אלילות

נדל"ן ביוון

התכנסנו לפנות בוקר בשדה התעופה בדרך לסיור לוקיישנים, חמש ה"רציניות" מהכנס השני של "נדל"ן ביוון", לבושות בבגדי טיסה הולמים, כל אחת וסגנונה, אוחזות בטרולי, נרגשות ומצפות להרפתקה שבסופה, בתקווה, נרכוש לעצמנו בית חלומות באחד האיים, או דירה רחבת ידיים באתונה עם נוף לפרתנון.

אחרי הפרוצדורה המלחיצה של הצ'ק אין הקבוצתי, הבדיקה הביטחונית, הבדיקה במשטרת הגבולות והעלייה למטוס, התמקמנו לקראת הטיסה. שרון, בלונדינית עם עבר שחור, חנוטה בחליפת עסקים, נראית בת ארבעים וקצת, התיישבה במהירות במושב משודרג צמוד למחלקת עסקים, ליד המתווך שהוביל את הקבוצה, גדי. במהלך הטיסה היא ניסתה להיכנס לשירותים של מחלקת עסקים, אבל הדיילת כיוונה אותה לשירותים במחלקת תיירים. ורדה, קשישה חייכנית מרוחה בצבעי איפור עליזים שלא זכרתי מהכנס השני, ומיטל, צעירה יפה במראה אמנותי מרושל בקלאסיקת קיטש, ישבו זו ליד זו וצחקקו כל הטיסה. ואני, סופרת הצללים שלכם, רזה בת ארבעים פלוס מינוס, ודורית, אישה פרועה עם מבט מוזר בעיניים, כפי הנראה בגיל המעבר, ישבנו בנפרד, רחוק מהאחרות. אני מציינת בצער שלסיור הלוקיישנים לא הגיע ולו גבר "רציני" אחד.

אחרי היציאה משדה התעופה ביקשנו לשטוף את העיניים באתונה, או לפחות בפריפריה, אבל גדי המתווך הודיע שיש תוכנית מאורגנת ואין מה לדאוג, נחזור לאתונה לבדיקת נדל"ן והיתכנות בהמשך. "כל דבר בזמנו, יהיה הרבה מה לראות."

*

"אין דבר שאנחנו מאמינים ומאמינות בו יותר מאשר הכוח המאורגן של קהילות חזקות הפועלות לשינוי מציאות החיים במקום בו הן נמצאות," אמר גדי, נציג חברת "נדל"ן ביוון", בכנס הנדל"ן הראשון שנערך מול אצטדיון בלומפילד בתל אביב. כבר אז הייתי צריכה להבין שטוב לא יצא מכנס חרטא באולם חרטא תחת נורות ניאון ברווחים עקומים, ועוד כמה ברווחים שווים, לחוויה סימטרית מעשירה ומנחמת. בכל זאת באתי, ונכחתי והקשבתי ובסוף גם יצאתי לאותו סיור נדל"ני ביוון עם הבנות, ככה קראנו לעצמנו, "הבנות". רציתי לרכוש איזה נכס, עכשיו כשאבא מת ואמא מתה, ויש מצב לירושה. ואם לא ארכוש, לפחות אחרטט משהו במחברת הכתיבה שלי, בתקווה להוציא ספר בעתיד.

"קהילת הנדל"ן עוטפת," אמר גדי והוסיף וסימן תנועה רפה של חיבוק עצמי, מרוצה מעצמו הרפרזנטטיבי, הייצוגי, המתוקתק — כריזמטי וסקסי עם אטיטיוד של מנצח, מול כל הלוזרים בקהילת הנדל"ן החדשה והמסחרה בתקוות ובחלומות שלנו. "כי אנחנו כאן משנים ומשנות." כולנו הנהנו בהתלהבות כאילו "משנים ומשנות" זאת הוכחה אמפירית למשהו. התכנסנו כאן, המשנים והמשנות והעטופים והעטופות, בזמן שבבתי החולים מכונסים חיילים קטועי גפיים, אזרחים הלומי חרדה, חיילים הלומי קרב, לוחמי סיירת מטכ"ל. מתנדבות בשביסים רבי־קומות מחלקות ממתקים בחגיגה של ייאוש ואובדן. גם אני נשאבתי לחגיגת הממתקים לא מזמן בחדר של אבא; "חב"ד מצוות אחראי מטעמו לחלוקת ממתקים לכל בית חולים!" כבוד! רק לא טופי, אמרתי לעצמי, נזכרת בעלייה לתורה של ילד בר מצווה אחד בחצ'קונים וקול מתחלף בהתאמה, הבן של אחי הגדול מיכאל, שבא עם המשפחה במיוחד מאוסטרליה והביא לי בובת קואלה — איך התאמצנו לקלוע עליו מעזרת הנשים את הטופי, במיוחד אמא שלו, בסדיזם מובנה של אם למתבגר. ובמחשבה שנייה, הייתי יכולה לבלוס עכשיו כמה ורודות נחמה.

התכנסנו כאן, כל התמימים והתמימות, לרילוקיישן של עצמנו המותש, המיואש, להתנחם בנדל"ן ביוון, "למרות הימים הקשים שעוברים עלינו," כמו שאמר גדי, שנראה כמו שילוב שחרחר של דני קושמרו ועמנואל מקרון (בתקווה לעדכן בפרטים יותר אינטימיים בהמשך). נדל"ן כעוגן מרכזי בחיים הדפוקים שלנו ושל כל מי שמסרב להתנחם בעתיד מעשיר ועשיר, בברירה טבעית של הישרדות הכשירים, החכמים, התחמנים והאכזרים, ושילכו העניים, הטיפשים, התמימים והחולמים למפעל הפיס. אבל למה להוריד? טוב שיש על מה לפנטז. גם אנחנו עשויות מבשר ודם ותקוות ופנטזיות. גם אנחנו חולמות בהקיץ על קיץ במיורקה, על קיץ חם ולח בניו יורק, סיור פיורדים בסקנדינביה, קאסה דל סול בספרד, על חיה קטנה חמודה פרוותית, כרבולית? פנטזיות שאפשר לחבק ולהירדם איתן בשלווה והתכחשות למציאות ולעתיד ילדינו.

קהילת הנדל"ן המהופנטת מחאה כפיים בהתלהבות כשהופיעו התמונות במצגת. אחת בלק־ג'ל סגול ושמלה מעוטרת בוורדים גדולים סגולים מחאה כפיים באקסטזה. אחרת, יותר מבוגרת, בפנים צפודות ושיער מזדקר כאילו שאין פֵן בעולמה הצר, וסליחה על הקטנוניות, צעקה "וואו!" למראה צילומים של בתים לבנים עם דלתות ומשקופים מקומרים, בוגנוויליות פרועות באדום כמו פעם, לפני שפריחות לבנות וכתומות וורודות וסגולות מהונדסות הציפו את שוק צמחי הבית. גדי הבטיח לדבר "באופן אישי" עם כל אחד ואחת שירצו להצטרף לסיור הלוקיישנים הקרוב, "פרטים מדויקים יימסרו לנרשמים." אהה, גמני הצטרפתי לעדר המהנהנים והמהנהנות מתוך רצון טבעי להשתייך, שיהיה גם לי על מה לחלום בלילה. מישהי חייכה אלי בהזדהות. סימנתי לה V ותגידו מה שבא לכם על הקונפורמיזם. עיני כולנו היו מצועפות בדוק של תקווה. בזמנים כאוטיים יש מי שמאמין במשיח ויש מי ששם את מבטחו בנדל"ן; בית לבנבן קטנטן עם דלתות ומשקופים מקושתים בטורקיז ובוגנוויליות באדום, ואדניות פורחות בשלל צבעים כמו שראינו במצגות, אי זעיר של שלווה, או דירה יפה באתונה, שמשקיפה אל האולימפוס (כמעט הרגשתי כמו ונוס, לא השמנה במוזיאון ישראל, יותר "ונוס מבאר שבע", רזה עם רווח בין הרגליים), בית אותנטי על חוף ים כחול. המצגת התקדמה גם לכמה דירות בסלוניקי, בלי "וואו" אחד לרפואה. ואז, באבחה אכזרית שהחזירה אותנו למציאות קטנונית ולא אוטופית בכלל, אחת (מה לעשות, רק נשים שאלו שאלות) זהובה ודקיקה (בהמשך יתברר שהיא מיטל), בחולצת קטיפה ירקרקה נשפכת, מכנסי קטיפה שחורים וז'קט טלאים מקטיפה, וקול קטיפתי בהתאם, שישבה חלק מהזמן עם אוזניות מחוברות לנייד, ירדה לרזולוציות: "החול בחוף הים באוויה הוא סוג של זיפזיף או זהוב ודקיק כמו אצלנו?" כאילו מה? תנעלי שקפקפים. וחשבתי גם מחשבה אופרטיבית: כדאי שאחפש את השקפקפים שלי מירח הדבש בסיני, לא השתמשתי בהם מאז. גדי ענה לשואלת, "יש ויש." ולא פירט. ואז היא שוב שאלה, בעצבים: "סליחה, למה מתייחס היש ויש"? והחזירה את האוזניות לאוזניה.

"תלוי איפה," ניחם אותה מישהו בטישרט לבנה, עיניים קטנות, מבט דיפוזי. היא כבר לא שמעה. זאת לידי עם דמעות בעיניים וחולצת "הלו קיטי" לא שאלה כלום.

"הלו קיטי"?

ירדתי נרגשת מהאוטובוס. ההומלס המוריד תחת הגגון (ירד גשם), לפני מאפיית הגבול, שוב קרא לי "דודה" ושוב ביקש שאקנה לו אוכל בחצות וחצי. בפעם הקודמת קניתי לו לחמנייה ונקניק והוא ביקש שאחליף אותם בתותים. למה לא אמרת לי תותים מראש, שאלתי וחזרתי להחליף את הלחמנייה והנקניק בסלסילת תותים. כשחזרתי עם הבזק של תותים בעיניים, כמעט נדרסתי במעבר החציה. אני כאן שומרת רק על עצמי, מה חדש? כמו בשיר של עילי בוטנר וילדי החוץ, אם להוסיף קצת פואטיקיטש לדייסת חיינו העכורה — כשאת בוכה אני בוכה/ וזה שורף לי את הלב/ כאילו כל מה שרצינו נשבר לעולם, לעולם/. ..לוחש לך, בשקט, ברוח, ברוח/ אל תדאגי, אני כאן/ שומר רק עלייך. וכמו שכבר אמרתי, יש בעיה בציניות בזמנים כאלו, כשאנשים מלאי רגש מרימים אחד לשני, שולחים אחד לשני אימוג'ים מחבקים, חומלים, בוכיים, לבבות קופצים. אולי עדיף לי לשקר לעולם ולעצמי: שקר ועוד שקר ועוד שקר — עושה נעים בלב, כמו כל המשוכנעים בצדקתם, כמו באיזה פוסט: "מילים חיוביות יכולות לגרום לאנשים לפרוח במקום לנבול". ואני לוקחת את הסיפור שלי מהפריחה ולא מהנבילה, למרות שיותר קל לי לדבר על לנבול, כי "החיוניות והמקוריות שלנו, ומהות קיומנו והאישיות שלנו, אינן אלא זיכרון חולף של תום נעורים" (עוד ציטוט מפוסט חולף).

לכנס הנדל"ן השני, "לרציניים ורציניות בלבד", בחלל חסכוני יותר באותו בניין צמוד לבלומפילד, לא בלי ניאונים עקומים לתחושת ביתיות, הגיעו כעשרים רציניים ורציניות, אלו שהשאירו פרטי קשר בכנס הראשון וסימנו את עצמם במשבצות ה"מתעניינים ברצינות" ו"בעלי יכולת השקעה מיידית של לפחות 50 אלף יורו, ובדגש על מיידית". חייבת לציין שלא נעים לי עם מיזם נדל"ני בזמנים כאלו, אבל סך הכול די התחברתי לקונספט. ולאנשים. "במיוחד עכשיו, אני לא מרגיש צורך להתנצל על המיזם —" גדי קרא את מחשבותי. "בהצלחה לכולנו." קהילת הנדל"ן ואני הנהנו. "שאלות מהקהל? רק בקצרה, לא נשאר לנו הרבה זמן". "מה עם הוצאת דרכון של פליט?" שאלה אחת, פליטה מהחיים בטרנינג מסמורטט שבסוף לא הגיעה לסיור ביוון. אפשר בשוודיה, לא אמרתי. כבר ביררתי, אבל חיכיתי שהוא יגיד, ממנו זה יישמע סמכותי יותר. "אם אתם נפגעי פעולות איבה אז בטח," אמר גדי וחייך. הרגשתי מובסת מול התשובות המנצחות שאין כאן מקום למנות את כולן: ויזת זהב במחיר של חדר וחצי ביפו בתוספת קהילה ישראלית משגשגת ובית ספר לילדים בעלי אזרחות זרה ("חייבים אנגלית מעולה!"). דמיינו, וילה בהרי כרתים עם מרפסת משקיפה לים, עם רהיטי גן, עם כלי מטבח, עם מצעים. ואני לא בטוחה שאני מאמינה לכל מה שגדי אומר, אבל מודה גם שאני לא מאמינה לְמה שאני כן מאמינה. איפה הסקפטיות? איפה הציניות? הוא הרי גוזר קופון. בסוף, יש־מה־לצפות, הוא גזר גם את הקופון שלי וגם של עוד אחת לפחות מהלהקה (מוזמנים לנחש של מי). היה כיף! "ומה עם השקעה בדיור מוגן, יש דבר כזה ביוון? הבייבי בומרס מתים לרילוקיישן בפנסיה!" הציעה בייבי בומרית לעתיד, בת ארבעים פלוס מינוס, על הסקאלה האנורקטית בשיער צהבהב־ירקרק. אני. כאילו שאחרי הבית באתונה וספיחיה עוד יישאר לי עודף. "אנחנו לא יודעים! לא יודעים כלום!" צעקה משקיעה בפוטנציה בחולצה ורודה מקומטת. לא ברור אם הקימוט הוא הצהרה אופנתית או נגזרת רשלנית של הקיום שלה. גם היא לא הגיעה לסיור.

*המשך זמין בספר המלא*