האח הגרמני

1

כנף של חרק, שטר של עשרת אלפים רֵייס, כרטיס ביקור, גזיר עיתון, פיסת נייר משורבטת, קבלה של בית מרקחת, עלון מידע של גלולות שינה, של תרופת הרגעה, של משכך כאבים, של תרופה להקלה על שפעת, של שיקוי עלי ארטישוק, מה אין שם בפנים. אפילו אפר; לנער ספר של אבא שלי זה כמו לנשוף על מאפרה. הפעם אני פותח את "ענף הזהב" של ג'יימס פריזר, מהדורה אנגלית מ־1922, וכשאני הופך את עמוד 35 אני נתקל במכתב שהנמען שלו הוא סֶרְזְ'יוֹ דֶה הוֹלַנְדֶר, רחוב מרייה אנזֵ'לִיקָה 39, ריו דה ז'ניירו, סוּדְאָמֵרִיקָה, והשולחת היא אָנֶה אֵרְנְסְט, פָסָאנֶנְשְטְרָאסֶה 22, ברלין. בתוך המעטפה נח פתק מודפס במכונת כתיבה על דף נייר מצהיב ומרופט:

Berlin, 21 Dezember 1931

Lieber Sergio

Durch Dein Schweigen errate ich

Freundlich,

Anne

המכתב כתוב בגרמנית, באותיות רישיות. הדבר היחיד שאני מצליח להבין בו הוא הכותרת בראשו והחתימה אָנֶה בכתב יד נוטה ימינה בסופו. אני יודע שבין השנים 1929 ל־1930, בעודו רווק, התגורר אבא שלי בברלין, ולא קשה לדמיין שניהל שם הרפתקת אהבים עם פרוֹילַיין כזאת או אחרת. למען האמת, נדמה לי שכבר הגיעו לאוזני דיבורים על משהו רציני יותר, אפילו נדמה לי שלפני זמן רב שמעתי בבית דיבורים על איזה בן שלו שחי בגרמניה. זה לא היה איזה ויכוח בין אבא לאמא, מהסוג שילד לא שוכח, אלא יותר מין לחשושים מאחורי הקיר, חילופי מילים חפוזים שבקושי שמעתי ובקלות יכולתי לשמוע באופן שגוי. אחר כך שכחתי מזה, כפי שבוודאי אשכח גם מהמכתב הזה שמצאתי בין דפי הספר שאני צריך להחזיר עכשיו לשורה האחורית בכוננית הספרים הכפולה שבמסדרון. אני חייב להניח אותו בדיוק במקום שממנו הוצאתי אותו, כי אם אבא לא מרשה לי לגעת בספרים שלו, מה הוא יגיד אם יגלה שפתחתי דווקא את זה? אבל מול כוננית הספרים אני רואה את אמא עומדת שפופה, מחפשת אחר ספר מסוים שאבא ביקש. היא בוודאי לא תתעכב שם יותר מדי זמן, הרי היא זו שאחראית על סידור הספרים בספרייה לפי מפתח סיווג בלתי ניתן לפענוח, וברור לה שאם תמות הוא יהיה אבוד. מיד כשהיא נכנסת לחדר העבודה בצעדים הקטנים והמהירים האלה שלה וארבעה כרכים שמנים דחוסים בין ידיה לסנטרה, אני ממהר להחזיר את שלי למקומו. למיטב זיכרוני הוא היה מונח על המדף ההוא מעל לקו המבט שלי, מאחורי המשוררים הפורטוגזים, במרחק של כף יד מ"הקומדיה האנושית", אבל לשחזר את המקום המדויק שבו הוא עמד לא יהיה פשוט כל כך. בשלב זה הספרים כבר הספיקו להתרווח להם במעמקי המדף, להידחק זה כנגד זה, ועושה רושם שהמרחב המוגבל גורם להם דווקא להשמין. אני עומד על קצות אצבעותי ושולף מהשורה הקדמית בּוֹקָאז' אחד, ואז ממשש את שדרותיהם של שני אנגלים שעומדים משני צדדיו של הספר שלי. יש משהו ארוטי בניסיון להפריד בין שני ספרים דחוקים זה כנגד זה בעזרת האצבע המורה והקמיצה, כדי לדחוס ביניהם בכוח, בחריץ המתאים לו, את "ענף הזהב".

כשאני מגיע לביתו של תֵלוֹנְיוּס, הוא כבר מחכה לי בשער עם פנס וחוט תיל מעוקל בקצהו. אנחנו משוטטים בין שדרות העצים הנטועים לאורך רחובות השכונה, עד שלקראת ערב אנחנו נתקלים במקרה בסקודה שלמרבה הנוחות חונה בפינת רחוב תלול ומואר קלושות בלבד. אני מצמיד את כפות ידי כמו כוסות רוח אל זגוגית החלון, מפעיל לחץ כלפי מטה, והזגוגית יורדת בערך עשרה סנטימטרים, כדי שתלוניוס ישלשל פנימה את חוט התיל, ידוג בעזרת קצהו המאונקל את כפתור הנעילה וירים אותו - פעולה שהוא אלוף בה. אני מבקש לשבת מאחורי ההגה, משחרר את בלם היד, נותן לסקודה לגלוש במורד הגבעה, ועוד לפני שאני מספיק לגעת במדרכה, תלוניוס כבר כמעט שרוע לרגלי, פנס דולק בין שיניו וראשו תחוב מתחת ללוח המחוונים. הוא מסלק משם כמה רכיבים שאני לא ממש מצליח לראות, מחבר כמה חוטים, וכעבור כמה ניצוצות וקולות פצפוץ המנוע ניצת. אני מאיץ, מעביר להילוך שני, סוחט את ההילוך עד הסוף, פונה פנייה חדה, עוקף בחריקת צמיגים את בית הקברות, ובירידה למרכז העיר תלוניוס מחמיא לתמרונים שלי בהמהום ובהרמת אגודל, אבל ממוקד יותר בנבירה בתא הכפפות כשהפנס בפיו. בראשי חולפת המחשבה שכשנכנסים למכונית לא מוכרת, חוץ מאשר להריח את החלל הפנימי שלה, להתוודע טיפין טיפין למוזרויות שלה, למצוא לתחת תנוחה נוחה על המושב שלה, להחליק את היד על ההגה שלה, החלק הכי מהנה הוא לפשפש בתא הכפפות שלה ולמצוא שם בין השאר איזה מסמך שבו מופיעים שם הבעלים, תאריך הלידה והתמונה שלו או שלה. אני מעדיף שזה יהיה גבר; יותר מהנה לנהוג במכונית של גבר אחר, לבהות בפרצוף המטופש הזה שניבט בדרך כלל מהמסמכים שלו. הייתי משלם הרבה כדי לראות את הפרצוף שלו ברגע שיגלה כי המכונית שלו נעלמה, ואת ההעוויות שיעשה בשעה שיסקור קלסתרונים של גנבים בתיקיות של המשטרה. על הנשים אני דווקא מרחם קצת, אולי מפני שאני מדמיין אותן מסתובבות בעיר אבודות, תרות נואשות אחרי המקום שבו השאירו את המכונית, כמו אמהות אחוזות טירוף שמחפשות את הילד שלהן שישן ברחוב. ברחוב אָאוּרוֹרָה תלוניוס מורה לי לעצור ליד שתי זונות זקנות ושואל אותן אם ירצו להצטרף אלינו, סתם כך, בלי שום התחייבות מצדן, לסיבוב בעיר. מיד אחר כך הוא מוותר על הזונות, יוצא מהמכונית, מאלץ אותי לזוז לכיסא שליד הנהג, ומשתלט על ההגה. הוא מזגזג על פני כמה רחובות מרוצפים באבן, בניסיון לחמוק מניידת משטרה שהוא משוכנע שראה דולקת בעקבותינו. בחלק המזרחי של העיר, בשדרה לא מוכרת לי, הוא מלמד אותי להקשיב למנוע של המכונית, לחוש את מומנט הפיתול שלו ולתפוס את ההפוגה הקלה הזאת, שבמהלכה אפשר להחליף הילוך בלי לדרוך על המצמד. זה עניין של מקצב רגיל ומקצב סינקופי, הוא אומר, כמו בג'אז. הוא מנסה את השיטה כמה פעמים, אבל כמעט בכל אחת מהן מה שאני שומע הוא חריקה עצבנית של מתכות מתחככות זו בזו. אנחנו חוצים פסי רכבת, ואחרי פנייה חדה תלוניוס מגלה שעכשיו המכונית נתקעה סופית בהילוך שלישי. בתגובה הוא מתעלם מרמזורים אדומים, עוקף נהגים זחלנים, ומנסה לשמור על המהירות, עד שבלית ברירה הוא נאלץ ללחוץ על הבלמים מאחורי חשמלית שנוסעת לפנינו, והמנוע משתנק ושובק חיים. אנחנו נוטשים את הסקודה בו במקום, על פסי הרכבת החשמלית, אבל לתלוניוס ממש לא אכפת; ממילא לא נותרו במכל יותר מכמה טיפות של דלק. אין לנו כסף לתחבורה ציבורית ודרושות לנו כמה שעות טובות לחזור הביתה ברגל כי שום מכונית ראויה להשאלה אינה נקרית בדרכנו. אנחנו חולפים על פני שכונות קודרות שבהן בתי חרושת, מחסנים, שיכונים, מוסכים ובתי מסחר סגורים. אנחנו צועדים לאורך רחובות עקלתוניים שמובילים אל ויאדוקט המסתיים במרכז העיר סאו פאולו, על הרחובות השוממים והמגדלים החשוכים שלו. אחר כך אנחנו מגיעים לשכונת יוקרה של משפחות מבוססות מהבורגנות הגבוהה. יש שם מכוניות אנגליות בחניות פרטיות ובתים שתמיד נראים לי גדולים מדי ביחס לשטח שעליו הם יושבים. מבפנים הם בוודאי נראים אפילו גדולים יותר מאשר מבחוץ. ומכיוון שהחזיתות החיצוניות שלהם חמורות סבר כל כך, הם בהכרח גם ראוותניים יותר, שוקקי חיים יותר בצד הפנימי, במקום שבו אנשים גרים. לפרוץ לבית כזה דרך החלון זה בוודאי כמו לפתוח בפעם הראשונה ספר עתיק עבור אבא שלי.

השעה כבר אחרי חצות כשתלוניוס ואני נפרדים בפינת הרחוב שמפרידה בין הבתים שלנו, ומהרחוב אני רואה את האור שדולק בחדר העבודה של אבא שלי. אני מטפס במדרגות כשהנעליים בידי כדי שלא אצטרך לספק לאמא הסברים וכדי לא להעיר אותה במקרה שהיא ישנה. במסדרון אני מציץ בזווית העין אל כוננית הספרים, ובדרך לחדר חולף על פני הדלת הפתוחה תמיד של חדר העבודה האפוף עשן, שבו נדמה לי שאני רואה את אבא שלי ואת אחי יושבים זה לצד זה. אני נכנס למיטה בבגדים שלגופי, ואחר כך שם לב שלא כיביתי את האור. אבל נראה לי שאין צורך, אני יכול לכסות את הפנים בשמיכת הצמר שמתחתיה לא חם לי ולא קר. מצב טוב לחשוב בו על החברוּת שלי עם תלוניוס. זה מוביל אותי למחשבה על אבא שלי ועל אחי, שנכנס מתי שהוא רוצה לחדר העבודה אבל קורא שם רק חוברות קומיקס, וזה מוביל אותי למחשבה שאולי יום אחד, יהיה מה שיהיה, אספר לאבא שקראתי את "מלחמה ושלום" בצרפתית עד אמצע הספר, ושעכשיו, בעזרת המילון האנגלי, התחלתי להיאבק עם "ענף הזהב", עד שנתקלתי במכתב ההוא בגרמנית, מכתב שאגב מזכיר לי שוב את תלוניוס, בזמן שעוד קראו לו מונטגומרי והוא הסתובב עם חבר אחר, שוויצרי, או אוסטרי, אחד שההורים שלו שלחו אותו ללמוד בפנימייה, ופתאום אני מוצא את עצמי, לא פחות ולא יותר, בתוך מכונית אולדסמוביל עם תלוניוס, שמסיע אותי למוסד בשם אִינְסְטִיטוּטוּ בֶּנְזָ'מֶנְטָה, הפנימייה של האוסטרי או השוויצרי הזה, ג'ינג'י עם פרצוף אדום ונפוח מרוב פצעונים, והגרמני הזה, שקורא את המכתב ופולט צחוק מרושע מהפה המפלצתי הזה שלו עם הפצעונים שצומחים לו עד השפתיים ואפילו על הלשון ועל החניכיים, מתגלה למעשה כבחור רב־רגישות ותועלת. הוא מתרגם לי, עקב בצד אגודל, את המכתב של אנה, מפענח את המשמעות של כל מילה, את המקור שלה, את האטימולוגיה שלה, וכל זה בקול חרישי כל כך, עד שאינני שומע דבר, ולכן בסופו של דבר אני נרדם.

2

אין לי מושג איזה בית זה היה, ואם זה היה בכלל בית חולים; כל שזכור לי הוא רִיק בלתי נתפס. אני רואה את עצמי בקושי עומד על הרגליים, משותק, באמצע חדר מוקף קירות לבנים. מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן, וכשראיתי את אמא שלי מתקרבת אל הקיר פלטתי צעקה. חשבתי שהיא עומדת ליפול לתוך רִיק נוסף, רֵיק עוד יותר. אחרי זה לא ראיתי עוד דבר: טמנתי את פני בחיקה ברגע שהרימה אותי, ורק כשהגענו הביתה חזרתי לפקוח את עיני. עד הפעם ההיא, קירות היו עבורי מבנים מחופים בספרים, שבלי התמיכה שלהם בתים כמו שלי - כאלה שאפילו חדרי האמבטיה והמטבחים שלהם היו מכוסים בספרים מקיר לקיר ומרצפה ועד תקרה - היו מתמוטטים. כבר מגיל צעיר מאוד נהגתי להישען על ספרים בשעת סכנה, אמיתית או מדומיינת, כפי שעד היום, כשתוקפת אותי סחרחורת במקומות גבוהים, אני משעין את הגב אל הקיר. וכשלא היה איש בסביבה הייתי מבלה שעות ארוכות בהליכה לאורך מדפי הספרים, שואב הנאה מסוימת מחיכוך עמוד השדרה שלי בכל ספר וספר. אהבתי גם להעביר את הלחי על פני שדרות העור של סדרת ספרים שמאוחר יותר, כשכבר הגיעו לגובה החזה שלי, זיהיתי כקובצי הדרשות של האב אנטוניו וִייֵרָה. ובמדף שעמד מעל הדרשות קראתי בגיל ארבע את המילה הראשונה שלי: גוגול. היחסים החושניים שלי עם הספרים נמשכו לאורך כל הילדות שלי, עד גיל תשע, עשר, אחת־עשרה, עד לאצטבה הרביעית או החמישית. אפילו לספרי הלימוד שלי הייתי קנאי; לבי נחמץ כשירשתי אותם מאחי מקושקשים ומרובבים בכתמי שומן. מבית הספר הייתי ממהר לחזור הביתה עם חוברות הלימוד ועם הלקסיקונים שלי, ורק פה ושם עוצר לביקור אצל קפטן מארוול, שהיה לא רק שכן שלי אלא גם החבר הכי טוב שלי. הרגשתי די נוח בבית שלו. הקירות שם היו מכוסים בתמונות, ובמרפסת היינו משחקים סטנגה. אבל ברגע מסוים הייתי נתקף קוצר רוח לחזור כבר לספרייה שלי, ואפילו במקקים שלה הרהרתי בגעגוע. הם היו מגיחים מאחורי הספרים, רצים לאורך שדרות הספרים מקצה אחד של המדף אל קצהו האחר, ומי יודע אם לא עברה אז בבטנם אותה צמרמורת עונג שעברה בעמוד השדרה שלי. הייתי מביט בהשתאות במקקים הגדולים יותר, אלה עם הקליפה העבה שכמו צופתה בלכה, שבשבריר שנייה השתרבבו בין שני ספרים ששום רווח לא הפריד ביניהם ואפילו ציפורן לא יכולת לדחוק ביניהם. כשהצלחתי לתפוס אחד מהם במחושים שלו, הייתי הולך להראות אותו לאמא שלי, שרק המליצה לי לא להכניס את היצור לפה. אמא כבר הספיקה גם היא לפתח היכרות קרובה עם המקקים. כשנישאה לאבא שלי היא ידעה היטב מה מצפה לה. אילולא היתה אישה אמיצה, היתה חוזרת על עקבותיה כבר אחרי הפעם הראשונה שנכנסה לבית של אבא. אני משער שבאותו זמן, בגיל שלושים ומשהו, אבא שלי כבר החזיק כמעט בחצי מכמות הספרים שהספיק לצבור בחייו. ועוד לפני שאמא שלי נכנסה לחייו, אני מניח שכל המוני הספרים האלה שלו כבר נערמו, כמו עיי חורבות של פירמידות אצטקיות, לא רק בחדר העבודה שלו אלא גם בשני החדרים הפנויים של בניו לעתיד. אמא דאגה עד מהרה לכסות את כל קירותיו של הבית הדו־קומתי בכונניות ספרים, וכשהרתה קישטה את חדרו של התינוק העתיד להיוולד בספרי בלשנות וארכיאולוגיה נוסף על אוסף המפות, הספרדיות והסיניות גם יחד. לחדר שלי, שנתיים מאוחר יותר, היא שמרה את הסקנדינבים, את הברית החדשה, התורה, הקוראן ומטרים על גבי מטרים של מילונים ואנציקלופדיות. כשגדלתי עוד הספקתי לחזות בהקמתן של שלוש כונניות כפולות נוספות שיועדו לספרים בודדים, או בלתי ניתנים לסיווג, שקודם אפסנה אמא על קירות החניה הבנויה, שכן מכונית מעולם לא היתה לנו וגם לא כל דבר מותרות אחר. אמא טיפלה בעצמה בכל עבודות הבית, והספרים היו המותרות היחידים שאבא הרשה לעצמו. חצי מהירושה שלו ממכירת העסק לטיפוגרפיה שהחזיק סבי אַרְנָאוּ דה הולנדר בריו דה ז'ניירו הוא הוציא רק על רכישה של ספרים נדירים. גולת הכותרת של הספרייה היו אחד־עשר כרכים ששוכנו כלאחר כבוד בגומחה בחדר האורחים, בתוך מעין מזבח חבוי באמצע ארון הספרים, שמסגרת עבה מעץ סיגלון הפרידה בינם לבין הספרים פשוטי העם כביכול. אחד־עשר יקרי המציאות האלה היו פעם שנים־עשר, אבל אני הואלתי לחבל בערכו של אחד מהם, כרך בן המאה השש־עשרה מהמהדורה הראשונה של האנס שְטָאדֶן. זה קרה ביום שבו אחי אמר לי שכשנולדתי אבא שלי חשב שאני מונגולואיד. למעשה, אפילו לא ידעתי מה זה מונגולואיד, אבל פרץ הצחוק של אחי הוא שהצית אותי. גררתי כיסא, טיפסתי אל הגומחה והושטתי יד לכרך שנראה לי הכי קדוש בגלל האותיות המוזהבות על הכריכה הקשה שלו. קרעתי לגזרים עמוד אחרי עמוד ולסיום גם השתנתי על הכול. את הכריכה לא הצלחתי לקרוע, וכבר עמדתי להצית אותה באש כשאמא נכנסה ונתנה לי סטירה שהכאיבה לי. אבל כשאבא שלי ירד במדרגות עם נעל בית ביד, חרבנתי במכנסיים והשתנתי על עצמי אף על פי שלא נשאר לי יותר מה להשתין.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*