חטאי השטן 4 - הזעם של השטן - חלק ב'

66

בראד

"תודה לך שגרמת לי להרגיש מיוחד, שבפעם הראשונה אני לא רק בראד הפאקינג אלים, שמישהי סוף־סוף מצליחה להבין אותי. אבל כאופייני לי, הרסתי הכול. וכאופייני לך, תמיד שנאת אותי," אני אומר לקרולינה ומסתכל עליה במבט נטול רגש. מקודם שקעתי בתוך הבועה הקטנה שלנו, אך שכחתי שיש נעץ שיכול לנפץ אותה. כמו מייק. וזה בדיוק מה שקרה. אני לא יכול להסתכל עליה, לא יכול לראות את עיני הכלבלב העצובות שלה.

תמיד הפרדתי בין סקס ורגשות, כי בסוף גם לגבר וגם לאישה יש יצרים שהם צריכים ורוצים לספק, אבל עם קרולינה זה היה שונה. זה לא היה רק סקס. זה היה גם... משהו. אני צריך להתמקד בזה שזה היה ועכשיו זה נגמר, גם זה היה רק לכמה שעות.

"אתה צודק. תמיד שנאתי אותך ותמיד אשנא," היא אומרת ודמעות זולגות על לחייה, שפתיה רועדות. היא מושכת באפה, מסתובבת ורצה מכאן. אני משפיל את המבט. אני כזה דפוק. אני אוזר כל כוח אפשרי כדי לא לרדוף אחריה. אני נושם עמוק, עדיין מרגיש את הזעם זורם בעורקיי. מייק הזה, מאיפה הוא צץ פתאום? אני יודע שהוא קשור להורים שלה. האינטואיציה שלי מתריעה על כך בראשי. אני מרים את הראש וקולט רכב חותך דרך החושך. הפנסים שלו כבויים והוא נוסע במהירות. בקושי אפשר לראות אותו.

אני מרגיש זרם חשמלי עובר בכל הגוף שלי, וכשאני מבין מה הולך לקרות אני רץ אליה. "קרולינה!" היא ממשיכה לרוץ ולא מביטה לאחור. אני רץ מהר ככל שאני יכול והיא מסתכלת לעברי. הכול קורה בהילוך איטי. אני רואה את הרגע שבו היא רואה את המכונית ומבינה שהיא הולכת להידרס. עיניה נפערות והאישונים שלה מתרחבים. אני רץ הכי מהר שאני יכול כדי להגיע אליה, אבל זה מאוחר מדי. אני מרגיש שאני נוחת חזרה למציאות ולקצב הרגיל של החיים כשאני רואה את המכונית פוגעת בקרולינה, היישר בגב. גופה עף קדימה והיא מתגלגלת על הכביש. הרכב סוטה הצידה ומייד חוזר למסלולו, ממשיך בנסיעה שלו כאילו לא פגע בקרולינה. "פאק, קרולינה!" אני צועק. כשאני מגיע אליה אני כורע על ברכיי, מצמיד את האגודל שלי לצווארה ולוחץ חלושות, מרגיש שיש דופק. היא נושמת. היא פאקינג נושמת. הנשימה שלה שטוחה, כמעט לא מורגשת. בלי תגובה, בלי תנועה. "את חזקה, קרולינה. תישארי איתי," אני אומר לה. אני יודע שהיא לא שומעת אותי, העיניים שלה קרועות לרווחה ומורמות אל השמיים, הנשימות שלה רדודות.

"מה קרה?!" סטיב צועק ורץ אלינו, אני עדיין כורע מול קרולינה. הוא מגיע במהירות האור וכורע לידי.

אני אוחז ביד של קרולינה, מרגיש את הדופק בשורש כף היד שלה. זה הדבר היחיד שעוזר לי לנשום. 

״מה אתה עושה?״ סטיב צועק עליי. ״אסור להזיז אותה, אתה יכול להחמיר את הפציעות שלה. במקום לבהות בה תהיה מועיל ותזמין לה אמבולנס,״ סטיב ממשיך.

אני קפוא, לא מצליח לענות לסטיב.

הוא שם לב שאני לא זז ומתקשר בעצמו למוקד חירום, בעוד אני נשאר ולא מצליח לעכל את מה שקרה. כמעט הרגתי אותה. אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותה יותר והיא כמעט נהרגה.

כאב חד תוקף את ראשי ואני מחזיק אותו בידיי. אני עוצם את העיניים וזיכרון מבזיק במוחי.

"אני שונא אותך!" אני צועק על אימא שלי. כשאני מבין מה אמרתי אני רץ לחדר שלי. התכוונתי להגיד לה סליחה. רציתי להגיד לה סליחה והיא מתה בתאונת דרכים.

זיכרון נוסף מופיע בראשי והכאב מתחדד.

"נישקתי אותך כמה דקות אחרי שהמזדיין הזה נישק אותך? כשהטעם שלו עוד בפה שלך?" אני שואל את קרולינה, אחרי שגיליתי שלפני שזיינתי אותה היא הייתה עם מייק.

הנשימה שלי נעצרת ואז בראש שלי עובר הרגע שבו המכונית פוגעת בקרולינה, מול עיניי, בגללי. היא כמעט נהרגה בגללי ולא עשיתי כלום כדי לעזור לה, לא הצלחתי. אני מרגיש דקירה כואבת בחזה. אני דפוק, הכול בגללי. העלבתי את שתי הנשים החשובות בחיי והן נלקחו ממני.

"לעזאזל, לעזאזל. פאק!!!" אני מתרחק מעט מקרולינה, קומץ את ידיי לאגרופים ומכה באספלט. אצבעותיי כואבות, אבל זה כלום לעומת מה שאימא שלי וקרולינה הרגישו. אימא שלי מתה כשהיא חושבת שאני שונא אותה. קרולינה כמעט מתה אחרי שמה שאמרתי לה גרם לה לברוח מכאן, כשהיא חושבת שאני שונא גם אותה. בעיות העצבים שלי התחילו כשאימא שלי נהרגה והן כמעט גרמו לקרולינה להיהרג. תמיד התיימרתי להיות אחד שפוגע באחרים למען האנשים שחשובים לי. לא אכפת לי מאחרים, רק מכמה אנשים ספציפיים, אבל אני פאקינג שקרן. קרולינה חשובה לי ופגעתי בה. זאק חשוב לי וכמעט הרגתי אותו. וזה לא יסתיים פה. יכול להיות שבעתיד, סטיב או מלאני ימצאו את עצמם בסכנת חיים בגללי. סטיב צדק, אני הורס הכול. "פאק, פאק!" אני צועק בתסכול, ומכה באספלט חזק יותר. אני רוצה שיכאב לי יותר, שהמחשבות שלי יתבהרו.

"בראד?" אני שומע את אחותי הקטנה ומייד מניח את הידיים מאחורי הגב שלי כדי שלא תראה אותן, שלא תראה שהאצבעות שלי קרובות להישבר. אני פוקח את עיניי ומסתכל על הרצפה. אני רואה רטיבות, לא מבין מאיפה היא הגיעה ואז רואה שדמעות זולגות מעיניי היישר לרטיבות על הכביש. זה ממני, אני בוכה.

לא בכיתי מאז שאימא שלי נהרגה.

אני מסתכל סביבי ורואה שסטיב מסיים לבדוק את נתיבי האוויר שלה ומייצב לה את הצוואר.

"מה שקרה... אני עשיתי את זה. לא אמרתי שקרולינה דחתה אותו," מלאני אומרת ברעד והאשמה בתוכי מתחזקת. קרולינה דחתה את מייק והיא אמרה לי את זה. ואני בן־זונה דפוק כי לא הקשבתי לה. במקום להעריך אותה על שסירבה לו, כמעט הרגתי אותה.

67

מלאני

"תפסיקי לדאוג, קטנטונת. היא לא כועסת עלייך, היא יודעת שלא התכוונת," זאק אומר לי ואני חושבת על מה שהוא אמר. קרולינה מכירה אותי היטב, היא בטח יודעת שלא התכוונתי. זה פשוט נפלט ממני. לא ידעתי שהסיבה שהיא דחתה את מייק היא בראד... אח שלי. הדרך שאמרתי את זה יכולה להתפרש כאילו עשיתי את זה בכוונה. רק אחרי שיצאתי מהחדר הבנתי איך מה שאמרתי נשמע. ההבעה של קרולינה השתנתה אחרי שציינתי שמייק הוריד אותה כאן. "קטנטונת? את שקועה יותר מדי במחשבות שלך," זאק אומר ומלפף קווצה משערי סביב האצבע שלו.

"גרמתי לבראד לכעוס עליה, בטח עכשיו היא שונאת אותי." אני שונאת את עצמי על מה שעשיתי, אבל בראד יקשיב לה. אני מקווה, לפחות.

"קרולינה לא שונאת אותך. היא אולי תכעס, אבל לא תשנא אותך," סטיב מעיר מהצד. זה לא ממש מעודד אותי.

"למה בכלל התקשרת אליי? לא יכולת להשתלט על זאק לבד?" אני מתלוננת בפני סטיב והוא מסתכל על זאק באדישות. מוקדם יותר סטיב התקשר אליי וביקש ממני להגיע מהר כי זאק נקלע לקטטה. בכנות, הלכתי רק כי פחדתי שזאק יפגע בבחור השני. כשהגעתי היו שם כל־כך הרבה אנשים. מישהו שראה שאני אבודה, הציע לעזור לי והסכמתי. לאחר מספר דקות זאק ראה אותי איתו, והתחיל להכות גם אותו, ללא שום הכנה מקדימה. לאורך כל הדרך כעסתי עליו, בעוד הוא התנצל שוב ושוב. מאז מה שקרה עם מאט, הוא מגונן יתר על המידה. אפילו כשאנחנו יוצאים יחד הוא תמיד דרוך ומסתכל לכל עבר. בפעם האחרונה שיצאנו יחד, לפני כמה ימים, הוא אפילו הלך אחריי לשירותים וביקש שאעדכן אותו כל הזמן שאני בסדר. על אף שלפעמים הוא חונק אותי בדאגה שלו, אני אוהבת אותו מאוד.

"חשבתי שאם הוא יראה אותך, הוא יירגע," סטיב מסביר בקור רוח ואני שומעת את זאק מגחך.

"לא היית צריך לקרוא לי כי בסוף זאק פגע בעוד אנשים." אני מצביעה על סטיב ואז מסתובבת לזאק וממשיכה, "ואתה, לא היית צריך להכות אדם רק כי הוא לא אהב ציור שאהבת, אתה לא ילד קטן," אני גוערת.

"הוא היה צריך לשמור את הדעה שלו לעצמו, זה הגיע לו." זאק מושך בכתפיו ואני לא מבינה את ההיגיון שלו.

"מותר לו להביע את הדעה שלו," אני מציבה עובדה.

"יש הבדל בין להביע דעה לבין להגיד דברים רעים על יצירה של מישהו, קטנטונת. הוא ניסה לרצוח את הנפש האומנותית של האמן," אני נושמת עמוק. יש לו מזל שהוא חמוד. 

"עוד רגע רצחת אותו," אני מציינת וזאק נאנח.

"את מגזימה, רק עיטרתי את הפנים שלו בפנס ולמזדיין שהתחיל איתך שברתי את האף. הם יהיו בסדר." אני מכה במצחי, לא מאמינה עליו.

"מה שהיה, היה. תתקדמו ותלמדו מזה. זאק, אומנות היא דבר שונה בעיני כל בן אדם. מה שימצא חן בעיניך, יכול לא להימצא חן בעיני אחרים ויש להם את הזכות להביע את דעתם. אפילו אם זה בצורה קולנית, לא שאני בעד," סטיב מדבר בהיגיון. מזל שהוא פה. זאק משלב את ידיו, נראה שהוא מתנגד לרעיון. לפעמים גברים יכולים להיות מאוד עקשניים, אבל זאק? אין עקשן ממנו. אולי רק האחים שלי. 

"היית שם איתי, ראית איך הוא דיבר על הציור. זו לא הייתה ביקורת. אני מתערב איתך שהוא גם לא מעריך אומנות. הוא רק רצה לפגוע באמן, וזו הסיבה שפגעתי בו." אני מתכוונת לענות וזאק פונה אליי, "קטנטונת, אם מישהו היה צוחק על הציורים שלי ללא בסיס, חוץ מבראד, מה היית רוצה לעשות לו?" אני מגרדת את עורפי במבוכה, לא הייתי רוצה שמישהו יצחק על הציורים של זאק, כנראה הייתי מגיבה בתקיפות. זאק רואה את התשובה על פניי. "היא מסכימה איתי," הוא קובע, וצודק. יכול להיות שאני מבינה אותו. סטיב נאנח ומניד בראשו.

"מה שאתם אומרים לא הגיוני בכלל בעיניי." יכול להיות שזאק ממציא היגיון משלו. 

"למה לבראד לא הרבצת? הוא מקניט אותך על הציורים שלך כל הזמן," אני שואלת את זאק בציניות, מתלוצצת איתו.

"הוא אחיך, לא הייתי פוגע בו. וחוץ מזה, בפעם שעברה הוא כמעט הרג אותי. אני רוצה לחיות." אני צוחקת, אבל אז שומעת את בראד צועק. שקט משתרר בינינו תוך שניות אחדות.

"למה בראד צועק?" אני שואלת, שוברת את השתיקה. יכול להיות שגרמתי למריבה גדולה ביניהם?

"כנראה עוד אחד מהוויכוחים שלהם," זאק משער. רוב הסיכויים שהם מתווכחים בגלל מה שאמרתי. לפעמים בראד יכול להגזים בתגובות שלו ולפי איך שראיתי שהוא התעצבן, יכול להיות שלראשונה הוא גם נפגע. אני מרגישה רע, אני לא נגד זה שהם יהיו יחד. אני אהיה יותר משמחה אם הם יהיו יחד. אני לא חושבת שיש מישהי שיכולה לחדור מתחת לעור של בראד כמו קרולינה, ואני בטוחה שאם קרולינה לא תהיה עם בראד, אף אחת לא תהיה. מגיע לבראד מישהי כמוה, שיודעת להתמודד איתו ועם הכעס שלו, ויכולה להחזיר לו. 

"שמעתם את זה? חריקת בלמים," סטיב אומר ורץ החוצה. זאק ואני מסתכלים זה על זה, מבולבלים.

"את חושבת שקרולינה לקחה את הרכב של בראד?" זאק שואל ואני פורצת בצחוק, היא באמת יכולה לעשות את זה.

"זה יהיה הדבר האמיץ ביותר שהיא עשתה עד עכשיו," אני אומרת. עיניו הכחולות של זאק מתמקדות בי.

"את צריכה להיזהר, את יודעת שלא אתן שיקרה לך שוב משהו." אני שואפת בחדות.

"אני יודעת." החיוך היפה שעולה על פניו גורם לליבי להאיץ. "בוא נסכים שתפסיק להכות אחרים," אני אומרת והוא מתכופף, מנשק אותי ואני נשענת על הקיר.

"אם הם יפנו אלייך, לא יקרה." אני מגלגלת את העיניים שלי, מנתקת את הנשיקה.

"נמשיך אחר כך, אני הולכת לראות מה המצב שם." זאק מהנהן, הנוכחות שלו מאחוריי מורגשת. כמו תמיד, הוא לא עוזב אותי ואני אוהבת את זה. כשאנחנו מגיעים לדלת הבית, אנחנו רואים את קרולינה שרועה על הכביש, סטיב ובראד סביבה ואנחנו רצים לעזור להם.

פצעים ושריטות מעטרים את גופה של קרולינה, דם מכסה את כולה.

"מל, לכי תבדקי מה קורה עם בראד. זאק, בוא תעזור לי," סטיב פוקד עלינו וזאק מייד הולך אחריו. כשאני מסתכלת על בראד, אני רואה אותו כורע על הרצפה. אני פוסעת אליו ברעד כשהמחשבות שלי מתרוצצות לכל עבר. מה קרה? אני נזכרת במה שסטיב אמר, חריקת בלמים. אני רואה על הכביש סימן של המכונית שכנראה הייתה פה. היא סטתה מהדרך ואפשר לראות מהדם על הכביש שקרולינה נפגעה מהרכב.

אני רואה שבראד שקוע במחשבות. אני מסתכלת עליו ומבינה מה עובר לו בראש. "פאק, פאק!" בראד מכה באגרופיו ברצפה ואני נבהלת, העוצמה שבה הוא נותן אגרופים תגרום לו להיפצע.

"בראד?" אני שואלת. אני מתקרבת אליו והוא מסתיר את הידיים מאחורי הגב. כשאני מסתכלת עליו נשימתי נעתקת. דמעות יורדות מעיניו, ואני לא זוכרת שאי פעם ראיתי את בראד בוכה.

הוא פוקח את עיניו וכשמבחין בדמעות הוא מופתע בעצמו. הוא בטח מאשים את עצמו, כמו שזאק האשים את עצמו שהיה חלש מדי בשביל לעצור את ההורים שלו. זו לא אשמתו של בראד, זו אשמתי. לא סיימתי את המשפט ואמרתי רק את מה שיישמע רע באוזניו. "מה שקרה... אני עשיתי את זה. לא אמרתי שקרולינה דחתה אותו," אני מסבירה בקול רועד. "בראד, בוא ניכנס ו..." בראד ממשיך לתת אגרופים לאספלט.

"פאק, הכול באשמתי. היא כמעט מתה!" אני רואה איך פרקי האצבעות שלו פוגעים בקרקע. זה נראה ממש כואב. אני מנסה לתפוס את היד שלו, אבל הוא ממשיך להכות בכביש במהירות. 

"בבקשה, בראד, תפסיק! אתה פוצע את עצמך!" אני צועקת כדי שישמע אותי מבעד למחשבות שלו. זה לא מצליח, הוא תקוע בעולם משלו.

"הכול בגלל הכעס שלי," הוא ממלמל, לא מפסיק להטיח אגרופים.

"זאק, תעזור לי!" אני צועקת. הוא עוזב את קרולינה עם סטיב ומסתובב לעזור לי..

"מה יש לו?" זאק שואל אותי ואוחז בידו האחרת של בראד. בראד מושך את היד שלו לכיוון האספלט, היד שאני אוחזת בה, ואני כמעט נופלת.

"הוא מאשים את עצמו." אני רואה את הדאגה של זאק. הוא יודע מה זה אומר והוא לא רוצה שבראד ירגיש ככה, גם אני לא. האחיזה שלי בבראד נחלשת וכשהוא נותן שוב אגרוף לאספלט אני נופלת קדימה. אנחת כאב נפלטת ממני ובראד מפסיק לזוז.