדית וממשש את המצח שלי, ואז גבר נוסף מדבר איתי. לרגע נדמה לי שאני הוזה כי פנים זהות נדחפות מעליי. הם נראים כמו שני מלאכים, ככה בדיוק דמיינתי את גבריאל ורפאל.

שני הגברים היפים רוכנים מעליי ופונים אליי שוב ושוב בספרדית. אני בוחנת את הפנים הטהורות שלהם, וההבדל היחיד ביניהם הוא נקודת חן קטנה מעל הגבה של המלאך השמאלי.

"אנגלית?" אני שואלת ומשתעלת. הם עוזרים לי להתיישב וטופחים על גבי, ואני מקיאה מעט מים.

"את להיות בסדר?" המלאך הימני שואל באנגלית שבורה, ואני מהנהנת ומחייכת. הם נאנחים בהקלה ומשיבים לי בחיוך רחב שחושף שיניים לבנות וגומות חן עמוקות.

"רק באתי למלא את הדליים," אני מצביעה על שני הדליים שזרוקים על הקרקע, "ועכשיו אני כבר צריכה לחזור." אני קמה ומתלבשת, והם ממהרים אל הדליים וממלאים אותם במיומנות.

"לא, לא," המלאך השמאלי אומר כשאני מושיטה את ידיי, "אנחנו לסחוב בשבילך."

הם ממלאים גם את הדליים שלהם ואנחנו צועדים חזרה אל הכפר.

"מריו," הראשון מציג את עצמו. "פדרו," הוא מצביע על המלאך עם נקודת החן.

"שרה," אני מצביעה על עצמי ומחייכת. "אתם בטוחים שלא קוראים לכם גבריאל ורפאל?"

הם מהנהנים ומשיבים לי חיוך גדול, ואני ממצמצת בבלבול כשההילה סביב ראשיהם מתרחבת.

אנחנו מתקרבים לכניסה לכפר, ופרצופים מוכרים עושים את דרכם לכיווני. שתי האחיות החושניות מובילות, וראיין ודייוויד צועדים מאחוריהן ונושאים דליים. אחת מהן מסתובבת אל ראיין, אומרת משהו ומצחקקת. הוא מחייך אליה והבטן שלי מתהפכת.

"זונות, כלבות מטונפות," אני מסננת קללות ושני המלאכים מביטים בי בפליאה.

האחיות עוצרות מול המלאכים שלי בחיוכים פלרטטניים וראיין עוקף אותן ומתקרב אליי.

"למה לא קראת לי שאעזור לך?"

"הסתדרתי," אני מצביעה על המלאכים שלי.

"אני רואה," הוא בוחן אותם בחשדנות.

המלאכים והאחיות מנהלים שיחה קצרה בספרדית, ודייוויד מאזין להם ומפנה אליי מבט מבוהל. "כמעט טבעת? איך זה קרה? את תמיד שוחה כמו דג במים."

ראיין מניח את הדליים וחופן את סנטרי, עיניו המודאגות ננעלות על עיניי. "מה קרה?"

"כלום," אני מפטירה. "צללתי ושכחתי שאני צריכה לצאת, זה הכול." אני עוקפת אותו ומחישה את צעדיי, והמלאכים שלי מייד חוזרים לפסוע לצידי.

אני פותחת את דלת הבית והם נכנסים בעקבותיי. סופי פוערת את עיניה בהתרגשות, מזדקפת במקומה ומחייכת, ואני עורכת ביניהם היכרות קצרה. המלאכים צוחקים כשאני מציגה אותם כרפאל וגבריאל וממשיכים לעמוד מולי כמו מחכים להנחיות נוספות.

"זה הכול," אני מחייכת, "תודה."

"אפשר אנחנו לחזור ביקור?" רפאל שואל.

"כמובן!" סופי צועקת מאחוריי.

הגומות שלהם שוקעות כשהם מחייכים בסיפוק, הם נושקים לכף ידי ועוזבים.

"וואו," סופי מניחה את ראשה חזרה על הכרית הגדולה, "איפה אספת את הגורים המתוקים האלה?"

"סתם... ליד האגם." אני מפטירה וחושבת על ראיין שמבלה שם עכשיו עם שתי האחיות הלוהטות. אני פוזלת אל בטני ורוטנת. הוא לא יבלה איתי עד שאהיה בטוחה שיצאתי מכלל סכנה.

דניאל מבשל אורז במטבח, ולאחר מכן משקה את סון ומעודד אותה לאכול. סופי ואני יושבות משועממות, אוכלות את האורז ומתבוננות באינטימיות המיוחדת שלהם.

הערב יורד ודפיקה חלשה נשמעת בדלת. אני מנתרת ממקומי בהתרגשות, ומחייכת באכזבה כששני המלאכים שלי עומדים בפתח. הם נכנסים פנימה וסופי מתעוררת לחיים. הם מניחים במטבח סלים עמוסים בירקות, בגבינות ובביצים, ורפאל נותן לי סלסילה עם נרות גדולים. אני מודה להם וממהרת להדליק את הנרות, וכעת הסלון מואר באור חלש ורומנטי. גבריאל מחטט במטבח וחוזר לסלון במבט מודאג.

"שרה היפה לאכול?" הוא שואל.

אני מושכת בכתפיי בביטול ומתיישבת על כיסא העץ שליד סופי. רפאל מצטרף אליו ומניח מחבת על הגזייה, ושניהם חותכים ירקות ומפטפטים בעליצות.

"איפה אמרת שמצאת אותם?" סופי לוחשת ועיניה עוקבות אחר כל צעד שהם עושים.

"באגם," אני מפהקת ומרימה את רגליי על השולחן.

"ובאגם הזה," חיוך מתפשט על פניה, "עשית איתם משהו שאני הייתי עושה?"

"השתגעת?" אני צוחקת, והם מסתובבים. הגומות שלהם שוקעות כשהם מחייכים ומייד ממשיכים בעבודה.

השולחן מסודר והבית מתמלא בריחות מפתים של אוכל. הבטן שלי מרעישה ואני פוזלת אל חדר הרחצה כשהם מביאים מהחצר דליים מלאים ונושאים אותם אל האמבטיה.

"שרה היפה אמבטיה ואז לאכול," רפאל מגיש לי את ידו ואני מביטה בסופי בחרדה.

"תלכי, מטומטמת," היא דוחפת אותי מהכיסא, "לפני שאזרוק את עצמי פנימה ואתחנן אליהם שיצטרפו אליי."

אני נכנסת אל חדר הרחצה ובוהה במים המוקצפים והריחניים. גבריאל נכנס אחריי ושופך מים רותחים לאמבטיה, הוא טובל את ידו ומהנהן בסיפוק, ושניהם ממהרים לצאת.

"רגע." אני קוראת לעברם והם נעצרים, "אתם בטוחים שאתם לא מלאכים?"

"כן, שרה היפה," הם משיבים במקהלה וסוגרים אחריהם את הדלת.

אני מתפשטת ומביטה באכזבה בתחתונים הנקיים. כשהגוף שלי בתוך המים, עטוף בקצף הריחני, אני מהרהרת בתלאות שעברנו מאז תחילת המסע הזה, ובפעם הראשונה אני מרגישה שמיציתי. מאסתי בהליכה האין־סופית, מאסתי בסכנות ומאסתי בשקט הנורא שסובב אותי.

אני רוצה לחיות. אני רוצה ליהנות, ואני זקוקה נואשות לחזור להיות שרה שלפני האסון. החיזור המוזר והתמים של המלאכים מחזיר הביתה, לשגרת הטיפוח, לאיפור, לבגדים הצמודים, לפלירטוטים הבלתי מזיקים ולציד. פתאום אני נאלצת לחפש את הנשיות שלי בכאוס שמקיף אותי, ולגלות אותה רק בין זרועותיו של ראיין. ההבנה שהשליטה שלו עליי מוחלטת מערערת אותי, וברור לי שאני חייבת לשנות את זה ולחזור לעצמי.

אני יוצאת מהמים, מתעטפת במגבת ועומדת מול המראה הקטנה. אני מברישה את שערי הארוך במשך דקות ארוכות ומסרקת את הפוני לצד. העור שלי רך ומריח מדהים, הלחיים שלי סמוקות והשפתיים שלי אדומות כאש. אני מביטה בהשתקפות שבמראה ומחייכת, "התגעגעתי אלייך."

אני חומקת אל חדר השינה, מחטטת בארון ומוצאת בו בגדי נשים. אני בוחרת בתחתונים לבנים ובשמלה פרחונית, ומתרגשת ללבוש את הבגדים הנקיים. השמלה נצמדת למותניי באופן מושלם ומגיעה רק מעט מעל ברכיי, אני פותחת את כפתורי המחשוף והחזה שלי מציץ ממנו בנדיבות.

אני נכנסת לסלון ושני המלאכים נעמדים ומביטים בי בהשתאות. סופי שורקת בהתפעלות, ואפילו דניאל מחייך.

"שרה היפה לאכול עכשיו," גבריאל מצביע על הצלחת המלאה ומושך עבורי את הכיסא. רפאל מגיש לסופי ולדניאל ומצביע על סון, שישנה על הספה. דניאל נד בראשו לשלילה, והשניים מתיישבים לידי ובוחנים כל תנועה שלי.

"הלוואי שהיה לי יין." אני ממלמלת ודוחסת את האוכל לפי.

הם מביטים זה בזה ומחייכים. גבריאל רץ החוצה וחוזר כעבור כמה דקות ובידו כד חרס קטן. "מה שרה היפה רוצה, אנחנו מביאים," הוא מכריז ומוזג לכוס שלי נוזל אדום וסמיך. אני בוחנת את הכוס בפליאה, לוגמת לגימה קטנה ומשתעלת.

"זה חזק." אני מחייכת ומרוקנת את הכוס בלגימה ארוכה. גבריאל ממלא אותה שוב, והם ממשיכים להסתכל עליי.

"גם אני רוצה קצת," סופי רוטנת, ורפאל ממהר למלא את הכוס שלה.

בסיום הארוחה אני מרגישה שחזרתי לחיים. אני מפזרת חיוכים ומצחקקת בטבעיות בכל פעם שאחד מהם פונה אליי.

"שרה היפה לצאת לטיול?" הם שואלים, ואני לא מוצאת סיבה לסרב.

גבריאל פותח עבורי את הדלת, ועיניי זולגות אל כפות רגליי היחפות. הם מביטים זה בזה כמו מתלבטים מה לעשות, ואני רצה החוצה יחפה ופורצת בצחוק משוחרר. הדלת של הבית ממול נפתחת, האחיות יוצאות וראיין עומד בפתח ונשען על המשקוף. מבטו פוגש במבטי וחיוך נמתח על שפתיו. הצורך לרוץ אל זרועותיו כמעט חזק ממני, אך אני ננעצת במקומי ומזכירה לעצמי שהוא האחראי לחרדה שלי.

"הבטחתם לי טיול." אני מפנה מבט אל המלאכים ורצה על השביל. הם ממהרים להדביק את הקצב, וכשאני מאיטה הם צועדים משני צדדיי ומפטפטים בעליצות. אני מאזינה להם והמחשבות שלי נודדות אל הגבר שכישף אותי. אני רוצה לרוץ אליו ולספר לו על הערב המושלם שלי, על האמבטיה הארוכה, על הארוחה הדשנה ועל שני המלאכים שגורמים לי להרגיש שוב כמו שרה. אני רוצה לומר לו שכל מה שאני צריכה עכשיו זה להרגיש את השפתיים שלו על העור הריחני והנעים שלי, אבל אני ממשיכה לפסוע ולהאזין לקולם העמוק של המלאכים. אנחנו מטיילים בין הבתים החשוכים ועוצרים ליד רחבה מטופחת.

"מחר מסיבה," גבריאל מחייך, "בשר, מוזיקה, לרקוד," הוא מזיז את גופו לקצב מוזיקת סלסה דמיונית.

"שרה היפה לרקוד?" רפאל אוחז במותניי ומושך אותי אליו בעדינות.

"לפעמים," אני מחייכת ומתרחקת ממנו.

"אז מחר לפעמים," הוא משיב לי בחיוך גדול ואני מהנהנת בחיוב.

אנחנו ממשיכים לצעוד עוד שעה ארוכה, והם מספרים לי באנגלית שבורה על רעידת האדמה הקשה, על השרפות ועל האבדות הקשות שספג הכפר.

"אח, אחות, אימא, אבא," גבריאל נעצב, "הם לא להיות כאן ולא לחזור לכאן."

רפאל מרכין את ראשו, ואני משתוקקת לנחם את שני המלאכים המיוחדים שלי אך לא יודעת איך. אני מביטה בהם בחוסר אונים והחיוך היפה חוזר לקשט את הפנים שלהם.

"שרה היפה, לא עצובה," רפאל אומר וגבריאל מהנהן, "מחר מסיבה, שמח."

"כן," אני משיבה בחצי חיוך ונאנחת.

אני שוקעת בהרהורים על אווה ועל האח המסתורי של דניאל שאמור להגן עליה, והאחים מפטפטים ביניהם כל הדרך חזרה. הם נפרדים ממני בכניסה לבית, וכל אחד מהם מנשק את ידי בתורו.

"מה שרה צריכה, להגיד לנו," הגומות שלהם שוקעות כשהם מחייכים.

אני עומדת ליד הדלת ומסתכלת עליהם מתרחקים. המבט שלי נודד אל הדלת של הבית ממול, והלב שלי מפציר בי לגשת אליה, אבל המוח מסרב. אני נכנסת לבית השקט וסוגרת אחריי את הדלת.

"נהנית?" קול חזק וכועס גורם לי להתאבן במקומי.

"הפחדת אותי," אני יורה לעבר הגוף הגדול שיושב מתוח על הכורסה.

"שאלתי אם נהנית."

"מאוד," אני משיבה ביובש ופוסעת לכיוון חדר השינה. ראיין מנתר לעברי ומצמיד אותי לשולחן המטבח.

"מה עובר עלייך?" הוא מרים אותי מהמותניים ומושיב אותי על השולחן, "את מתנהגת כאילו אנחנו שני זרים." הידיים שלו משתחלות תחת בד השמלה והוא נעמד בין רגליי, הריח שלו מסחרר אותי והדם מבעבע בתוכי.

"אני לא רוצה להיות איתך," המוח שלי יורה את המילים, והלב שלי מתכווץ באימה. "אני רוצה לחזור לעצמי, ובכל פעם שאני מסתכלת עליך הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא שעדיין לא קיבלתי את המחזור המזוין."

"שרה," הטון שלו מתרכך והוא כורך את רגליי סביבו, "תפסיקי להיות מוטרדת משטויות, התגעגעתי אלייך ולגוף המטריף שלך." הוא מנשק את צווארי, ואני נשענת לאחור ומתענגת על המגע המוכר. השפתיים שלו מרפרפות לאורך הצוואר שלי והמוח שוב מציק לי.

"לא." אני מתנתקת ממנו, "אני לא רוצה להיות איתך ואני לא רוצה שתיגע בי."

"לא אגע בך אם את לא רוצה," הוא מסרק את שערו באצבעותיו, "אבל אישאר כאן רק כדי לדאוג לך."

"אני צריכה שתלך עכשיו." אני מנערת את שולי שמלתי ומתעלמת מהכאב שבעיניו.

"את מתבלבלת אם נדמה לך שאמשיך לסבול את השטויות שלך."

"לא ביקשתי ממך." אני הודפת אותו.

הוא מביט אל תוך עיניי באכזבה, מניד בראשו פעם אחת ועוזב.

ליבי נקרע לגזרים, אבל המוח משבח את ההתנהלות שלי. אני לא יכולה להיות עם ראיין כשהוא גורם לי לשכוח שזוגיות יציבה היא רק אשליה, ואני חייבת להשתחרר מהשליטה שלו. הוא זה שנהג בחוסר אחריות, והקלות שבה הוא מתייחס לפחדים שלי מוציאה אותי מדעתי.

אני מדדה אל המיטה בלב שבור ונשכבת לישון ליד סופי. השינה הטרופה שואבת אותי אל חלומות מטרידים ובכי של תינוק מהדהד בראשי. אני מתעוררת שטופת זיעה ומסדירה את הנשימה, מרגיעה את עצמי שהחרדה שלי תתנדף כשמחר תחכה לי הפתעה.