חטאי השטן 3 - הזעם של השטן - חלק א'

1

בראד

אני נכנס לחדר של סטיב ורואה אותו שוכב בשקט, עטוף בשלווה שנדמית לי בלתי נתפסת. השקט של גופו, השלווה המוחלטת, הם ההפך הגמור מהסערה שמשתוללת בתוכי. ליבי דופק במרץ ואני מרגיש שאני לא יכול לחכות עם זה יותר. אני מנער אותו קלות, ומרגיש את הלחץ מציף אותי. זו ההזדמנות הראשונה והאחרונה שלי, אסור לי להחמיץ אותה. סטיב פוקח את עיניו לאט וממצמץ במהירות, כמו לא מבין מה קורה סביבו.

"למה הערת אותי?" הוא שואל בקול עייף, פיהוק ארוך נשאב ממנו.

"הגיע הזמן," אני אומר בקול כבד. לא צריך יותר מזה. הוא כבר יודע למה אני מתכוון. זה היה ביום שבו מצאנו את קרולינה בבית של מאט, כשהיא כפותה. כל פרט בפניה היה חיוור ונטול חיים, כאילו לא נגעה בה קרן שמש יותר מדי זמן. עיניה היו אפורות, חסרות את הזוהר המעצבן שלהן. כל נשימה שניסתה לקחת הייתה מקוטעת, כאילו היא לא מצליחה לנשום, ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. ואז זאק הגיע ומלאני הייתה איתו, מעולפת לגמרי בידיו כשראשה שותת דם. העיניים העצומות, הדם של אחותי והכתם האדום שהתפשט על חולצתו של זאק, זה היה יותר מדי. הרגשתי שנכשלתי בלהגן על אחותי, מה שניסיתי לעשות כל חיי. לא יכולתי להימלט מהרגשת חוסר האונים כשראיתי את אחותי פצועה. לא יכולתי להפסיק לחשוב שזה לא היה קורה אם לא הייתי מאשר לה לצאת למועדון, ידעתי שהיא לא יכולה להגן על עצמה.

היא הייתה במצב הזה בגללי. עמדתי שם וראיתי איך סטיב מטפל בה בזמן שהיא נראתה כמו גופה. כשבהיתי בה, הרגשתי את העור שלי נשרף מכאב. הבטן שלי התהפכה בפחד מכך שהיא לא תוכל להתאושש. אני האחראי, בתור אחיה הגדול, יכולתי לעצור את זה. הייתי צריך להרוג את הנער המזדיין הזה מייד כשחשדתי בכוונות שלו כלפי אחותי. הייתה לי הרגשה רעה והיא הוכיחה את עצמה. ולא עשיתי כלום מלבד להזהיר אותו כמה פעמים, ועוד חשבתי שאני מאיים מספיק כדי שלא יתקרב אליה. זה נגמר בכך שהוא ניסה לאנוס אותה. באותו יום ארור, סטיב טיפל במלאני ואני התכוונתי לטפל במאט. הזיכרון של אחותי מעולפת, עם פציעה חמורה, עולה בראש שלי. 

סטיב מטפל במלאני ואני מרגיש את הזעם מתפשט בכל הגוף שלי, אני לא יכול להמשיך להיות נוכח כשאחותי סובלת ומי שניסה לאנוס אותה עדיין בחיים. אני מתכוון לטפל במאט. אני פוסע לעבר הדלת כדי לצאת מהחדר וסטיב עצר אותי, "לאן אתה הולך?" הוא שואל בבלבול ואוחז ביד שלי.

בבת אחת, חוסר האונים מהצפייה באחותי הופך לכעס מוחלט. אני תופס את הצווארון של החולצה שלו, מקרב אותו אליי, קרוב כל־כך שהוא יכול להרגיש את חום נשימותיי. אני נעצר לרגע, מביט לו בעיניים עד שהוא מבין בדיוק עד כמה אני רציני. כל מילה שלי צורבת כמו ברזל לוהט.

"אני הולך להרוג את הנער הזה," אני אומר לו בטון שקט כלחישה, חד ומאיים. הוא בא להתנגד ואני לא נותן לו לפצות את הפה, "הבטחת, סטיב. גם אני הבטחתי," אני מסנן והוא נזכר. הבטחתי להורים שלי לשמור על מלאני וסטיב, וסטיב הבטיח להם לשמור על מלאני ועליי. כל אחד מאיתנו נושא את ההבטחה הזו על גבו, כל מחשבה הקשורה לזה גורמת ללב שלי לצנוח, הסבל שאחותי עוברת, הנער הזה, הוא אחראי להכול.

"אני לא חושב שליטול את החיים שלו יעזור," סטיב אומר בשקט, כל מילה שיוצאת מפיו היא עוד דקירה בלב שלי, ואני מרגיש את הזעם מציף אותי, חונק אותי. ההחמצה על שלא תפסתי את הנער הזה והראיתי לו מה זה להתעסק עם אחותי, כדי למנוע את מה שקרה, משסה אותי מבפנים. יכול להיות שהעובדה שאני רוצה להרוג את מאט נשמעת לסטיב לא מציאותית. הוא מכיר ויודע כמה הכעס שלי עוצמתי, אבל הוא בטח חושב שאני לא מסוגל להרוג מישהו. הוא טועה. במיוחד כי זה כבר קרה בעבר. מאט לא יהיה הראשון שאהרוג, אבל הוא לא יודע על שני האנשים שכבר הרגתי.

"אז מה יעזור?" אני שואל בקול רועד וכועס, מתחיל לאבד את עצמי בתוך הזעם. אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה, על מלאני, על מה שהיא עברה. אני מסובב את הראש של סטיב הצידה, גורם לו להסתכל על אחותנו. לעזאזל, איזה מין אחים אנחנו? היא שוכבת במיטה, מעולפת, כל נשימה שלה מגיעה עם מאמץ. המראה הזה, זה מה ששובר אותי. זה מה שגורם לי להבין שאין דרך חזרה.

"תראה אותה!" אני צועק בקול שבור, "היא במצב הזה בגלל מה שהוא עשה." זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו. עד שהוא לא ימות אני יודע שלא אוכל להפסיק לחשוב על זה. המראה הזה רק מגביר את הזעם שלי, "הוא לא יחיה, אל תנסה לעצור אותי." 

אני מצמיד את המצח שלי למצח של סטיב, והזעם שורף אותי מבפנים. כשאני איתו, אני יודע שאני יכול לשלוט בזה. זה כמו חוט דק שמחבר אותנו, קשר שלא תלוי בכעסים או בכאב.

"היא אחותנו," אני לוחש לו בקול נמוך, קול שיכול היה להפחיד כל אחד אחר, אבל סטיב לא יפחד ממני לעולם. הוא אח שלי, התאום שלי, והוא תמיד היה שם בשבילי, בכל מצב. לעולם לא אפגע בו, גם אם כל העולם יתמוטט עליי. סטיב יודע שאין לו סיבה להירתע ממני, לא משנה כמה אני עצבני, לא משנה כמה אני מרוסק מבפנים. הוא אחד מהאנשים היחידים שאני אוהב בעולם הרקוב הזה. בסופו של דבר, לא משנה כמה אני כועס, תמיד אצליח לשלוט בכעס שלי כשזה נוגע לאחים שלי. הם כל מה שיש לי בעולם הזה, ולא אתן לאף אחד להזיק להם, לא כמו שנתתי למאט להזיק לאחותי.

"אפשר להפוך את החיים שלו לסיוט, לרוקן את החשבון הבנק שלו, ל — " סטיב מפסיק להציע הצעות שיצילו את החיים של האנס כשהוא מבחין בכעס שלי גובר מרגע לרגע.

"זה טוב מדי בשבילו!" אני צועק, "הוא ירגיש את זה על בשרו, ולא אתן לו לברוח מזה. ואתה, אתה תעזור לי," אני פוקד עליו, המילים יוצאות ממני כמו חץ. אני עוזב את סטיב בלי לחכות לתגובה. כל צעד מרגיש כמו עוד גל זעם ששוטף אותי. אני לא יכול לחשוב על דבר חוץ מהנער הזה. איך שפגע במלאני, איך חצה כל גבול שיכולתי להעלות בדמיון.

אני מגיע לשק האגרוף בחדר, לבומרנג, ומשחרר את כל מה שאני מרגיש. כל אגרוף שאני שולח מלווה במחשבה על מה שמאט עשה, על מה שהוא גרם. כל מגע של היד שלי בשק הוא עונש שמאט צריך לקבל, זו הדרך היחידה שלי לשחרר את הזעם. כל שריר בגופי צורב מהצורך לאלימות, כל תנועה מרגישה כמו התפרצות של משהו שלא יכול היה להישאר בתוכי יותר. אני לא יכול להפסיק, זה כמו צורך פנימי, לשלב את כל הכאב של אחותי והזעם שלי ולשלוח אותם בתוך האגרופים. יכולים לחשוב שאני משוגע, רע או פסיכופת ואולי הכול נכון, אבל לא אתן למי שניסה לאנוס את אחותי להמשיך לחיות.

"מה אני צריך לעשות?" סטיב שואל בעייפות ושולף אותי מהמחשבות שלי. מזל שזאק היה שם באותו יום, אני דפוק שאישרתי למלאני ללכת למועדון. לא ידעתי שהיא נפגשת עם האנס הזה. כמו אידיוט, לא שאלתי אותה למה היא הולכת לשם. "בראד, אני אשאל שוב, מה אני צריך לעשות?"

אני מניח את היד על שערו ורוכן אליו, הוא מסתכל עליי בחשד. "מה שאתה עושה הכי טוב," אני אומר לו והוא נראה מבולבל. "לשחק עם מצלמות," אני משלים את המשפט בחיוך וסטיב מהנהן. אני רואה בעיניו שהוא לא בטוח במה שאני הולך לעשות, והוא צודק. אני הולך לעשות ההפך ממה שאמרתי לסטיב. המזדיין אמור להשתחרר בעוד שעה מבית החולים, הוא חושב שהוא הולך לבית שלו. אני אשלח אותו לבית האמיתי שלו, לגיהינום. למקום שאנשים כמוהו שייכים אליו. אני אגרום למאט להתאחד איתם.

אני עוצר מול בית החולים. בזכות סטיב אני יודע שאימא של מאט שלחה מישהו כדי לאסוף אותו. האדם הזה עדיין לא הגיע לכאן. התכוונתי להעלים אותו ולקחת את המכונית שלו כדי לאסוף את מאט. כשאחות יוצאת עם מאט הצולע מכיוון בית החולים, היא מסתכלת עליי ומכווצת גבות בשאלה. אני מבין שהיא שואלת אם אני אוסף אותו, ואני מהנהן בתגובה, נראה שתוכניות משתנות. האחות מתחילה להתקדם לכיווני. מאט מקפץ על רגל אחת ואני מרסן חיוך למראה הגבס על הרגל שלו. הוא צולע ומתנודד מצד לצד, הסבל שלו מחמם את ליבי. זאק עשה עבודה טובה, אבל לא עבודה טובה כמו מה שאני הולך לעשות. האחות מכניסה את מאט למושב האחורי של המכונית, היא שולחת אליו חיוך חמים לפני שסוגרת את הדלת של המכונית.

אני מסתכל עליו דרך המראה הקדמית. הוא נראה חופשי וקליל. לא לעוד הרבה זמן, ליתר דיוק רק לדקות הקרובות. אני אנפץ את התקווה שלו הכי חזק שאני יכול, אגרום לו להיחנק ממנה. אני מסתובב אליו כדי שיבין שזה אני. אני משער שהחושך טשטש את זה, אחרת הוא היה צורח לאחות שתרחיק אותו ממני.

"שלום יפיוף, טוב לראות אותך על הרגליים," אני מברך אותו בחיוך נחמד ומנומס. פיו נפער בהלם. אני מניח את היד שלי מתחת ללסת שלו ומרים כדי לסגור את הפה שלו, אני כורך את כף היד שלי סביב הגרון שלו ושומע את הנשימות שלו מאיצות. אני מהדק את היד שלי בעדינות שלא מגיעה לו, ומתאפק לא לחנוק אותו למוות. הוא שיחק באחותי, ניסה לאנוס אותה, הטיח את הראש שלה בקיר. היא יכלה למות.

לא אשכח איך הלב שלי חדל לפעום לרגע כשמלאני סיפרה לי שהוא הטיח את הראש שלה בקיר שוב ושוב. מאט מבליט את השפה התחתונה שלו כמבקש רחמים, כמו שמלאני עשתה לי ולסטיב בעבר. מלאני, שגידלתי ושמרתי עליה. בגלל הגופה המהלכת הזאת, מלאני נפגעה. בלי לשים לב התת־מודע של מאט שולח את היד שלו לידית הרכב והוא מנסה לצאת כדי להציל את החיים העלובים שלו. אני מצקצק בלעג. די מעליב שהוא רוצה לברוח מהמכונית אחרי שהשקעתי בהגעה לכאן לאסוף אותו.

"משקיעים בשבילך ואתה מנסה לברוח? איפה הנימוסים שלך, מאט?" הוא חושק את הלסת והידיים שלו רועדות. העיניים שלנו נפגשות. "איפה הנימוסים היו כשניסית לאנוס את אחותי?" אני שואל בזעם אצור, הוא מחוויר ובולע רוק.

אני מתחיל לנסוע והוא עדיין מנסה לפתוח את הדלת. הוא מתחיל להתייפח כשהוא קולט שהוא שלי עכשיו. "למה זה לא נפתח?!" הוא דופק על החלון באגרופים החלשים שלו. הוא חושב שאני טיפש? נעלתי את הדלת מהרגע שהוא נכנס, הוא פשוט היה שקוע בלהסתכל על הישבן של האחות כשהיא התרחקה מכאן.

עכשיו הוא צריך להתעסק בהשלמה עם הגורל שאליו הוא נקלע, כי פגע באחותי. "אני אעצור בצד ואשבור לך את הידיים אם אשמע אותך דופק שוב על החלון!" אני נוהם והוא מייד מפסיק. 

"מה א...תה רוצה מ...מני?" הוא שואל בקול רועד ומפוחד, אני מסתכל עליו דרך המראה ומרסן את ההתלהבות שלי לגבי מה שאני הולך לעשות. העיניים של מאט רועדות כמו הידיים שלו. רק שלא יתחיל לבכות לי במכונית, הבכי שלו בטח יצרוב את האוזניים שלי. "זו לא הדרך לבית שלי," הוא אומר כשאני נוסע מחוץ לעיר, אני רק מסתכל עליו במראה ומחייך כשהוא מתחיל להחוויר יותר. צבע העור שלו עכשיו מקנה לו צבע של גופה. בדיוק כמו שהוא יהיה בעוד כמה דקות. "א... אני כבר ש...ילמתי על מה שע...שיתי ל...אחותך," הוא מגמגם באימה ומצביע על הגבס ברגל שלו.

"זה מה שחבר שלי עשה לך, עכשיו הגיע תורי." אני מחזיר את העיניים לכביש ומתחיל לחשוב על מה שאעשה לו. 

"זה היה האלכוהול, אני מבטיח!" אני שומע את הלחץ בקולו. "לא הייתי פוגע בה, הייתי שיכור." 

"שיכור? גם אני שיכור עכשיו, מאט. שיכור מזעם ואלימות." מאט פוער את עיניו למשמע דבריי. הוא הטיח את הראש של אחותי בקיר כדי שתתעלף והוא יוכל לאנוס אותה, אני אטיח את הראש שלו עד שהחיים יאזלו ממנו. אני שוקע במחשבות שלי, ברקע אני שומע אותו ממשיך להתחנן לרחמים ומאשים את האלכוהול, אבל אני שם זין.

אני יודע שהוא היה עושה את זה בלי קשר לאלכוהול. שתייה לא מבטלת פעולות נוראות שנעשו, במיוחד ניסיון לאונס.

אני נכנס לעיר הסמוכה, עוצר ליד סמטה חשוכה ורחבה, בדיוק מה שאני צריך בשביל קצת פרטיות. אני מחנה ליד הסמטה ויוצא מהמכונית, שומע אותו דופק שוב על החלון ופותח את הדלת שלו.

"איפה אנחנו?" הוא שואל וזוחל לאחור.

"במקום שבו תהיה לנו פרטיות." אני תופס את הרגל עם הגבס ומושך אותו. הוא מנסה לבעוט בי בעזרת הרגל השנייה שלו ואני תופס גם אותה. לאחר שהוא מחוץ לרכב אני מרים אותו בתנופה, הוא מנסה לכרוך את הרגליים הרועדות שלו סביב הבטן שלי ולא מצליח עקב המוגבלות. מאט נותן לי אגרופים בחזה בכל הכוח ומתייפח בחוזקה. נו, באמת, אפילו מלאני יכולה להכאיב לי יותר מהאגרופים הרכים שלו. אני מקשיח את השרירים והוא מתפתל תחת אחיזתי. הוא מכה בראשי וממשיך לצרוח ולצעוק, אני נותן לו אגרוף חלש ללסת והוא משתתק מייד, הוא כבר נראה מסוחרר. הוא מניח את הראש שלו על הכתף שלי ומייבב בשקט בקוצר נשימה. אני מעיף את הראש המזדיין שלו ממני, והוא נשמט הצידה. אני מגלגל את העיניים כשהוא מגזים בתגובה שלו. נתתי לו רק אגרוף אחד וכבר הוא עומד להתעלף?

אני נכנס לסמטה והוא נדרך. אני זורק אותו לרצפה, הוא מתחיל לזחול לצד השני כדי להתרחק ממני ואני בועט לו ברגל. הסיפוק מהכאב שלו מיידי. אני רוכן אליו, מנסה לתלוש את הגבס מרגלו השבורה ודורך על הברך שלו בזמן שאני תופס בכף רגלו. אני בקושי מפעיל כוח כשאני מחזיק ברגל כמו ענף שאני עומד לשבור ומביט בעיניו המתחננות. "לא ארחם עליך, מאט." אני מקפל את הרגל והעצמות שלו נכנעות ללחץ ונשברות. העצמות קורעות את הבשר וחותכות את העור. דם מתיז על פניי ואני בועט בעצם שמזדקרת מרגלו. צעקות הבכי שלו מתחזקות ונשמע שהוא מיילל כמו איש זאב בירח מלא. אני כועס יותר ויותר, לא מגיע לו לבכות. אני נותן לו שוב אגרוף והאף שלו נשבר. נמאס לי מהצרחות שלו. אני חוסם את פיו בידי ולוחץ לו בחוזקה על הלחיים.

אני מטיח את הראש שלו ברצפה והוא ממשיך לצרוח לתוך כף היד שלי. "ככה פגעת באחותי?" אני שואל. הוא לא מצליח לענות כי אני מטיח את הראש שלו שוב ושוב בקיר עד שאני שומע את הצרחות והצעקות שלו הופכות ליללות עצובות. אני ממשיך להטיח אפילו שהוא השתתק ממזמן, אני אשבור את הראש שלו כמו ביצה. הידיים שלו נופלות לצידי גופו ונוטשות את הידיים שלי. אני מרוח בדם שלו. היה הרבה דם בגוף שלו, אבל מוח אין. כי אם היה לו מוח, הוא היה נשאר בחיים ולא פוגע באחותי.

אני נבהל כשאני שומע צרחה נשית, מסובב את הראש ורואה את קרולינה מביטה בנו מפתח הסמטה. העיניים הירוקות שלה ננעצות בעיניי והיא נראית מפוחדת. היא מעבירה את מבטה ביני לבין מאט המת, שאני עדיין אוחז בראשו.

אני עוזב את הגופה של מאט והיא מסתכלת עליו באימה, הגוף שלה מתחיל לרעוד מעט. "תירגעי, קרולינה — " ואז היא מתחילה לרוץ, בלי לתת לי לסיים. תמיד ידעתי שאין בה נימוסים, אבל לחדור לפרטיות שלי ולא לתת לי לסיים את המשפט? אני מוריד לך נקודות, קרולינה. אני רץ אחריה, האדרנלין שלי מאיץ אותי ונראה שהפחד שלה משפיע יותר מפני שהיא מהירה, פאק! היא מהירה כמו מישהי שנסה על החיים שלה. קרולינה מתחילה לצעוק לעזרה ואת הזעקות שלה אני כמעט שלא יכול לשמוע. אני לא רוצה שהיא תפחד ממני, לפחות לא כרגע, כי אני צריך אותה רגועה. היא יכולה לפחד ממני אחר כך.

אני לא גבר של ריצות, יותר של אגרוף, ונראה שקרולינה אישה של ריצות מפני שהיא ממש אצנית. אני רץ במהירות הגבוהה ביותר שאני יכול, נותן את כולי בריצה הזאת. עיניי ממוקדות בה ואז כשאני מתקרב אליה אני מניח את היד שלי על המותן שלה ומרים אותה. היא לא מפסיקה לצעוק, אז אני מניח את כף היד שלי על הפה שלה. עיניה מלאות באימה ובפחד, היא מסתכלת עליי כאילו אני הסיוט הכי גדול שלה.

אולי אני הסיוט הכי גדול שלה, אבל לעולם לא אפגע בה.