ההחלטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההחלטה
מכר
מאות
עותקים
ההחלטה
מכר
מאות
עותקים

ההחלטה

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

בריטה בוהלר

בריטה בוהלר (ילידת פרייבורג שבגרמניה, 1960) למדה משפטים, פילוסופיה ומדעי המדינה, ומילאה תפקיד כעורכת דין בכמה מן המשפטים המדוברים ביותר בעשור החולף. מ-2007 ועד 2011 כיהנה כחברת הסנאט ההולנדי, ומאז 2012 היא משמשת כמרצה שלא מן המניין לעריכת דין באוניברסיטת אמסטרדם.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

תומס מאן הסופר הגרמני וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1929, מוצא עצמו ב-1936 בשוויץ, לאחר שלא מתירים לו לחזור לגרמניה. הוא יודע היטב כי איננו יכול עוד להמשיך לעמוד מן הצד, וכי עליו לצאת בפומבי נגד המשטר הנאצי.
בנו קלאוס וביתו אריקה, אינם נותנים לו מנוחה בעניין זה, ולאחר היסוס ממושך ואינספור גרסאות, הוא מוסר לפרסום בעיתון מכתב גלוי בגנות המשטר הנאצי, אבל בצאתו ממערכת העיתון גוברים בו החששות והוא מורה לעכב את הפרסום.
לא לחייו הוא חושש, שכן הוא כבר מחוץ לגרמניה. הוא לא רוצה לסכן את המוציא לאור היהודי שלו. מחריד אותו גם החשש שספריו ייאסרו לפרסום ויישרפו, ומזעזעת אותו האפשרות שהגסטפו יפשוט על ביתו במינכן ויחרים את כל כתבי היד, המכתבים והיומנים האישיים שלו שנותרו שם.

המחברת בריטה בוהלר מלווה את מאן באותן שלוש יממות שבהן עליו להחליט אם לפרסם את המכתב או לגנזו. ביצירתה "ההחלטה" הסתמכה על יומניו של תומאס מאן והחייתה את ייסורי ההחלטה ברגע ההיסטורי הטעון.

פרק ראשון

1
 
סוף־סוף! לאחר שלוש שנות התלבטות עשה את הדבר המתבקש. הוא תולה את מקל ההליכה על זרועו ויורד לאִטו במדרגות רחבות הידיים. ביום שני יופיע המכתב בעיתון. הוקעה פומבית של המשטר, וגם של גרמניה. אֶריקה תהיה גאה בו. גאה שהקוסם מילא את תפקידו כראוי. הוא שעה למצפונו ולאמונתו, לאמונה העמוקה - כך כתוב במכתב - שלא תצמח כל תועלת מהמשטר הגרמני הנוכחי, לא לגרמניה ולא לעולם כולו.
בדרכו הוא נתקל בשני עורכים, הם עולים כמעט בריצה, שתי מדרגות בכל צעד. לצעיר שבהם תחוב עיפרון מאחורי האוזן, הוא לובש חליפה מקומטת ועניבתו שמוטה. הוא משוחח עם עמיתו המבוגר בנימת שכנוע ובתנועות ידיים פרועות. השניים חולפים לידו, הצעיר כמעט נוגע במרפקו. הם מדיפים ריח של נייר לח.
הוא צמא, יבש לו בפה. אנשי המערכת יכלו להציע לו לכל הפחות ספל תה. הוא נעצר לרגע. אולי כדאי שיחזור על עקבותיו ויבקש כוס מים? הוא רואה את השעה באורלוגין שבאולם הכניסה ומחליט שלא לבזבז זמן נוסף. הביקור במערכת התארך הרבה מעבר למצופה, וקטיה בוודאי כבר שואלת את עצמה מה מעכב אותו זמן רב כל־כך.
הוא חוצה את אולם הכניסה, הפעם בצעדים מהירים והחלטיים. הוא נד בראשו לפקידת הקבלה הבלונדית, הוא רוצה להודות לה על הטרחה, אבל היא מעלעלת במגזין ולא שמה לב אליו. הוא מקיש בלשונו במורת רוח וחולף על פניה אל היציאה.
כשהדלת הכבדה נסגרת מאחוריו בנקישה עמומה, הוא מתכווץ בעל כורחו. "החבילה התפרקה," הוא ממלמל. הוא שואף שאיפה עמוקה ואומר נחרצות: "מוטב כך."
הוא נעמד על מפתן הבניין כדי ללבוש את כפפותיו ולכפתר את מעילו. לפגישה עם קוֹרוֹדי בחר ללבוש את מעיל החורף החדש עם צווארון הפרווה האפור כהה, הגם שמזג האוויר בעצם חמים מדַי לכך. ההתחממות הפתאומית המלווה ברוח יבשה לא נוחה לו. כשקם הבוקר חש סחרחורת, הוא נאלץ להיאחז במסעד המיטה, לעמוד רגעים אחדים ליד החלון הפתוח ולנשום עמוק עד ששוב התייצב קצב פעימות לבו.
מכונית שחורה עוברת לידו בצפירה קולנית, מים ניתזים לכל עבר. הוא חומק משלולית גדולה וחוצה את הכביש. הוא שונא את מזג האוויר העכור הזה, את הימים האפלים שבהם גם בצהרי היום נאלצים לעבוד באור חשמלי. החורף הוא לא העונה שלו. כמה טוב היה אילו יכול להזדחל לתוך מחילה בנובמבר, כשהימים מתקצרים והעננות הכבדה מגבילה את הראות. אילו יכול להתכרבל כמו קיפוד או מרמיטה על כר רך של סיבי קנבוס ועשב, ולהתעורר רק באביב.
מכל חודשי החורף רק דצמבר הוא לרוחו. חג המולד! חג ילדות, אושר ילדות. מדי שנה בשנה הוא מצפה בקוצר רוח לחג האהוב עליו מכול, והוא מוכן להשלים עם מזג האוויר הסגרירי והאפלולית. אפילו בנכר לא איבד חג המולד את זוהרו. את זה הם לא יכלו לקחת ממנו, המנוולים בברלין. אף־על־פי שימי החג בביתו במינכן היו כמובן יפים שבעתיים.
מדי שנה, לקראת חג המולד, היה הפרוזדור לובש חג. מבעוד מועד היה מוצב עץ אשוח במרכזו, עץ מרשים וכהה, שצמרתו התנשאה עד לתקרה. קטיה קנתה את העץ תמיד בעצמה, היא סברה שאין להטיל את המשימה הזאת על המשרתים.
היא הייתה מעלה מהמרתף את הקישוטים לחג, ושניהם יחד היו מקשטים את העץ. הוא היה שורק נעימות של חג המולד ומתמוגג לקראת היום הבא. על הענפים התחתונים נתלו ארבעה כדורי בד גדולים, אדום, כחול, ירוק ולבן. קטיה קנתה אותם כשאֶריקה החלה ללכת, "כדי שתוכל לגעת בהם," אמרה אז, שכן כדורי הזכוכית היו מסוכנים מדַי, הילדה יכלה לשבור את הזכוכית ולהיפצע. כדורי הזכוכית נתלו על הענפים הגבוהים יותר. וכך הם נהגו גם כשהילדים כבר גדלו. כשכל הכדורים נתלו על העץ, נשזרו סביבו המחרוזות הכסופות דמויות השלג, והודקו הכנים הזעירים שנועדו להחזיק את הנרות האדומים. אחרון אחרון חביב הוצב המלאך המוזהב על צמרת העץ.
בערב חג המולד ישבה קטיה עם הילדים בחדר העבודה החשוך. הם שרו שירי חג המולד והמתינו שידליק את הנרות. וכשפתח את הדלת הכפולה פרצו הילדים בקריאות "הו" ו"אה". הם רצו מהחדר החשוך אל הפרוזדור המואר והתייצבו ליד השולחן הסמוך לעץ, העמוס חבילות ססגוניות ומיני ממתקים. לכולם היו מתנות, גם למשרתים. איש לא נשכח.
וכמה יפה היה הבוקר שלמחרת, כשיצא מחדרו בשעה מוקדמת וניחוח עץ האשוח בא לקראתו בעודו יורד במדרגות. כולם עדיין ישנו, הבית היה שקט, ובשומת האשוח ליוותה אותו עד שנכנס לחדר העבודה וסגר את הדלת.
חגיגות סילבסטר, לעומת זאת, מעולם לא ריגשו אותו. בערב השנה החדשה הוא לרוב הולך לישון לפני חצות. ההילולה של חילופי השנה מאוסה בעיניו. מה הטעם בכוונות טובות שממילא לא יקוימו, ובנבואות על דברים שלעולם לא יתגשמו? כל שנה חדשה מלווה שוב ושוב באותם קשיים ומאבקים.
הוא חוצה את רחוב שילר, חולף על פני בית האופרה ומהסס לרגע. ההליכה דרך אוּטוֹקֵיי קצרה יותר, אבל הוא רוצה ללכת לאורך שפת אגם ציריך. הוא מאיץ את צעדיו ופונה לכיוון הטיילת.

בריטה בוהלר

בריטה בוהלר (ילידת פרייבורג שבגרמניה, 1960) למדה משפטים, פילוסופיה ומדעי המדינה, ומילאה תפקיד כעורכת דין בכמה מן המשפטים המדוברים ביותר בעשור החולף. מ-2007 ועד 2011 כיהנה כחברת הסנאט ההולנדי, ומאז 2012 היא משמשת כמרצה שלא מן המניין לעריכת דין באוניברסיטת אמסטרדם.

סקירות וביקורות

ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה 'ההחלטה' של בריטה בוהלר מיטיב ללכוד את הלך הרוח של גיבור הספר, הסופר תומס מאן כבר יצא לי לשמוע לא פעם שתומס מאן מובא כדוגמה לספרות איטית ולעיתים משעממת בהתפלספויותיה; פעם אחת אפילו כדוגמה למכובדות קונטיננטלית כבדה ומיושנת בהשוואה לשריריות ולפעלתנות של הספרות האמריקאית. ואכן, יש משהו איטי ומיושב בתומס מאן. אבל האיפוק המאני - ותומס מאן, בשבילי, הוא שני רק לפרוסט מבין המודרניסטים, כלומר, משמעותי יותר מקפקא וג'ויס ומוסיל - מתעתע. למעשה, האיפוק עצמו הוא גם הנושא הגדול של מאן. זוהי אותה איטיות ויישוב הדעת של מי שיודע שהוא נמצא על פי גייזר לוחש המאיים להתפרץ בכל רגע; אותה מנומנמות לכאורה של מי שמנסה באופן הרואי להכיל את תשוקות הארוס, המוות והתוקפנות שלו; אותה יסודיות של מי שיודע שאם לא ישליט סדר, התוהו ישוב לעולם; אותה פלגמטיות כביכול של מי שיצריו סואנים בתוכו והוא עמל לרסנם. הספרות של מאן עצמה היא ניסיון מוצלח ליצור צורה ולהעניק סדר לכוחות הכאוטיים הגועשים בנפש. ובזה הכוח האדיר שלה - השלווה שהיא מעניקה לקורא. תומס מאן הוא-הוא התרבות, זו שעל פי פרויד, בן זמנו, היא שברירית ושרויה "בלי נחת‭."‬

לכן האיטיות והיסודיות של 'ההחלטה' הולמות כל כך את נושאה. בריטה בוהלר, סופרת הולנדית ילידת גרמניה, כתבה ספר שמבוסס על עובדות היסטוריות וביוגרפיות, בהסתמך על יומניו של תומס מאן ‭ .1936-מ‬ באותם ימים כתב מאן, שהיגר לשווייץ אחרי עליית הנאצים לשלטון, מכתב פומבי לעיתון ובו נתן גט כריתות לגרמניה מולדתו בהנהגתו של היטלר. מאן, שזכה בנובל כבר ‭ 1929-ב‬ )אחרי 'בית ‭ ,'בודנברוק‬ 'מוות בוונציה' ו'הר ‭ ,)'הקסמים‬ הוא בכיר הסופרים הגרמנים באותה עת, והמכתב יעשה מן הסתם רושם רב ‭ "(‬היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה‭,"‬ מכריז מאן במשפט המצמרר ביותר בספר‭.)‬ אנחנו מתלווים אליו בימים שבין מסירת המכתב לעורך העיתון השווייצרי לבין נתינת האישור הסופי לפרסומו. מאן מתלבט ומתחבט - הרי התרבות הגרמנית היא מולדתו - ובו בזמן ממשיך בשגרת חייו הקפדנית: כתיבה, טיולים קצרים בטבע עם כלבו, ארוחות קבועות במועדן, ראיונות עם עיתונאים, שיחות קצרות עם אשתו. יש כאן דרמה גדולה שמכוסה בשגרה קפדנית ‭ "(‬הוא מתיישב על המיטה כדי לנעול את נעליו‭...‬ הוא הופך את הנעל השמאלית בידו ובוחן אותה לנגד האור. עור הנעל נראה מעט דהוי. קטיה עוד לא קמה, אולי יצחצח את נעליו לפני ארוחת הבוקר‭)"?‬ זו, כאמור, תמצית המאבק של תומס מאן: השלטת סדר על פני תהום.

בוהלר חודרת באופן יסודי ללבטי הסופר הגדול בתקופה גורלית, הופכת שוב ושוב ב"בעד" וב"נגד‭,"‬ ובכך ממחישה היטב את הרתיעה של מאן מפעולות תזזיתיות - אולי דווקא מפני שבמעמקי הנפש, שמאן מודע להם, יש אצלו נטייה לקיצוניות ולתזזיתיות ‭ "(‬ריטואל החזרה היומית על פעולות‭...‬ כמה משעמם וזעיר-בורגני נשמע הסדר הזה ‭ ...‬ אבל המאבק בכאוס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מקיומו. ההקפדה על קצב קבוע, כזה שמספק מסגרת לחיים, היא הדרך היחידה לגבור על הכאוס‭.)"‬ במרוצת ימים אלה מאן נזכר גם בטעות החמורה של חייו, כשהתמכר לרגע להילולת מלחמת העולם הראשונה ופירסם מסה שצידדה במלחמה. "כתיבה מגויסת, כך הגדיר את ספרו. 'לא עוד‭'!‬ נשבע לימים. זו הייתה כתיבה חסרת תועלת ואווילית. ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה‭."‬

ב'מחברת ‭ ,'הזהב‬ יצירתה הגדולה של דוריס לסינג ‭ ,1962-מ‬ כותבת הגיבורה-הסופרת בקנאה, שתומס מאן הוא אחרון הסופרים הגדולים שמבטא ביצירתו עולם הגותי אינדיבידואלי, שאינו כפוף לפוליטיקה כזו או אחרת, שאינו "מגויס‭."‬ ובאמת, הדרמה הגדולה שמוצגת ‭ ,'ההחלטה'ב‬ באופן כמעט מנומנם )במכוון‭,)‬ מועצמת בדיוק משום שמאן ראה את עצמו סופר א-פוליטי. והנה הוא נתבע על ידי הכוחות ההיסטוריים הגדולים לנקוט עמדה פוליטית ברורה. ונרתע מכך. אבל בסופו של דבר מאן נוקט עמדה, כי הרי הנאציזם ביטא את הכוחות שבהם נאבק בכתיבתו כל חייו: התפרעות האיד התוקפני, תשוקת המוות שעולה מהתהומות ומציפה את העולם, שבריריות הציביליזציה - ובייחוד כל התופעות האלה בהיסטוריה ובתרבות הגרמנית.

מאן הוא אמן שנמצא בשליטה, ואילו היטלר הוא אמן שיצא משליטה, כלומר עבר לשלוט באחרים. "היטלר, המכשף שצד את לב העם, אינו אלא גיבור וגנריאני שנקלע לפוליטיקה‭,"‬ כותבת בוהלר ממוחו של תומס מאן. "ביצוע וגנריאני, אבל ברמה נחותה‭."‬ בהקשר ההיסטורי שמאן מצא את עצמו פועל בתוכו, כתיבתו הייתה בסופו של דבר הכתיבה הפוליטית המעמיקה ביותר.

3 רומנים של תומס מאן:
בית בודנברוק ‭ 1901 <‬
הר הקסמים ‭ 1924 <‬
יוסף ואחיו ‭ 1933 < ‬

בתמונה: בול גרמני ‭ 1978-מ‬עם דיוקנו של תומס מאן
אריק גלסנר 7 לילות 12/06/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה 'ההחלטה' של בריטה בוהלר מיטיב ללכוד את הלך הרוח של גיבור הספר, הסופר תומס מאן כבר יצא לי לשמוע לא פעם שתומס מאן מובא כדוגמה לספרות איטית ולעיתים משעממת בהתפלספויותיה; פעם אחת אפילו כדוגמה למכובדות קונטיננטלית כבדה ומיושנת בהשוואה לשריריות ולפעלתנות של הספרות האמריקאית. ואכן, יש משהו איטי ומיושב בתומס מאן. אבל האיפוק המאני - ותומס מאן, בשבילי, הוא שני רק לפרוסט מבין המודרניסטים, כלומר, משמעותי יותר מקפקא וג'ויס ומוסיל - מתעתע. למעשה, האיפוק עצמו הוא גם הנושא הגדול של מאן. זוהי אותה איטיות ויישוב הדעת של מי שיודע שהוא נמצא על פי גייזר לוחש המאיים להתפרץ בכל רגע; אותה מנומנמות לכאורה של מי שמנסה באופן הרואי להכיל את תשוקות הארוס, המוות והתוקפנות שלו; אותה יסודיות של מי שיודע שאם לא ישליט סדר, התוהו ישוב לעולם; אותה פלגמטיות כביכול של מי שיצריו סואנים בתוכו והוא עמל לרסנם. הספרות של מאן עצמה היא ניסיון מוצלח ליצור צורה ולהעניק סדר לכוחות הכאוטיים הגועשים בנפש. ובזה הכוח האדיר שלה - השלווה שהיא מעניקה לקורא. תומס מאן הוא-הוא התרבות, זו שעל פי פרויד, בן זמנו, היא שברירית ושרויה "בלי נחת‭."‬

לכן האיטיות והיסודיות של 'ההחלטה' הולמות כל כך את נושאה. בריטה בוהלר, סופרת הולנדית ילידת גרמניה, כתבה ספר שמבוסס על עובדות היסטוריות וביוגרפיות, בהסתמך על יומניו של תומס מאן ‭ .1936-מ‬ באותם ימים כתב מאן, שהיגר לשווייץ אחרי עליית הנאצים לשלטון, מכתב פומבי לעיתון ובו נתן גט כריתות לגרמניה מולדתו בהנהגתו של היטלר. מאן, שזכה בנובל כבר ‭ 1929-ב‬ )אחרי 'בית ‭ ,'בודנברוק‬ 'מוות בוונציה' ו'הר ‭ ,)'הקסמים‬ הוא בכיר הסופרים הגרמנים באותה עת, והמכתב יעשה מן הסתם רושם רב ‭ "(‬היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה‭,"‬ מכריז מאן במשפט המצמרר ביותר בספר‭.)‬ אנחנו מתלווים אליו בימים שבין מסירת המכתב לעורך העיתון השווייצרי לבין נתינת האישור הסופי לפרסומו. מאן מתלבט ומתחבט - הרי התרבות הגרמנית היא מולדתו - ובו בזמן ממשיך בשגרת חייו הקפדנית: כתיבה, טיולים קצרים בטבע עם כלבו, ארוחות קבועות במועדן, ראיונות עם עיתונאים, שיחות קצרות עם אשתו. יש כאן דרמה גדולה שמכוסה בשגרה קפדנית ‭ "(‬הוא מתיישב על המיטה כדי לנעול את נעליו‭...‬ הוא הופך את הנעל השמאלית בידו ובוחן אותה לנגד האור. עור הנעל נראה מעט דהוי. קטיה עוד לא קמה, אולי יצחצח את נעליו לפני ארוחת הבוקר‭)"?‬ זו, כאמור, תמצית המאבק של תומס מאן: השלטת סדר על פני תהום.

בוהלר חודרת באופן יסודי ללבטי הסופר הגדול בתקופה גורלית, הופכת שוב ושוב ב"בעד" וב"נגד‭,"‬ ובכך ממחישה היטב את הרתיעה של מאן מפעולות תזזיתיות - אולי דווקא מפני שבמעמקי הנפש, שמאן מודע להם, יש אצלו נטייה לקיצוניות ולתזזיתיות ‭ "(‬ריטואל החזרה היומית על פעולות‭...‬ כמה משעמם וזעיר-בורגני נשמע הסדר הזה ‭ ...‬ אבל המאבק בכאוס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מקיומו. ההקפדה על קצב קבוע, כזה שמספק מסגרת לחיים, היא הדרך היחידה לגבור על הכאוס‭.)"‬ במרוצת ימים אלה מאן נזכר גם בטעות החמורה של חייו, כשהתמכר לרגע להילולת מלחמת העולם הראשונה ופירסם מסה שצידדה במלחמה. "כתיבה מגויסת, כך הגדיר את ספרו. 'לא עוד‭'!‬ נשבע לימים. זו הייתה כתיבה חסרת תועלת ואווילית. ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה‭."‬

ב'מחברת ‭ ,'הזהב‬ יצירתה הגדולה של דוריס לסינג ‭ ,1962-מ‬ כותבת הגיבורה-הסופרת בקנאה, שתומס מאן הוא אחרון הסופרים הגדולים שמבטא ביצירתו עולם הגותי אינדיבידואלי, שאינו כפוף לפוליטיקה כזו או אחרת, שאינו "מגויס‭."‬ ובאמת, הדרמה הגדולה שמוצגת ‭ ,'ההחלטה'ב‬ באופן כמעט מנומנם )במכוון‭,)‬ מועצמת בדיוק משום שמאן ראה את עצמו סופר א-פוליטי. והנה הוא נתבע על ידי הכוחות ההיסטוריים הגדולים לנקוט עמדה פוליטית ברורה. ונרתע מכך. אבל בסופו של דבר מאן נוקט עמדה, כי הרי הנאציזם ביטא את הכוחות שבהם נאבק בכתיבתו כל חייו: התפרעות האיד התוקפני, תשוקת המוות שעולה מהתהומות ומציפה את העולם, שבריריות הציביליזציה - ובייחוד כל התופעות האלה בהיסטוריה ובתרבות הגרמנית.

מאן הוא אמן שנמצא בשליטה, ואילו היטלר הוא אמן שיצא משליטה, כלומר עבר לשלוט באחרים. "היטלר, המכשף שצד את לב העם, אינו אלא גיבור וגנריאני שנקלע לפוליטיקה‭,"‬ כותבת בוהלר ממוחו של תומס מאן. "ביצוע וגנריאני, אבל ברמה נחותה‭."‬ בהקשר ההיסטורי שמאן מצא את עצמו פועל בתוכו, כתיבתו הייתה בסופו של דבר הכתיבה הפוליטית המעמיקה ביותר.

3 רומנים של תומס מאן:
בית בודנברוק ‭ 1901 <‬
הר הקסמים ‭ 1924 <‬
יוסף ואחיו ‭ 1933 < ‬

בתמונה: בול גרמני ‭ 1978-מ‬עם דיוקנו של תומס מאן
אריק גלסנר 7 לילות 12/06/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
ההחלטה בריטה בוהלר

1
 
סוף־סוף! לאחר שלוש שנות התלבטות עשה את הדבר המתבקש. הוא תולה את מקל ההליכה על זרועו ויורד לאִטו במדרגות רחבות הידיים. ביום שני יופיע המכתב בעיתון. הוקעה פומבית של המשטר, וגם של גרמניה. אֶריקה תהיה גאה בו. גאה שהקוסם מילא את תפקידו כראוי. הוא שעה למצפונו ולאמונתו, לאמונה העמוקה - כך כתוב במכתב - שלא תצמח כל תועלת מהמשטר הגרמני הנוכחי, לא לגרמניה ולא לעולם כולו.
בדרכו הוא נתקל בשני עורכים, הם עולים כמעט בריצה, שתי מדרגות בכל צעד. לצעיר שבהם תחוב עיפרון מאחורי האוזן, הוא לובש חליפה מקומטת ועניבתו שמוטה. הוא משוחח עם עמיתו המבוגר בנימת שכנוע ובתנועות ידיים פרועות. השניים חולפים לידו, הצעיר כמעט נוגע במרפקו. הם מדיפים ריח של נייר לח.
הוא צמא, יבש לו בפה. אנשי המערכת יכלו להציע לו לכל הפחות ספל תה. הוא נעצר לרגע. אולי כדאי שיחזור על עקבותיו ויבקש כוס מים? הוא רואה את השעה באורלוגין שבאולם הכניסה ומחליט שלא לבזבז זמן נוסף. הביקור במערכת התארך הרבה מעבר למצופה, וקטיה בוודאי כבר שואלת את עצמה מה מעכב אותו זמן רב כל־כך.
הוא חוצה את אולם הכניסה, הפעם בצעדים מהירים והחלטיים. הוא נד בראשו לפקידת הקבלה הבלונדית, הוא רוצה להודות לה על הטרחה, אבל היא מעלעלת במגזין ולא שמה לב אליו. הוא מקיש בלשונו במורת רוח וחולף על פניה אל היציאה.
כשהדלת הכבדה נסגרת מאחוריו בנקישה עמומה, הוא מתכווץ בעל כורחו. "החבילה התפרקה," הוא ממלמל. הוא שואף שאיפה עמוקה ואומר נחרצות: "מוטב כך."
הוא נעמד על מפתן הבניין כדי ללבוש את כפפותיו ולכפתר את מעילו. לפגישה עם קוֹרוֹדי בחר ללבוש את מעיל החורף החדש עם צווארון הפרווה האפור כהה, הגם שמזג האוויר בעצם חמים מדַי לכך. ההתחממות הפתאומית המלווה ברוח יבשה לא נוחה לו. כשקם הבוקר חש סחרחורת, הוא נאלץ להיאחז במסעד המיטה, לעמוד רגעים אחדים ליד החלון הפתוח ולנשום עמוק עד ששוב התייצב קצב פעימות לבו.
מכונית שחורה עוברת לידו בצפירה קולנית, מים ניתזים לכל עבר. הוא חומק משלולית גדולה וחוצה את הכביש. הוא שונא את מזג האוויר העכור הזה, את הימים האפלים שבהם גם בצהרי היום נאלצים לעבוד באור חשמלי. החורף הוא לא העונה שלו. כמה טוב היה אילו יכול להזדחל לתוך מחילה בנובמבר, כשהימים מתקצרים והעננות הכבדה מגבילה את הראות. אילו יכול להתכרבל כמו קיפוד או מרמיטה על כר רך של סיבי קנבוס ועשב, ולהתעורר רק באביב.
מכל חודשי החורף רק דצמבר הוא לרוחו. חג המולד! חג ילדות, אושר ילדות. מדי שנה בשנה הוא מצפה בקוצר רוח לחג האהוב עליו מכול, והוא מוכן להשלים עם מזג האוויר הסגרירי והאפלולית. אפילו בנכר לא איבד חג המולד את זוהרו. את זה הם לא יכלו לקחת ממנו, המנוולים בברלין. אף־על־פי שימי החג בביתו במינכן היו כמובן יפים שבעתיים.
מדי שנה, לקראת חג המולד, היה הפרוזדור לובש חג. מבעוד מועד היה מוצב עץ אשוח במרכזו, עץ מרשים וכהה, שצמרתו התנשאה עד לתקרה. קטיה קנתה את העץ תמיד בעצמה, היא סברה שאין להטיל את המשימה הזאת על המשרתים.
היא הייתה מעלה מהמרתף את הקישוטים לחג, ושניהם יחד היו מקשטים את העץ. הוא היה שורק נעימות של חג המולד ומתמוגג לקראת היום הבא. על הענפים התחתונים נתלו ארבעה כדורי בד גדולים, אדום, כחול, ירוק ולבן. קטיה קנתה אותם כשאֶריקה החלה ללכת, "כדי שתוכל לגעת בהם," אמרה אז, שכן כדורי הזכוכית היו מסוכנים מדַי, הילדה יכלה לשבור את הזכוכית ולהיפצע. כדורי הזכוכית נתלו על הענפים הגבוהים יותר. וכך הם נהגו גם כשהילדים כבר גדלו. כשכל הכדורים נתלו על העץ, נשזרו סביבו המחרוזות הכסופות דמויות השלג, והודקו הכנים הזעירים שנועדו להחזיק את הנרות האדומים. אחרון אחרון חביב הוצב המלאך המוזהב על צמרת העץ.
בערב חג המולד ישבה קטיה עם הילדים בחדר העבודה החשוך. הם שרו שירי חג המולד והמתינו שידליק את הנרות. וכשפתח את הדלת הכפולה פרצו הילדים בקריאות "הו" ו"אה". הם רצו מהחדר החשוך אל הפרוזדור המואר והתייצבו ליד השולחן הסמוך לעץ, העמוס חבילות ססגוניות ומיני ממתקים. לכולם היו מתנות, גם למשרתים. איש לא נשכח.
וכמה יפה היה הבוקר שלמחרת, כשיצא מחדרו בשעה מוקדמת וניחוח עץ האשוח בא לקראתו בעודו יורד במדרגות. כולם עדיין ישנו, הבית היה שקט, ובשומת האשוח ליוותה אותו עד שנכנס לחדר העבודה וסגר את הדלת.
חגיגות סילבסטר, לעומת זאת, מעולם לא ריגשו אותו. בערב השנה החדשה הוא לרוב הולך לישון לפני חצות. ההילולה של חילופי השנה מאוסה בעיניו. מה הטעם בכוונות טובות שממילא לא יקוימו, ובנבואות על דברים שלעולם לא יתגשמו? כל שנה חדשה מלווה שוב ושוב באותם קשיים ומאבקים.
הוא חוצה את רחוב שילר, חולף על פני בית האופרה ומהסס לרגע. ההליכה דרך אוּטוֹקֵיי קצרה יותר, אבל הוא רוצה ללכת לאורך שפת אגם ציריך. הוא מאיץ את צעדיו ופונה לכיוון הטיילת.