התשוקות 2 - התשוקה לחיות

פרולוג

אווה

הגינה הקטנה והמטופחת בוהקת בצבעים עזים. דלת הבית נפתחת ואימא שלי יוצאת בשמלה לבנה ארוכה ופניה קורנות מאושר. היא מחזיקה בידה מזלף וניגשת להשקות את הפרחים.

אני עומדת בשביל הגישה לבית שלי ומביטה בה חסרת נשימה.

"אימא..." אני לוחשת וצועדת צעד מהוסס קדימה, "את יפה כל כך."

היא רוכנת אל הערוגות ומחייכת לעצמה.

"אימא, חזרתי הביתה!" אני קוראת לעברה.

היא מרימה את ראשה.

"אימא, אני כאן!" אני צועקת, "חזרתי הביתה!"

היא מניחה את המזלף ומביטה בי, חיוך גדול מותח את שפתיה והיא פורשת את ידיה לצדדים. "ילדה שלי, חיכיתי לך."

השמש נעלמת וענן שחור וקודר תופס את מקומה. אני מרימה את ראשי לשמיים ומתקרבת צעד נוסף אל אימא שלי. משב רוח קריר גורם לשמלה שלה להתנופף בחינניות ואני רצה אליה. נותר לי רק צעד אחד לפני שאפול לזרועותיה, אך לפתע רגליי ננעצות במקום. אני מנסה להגיע לחיבוק שלה, אך הרוח הודפת אותי לאחור.

"בואי אליי, נסיכה שלי," היא לוחשת.

"אימא!" אני צועקת בתסכול ושולחת את זרועותיי קדימה, "תעזרי לי!"

"בואי אליי," היא מחייכת.

"אימא, תעזרי לי!"

חלק ראשון - מתחילים מחדש

פרק 1

אווה

אני מתעוררת נוטפת זיעה ובחילה עזה תוקפת אותי. אית'ן מתיישב ומלטף את ראשי.

"אווה, תסתכלי עליי," הוא מבקש ברוך, "היה לך עוד סיוט על הבית?"

"כן." אני לוחשת, ומסובבת אליו את גבי. מנסה להסדיר את הנשימה כשהוא עוטף אותי בזרועותיו.

"רוצה לספר לי על מה חלמת?"

אני נדה בראשי לשלילה, משתחררת מהחיבוק שלו ויוצאת אל חדר הרחצה.

כשאני חוזרת הוא כבר לבוש במדיו ומחייך אליי את החיוך הממס שלו, אך אני לא מצליחה להשיב לו חיוך.

הוא מלטף את ראשי ויוצא אל חדר הרחצה. כעבור כמה דקות צעדיו מהדהדים במדרגות, ואני כורכת את החלוק סביבי ויורדת בעקבותיו.

הוא מגיש לי כוס תה, מתיישב מולי ומביט בי בדריכות.

"אני יוצא לבסיס בלונדון לסידורים אחרונים לפני שנצא לדרך." הוא רוכן ומחליק את כף ידו על לחיי, "את תהיי בסדר?"

אני מהנהנת.

"את תהיי בסדר," הוא פוסק כמו מנסה להרגיע את עצמו.

"אני לא מאמינה שמחר אנחנו מתחילים את המסע הביתה," אני נאנחת. "אני מנסה להיות גיבורה, אבל הפחד מהלא נודע משתק אותי. אני חוששת שההחלטה שקיבלתי מסכנת את כל מי שאני אוהבת."

הוא מביט בי בשקט ועיניו בורקות אליי באהבה.

"אני כל כך רוצה לפגוש את ההורים שלי," אני אוחזת בכף ידו ולוחצת אותה, "אבל... אבל אולי אנחנו סתם מוציאים את לילי ונאדיה מאי המבטחים הזה, ובעצם יוצאים להרפתקה מסוכנת מדי?"

"אווה," הוא אומר את שמי בתקיפות, "לעולם לא אאפשר למישהו לפגוע בהן." הוא מזיז את הכיסא שלו ומושך אותי לשבת על ברכיו. "כל עוד אני נושם, אף אחד לא יפגע בהן ואף אחד לא יפגע בך."

"אני יודעת," אני מצמידה את מצחי לשלו, "אבל הפחד הזה שאני חשה —"

"את סומכת עליי?" הוא חופן את לחיי ונועץ את עיניו בשלי.

"הכי בעולם."

"אז תתחילי לארוז את התיקים שלנו," הוא נושק לי בחוזקה, "כי מחר," הוא נושק לי שוב, "כולנו נעלה על הטיסה."

"אני חושבת שהייתי רגועה יותר אם היית מספר לי על החששות שלך," אני מקמטת את אפי. "מאז שחזרת אתה עוזב לפני הזריחה וחוזר מאוחר כל כך. ואני... אני רואה שאתה מוטרד."

"התפקיד שלי הוא להיות מוטרד ושלך להיות רגועה," הוא מחליק את אגודלו על הסנטר שלי.

"הלוואי שהיית מדבר איתי יותר, אולי גם אני הייתי יכולה להרגיע אותך."

"את מרגיעה אותי," הוא טופח על ישבני ומעמיד אותי על רגליי, "בכל פעם שהגוף המטריף שלך נצמד אליי."

אני שוקלת להתעקש כדי לקבל תשובה אחרת, אך כשהוא קורץ לי אני מחייכת ושותקת.

מריה יוצאת אל המתפרה כדי להיפרד מחברותיה, הבנות עולות על ההסעה לבית הספר, ואנטולי מתיישב בגינה עם קפה וסיגריה.

אני מוציאה מארון השירות את התיקים החדשים שאית'ן הביא לנו מהבסיס, מתיישבת על השטיח בטרקלין ומסדרת בהם בגדים וציוד.

ליבי מתכווץ כשאני מהרהרת בפרידה העצובה מילדי הכיתה שלי. בחודשים האחרונים חוויתי יותר מדי פרידות ואני מתפללת שלא אחווה עוד פרידות לעולם.

אני פורקת את התיקים ברוגז ומסדרת אותם מחדש. המועקה מכבידה על בטני והדמעות דוקרות את עיניי.

"אמרלד, מה קרה?" אנטולי שואל בדאגה.

"אני מפחדת."

"ממה את מפחדת?" הוא מתקרב אליי, "חיכית כל כך הרבה זמן לחזור לבית שלך ואת מתקרבת לשם בצעדי ענק."

"אני מפחדת ממה שאגלה שם, אני מפחדת שהלב שלי יישבר."

"חשוב שנשמור על אופטימיות," הוא מתיישב לצידי וכורך את זרועו סביב כתפי. "ותזכרי, לא משנה מה יקרה, אני אהיה שם לצידך."

עיניי טובעות בעיני התכלת המנחמות שלו ואני נושמת נשימה עמוקה.

"בבקשה תשתף אותי במה שאתה יודע על מה שצפוי לנו שם," אני מתנתקת מזרועו ומתיישבת מולו ברגליים שלובות. "אית'ן לא מנדב הרבה מידע, ואני חושבת שזה יעזור לי מאוד להתמודד עם החרדה."

"אני יכול לשתף אותך רק במה שאני יודע," הוא מעסה את עורפו, "ואין לי מושג כמה המידע הזה מהימן."

אני מהנהנת במרץ.

"הלוויין היחיד שהמשיך לשדר למפקדה בלונדון הראה שארצות הברית שרויה בעלטה."

אני נושכת שפה בלחץ.

"הבנתי שגם הלוויין הזה הושבת ולכן הבריטים החליטו להוציא בטיסת תובלה לארצות הברית פלוגת סער ושני חיילים אמריקאים."

"ואחד מהם הוא אית'ן." אני כוססת את הציפורן.

"בדיוק." אנטולי שולף חפיסת סיגריות מכיס מכנסיו, "למזלנו, הוא היה מספיק עיקש והבהיר להם שהוא יצטרף למשימה הזאת בתנאי שכולנו נעלה איתו על הטיסה."

עיניי מפצירות בו להמשיך.

"המטוס ינסה לנחות בטקסס," הוא מדליק את הסיגריה.

"טקסס?" אני מזדעקת ודוחפת לעברו את המאפרה. "למה דווקא טקסס? איזה אסון קרה שם? ומה אית'ן יצטרך לעשות עבורם?"

"נסיכה, יש לך הרבה שאלות ולי אין ממש תשובות," אנטולי צוחק ויונק מהסיגריה. "אני משער שהתפקיד שלו להעביר להם מידע."

"טקסס..." אני ממלמלת, "אם נצליח להשיג שם רכב, נוכל תוך פחות מעשרים וארבע שעות לפגוש את ההורים שלי."

הוא לא משיב לי, אך הפעם אני מסרבת להילחץ מהשתיקה שלו.

"תודה רבה על המידע הזה," אני מסתערת עליו בחיבוק, "סוף־סוף אני יכולה להתרגש מהטיסה שלנו."

לילי יושבת על כיסא במטבח ומבטה נעוץ בנקודה עלומה בקיר. אני מתקרבת אליה ומלטפת את ראשה. "מתוקה, מה קרה?"

היא מקיצה משרעפיה ומביטה בי בעיני דבש עצובות.

"אנחנו כאן כבר הרבה זמן," היא מגרדת בראשה, "אם ניסע לארץ רחוקה. איך ההורים שלי ימצאו אותי?"

אני מתיישבת מולה ואוחזת בכפות ידיה, "אנחנו נשאיר את הפרטים שלנו אצל פקידת הרישום ונספר לה לאן נעבור." אני לא מסיטה את עיניי מעיניה, "אם ההורים שלך, סליחה, כשההורים שלך יגיעו לכאן, היא תגיד להם לאן נסענו והם יבואו בעקבותינו."

היא מושכת את כפות ידיה וזזה באי־נוחות, "הילדים בבית הספר אמרו לי שההורים שלי בטוח מתו." היא זוקרת את סנטרה ודמעות עומדות בעיניה, "זה נכון, אווה? הם מתים?"

אני שוקלת אם לרכך את הדברים, אך מחליטה שמגיע לה לשמוע את האמת.

"הלוואי שיכולתי להבטיח לך שההורים שלך יגיעו, אבל אני לא יכולה להבטיח דבר כזה."

ארשת פניה הופכת מודאגת. "אווה, אם הם לא יחזרו אף פעם, את תוכלי לשמור עליי ועל נאדיה?"

זאת הפעם הראשונה שהילדה הגיבורה הזאת משתפת אותי בפחדים שלה ואני משתוקקת לנחם אותה.

"אין דבר בעולם שיגרום לי לעזוב אתכן," אני מדגישה כל מילה. "ויש לכן גם את אית'ן, את אנטולי, את מריה, ואת כל המשפחה החדשה והגדולה שלנו," אני מצביעה אל עבר הרחוב. "אתן אף פעם לא תהיו לבד, ותמיד תהיו מוקפות אהבה."

"ילדים צריכים שיהיו להם אימא ואבא," היא משיבה ברוגז, "מי יהיו ההורים שלנו?"

אני רוצה להשיב לה שלא רק ילדים, שגם אני עדיין זקוקה להורים שלי, אך במקום זה אני מחייכת אליה.

"יש לכן אותי," אני מלטפת את פניה, "ואת מריה ואת אית'ן ואת אנטולי. עד שההורים שלך יגיעו אנחנו נדאג לך ממש כמו ההורים שלך. גם לנאדיה."

"בסדר," היא מתרצה, "אבל לא אנטולי, הוא לא יכול להיות אבא כי הוא הדוד הגדול שלנו," היא מצחקקת.

"הדוד הגדול והמפחיד," אני מדגדגת אותה, וצחוקה ממשיך להדהד כשאני עורכת את השולחן.

ארוחת הצהריים עוברת בשקט לא אופייני. כל אחד שקוע במחשבותיו ואני מגניבה מבטים אל הכיסא המיותם של אית'ן, הוא עדיין לא חזר מהבסיס.

הבנות עוברות לשחק בפטיו ואני מסדרת את המיטות, מנקה אבק מהמדפים ומנערת את השטיחים.

אף אחד לא מעיר לי על חוסר ההיגיון שבפעולות שלי, כולם כבר הבינו שזו דרכי להתמודד עם הלחץ ושאני מצליחה לנשום סדיר רק כשהעוגן שלי לידי.

הערב יורד וכולן פורשות לישון. אנטולי ואני מתיישבים בטרקלין וממתינים לאית'ן.

השעות חולפות והדלת נשארת סגורה.

אני קמה לשטוף את פניי וחוזרת לטרקלין עם בקבוק ברנדי וחפיסת סיגריות.

"נראה לי שמגיע לנו לחגוג קצת," אני מוזגת את המשקה לשתי כוסות. "אנחנו צריכים לחגוג את הזמן שבילינו בארמון הזה."

"את צודקת," הוא משחיל למערכת דיסק בספרדית וחוזר לכורסה.

"אנטולי, אני רוצה להודות לך שדאגת ליציבות ולביטחון שלנו," אני משיקה את כוסי בשלו. "לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך, ואני מבטיחה לך שתמיד אהיה לצידך כפי שאתה כאן לצידי."

"אתם המשפחה שלי," הוא לא מצליח להסוות את ההתרגשות בקולו.

"יש לנו משפחה מוזרה כל כך." אני מצחקקת וגומעת את כל המשקה בלגימה ארוכה.

סומק מציף את לחיי וגל חום מתפשט בחזי. אני נעמדת ומניעה את גופי לצלילי המוזיקה.

"בוא לרקוד איתי." אני מושיטה לו את כף ידי.

"עדיף שלא," הוא צוחק ומוזג לשנינו משקה נוסף.

אני מפסיקה לרקוד כדי להשיק את הכוסות ומרוקנת את הכוס שלי בלגימה אחת.

"זאת לא תהיה חגיגה אמיתית אם אני רוקדת לבד," אני נוזפת בו.

להפתעתי הוא נעמד וכורך את זרועו סביב מותניי. אני נעה בהנאה, הגוף היציב שלו צמוד לשלי, ואז מושכת בכף ידו ומסתחררת סביב עצמי.

"עכשיו זאת חגיגה," אני מכריזה ומתנגשת בו.

"מה קורה כאן?" קולו החזק של אית'ן משועשע, "לא יכולתם לחכות לי כדי להתחיל במסיבה?"

אנטולי מייד מתנתק ממני ורוכן למזוג לאית'ן משקה.

"המסיבות עם אנטולי הכי שוות," אני מצחקקת ונצמדת לאית'ן, "הוא אף פעם לא מגביל אותי בשתייה. אולי אפילו אעשן סיגריה."

אית'ן מגחך ומרוקן את כוסית המשקה. "אנטולי, תסלח לנו, אני לוקח את הבחורה הפרועה הזאת למסיבה פרטית." הוא מטיל אותי כמו שק על כתפו וטופח על הישבן שלי.

אני צוחקת ומרימה את ראשי המתנדנד אל אנטולי. הוא מביט בי בעיניים כבויות ומוזג לעצמו כוסית נוספת.

לאחר שעה מטריפה של שיכרון חושים, אני חוזרת מחדר הרחצה ומתכרבלת בחיבוקו החם של אית׳ן.

"לא היה לי מושג שזה יכול להיות ככה," אני מפהקת בתשישות. ״בעבר החוויות האינטימיות שלי —"

"אל תמשיכי את השיחה הזאת." הוא כורך את זרועו סביב מותני.

"אז אני הולכת לשתות מים," אני מתנתקת באי־חשק מהגוף הלוהט שלו. "רוצה גם?"

"לא, אבל תחזרי מהר," הוא מחליק את אגודלו על סנטרו ובוחן את גופי.

אני לובשת את החלוק ויורדת אל המטבח החשוך. האור הקטן שדולק בטרקלין מושך את תשומת ליבי. אני נכנסת בצעדים שקטים ורואה את אנטולי יושב על הכורסה, ראשו שעון לאחור ועיניו עצומות.

הדממה מופרת בקול התנפצות שמגיע מהקומה העליונה. אני קופאת במקומי ואנטולי פוקח את עיניו ומנתר מהכורסה.

"מה... מה זה היה?" אני מטפסת במדרגות בעקבותיו.

מריה יוצאת מחדרה טרוטת עיניים ושלושתנו מתקרבים בזהירות אל חדר השינה שלי.

אית'ן עומד מול הדלת ובידו חפיסה קטנה. המגירה של השידה מרוסקת על הרצפה וכל תכולתה מפוזרת. אני מתקרבת אליו בצעד מהוסס ומסתכלת עליו בחוסר הבנה. המבט שלו ננעל על שלי.

הכחול שבעיניו מנוקד באדום.

הוא זועם.

פרק 2

אווה

"אווה, תיכנסי לחדר," קולו של אית'ן שקט. "שניכם, תשאירו אותנו לבד."

אנטולי ומריה נטועים במקומם. אית'ן נוהם חרש ואני קדה בראשי ומאשרת להם לעזוב.

"תסגרי את הדלת," הוא מאגרף את כף ידו סביב החפיסה.

מבטי לא זז משלו, וידי מגששת מאחורי גבי וסוגרת את הדלת.

אני מקמטת את מצחי בניסיון להבין מה הוביל לזעם שלו בדקות הבודדות שבהן היה לבד.

אית'ן פותח את אגרופו וחושף בפניי חפיסת קונדומים.

"מה זה אמור להיות? ולמה זה נמצא בשידה שליד המיטה שלך?"

"זה... אהה... אני..."

"תדברי!"

"קניתי את זה כי... כי אנחנו שוב יוצאים למסע. בצרפת אמרת לי שלא היית רוצה שאיכנס להיריון כל זמן שאנחנו במסע," שיניי חורקות, "אז חשבתי... חשבתי שתעדיף להשתמש באמצעי מניעה עד שנגיע הביתה. הייתי אמורה להציע שנשתמש בזה אתמול, אבל שכחתי..."

במשפט האחרון המתח משתק אותי ואני מזדקפת ומחכה להתנצלות. הוא מצמצם את המרחק בינינו בצעד מהיר. המבט שלו נותר קר כשהחזה שלו נצמד אליי.

״השתגעת?״ אני דוחפת אותו וזזה הצידה.

״ביום שפגשתי אותך.״ הוא מועך את החפיסה וזורק אותה הצידה.

״תתנצל.״ אני דורשת.

״על הקנאה המטורפת שלי?״ הוא מושך אותי אליו.

״כן.״ אני חובטת בחזה שלו.

״זה חזק ממני.״ הוא מתיר את חגורת החלוק שלי ומקלף אותו מכתפיי עד שהוא נושר לשטיח.

אני נבוכה, כועסת ומבולבלת, אבל הגוף שלי מגיב אליו כמו אל סם ממכר.

״תתנצל.״ אני דורשת פעם נוספת.

״הייתי צריך לבקש הסבר ולא להשתגע.״ הוא מפשיל את תחתוניו, לופת את מותניי ומניף אותי באוויר.

״נכון.״ רגליי נכרכות סביבו והוא חודר אליי לקול גניחה רועמת של שנינו.

שפתיו נצמדות לצווארי ואני נושפת בחדות, מתוסכלת ובאותה נשימה גם בוערת מתשוקה.

״אל תכעסי.״ הוא חופן את ישבני וחודר אליי חזק יותר.

"זה חזק ממני." ציפורניי ננעצות בכתפיו והגוף שלי עולה באש.

הוא יוצא ממני ומשכיב אותי על השטיח.

"אני עדיין כועסת." רגליי נפשקות כשהוא גוהר מעליי.

הלשון שלו מחליקה על הבטן שלי, יורדת למפגש שבין רגליי ומצליפה בנקודת הבערה שלי. הגניחות שלי הופכות לאנקות ואני מקמרת את גבי.

"אווה," הוא לוחש כשהאצבע שלו מחליפה את הלשון, "בזמן שלא הייתי כאן מישהו ראה את הגוף הזה?"

"לא," אני משיבה בלחישה נואשת ומנסה למשוך אותו מעלה.

"בזמן שלא הייתי כאן מישהו נגע בגוף הזה?" הוא מטפס על גופי ויונק את פטמתי.

"לא," אני מתפתלת תחתיו.

הוא מתרומם וחודר אליי בתנופה חזקה, ואני מתמסרת לתחושה המשכרת של להיות מלאה בו. הוא מכופף את הברך שלי ומצמיד את כפות ידיי לשטיח. החדירות שלו נעשות איטיות והוא מביט בי בריכוז.

״אני מטורף עלייך.״

אני שותקת ובוהה בתווי פניו המושלמים.

הוא ממשיך להביט בי, שומר על קצב אחיד ואיטי. השיא שלי מגיע והוא מסתער על שפתיי ומחניק את הצעקה שלי. הוא מרחיב את הפישוק שלי, והחדירות שלו הופכות פראיות עד שהוא מתפרק בתוכי וקורס עליי.

הוא מתהפך על גבו ומושך אותי לשכב עליו. הזרועות שלו מקיפות אותי ברכושנות כשאני מניחה את הראש על החזה שלו ומאזינה בשקט לפעימות ליבו. אצבעותיו מלטפות את גבי והוא נושק לראשי.

"זה כל כך דפוק." אני נאנחת.

"כן. זה דפוק." הוא נושק לראשי שוב. "הרכושנות שאני מרגיש כלפייך היא משהו לא טבעי. אני יודע את זה." הוא מרים אותי עד שפניי מעל פניו ועיניו בורקות בסערה, "אבל זה גם לא הולך להשתנות. את מבינה את זה?"

"לא, אני לא מבינה את זה," אני מתנתקת מעיניו ומניחה את ראשי על החזה שלו. "מהרגע שהוצאת אותי מהמים בטנריף הייתי שלך. רק שלך." אני מניחה את כף ידי מעל ליבו, "כשעזבת אותי בבסיס לא הצלחתי לנשום. רק כשחזרת אליי הרגשתי שאני נושמת שוב."

הוא מלטף את ראשי ושותק.

"אני מפחדת שנעזוב את המקום הזה ויקרה משהו נורא שיפריד בינינו."

הוא הופך אותי על גבי ועיניו שוב צלולות ובטוחות.

"אווה," הוא לוחש את שמי, "יש משהו אחד במציאות המעוותת הזאת שאת יכולה להיות בטוחה בו, אני לא אתן לשום דבר להפריד בינינו," הוא נושק לי. "אני מכור אלייך כמו אל סם."

"אבל אם —"

"אין אם," הוא משתיק אותי בנשיקה נוספת. "אני מבטיח לך, לא אתן לשום דבר להפריד בינינו."

הווילונות מוסטים אך החדר עדיין חשוך. ההתרגשות מהיום הצפוי לנו לא מאפשרת לי לחזור לישון. אני שוכבת על צידי ובוהה בתווי פניו המסותתים של אית'ן. אצבעותיי מרפרפות על שפתיו, נוגעות־לא נוגעות, והלב שלי עולה על גדותיו.

אפילו בחלומות הפרועים ביותר לא דמיינתי שהעולם ייחרב, ושדווקא אז אמצא את אהבת חיי.

המחשבות לוקחות אותי אל שרה שנשארה מאחור ואל אימא ואבא שאזכה לפגוש בקרוב. אנחת תסכול מרעידה את חזי ואני קמה מהמיטה.

"יפהפייה, לאן את הולכת?" אית'ן פוקח את עיניו ומותח את זרועותיו.

"להתקלח," אני מחייכת חיוך עקום, "ההתרגשות מקשה עליי לנשום."

זרם המים החמים שמכה בראשי מצליח להרפות מעט את שריריי ואני לא ממהרת לצאת. אני תוהה אם אזכה למקלחת נוספת בקרוב וכמה זמן יעבור עד שנתענג שוב בשינה על מזרן מפנק, בתאורה ובמוזיקה.

אני מתעטפת בחלוק ויורדת למטבח. אית'ן כבר יושב ליד השולחן. הוא מחייך את החיוך המנחם שלו ומוזג לי כוס תה. אני מתיישבת על ברכיו מצטנפת בתוך הגוף העצום שלו ונאנחת. הוא מסיט את שערי לכתף אחת ונושק לעורפי. ידו משתחלת תחת החלוק ומלטפת את עמוד השדרה שלי. האצבע שלו מקיפה בתנועה מעגלית כל אחת מהחוליות עד שהיא מגיעה לישבני.

המחשבות המטרידות פוסקות וגופי מתלהט. אני מקמרת את גבי ומפשקת את רגליי. הנשימות שלו נעשות כבדות, כף ידו מטפסת במעלה הירך שלי ואני מושכת אותה אל נקודת העונג שלי, רוצה שירגיש שאני כבר מוכנה עבורו.

עיניי נעצמות ואני גונחת חרש.

"אווה," קולה של לילי מאלץ אותי לפקוח את עיניי ולהזדקף.

אית'ן משתעל ומזיז את אגנו לאחור.

"נאדיה ואני לא מצליחות לישון מהתרגשות," לילי מצחקקת ומושכת את נאדיה אחריה.

"מתוקות, תשבו ואכין לכן שוקו חם," אני מהדקת את חגורת החלוק ונעמדת. "אית'ן, אולי תלך להתקלח?"

"כן, רעיון טוב," הוא נצמד לגבי ויוצא בזריזות מהמטבח.

בזמן שהחלב מתחמם אני שוטפת את הכוסות ואחת מהן מתרסקת לתוך הכיור. אנטולי נכנס למטבח ונוקש באצבעותיו על השולחן. אני מגישה לו קפה שחור ומגלה שהצנימים נשרפו.

כעבור דקות ספורות מריה מצטרפת וכולם נראים חסרי מנוחה בדיוק כמוני.

אית'ן חוזר לבוש מדים ואני נוחתת על הכיסא ומכרסמת את ארוחת הבוקר המביכה שהכנתי.

"אית'ן," לילי מחייכת אליו את חיוכה המאיר, "אתמול אמרתי לאווה שילדים צריכים הורים, והיא הסכימה שאתם תהיו ההורים שלנו," היא מצביעה עליו, על מריה ועליי, "עד שההורים האמיתיים שלנו יחזרו אלינו. אבל אנטולי ימשיך להיות הדוד שלנו."

"אני הדוד הגדול והמפחיד," אנטולי פוער את עיניו באיום והן פורצות בצחוק.

"בואו לכאן," אית'ן טופח על ברכיו ושתיהן מתיישבות על רגליו. "זה כבוד גדול להיות כמו ההורים שלכן עד שהם יחזרו," הוא כורך את זרועותיו סביבן, "לא משנה כמה זמן זה יימשך."

הן מביטות בו בארשת פנים רצינית שמתחלפת בצחוק צווחני כשהוא מניף ומסובב אותן באוויר.

דלת הבית נפתחת ופיליפ, ג'ורג' וז'אן מציצים פנימה.

"נעבור לטרקלין," אני מציעה כשמריה מסיימת לרחוץ את הכלים.

הזמן חולף באיטיות מייסרת עד שג'ונתן ונטלי מצטרפים, ואחריהם מגיעים מיגל, אנה והילדים. גם פרנסין נכנסת וזורקת את התיק הגדול שלה על השטיח.

"איפה קלודין ולורן?" ג'ונתן מביט בה בתהייה.

"אתמול בלילה הן הודיעו לנו שהחליטו להישאר כאן," פרנסין מושכת בכתפיה. "הן נפרדו מאיתנו והלכו לישון אצל חברים חדשים."

אני לא יודעת אם אני חשה הקלה או עצב ובמשך דקה ארוכה אף אחד לא אומר מילה.

"אנחנו אוהבים אותן," פיליפ קוטע את השקט, "אבל הן ילדות גדולות. הן יצטרפו אלינו כשיבינו שעשו טעות."

פרנסין מהנהנת והכאב נשקף מעיניה.

"תערכו בדיקה אחרונה שיש בתיקים שלכם רק את מה שצריך," אית'ן פוקד בסמכותיות המוכרת שלו. "מעט בגדים, קופסאות שימורים, בקבוקי מים, גפרורים וסבון רחצה." מבטו עוצר על התיק של פרנסין, "בלי פינוקים מיותרים."

היא מקמטת את פניה באומללות אך מייד פורקת את התיק וממיינת את הציוד שלה.

אני עולה לקומה העליונה, לובשת מכנסי ג'ינס וסוודר רחב מעל גופייה ורודה, ותולה על גבי את התיק. אני סוקרת ארוכות את חדר השינה, רוכנת למזרן ומלטפת אותו. משם אני ממשיכה לחדר הסגפני של אנטולי ואז לחדר הצבעוני של מריה. ליבי נצבט כשאני מגיעה לחדר של הבנות. החדר הוורוד שזכה בכריות נוי ובווילונות תחרה לבנים, עבודת יד של מריה. אי המבטחים שלהן.

אני לוקחת את התיקים של הבנות, יורדת במדרגות ונעצרת מול התמונה הממוסגרת שתלינו רק בשבוע שעבר. הן נראות בה שלווֹת ובטוחות. אני מסירה אותה מהקיר וטומנת אותה בתיק שלי.

הטרקלין ריק ומשפחתי החדשה כבר מרעישה ברחוב. אני מניחה דיסק במערכת, נשענת על האח ומניעה את גופי לקצב המוזיקה.

"יפהפייה," זרוע חזקה נכרכת סביבי ואית'ן נושק לראשי, "הגיע הזמן לעזוב." הוא מרים את התיקים שלנו ואני ממצמצת ומנסה ללכוד בעיניי כל חפץ ורהיט שהפכו את הבית הזה לארמון הבטוח שלנו.

משאית צבאית נעצרת מולנו. אית'ן ואנטולי זורקים את התיקים לתא האחורי ואנחנו מטפסים פנימה זה אחר זה.

אני מביטה על כל בית ברחוב שלנו עד שהמשאית פונה בקרן הרחובות ואני נושמת נשימה עמוקה.

המשפחה שלי איתי. העוגן שלי איתי.