לבד בתיאטרון המוות

פרק 1
 
יש מקומות שאזכור כל החיים: כיכר אדומה שרוח חמה חוצה אותה ביללה, חדר השינה של אמי בצד הלא נכון של כביש 8־מייל,* הגנים האינסופיים בבית יתומים מטופח, איש שאורב לי במִקבץ חורבות שנקרא "תיאטרון המוות" כדי להרוג אותי.
[* שמו של הכביש החוצה את העיר דטרויט ומבדיל בין השכונות העניות, המאוכלסות בעיקר באפרו-אמריקאים, לבין החלק העשיר יותר של העיר, המאוכלס בתושבים לבנים. (כל ההערות הן של העורכת)]
אבל שום דבר לא צרוב עמוק יותר בזיכרון שלי מבניין בלי מעלית בניו יורק - וילונות מרופטים, ריהוט זול, שולחן עמוס בקריסטל מֶת' וסמי מסיבות אחרים. ליד המיטה מונחים תיק יד, תחתונים שחורים בעובי של חוט דנטאלי וזוג נעלי ג'ימי צ'ו מידה 38. כמו בעלת הפריטים הללו, הם לא שייכים לכאן. היא עירומה באמבטיה. הגרון שלה חתוך והראש שלה צף עם הפנים למטה באמבטיה מלאה חומצה גופרתית - המרכיב הפעיל בחומר לפתיחת סתימות שאפשר למצוא בכל סופרמרקט.
עשרות בקבוקים ריקים של תכשיר הניקוי הזה, שנקרא "פצצת ניקיון", מפוזרים על הרצפה. אני מתחיל לעבור עליהם בלי שיבחינו בי. על כולם דבוקה עדיין תווית המחיר, ואני רואה שכדי למנוע חשד, מי שהרג אותה קנה אותם בעשרים חנויות שונות. תמיד אמרתי שקשה לא להעריץ תכנון טוב.
המקום בתוהו ובוהו, הרעש מחריש אוזניים. מכשירי הקשר המשטרתיים צוֹוחים, העוזרים של חוקר מקרי המוות זועקים לתגבורת, אשה היספנית מייבבת. נראה שאפילו אם הקורבן לא מכיר אף אחד בעולם, תמיד יש מישהו שמייבב בסצנה כזאת.
אי־אפשר לזהות את האשה הצעירה באמבטיה. שלושת הימים בהם היא טבלה בחומצה הרסו את תווי פניה. אני משער שזה היה הרעיון - מי שהרג אותה הניח לה על הידיים ספרי טלפונים כדי שגם הן ישקעו. החומצה איכלה לא רק את טביעות האצבעות אלא גם כמעט את כל כף היד מתחת. אם לחבר'ה מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ניו יורק לא יהיה מזל בזיהוי תבנית השיניים שלה, הם יצטרכו לקרוע את התחת כדי לתקוע שֵם לדבר הזה.
במקומות כאלה, שבהם יש הרגשה שהרוע עדיין דבוק לקירות, המוח עלול לסטות למחוזות מוזרים. המחשבה על אשה צעירה בלי פנים גרמה לי להיזכר בשיר הישן ההוא של לנון ומקרטני, "אלינור ריגבי", אשה שלבשה פנים שאותן היא שמרה בכד ליד הדלת. בראש שלי אני מתחיל לקרוא לקורבן אלינור. לצוות בזירת הפשע נשארה עדיין עבודה, אבל איש מהנוכחים במקום לא מפקפק בכך שאלינור נהרגה בזמן קיום יחסי מין: חצי מזרן מחוץ למיטה, הסדינים פרועים, רסס חום של דם קרוש על השידה שלצד המיטה. אלה שהראש שלהם ממש חולה משערים שהוא חתך לה את הגרון בזמן שהיה עדיין בתוכה. החדשות הרעות הן שאולי הם צודקים, אבל אם היא מתה ככה או בצורה אחרת, מי שמחפש נחמה יכול למצוא כאן אחת בעובדה שהיא לא קלטה מה קורה. בכל אופן לא עד הרגע האחרון.
טינה* - הקריסטל מֶת' - דאג לזה. הוא גורם לחרמנות כל כך גדולה, להרגשה כל כך טובה כשהוא דופק את הראש, עד שאין שום סיכוי לחשוש שמשהו רע מחכה מעבר לפינה. המחשבה העקבית היחידה שרוב האנשים יכולים להעלות בדעתם תחת ההשפעה שלו היא למצוא שותף ולזיין לו את הצורה.
[* בעגת הרחוב, אחד הכינויים לקריסטל מת', בצד כינויים נוספים, כגון פוני, כריסי, ג'יב, פוק וטיק.]
ליד שתי העטיפות הריקות של הקריסטל נמצא מה שנראה כמו אחד מאותם בקבוקי שמפו קטנים שמוצאים באמבטיה במלון. לא כתוב עליו כלום, אבל הוא מכיל נוזל צלול. זה סם האונס GHB, כך אני משער. הוא עושה עכשיו הרבה רעש בפינות החשוכות ברשת. במנות גדולות הוא מחליף את הרוֹהִיפְּנוֹל בתור סם אונס. רוב אירועי המוזיקה מוצפים בו. קְלאבֶּרים לוקחים לגימה קטנה ממנו כדי לא להכניס את הראש לקריסטל מת'. אבל ה־GHB מגיע עם תופעות לוואי משלו - אובדן עכבות והתרגשות מינית חזקה עוד יותר. אחד השמות שלו ברחוב הוא "משכיב בקלות". אלינור העיפה את הג'ימי צ'ו שלה, התפתלה החוצה מחצאית המיני השחורה והתפוצצה בטח כמו זיקוקים ביום העצמאות.
אני עובר דרך כל האנשים שהצטופפו שם - איש זר ולא מוּכּר לאף אחד מהם, עם ז'קט יקר על הכתף וחתיכת מטען של ניסיון מאחוריו - ועוצר ליד המיטה. אני אוטם את הראש לרעש סביבי ורואה אותה בדמיון שלי, עירומה, רוכבת עליו כמו קאובוי. היא בתחילת שנות העשרים שלה, עם גוף טוב, ואני מניח שהיא עמוק בעניין. קוקטייל הסמים מטיס אותה לאורגזמה מתפרצת, טמפרטורת הגוף שלה נוסקת הודות לקריסטל מת', השדיים התפוחים מושכים למטה, קצב הלב והנשימה מזנקים בעקבות מתקפת התשוקה והחומרים הכימיים. היא גומעת את האוויר בלגימות גדולות, ללשון הרטובה שלה יש חיים עצמאיים והיא מחפשת נואשות את הפה שלו למטה. הסקס היום לא נועד ל"נקבות", זה בטוח.
שלטי ניאון משורת הבָּרים שמחוץ לחלון בטח בהקו על הפסים הבלונדיניים בתספורת האופנתית שלה ונצנצו על שעון הצלילה של פָּנֶרַיי. נכון, הוא מזויף, אבל זה זיוף טוב. אני מכיר את האשה הזאת. כולנו מכירים אותה - את הסוג הזה, בכל אופן. רואים אותן בחנות החדשה והענקית של פראדה במילאנו, עומדות בתור מחוץ למועדונים בסוהו, שותות לאטֶה קטן בבתי הקפה הפופולריים בשדרות מונטיין. נשים צעירות שמבלבלות בין השבועון פִּיפְּל לבין חדשות, ורואות בקעקוע היפני על הגב שלהן סימן למרד.
אני מדמיין את כף היד של הרוצח על החזה שלה, נוגע בעגיל שמקשט לה את הפטמה. הבחור מחזיק את הטבעת בין האצבעות, מושך אותה ומקרב אליו את הצעירה. היא צועקת, נסערת. הכול עכשיו רגיש נורא, בייחוד הפטמות. אבל לא איכפת לה. אם מישהו רוצה את זה קשוח, זה רק אומר שממש טוב לו איתה. כשהיא יושבת עליו, מסגרת המיטה דופקת חזק בקיר, היא מסתכלת על הדלת. כן, יופי, היא נעולה וסגורה בשרשרת. בשכונה הזאת, זה המינימום שאפשר לעשות.
על הקיר מאחוריה תרשים של מסלול פינוי. היא במלון, אבל כל דמיון לריץ קרלטון נגמר במלה "מלון". קוראים לדבר הזה אִיסְטסַייד אִין. מקום מפלט לנוודים, לתרמילאים, לנפשות אבודות ולכל אחד אחר שיש לו עשרים דולר ללילה. אפשר להישאר כמה זמן שרוצים - יום, חודש, כל החיים - כל מה שצריך זה שתי תעודות מזהות, לפחות אחת עם תמונה.
הבחור שהגיע לחדר 89 שהה כאן כמה זמן. אריזה של שש פחיות בירה מונחת על המזנון לצד ארבעה בקבוקים חצי ריקים של משקאות חריפים מאוד וזוג קופסאות קורנפלקס. על השידה מערכת סטריאו וכמה תקליטורים ואני מעיף בהם מבט. אין מה לומר, היה לו טעם טוב במוזיקה. אבל הארון ריק. נראה שהוא לקח איתו רק את הבגדים כשיצא, משאיר את הגופה להתמוסס באמבטיה. לצד הארון יש ערימת אשפה: עיתונים ישנים, מְכל ריק של תרסיס נגד ג'וקים, לוח שנה מוכתם בקפה. אני מרים אותו. בכל דף יש תמונה בשחור לבן של חורבה עתיקה - הקולוסיאום, מקדש יווני, ספריית קֶלְסוּס בלילה. מאוד אמנותי. אבל הדפים ריקים, אין עליהם שום סימן לפגישה כלשהי. נראה שהשתמשו בלוח הזה רק בתור תחתית לקפה. אני זורק אותו חזרה לערימה.
אני נפנה משם, ובלי לחשוב, סתם מתוך הרגל, מעביר את האצבעות על השידה. מוזר, אין אבק. אני מעביר את האצבעות גם על המזנון, על מסגרת המיטה ועל הסטריאו ומקבל תוצאות זהות. הרוצח ניגב את הכול כדי לא להשאיר טביעות אצבעות. הוא לא יקבל על זה פרס, אבל כשאני מריח משהו ומקרב את האצבעות לאף, הכול משתנה. מה שאני מריח זה שרידים של תרסיס חיטוי שמשתמשים בו בחדרי טיפול נמרץ כדי למנוע זיהומים. הוא לא רק מחסל חיידקים, אלא בתור תופעת לוואי הוא גם משמיד חומרים עם די־אן־איי: זיעה, עור, שיער. הרוצח ריסס את כל החדר, התיז על השטיח והקירות, וככה הבטיח שהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ניו יורק לא תצטרך לעבוד קשה עם שואבי האבק שלה.
אני מבין פתאום בצלילות רבה שזהו כל דבר חוץ מרצח שגרתי בשביל כסף או סמים או סיפוק מיני. בתור רצח, זה משהו מרשים.