התשוקות 1 - התשוקה לשרוד - כרך ב'

לשם הימנעות מחשיפה לספוילרים, יש לקרוא את הספר "התשוקות 1 - התשוקה לשרוד - כרך א'" טרם קריאת הפרק הראשון.

חלק שלישי — ספרד

פרק 34

הסירות עוגנות בקו החוף של גיברלטר.

אנחנו יורדים אל המים הרדודים ואני בוהה בבעתה בנוף שנשקף מולי.

"איפה כל המקומות המעניינים?" לילי שואלת באכזבה.

מריה נופלת על ברכיה ופורצת בבכי. לילי היא היחידה שניגשת לנחם אותה.

אומנם החוף נקי מהסדקים הארוכים שקישטו את מרוקו אך הריסות המבנים לא משאירות ספק לגבי ממדי האסון שפקד את המדינה הקטנה. לרגע קצר אני מרגישה שכוח עליון זרק אותי שוב לטנריף, אך הצמחייה כאן שונה. היא ירוקה ועשירה.

"חברים, כך נראה מקום לאחר צונמי," אית'ן מסביר בקרירות לקבוצה ההמומה. "כנראה הגל הארור הגיע גם לכאן."

כולם בוהים בו בלסתות שמוטות.

"תיפרדו מהסירות," הוא פוקד. "ממשיכים מכאן ברגל."

"פשוט נשאיר אותן כאן?" ז'אן שואל בבלבול.

"אלא אם אתה מתכוון לשאת אותן על הגב שלך," אנטולי משיב בחוסר סבלנות ומתחיל לצעוד.

ז'אן ממלמל משהו לעצמו ותולה את התיק על כתפו.

המשפחה הקטנה ממשיכה איתנו וכולנו פוסעים בשיירה דוממת. ההתרגשות פינתה את מקומה למועקה וחשש מהלא נודע.

ערמות הסלעים מקשות את ההליכה והופכות אותה לאיטית ומייסרת. אני בועטת באבנים הקטנות ורוטנת. כשאנחנו מגיעים למישור אית'ן מעדכן שהרגע יצאנו מגיברלטר.

אין לי מושג איפה אנחנו וגם לא ממש אכפת לי, אני רק רוצה לתת לרגליים שלי מנוחה ולהבין מה לעזאזל קרה לעולם הזה.

אית'ן נעצר בראש השיירה ומורה לנו להתארגן לארוחת הצהריים.

"אל תתפנקו ואל תתעכבו," הוא אומר בזמן שהוא משקיף לאופק, "אנחנו צריכים לחצות את המישור הזה לפני שהשמש תשקע."

אנחנו חולקים בינינו את הארוחה הדלה וממשיכים לצעוד. אני חושדת שגם חבריי מוטרדים כמוני כי אני לא שומעת קולות שיח וכל אחד שקוע במחשבותיו.

במשך שעות ארוכות עיניי נודדות על פני הצמחייה הגבוהה שבצד הדרך ואני מוצאת בה מעט נחמה. מאסתי בגוונים החומים של מרוקו.

אית'ן עוצר וסורק את האזור, מנסה לאתר את המקום הטוב ביותר לעצירת הלילה.

"אית'ן, תקשיב," אני פונה אליו.

"מה את צריכה, יפהפייה?"

"ששש... תקשיב," אני מצביעה על אוזניי וקצב פעימות ליבי מאיץ.

"אווה, אני מקשיב לך, אז תגידי כבר את מה שיש לך להגיד," הוא אומר בחוסר סבלנות וממשיך לחפש את המקום המתאים למחנה.

"לא, אית'ן, תהיה בשקט ותקשיב," אני מבקשת בתחינה, "אתה שומע את המוזיקה?"

הוא מצמיד את כף ידו למצח שלי ומכווץ את גבותיו בדאגה. "יפהפייה, שתית מים בשעות האחרונות?"

"אית'ן," אני מתנערת מהיד שלו, "אני לא מיובשת ואני לא הוזה. בבקשה, תעצום עיניים ופשוט תנסה להקשיב."

הוא עוצם את עיניו ופוקח אותן כעבור שבריר שנייה. "לא, אני לא שומע כלום. את כנראה קצת עייפה."

אני מעווה את פניי בתסכול וניגשת אל אנטולי.

"אנטולי," אני נעמדת מולו, "תעצום עיניים ותקשיב רגע."

"אמרלד, הכול בסדר?" הוא רוכן אליי ומקמט את מצחו בדאגה, "את מרגישה טוב?"

"אתם משגעים אותי!" אני צועקת.

הוא מפנה מבט שואל לאית'ן, וזה מרים את כתפיו בביטול.

"אנטולי, בבקשה, תתייחס אליי ברצינות רק לרגע אחד." אני נאנחת בתסכול.

"בסדר," הוא מניח את תיק הגב הענקי שלו על הקרקע, "אני איתך."

"עכשיו תעצום עיניים, ופשוט תקשיב."

הוא עוצם את עיניו דקה ארוכה ואני עוצרת את הנשימה.

"מוזיקה!" עיניו נפקחות בתדהמה.

"כן, כן, מוזיקה!" אני מסתערת עליו בחיבוק חזק, אך זרועותיו נותרות שמוטות לצידי גופו.

"אתה באמת שומע מוזיקה?" אית'ן שואל בחשדנות.

אנטולי מהנהן.

"אתה לא אומר את זה רק כדי שאווה תחשוב שהיא שפויה?" אית'ן מצמצם את עיניו.

"אל תהיה מרגיז," אני חובטת בו ואנטולי צוחק.

"היא לא השתגעה. עדיין." אנטולי קורץ לי. "אני באמת שומע מוזיקה."

אית'ן עוצם את עיניו ומתרכז וכשהוא פוקח אותן חיוך קטן עולה על פניו. "יפהפייה, את עדיין שפויה. גם אני שומע מוזיקה."

אני מוחאת כפיים בהתרגשות. "בואו נלך לשם!"

אית'ן נד בראשו לשלילה ופניי נופלות.

"המוזיקה הזאת לא מגיעה ממועדון יוקרתי," הוא מסביר, "עדיף להיצמד לתוכנית שלנו ולא להסתכן במפגשים בעייתיים."

התשובה שלו מרגיזה אותי, אפילו שהיא הגיונית, ואני מסתובבת אל אנטולי.

"אני רוצה לשמוע מוזיקה," אני מצמידה את כפות ידיי בתחינה, "בבקשה, תשכנע אותו שהמוזיקה הזאת לא יכולה להיות מסוכנת."

הוא בוהה בי רגע ארוך בלי לומר מילה וקד בראשו לאישור.

"אית'ן, אני לא מאמין שנשקפת לנו סכנה. ערב רגוע יעשה לנו טוב, ימלא את הקבוצה באנרגיות להליכה מהירה יותר מחר בבוקר."

אית'ן שותק.

"תחשוב על לילי," אנטולי מוסיף, "הילדה הגיבורה צריכה ליהנות ממוזיקה."

אית'ן עדיין שותק ומבטו נודד אל לילי שנחה על ברכיה של מריה ונראית תשושה.

"אתה צודק," הוא נאנח בהשלמה, "כולנו צריכים לשבור קצת את השגרה."

אנטולי קורץ לי ואני מרסנת את הרצון לקפוץ משמחה.

אית'ן שורק וכולם מתקבצים סביבנו.

"אל תפרקו את התיקים," הוא פוקד וכולם מעווים את פניהם באכזבה. "אווה שמעה מוזיקה." הוא מחייך אליי.

קריאות התרגשות נשמעות מכל עבר.

"סיכמנו שנבדוק מאיזה כיוון המוזיקה הזאת מגיעה."

כולם כאחד מהנהנים במרץ.

אית'ן ואנטולי מובילים את השיירה ואנחנו כמעט פוצחים בריצה.

ככל שאנחנו מתקדמים בין הצמחייה הסבוכה כך המוזיקה מתחזקת.

"ג'יפסי קינגס!" מריה וקלודין צועקות כמקהלה.

"הם מנגנים את השירים של הג'יפסי קינגס," קלודין מסבירה בהתלהבות, "זאת להקה צרפתית ששרה בספרדית. אני מטורפת עליהם!"

הצמחייה כבר לא מפריעה לאף אחד. הברכיים שלי נשרטות אך אני לא אומרת מילה, ההתרגשות מסחררת אותי.

אית'ן נעצר מול סבך גבוה ומאותת לנו לעמוד ולהיות בשקט. הוא מחווה בראשו לאנטולי ושניהם נעלמים בצמחייה העבותה.

המוזיקה גוועת. הסקרנות מכריעה אותי ואני מתקדמת מעט ומציצה בין הענפים. ג'ונתן אוחז בזרועי, מזכיר לי ללא מילים לא לעשות משהו טיפשי.

אית'ן ואנטולי עומדים לפני חלקת אדמה ענקית המוקפת בצמחייה ובשלושה מבנים סדוקים. במרכז הרחבה יושבים שלושה גברים וסביבם מתקבצים נשים וילדים.

"תרים את הידיים," אית'ן מבקש מאנטולי. הם צועדים צעד אחד קדימה ואחת הנשים זועקת בבהלה.

אית'ן שורק שתי שריקות וג'ונתן מזיז אותי הצידה ומצטרף אליהם. נראה שזה רק החמיר את המצב כי הקבוצה כולה מבועתת כעת.

"ג'ונתן, תחזור לקבוצה ותביא לכאן את לילי ומריה. מהר."

ג'ונתן סב על עקבותיו בריצה ואני מפנה לו את הדרך בלי להסיט את מבטי מהרחבה.

הגברים מניחים את הגיטרות על הקרקע ומתרוממים, בידיהם מוטות ברזל שהוסתרו עד עכשיו.

"אני אקח את השמאלי ואתה את הימני," אנטולי אומר לאית'ן. "עם השלישי נתמודד אחר כך."

"אנחנו לא לוקחים אף אחד," אית'ן משיב בנוקשות. "אל תזוז ואל תוריד את הידיים שלך."

מריה ולילי חוצות את הסבך בעקבות ג'ונתן. הן נעמדות לצד אית'ן ולילי מייד אוחזת בכף ידו. הגברים מביטים בפליאה בשתיהן ושומטים את המוטות לקרקע.

"מריה." אית'ן מחווה בראשו לכיוון הרחבה.

היא מהנהנת וצועדת בביטחון אל מרכז הרחבה, כאילו קיבלה הסבר מדויק על מה שמצופה ממנה לעשות.

היא פונה אל אחת הנשים בדיבור מהיר שמלווה בתנועות ידיים נמרצות.

האישה מגיבה בהנהון אחרי כל משפט שמריה אומרת, וכשמריה משתתקת האישה מחבקת אותה ונושקת ללחייה.

"בִּיֶנְבֶנִידוֹס, ברוכים הבאים," האישה קוראת בקול רם ופורשת את ידיה לצדדים.

מריה מסתובבת אל אית'ן ואנטולי, ומחייכת בגאווה.

"ג'ונתן, גש להביא את כולם." אית'ן מחווה בראשו אל הצמחייה.

אית'ן ניגש עם לילי ומריה אל הגברים, מודה להם בספרדית ולוחץ את ידיהם. הוא מבקש ממריה לומר להם שאנחנו נדליק עבורם את המדורה הלילה, אך לילי מקדימה אותה ומתרגמת בעצמה.

הם מחייכים אליה ומהנהנים לאישור.

"אית'ן," אנטולי צועק, "יש כאן מלאי ענק של עצים למדורה."

אית'ן ניגש אליו ומביט בערמת העצים. "המארחים שלנו יודעים לדאוג לעצמם," הוא אומר בסיפוק ושניהם מייד שוקדים על הקמת המדורה.

חבריי ואני יוצאים מהמסתור בצמחייה ומצטרפים לרחבה. הגיטרות המיותמות נחות על הקרקע כשהנגנים מקימים שתי מדורות קטנות סמוך לאחד המבנים.

"זה עבור הילדים שלהם," לילי מסבירה לנו, "כמו המדורה שאית'ן דואג תמיד שתהיה לי."

"טוב שהזכרת לי," אית'ן חובט בראשו כאילו הוא שכח, "תכף נקים את המדורה שלך."

היא מצחקקת ומתיישבת בטבעיות ליד הילדים ומשחקת איתם בקוביות עץ.

אני מתיישבת על ברכיי ומוציאה מהתיק שלי שקית אורז וכמה קופסאות עם מזון משומר.

"לא, לא," מישהי אומרת בקול.

אני מרימה את ראשי ומולי נעמדת בחורה שחומה עם שיער שחור כפיח.

"לא. לא." היא מצביעה על המצרכים שלי ומסמנת לי לקום.

אני נעמדת בחוסר הבנה ומביטה בה בשאלה. היא מושכת בכף ידי ומובילה אותי אל ארגז עץ גדול. אני מציצה לתוכו בעקבות הריח החזק שעולה ממנו ועיניי נפערות בתדהמה. מולי מונחים ארנבים וסנאים שהופשטה מהם הפרווה.

"קוֹמִידָה," היא מצביעה עליי ואז על שאר חברי הקבוצה.

"אוכל?" אני קומצת את כף ידי ומקרבת אותה אל פי בתנועת אכילה.

"סי, קומידה," היא מצחקקת ומחקה את התנועה שלי.

"גרסיאס," אני מודה לה והבטן שלי מגיבה בהתכווצויות נרגשות.

היא מחייכת בשביעות רצון ועיניה השחורות ננעלות על עיניי. החיוך נמחק מפניה וכף ידה מתקרבת אל פניי.

אני ממצמצת בבלבול כשהאצבע שלה מקיפה את העין שלי בעדינות והיא אומרת כמה מילים בספרדית בארשת פנים מודאגת.

אני מנענעת את ראשי בחוסר הבנה והיא נאנחת ומפנה לי את גבה. היא מרימה את הארגז ומגישה אותו לאחד הגברים. הוא מתיישב על סלע ונועץ בחיות מוטות ברזל ארוכים. אני עוקבת אחר תנועות ידיו, מהופנטת. הוא מסיים לשפד את הבשר ומניח אותו על מוטות מוצלבים שניצבים משני צידי המדורה הקטנה.

חבריי מתיישבים סביב המדורה הגדולה. מיגל ואנה מפטפטים עם המארחים שלנו בזמן שלילי משחקת עם התאומים. ריח הבשר מסחרר אותי ונראה שכולם ממתינים בציפייה להודעה שהארוחה מוכנה.

הצלחות עוברות מיד ליד, הילדים צוחקים ומשחקים יחד, צרפתית מתערבבת עם ספרדית ועם אנגלית. אני רוצה להישאר כאן לנצח.

לילי רוטנת כשאני ניגשת איתה למבנה הסמוך. אנחנו מסתבנות בזריזות ושוטפות את גופינו עם כמה בקבוקי מים וחוזרות לקבוצה. אני מתיישבת ליד אית'ן והוא מצמיד את אפו לצווארי ומרחרח אותי.

אחד המארחים מגיע עם כד חרס גדול ומוסר אותו לאית'ן.

"אנטולי, זכינו גם ביין!" הוא מציג את הכד בחיוך.

"אני אומר לך, אית'ן, אמרלד מצאה לנו גן עדן," אנטולי אומר בעיניים נוצצות. "למה אתה מחכה, תלגום ותעביר אותו לכאן."

אית'ן לוגם לגימה ארוכה ומעביר את הכד אליי. "קחי, יפהפייה," הוא לוחש לי, "בזכותך אנחנו יושבים כאן עכשיו. רק אל תגזימי."

אני לוגמת לגימה ארוכה מהיין המתוק־חריף ומשתעלת. אני לוגמת לגימה קטנה נוספת ומפלסת את דרכי בין המבטים הכמהים עד שאני מגיעה לאנטולי. אני מתיישבת על ברכיי מולו ומגישה לו את הכד.

"אמרלד, למה זכיתי בכבוד הזה?" הוא מחייך אליי במבט מופתע.

"האמנת בי."

הוא לוגם שתי לגימות ארוכות ומעביר את הכד לקלודין.

"אמרלד, אני תמיד אאמין בך," הוא משיב ברצינות ואז צועק לכל יושבי המדורה, "שתו מהר! אני צמא."

אני חוזרת למקומי לצד אית'ן והוא כורך את זרועו סביב כתפיי.

"אני מתנצל שפקפקתי בך."

"לא נורא, העיקר שאנחנו כאן עכשיו." אני מניחה את ראשי על כתפו, רגועה ומאושרת.

היין ממשיך לעבור בין כולם וגם הפעם אית'ן לא מדלג עליי. אני לוגמת לגימה קטנה ומעבירה הלאה. בסיבוב הרביעי החום כבר מציף את לחיי וסחרחורת נעימה אופפת אותי. קולות השיח מעורפלים מעט וצחוקם של הילדים לא נשמע. מבטי נודד אל המדורות הקטנות ואני מבחינה בגופים הקטנים ששרועים סביבן.

"איפה לילי?" אני מזדקפת בבהלה.

"היא הלכה לישון עם ג'ונתן ונטלי ליד המדורה הקטנה שלנו," הוא משיב ברוך.

"עם צמד האוהבים?" אני מחייכת חיוך עקום, "אתה חושב שזה בטוח?"

"אל תדאגי, ג'ונתן לא יעשה לידה שום דבר לא ראוי," הוא משיב ברצינות. "גם התאומים ישנים איתם."

אני מתרצה ונשענת עליו שוב, יודעת שברגע זה אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר.

המארחים שלנו מביאים את הגיטרות וקלודין ולורן מקפצות בהתלהבות.

פריטת המיתרים מלווה בקולות בס ענוגים. המוזיקה חודרת תחת עורי ומלהיטה את דמי. לא ידעתי כמה המוזיקה הייתה חסרה לי, ועכשיו אני לא מבינה איך הסתדרתי בלעדיה.

הפריטה הופכת קצבית יותר והצרפתיות קמות לרקוד.

"רגע," קלודין עוצרת אותן, "אם כבר מסיבה, אז בואו נתלבש בהתאם."

הן צווחות באושר ואני צוחקת.

הן מוציאות מהתיקים את השמלות שקיבלו מאנטולי והולכות להתלבש באחד המבנים. הן חוזרות נרגשות וזוכות לשריקות התפעלות מהמארחים שלנו.

"יפהפייה," אית'ן לוחש באוזני, "תלבשי את השמלה האדומה שלך."

"לא," אני נרעדת, "היא מקוללת."

"אין דבר שיכול להיות מקולל עלייך," הוא נושק ללחיי. "תלבשי את השמלה."

המראה החגיגי של הצרפתיות מדגיש את המראה הבלוי שלי ומסב לי תחושת נחיתות צורמת. אני מוציאה את השמלה שטמונה בתחתית התיק שלי, ניגשת למריה ומושכת את כף ידה. עיניה ניצתות בהתרגשות והיא שולפת מהתיק שלה את השמלה האפורה שקלודין בחרה עבורה.

אנחנו נכנסות למבנה שממנו יצאו הצרפתיות ומתלבשות במהירות.

השמלה שלי אדומה כצבע היין וצמודה עד כאב. המחשוף עמוק ואני מסדרת את החזה כך שיבלוט כמה שפחות.

"בואי," אני מושכת בזרועה לפני שאאבד את האומץ.

היא עוצרת אותי ומביטה בי בחיוך. אצבעותיה פורמות בעדינות את הקשרים בתלתלים שלי והיא מסדרת אותם על כתפיי.

"מאוד יפה," היא אומרת באנגלית במבטא כבד.

"גם את," אני מחייכת אליה ובוחנת אותה. יש לה גוף של אישה ופני חרסינה. היא יפהפייה. אני מתירה את רצועת הבד שאוספת את שערה והוא גולש עד מותניה.

היא צוחקת במבוכה ומשלבת את זרועה בשלי.

אנחנו יוצאות מהמבנה וקצב המוזיקה משתנה. אני עוצרת ועוצמת את עיניי.

"מרגריטה!" אני לוחשת לה, "את השיר הזה אני מכירה." אני מזיזה את ישבני באיטיות.

"סי, מרגריטה," היא מחייכת ומעודדת אותי להמשיך ללכת.

אחד הנגנים מפסיק לפרוט ושורק שריקת התפלאות ארוכה. השניים האחרים מרימים את ראשם, מחייכים, וברגע אחד השלושה חוזרים לנגן ולשיר.

המבט שלי נלכד בכחול עמוק נפעם. אני מרגישה מכושפת. הצלילים חודרים לתוכי והגוף שלי משווע לנוע לקצב שלהם. אני מרימה את הכד, לוגמת לגימה ארוכה מהיין ונעמדת מול מריה.

אנחנו נעות בתיאום מושלם לקצב הסלסה המהיר. האגן שלה זז בחושניות ושלי זז איתה. הידיים שלי נעות כלפי מעלה וכך גם שלה.

המחשבות שלי נודדות אל ערב אחר באי קסום, שבו שרה ואני מפזזות זו מול זו על רחבת הריקודים כאילו רק שתינו נמצאות שם. כאב חד מרעיד את ליבי ואני ממהרת להסיט מבט אל העוגן שלי. הוא מביט בי כאילו הוא לא מסוגל לראות שום דבר מלבדי.

אית'ן לוגם מהיין ונשען לאחור על מרפקיו. המבט שלו מעולם לא היה חודר יותר. אני מחייכת ומסמנת לו להצטרף אליי, אך ארשת פניו כמעט קפואה.

אני לא מצליחה להבין אם הוא כועס עליי, אבל מסרבת לשחרר את הכישוף. מריה אוחזת בכף ידי ומסובבת אותי במהירות. הסחרחורת מתגברת ואני מתנשפת בבלבול כשיד חזקה וגדולה לופתת את מותני ועוצרת אותי.

"בואי איתי," הקול העמוק לוחש בצרידות.

הלב שלי נוגח בחזי כשאית'ן מוביל אותי מחוץ לרחבה. שמיכה תלויה על הזרוע שלו ואני ממתינה שיסביר לי מה קורה. אנחנו מתרחקים מעט אך המוזיקה עדיין חזקה. אני מושכת בכף ידו והוא נעצר ומסתובב אליי.

"אתה כועס עליי?" אני שואלת בחשש.

לסתותיו נקפצות והוא לא משיב לי, רק ממשיך להוביל אותנו אל המבנה המרוחק ביותר. אני מתנשמת בכבדות מהשפעת היין החזק והריקודים, עדיין מבולבלת מהעיניים הכחולות הבוערות.

אני מציצה מעבר לכתפי במדורה הגדולה ונלכדת בעיני התכלת. הן מביטות היישר אליי.