דם ואפר 5 - נשמת אפר ודם - חלק ב'

גברת ווילה קולינס 

לא ידעתי אם לצחוק או לצעוק.

הבתולה השובבה התגנבה שוב החוצה, וידעתי זאת רק משום שנכנסתי לחדרה לאחר שדפקתי בדלת ולא היה מענה. השתעממתי. ויקטר לא היה בסביבה, וזו הייתה הזדמנות מושלמת להתקרב אליה. אבל חדרה היה ריק.

חשדותיי בנוגע לדלת ליד החלונות התבררו כמדויקים. היא הובילה לחדר מדרגות מאובק ומלא בקורי עכביש, שנראה כאילו הוא עומד להתפורר בכל רגע.

הנחתי שהיא תצא משטח הטירה דרך החלק השבור של החומה הפנימית, ולאחר מכן תחצה את חורשת ווישר לכיוון המקום שאליו היא תכננה ללכת. אכן צדקתי. השגתי אותה בדיוק כשהיא יצאה מהיער.

לא עצרתי אותה, וללא ספק זה הפך אותי לשומר גרוע. תהיתי אם איבדתי את שפיותי, כי קיבלתי הזדמנות מצוינת נוספת לברוח איתה, ולא ניצלתי אותה.

אבל זה דרש ממני ליצור קשר עם קירן. לא יכולתי לעשות את זה במהירות הדרושה, ועדיין היינו צריכים לעבור את ה'מעלה' המאוישת במלואה.

חוץ מזה, הייתי סקרן לדעת מה היא זממה. ייתכן שהיא הייתה בדרכה ל'פנינה האדומה', להיפגש עם מישהו? לא חשבתי שזה המצב.

איבדתי אותה לרגע כשהיא נכנסה לרחובות ההומים, ולקח לי זמן רב מדי לאתר שוב את ריחה, ליד האתנאום.

היא התגנבה לספרייה העירונית, וזה היה חמוד מאוד... עד שהבנתי שגם כדי ללכת למקום לא מזיק כמו האתנאום, היא נאלצת להתגנב החוצה. אלה היו חייה. ריחמתי עליה.

עד שהרמתי את המבט וראיתי אותה עומדת על אדן חלון שפנה אל החורשה, גבוה מדי מעל האדמה הקשה מאוד. לא יכולתי להרשות לעצמי לנסות להבין מה, לעזאזל, היא עושה כשנכנסתי לאתנאום. היו ריחות רבים, מסדרונות וגרמי מדרגות בדרך לקומה שניחשתי שבה היא נמצאת. בסופו של דבר איתרתי את ישבנה המקסים - הייתי בטוח שהוא כזה - בחדר פרטי וקריר למדי, למרות החום בחללים האחרים. התמקדתי בחלון הפתוח.

זה היה הרגע שבו כל ההומור שלי נעלם.

וידאתי שהדלת לחדר הפרטי נעולה והתקדמתי לכיוון החלון הארור.

"את עדיין שם בחוץ, נסיכה?" קראתי. "או שאולי נפלת אל מותך? הנחתי שאת בחדר שלך," הנחתי את ידיי על אדן החלון. "כמו שהיית אמורה להיות. ולא על בליטת אבן, כמה עשרות מטרים באוויר, מסיבות שאני לא קרוב להתחיל להבין, אבל מת לדעת מהן."

"לעזאזל," היא לחשה.

נאבקתי בחיוך והזכרתי לעצמי שאני כועס עליה. בצדק. היא סיכנה את חייה - ואת התוכניות שלי. רכנתי החוצה מהחלון והבטתי ימינה. היא עמדה צמודה לקיר האבן וחיבקה ספר אל החזה שלה. הרמתי גבה.

"היי," היא צייצה.

זה כל מה שהיה לה לומר? "תיכנסי."

היא לא זזה. נאנחתי והושטתי יד. בשם האלים, אם הייתי צריך לטפס החוצה... "עכשיו."

"יכולת לומר בבקשה."

עיניי הצטמצמו. "יש המון דברים שיכולתי לומר, ואת צריכה להיות אסירת תודה שבחרתי לשמור אותם לעצמי."

"מה שתגיד," היא מלמלה. "תתרחק."

חיכיתי. רציתי להחזיק את ידה רק כדי להיות בטוח שהיא לא תחליק ותיפול אל מותה, אבל כשהיא לא אחזה בידי המושטת, בלעתי שורה של קללות וצעדתי לאחור. "אם את נופלת, את תהיי ממש בצרות."

"אם אפול, אמות," היא התבדחה. "אז אני לא בטוחה כל־כך שאהיה בצרות."

"פופי," נבחתי.

שנייה לאחר מכן הופיע בחלון פלג גופה התחתון העטוף גלימה. היא אחזה בחלקו העליון והתכופפה. אחר כך התחילה לשחרר את אחיזתה-

זינקתי קדימה וכרכתי זרוע סביב מותניה. ריחה המתוק והרענן אפף אותי כשמשכתי אותה פנימה. גופה נלחץ אליי כשהורדתי את רגליה לרצפה. השארתי את זרועי כרוכה סביבה ושלחתי יד לחלק האחורי של הברדס שלה. אם רציתי לצעוק עליה, הייתי צריך לעשות זאת כשאני מביט בפניה ולא בצל חסר תחתית.

"אַל-"

משכתי את הברדס מפניה, והן נחשפו באופן חלקי. אכזבה שטפה אותי, אבל המראה שנגלה לעיניי היה עדיף על הרעלה. "מסכה." הבטתי בקווצות השיער המשיי שהשתחררו מצמתה ונפלו על לחְיה. "זה מזכיר לי נשכחות."

לחייה האדימו, והיא ניסתה להשתחרר מאחיזתי, אך ללא הועיל. "אני מבינה שאתה כנראה כועס-"

"כנראה?" צחקתי.

"אוקיי. אתה כועס בוודאות," היא תיקנה. "אבל אני יכולה להסביר."

"אני ממש מקווה שאת יכולה, כי יש לי המון שאלות. נתחיל בשאלה איך יצאת מהחדר," אמרתי, אף על פי שידעתי בדיוק איך. רציתי שהיא תודה בזה. "ונסיים בשאלה למה, בשם כל האלים, היית על מדף אבן מחוץ לחלון?"

סנטרה העקשני התרומם. "אתה יכול לשחרר אותי."

"אני יכול, אבל לא יודע אם כדאי לי. אולי תעשי משהו הרסני יותר מטיפוס על מדף אבן שאינו רחב יותר מחצי מטר."

עיניה הצטמצמו מאחורי המסכה הלבנה. "לא נפלתי."

"זה משפר את המצב איכשהו?"

"לא אמרתי את זה. פשוט ציינתי שהסיטואציה הייתה לגמרי תחת שליטה."

נראה שהיא באמת חשבה שהמצב היה בשליטה. מצמצתי וצחקתי כשנימת השעשוע חזרה אליי. "הסיטואציה הייתה לגמרי תחת שליטה? אני לא רוצה לראות מה קורה כשהיא לא."

למען האמת, הייתי נהנה להיות עד לכך, כפי הנראה.

צמרמורת חלפה בה. כמעט פספסתי את זה, אבל הגלימה נפתחה, ומה שהיא לבשה מתחתיה לא היה עבה במיוחד. בשם כל האלים, קיוויתי שזו לא שוב כתונת לילה ארורה. או אולי קיוויתי שכן.

היא התפתלה בניסיון נוסף להשתחרר. זה לא עבד ורק קירב אליי את פלג גופה התחתון. סיננתי קללה כשבטנה הרכה נגעה בעצמות האגן שלי, וזרם חד ופועם של תשוקה נורה בתוכי.

פופי קפאה וקצב נשימותיה התגבר. לא העזתי לזוז כשעמדנו שם, גופינו צמודים זה לזה. היא הטתה את ראשה לאחור באיטיות, ועיניה הירוקות התבוננו בעיניי. שאפתי עמוקות, וריחה החזק הציף את נחיריי. פאק. ליבי הארור בעט חזק בכלוב הצלעות שלי בתגובה.

מאה דברים שונים עברו לי בראש כשבהיתי בה וחיכיתי שהיא תנסה להתרחק שוב. אבל זה לא קרה. המשיכה שלה אליי שלטה בה, וידעתי שזה דבר טוב. יכולתי להשתמש בזה כדי לזכות באמון שלה. נשף הפולחן היה בפתח, והכול... הכול יקרה מהר אחריו. הייתי צריך לפתות אותה.

רציתי לפתות אותה.

הרמתי יד והנחתי את אצבעותיי מתחת לקצוות המעוקלים של המסכה. עורה היה רך תחת מגעי, והשרירים הנוקשים בלסתי נרפו. לא הזזתי את ידי אם כי הייתי צריך, כי ידעתי שהיא נהנית כשנוגעים בה. ידעתי שלא יהיה קשה לפתות אותה, אבל חיכיתי לראות מה היא תעשה. זה היה חשוב לי.

פופי לא זזה.

לא הסיפוק שטף אותי, אלא תאווה טהורה ועזה. החלקתי את אצבעותיי משולי המסכה מטה, אל זווית שפתיה הפשוקות. בשם האלים, הן היו רכות ומלאות.

הרכנתי את הראש והתענגתי על הדרך שבה נשימתה נעתקה ומתיקותה גברה. שפתיי עקבו אחר נתיב אצבעותיי עוד לפני שהבנתי שהן נוגעות בעורה. ריח הגירוי שלה התחזק באוויר כשהטיתי את ראשה לאחור. הפּיות שלנו היו במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה. יכולתי לנשק אותה. כפי הנראה יכולתי לעשות יותר, אבל החזה שלי היה מכווץ מדי.

לכן לא עשיתי דבר.

לא יכולתי אפילו להסביר לעצמי למה. הייתי צריך. רציתי. פשוט לא יכולתי.

אכפת לך ממנה.

קיללתי את עצמי ואת קירן על כך שהביע בקול את המחשבה הזו. הטיתי את הראש וקירבתי את פי לאוזנה. "פופי," קולי נשמע מחוספס.

"כן?" היא לחשה.

החלקתי את אצבעותיי לאורך צווארה העדין. "איך עזבת את החדר בלי שראיתי?"

היא נרתעה קלות. "מה?"

הפתעתי אותה עם השאלה הזו. כנראה אכזבתי אותה, כי היא רצתה שהפה שלי יעשה משהו אחר ולא יתחקר אותה. זה גרם לי לחייך. "איך עזבת את החדר?"

"לעזאזל," היא מלמלה והתפתלה שוב באחיזתי. הפעם שחררתי אותה, וגופי התגעגע לחום גופה מייד והתחרט על ההחלטה.

פניה האדימו. היא נסוגה לאחור ושמטה את הספר שהחזיקה, אבל סנטרה התרומם. "אולי עברתי לידך ולא שמת לב."

"לא, לא עברת לידי. ואני יודע שלא יצאת מהחלון. זה בלתי אפשרי. אז איך עשית את זה?"

פופי הפנתה לי את הגב והרימה את פניה אל האוויר הקריר שנכנס דרך החלון. "יש יציאת משרתים ישנה מהחדר שלי."

חיוך רחב התפשט על פניי. אילו הסתובבה אליי, הייתה רואה את כל השקרים שלי.

"משם, אני יכולה להגיע לקומה הראשית מבלי שאף אחד יראה אותי."

"מעניין," שמרתי על קול יציב. "איפה היא יוצאת בקומה הראשית?"

היא הסתכלה עליי. "אם אתה רוצה לדעת, תצטרך לגלות בעצמך."

"אוקיי," עזבתי את התשאול, כי כבר ידעתי את התשובה. "כך הגעת ל'מעלה' בלי להיראות."

פופי משכה בכתפיה.

"אני מניח שוויקטר יודע על זה. ריילן ידע?"

"זה משנה?"

כן, ברור. "כמה אנשים יודעים על היציאה הזו?"

"למה אתה שואל?" היא ירתה בחזרה.

"כי זה מטרד בטיחותי, נסיכה," ואכן זה היה מטרד. "למקרה ששכחת, העריץ האפל רוצה אותך. אישה אחת כבר נהרגה, ובוצע ניסיון חטיפה אחד שאנחנו יודעים עליו," התקדמתי לעברה. "העובדה שאפשר לנוע בלי להיראות בתוך הטירה, ישר לתוך החדר שלך, היא מידע שהוא יעריך," אמרתי לה, אף על פי שהמידע לא היה בעל ערך כפי שרמזתי. דאגתי יותר שהנעלים ישתמשו במעבר הזה.

היא בלעה רוק. "חלק מהמשרתים שחיים בטירת טירמן זמן רב יודעים עליה, אבל הרוב לא. זה לא מטרד. הדלת ננעלת מבפנים. כדי להיכנס, מישהו יצטרך לשבור את הדלת, ואני אהיה מוכנה אם זה יקרה."

"אני בטוח שתהיי," מלמלתי.

"ולא שכחתי מה קרה למלסה ולא את העובדה שמישהו ניסה לחטוף אותי."

"לא שכחת? אז אני מניח שפשוט לא לקחת את זה לתשומת ליבך כשהחלטת לצאת לשוטט בעיר בדרכך לספרייה."

"לא הלכתי לשוטט בשום מקום. הלכתי דרך חורשת ווישר ושהיתי ברחוב פחות מדקה," היא טענה. "הברדס של הגלימה כיסה את פניי וגם המסכה. אף אחד לא ראה אפילו סנטימטר מהפרצוף שלי. לא דאגתי שיחטפו אותי בדרך, אבל הגעתי מוכנה, לכל מקרה שלא יבוא."

"עם הפגיון הקטן והנאמן שלך?" חייכתי.

"כן, עם הפגיון הקטן והנאמן שלי," היא השיבה. "הוא מעולם לא אכזב אותי."

"וככה התחמקת מהחטיפה בלילה שבו ריילן נרצח?" שאלתי דבר נוסף שידעתי, אבל לא דיברנו עליו. "האיש לא בדיוק פחד מהשומרים."

היא נשפה בקול ובמעט דרמטיות. "כן. חתכתי אותו. יותר מפעם אחת. הוא היה פצוע כשקראו לו. אני מקווה שהוא מת."

"את אלימה כל־כך."

"אתה ממשיך לומר את זה," היא התפרצה. "אבל אני ממש לא."

צחקתי שוב. נהניתי מהרוגז המהיר שלה. "אין לך מודעות עצמית גבוהה כל־כך."

"מה שתגיד," היא מלמלה. "איך הבנת בכלל שברחתי?"

"בדקתי מה איתך," שיקרתי והעברתי יד על משענת הספה. "חשבתי שאולי תרצי חברה, ונראה לי מטומטם לעמוד במסדרון משועמם מהמחשבות של עצמי כשאת נמצאת בחדר, ודי בטוח שגם את משועממת מהמוח שלך. וזה מה שבבירור קרה, כי עזבת את החדר."

"באמת?" היא נשמה נשימה עמוקה. "כלומר, באמת בדקת מה איתי כדי לשאול אם... אם אני רוצה חברה?"

הנהנתי. "למה שאשקר?"

"אני..." היא הסיטה את המבט וכיווצה את שפתיה. "לא משנה."

זה כן שינה. נשענתי על הספה. "איך זה נגמר כשאת על מדף אבן?"

"טוב, זה סיפור די מצחיק..."

"אני מתאר לעצמי. בבקשה, אל תחסכי שום פרט." שילבתי את זרועותיי.

היא נאנחה. "באתי כדי למצוא משהו לקרוא, ועצרתי בחדר הזה, לא... לא רציתי לחזור לחדר שלי עדיין, ולא הבנתי שמשהו בחדר הזה מיוחד."

עקבתי אחר מבטה אל ארון המשקאות. זה לא היה רמז עבה מספיק שמדובר בחדר פרטי?

"הייתי כאן ושמעתי את הדוכס במסדרון. התחבאות הייתה אופציה יותר טובה מלאפשר לו לתפוס אותי בחדר."

"ומה היה קורה אם הוא היה תופס אותך?"

היא משכה בכתפיה שוב. "הוא לא תפס אותי, וזה מה שחשוב. הוא ערך כאן פגישה עם שומר מהכלא. אני חושבת שזה מי שהוא היה. הם דיברו על האפל שזרק את היד של העורבתן. השומר גרם לו לדבר. הוא אמר שהאפל הזה לא מאמין שהעריץ האפל בעיר."

"אלו חדשות טובות," הכרחתי את עצמי לומר.

היא העיפה לעברי מבט. "אתה לא מאמין לו?"

"אני לא חושב שהעריץ האפל מפזר ידיעות על מקום הימצאו, אפילו לאוהדים הנלהבים ביותר שלו. סביר להניח שאחרת הוא לא היה שורד כל־כך הרבה זמן," עניתי.

"אני חושבת..." אחיזתה בספר שהחזיקה התהדקה. "אני חושבת שהדוכס הולך להרוג את האפל בעצמו."

נזכרתי במה שהיא שאלה אותי. "וזה מפריע לך?"

"לא יודעת."

הטיתי את הראש. "אני חושב שזה מפריע לך ושאת פשוט לא רוצה לומר את זה."

שפתיה התכווצו. "אני פשוט לא אוהבת את הרעיון שמישהו ייהרג בצינוק."

"למות בציבור עדיף בעינייך?"

היא נעצה בי מבט. "לא בדיוק, אבל לפחות אז זה נעשה בצורה..."

הלב שלי פעם מהר יותר. "איזו צורה?"

פופי הנידה בראשה. "לפחות כשהמעשה נעשה בפומבי התחושה היא..." היא העיפה לעברי מבט.

עצרתי את הנשימה וחיכיתי להמשך התשובה שלה.

"שלא מנסים להסתיר את זה, או משהו כזה," היא אמרה.

בהיתי בה. היא לא אהבה את הדרך שבה הנעלים טיפלו בדברים. חשדתי בזה, אבל כשנוכחתי עד כמה זה הטריד את מנוחתה, זה היה...

חשוב.

החלטתי לחשוב על זה אחר כך, כשיהיה שקט, ולהבין מה המשמעות.

"מעניין," אמרתי.

"מה מעניין?"

"את." הסתכלתי על הספר שהיא החזיקה.

"אני?"

הנהנתי ושלחתי יד אל הספר שלה בהפתעה.

"אל-" היא התנשפה.

מאוחר מדי. משכתי את הספר מאחיזתה וצעדתי לאחור. הבטתי בכריכה. "היומן של גברת ווילה קולינס?" גבותיי התכווצו כשדפדפתי בו. "למה השם נשמע מוכר?"

"תחזיר לי את זה," היא ניסתה לקחת אותו ממני, אבל התרחקתי. "תחזיר לי את זה, עכשיו!"

"אני אחזיר אם תקריאי לי מזה. אני בטוח שזה הרבה יותר מעניין מההיסטוריה של הממלכה." פתחתי את הספר בחיוך וקראתי במהירות את הדף. משפט אחד בלט מבין כולם.

הוא חדר אליי מאחור, ודחף לתוכי את גבריותו הקשה כפלדה.

פי נפער ומצמצתי בהפתעה. דפדפתי קדימה מספר עמודים, וגבותיי הזדקרו כשעיניי לכדו מילים כמו 'פטמות' ו'זרע מלוח'.

מה, לעזאזל, היא קראה? ולמה היא קראה את זה?

"ממש חומר קריאה מעניין," הערתי והבטתי בה.

פופי נראתה כמי שרוצה לזרוק חפץ קהה או חד לעבר הפנים שלי.

החיוך שלי חזר. "פנלפה," העמדתי פני מזועזע. "וואו... זה חומר קריאה שערורייתי לגמרי עבור הבתולה."

"סתום!" היא שילבה את זרועותיה.

"שובב מאוד מצידך," הקנטתי אותה.

סנטרה התרומם בתזמון מושלם. "אין שום דבר רע בכך שאקרא על אהבה."

"לא אמרתי שיש," העפתי מבט בדף שעליו התנוסס משפט רומנטי. בשם האלים, אני רטובה לגמרי רק מלשבת כאן ולכתוב את זה. הסתכלתי עליה. "אבל אני לא חושב שמה שהיא כותבת עליו קשור לאהבה."

"אה, אז אתה מומחה עכשיו?"

"יותר ממך, אני מניח."

היא סגרה את פיה. שנייה חלפה. "זה נכון. הביקורים שלך ב'פנינה האדומה' היו נושא השיחה של הרבה משרתים וגבירות לעתיד, אז אני מניחה שיש לך המון ניסיון."

"מישהי כאן מקנאה."

"מקנאה?" היא צחקה וגלגלה עיניים. "כמו שכבר אמרתי, אתה מגזים בחשיבות של המעורבות שלך בחיי, אם אתה באמת חושב ככה."

נחרתי בלעג וחזרתי לדפדף בספר. לעזאזל, התיאורים של גברת ווילה היו מאוד... עשירים.

"רק בגלל שיש לך יותר ניסיון עם... מה שהולך ב'פנינה האדומה',״ היא אמרה, "לא אומר שאני לא יודעת מה זו אהבה."

"היית מאוהבת פעם?" שאלתי בחצי צחוק, אבל ברגע שהשאלה יצאה מפי, לא הרגשתי שזו בדיחה. עיניי הצטמצמו. "אחד ממשרתי הדוכס משך את תשומת ליבך? אחד הלורדים? או אולי איזה שומר אמיץ?"

פופי הנידה בראשה כשהיא בהתה בארון המשקאות. "לא הייתי מאוהבת."

"אז איך את יודעת?"

"אני יודעת שההורים שלי אהבו זה את זה אהבה עמוקה," היא שיחקה עם פקק אבן החן של אחד הבקבוקים. "מה איתך? היית מאוהב פעם, הוק?"

"כן", עניתי בכנות, ובית החזה שלי התכווץ. בהיתי בספר, ולא ראיתי אף אחת מהמילים כשחשבתי על שַיי.

פופי הביטה בי מעבר לכתפה. היא העבירה את שיניה על שפתה התחתונה. "מישהי מהבית?"

"היא הייתה," אמרתי. "אבל זה היה לפני הרבה זמן."

"לפני הרבה זמן? בן כמה כבר היית, עשר?" היא שאלה.

גיחכתי למשמע הבלבול בקולה ושמחתי על האופן שבו השאלה שלה עזרה לי להדחיק כל מחשבה על שיי בקלות רבה מהרגיל. התמקדתי שוב בדף וקראתי פסקה במהירות. "כמה מזה קראת?"

"לא עניינך."

"כנראה שלא, אבל אני צריך לראות אם הגעת לחלק הזה." כחכחתי בגרוני.

"קראתי רק את הפרק הראשון," היא הוסיפה במהירות. "ונראה כאילו אתה באמצע הספר, אז-"

"יופי, אז מה שאני עומד לקרוא יהיה חדש ומרענן עבורך. תני לי לראות, איפה הייתי?" העברתי אצבע על הדף ועצרתי באמצע. "הו, כן. הנה. 'פלוטון הבטיח לי שכשהוא יגמור איתי לא אוכל ללכת כמו שצריך במשך יום שלם, והוא צדק.' הא. מרשים." השתתקתי והבטתי בה בחטף.

עיניה היו פעורות מאחורי המסכה, אבל ייתכן שטעיתי לחשוב שמה שקירן הציע בלילה הקודם יזעזע אותה.

"'הדבר היחיד שהתעלה על הדברים שהאיש הזה ידע לעשות עם לשונו ואצבעותיו, היה עצום באופן מדהים, הולם ופועם במהירות ובחוצפה-'" גיחכתי. "לאישה הזו יש כישרון עם שמות תואר, לא?"

"אתה יכול להפסיק עכשיו."

״'הגבריות שלו'.״

"מה?" פופי התנשפה.

"זה היה סוף המשפט," הרמתי את המבט. נאבקתי בחיוך. "אה, יכול להיות שאת לא יודעת למה היא מתכוונת ב'גבריות'. אני מאמין שהיא מדברת על הזין שלו. שמוק. בולבול. ה-"

"אלים אדירים," היא לחשה.

המשכתי. "'האיבר שמתברר שהוא עצום באופן מדהים והולם ופועם במהירות ובחוצפה-'"

"הבנתי!" היא צעקה ושחררה את זרועותיה. "הבנתי לגמרי."

"רק רציתי לוודא," נדרשה ממני כל טיפה של שליטה עצמית כדי שלא לצחוק כשהיא שאפה עמוקות ועצרה את נשימתה. "לא רציתי שתהיי מובכת מדי כדי לשאול אם היא מדברת על האהבה שלו או משהו."

האוויר נשאב מריאותיה. "אני שונאת אותך."

"לא, את לא."

"ואני רוצה לדקור אותך," היא המשיכה. "בצורה אלימה מאוד."

מכיוון שידה הייתה ליד ירכה, החשש היה אמיתי. "לזה אני מאמין."

"תחזיר לי את היומן."

"אה, כמובן," הושטתי לה אותו וחייכתי כשהיא חיבקה אותו אל החזה כמו תכשיט יקר ערך. "כל מה שהיית צריכה לעשות זה לבקש."

"מה?" פיה נפער. "ביקשתי."

"סליחה. יש לי שמיעה סלקטיבית."

"אתה..." עיניה הצטמצמו. "אתה הבן אדם הכי נורא בעולם."

"התבלבלו לך המילים," התרחקתי מהספה, חלפתי על פניה וטפחתי על ראשה. היא ניסתה להסתער עליי, ואף על פי שהיא הייתה מהירה, היא פספסה אותי. "התכוונת שאני הבן אדם הכי טוב בעולם."

"אמרתי את מה שהתכוונתי להגיד."

חיוך רחב מדי התגנב אל פניי כשניגשתי לדלת. "בואי. אני צריך להחזיר אותך לפני שעוד משהו יסכן אותך, חוץ מהטיפשות שלך," נעצרתי וחיכיתי לה. "ואל תשכחי את הספר שלך. אני מצפה לקבל מחר סיכום קצר של כל פרק."

פופי נשפה בתסכול אבל התקדמה, ולא בשקט. היא רקעה ברגליה. "איך ידעת איפה אני?"

הבטתי בה מעבר לכתפי, והחיוך שלי הצטמצם. "יש לי כישורי גישוש מדהימים, נסיכה."