אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1957
למועקה היצירתית שבה היה נתון בימים ההם היה גם היבט פוליטי מובהק. המלחמה באלג'יריה, ארץ הולדתו, הייתה בשיאה: השנה נפתחה בכניסתה של חטיבת הצנחנים בפיקודו של הגנרל ז'אק מסו (Général Massu, 1908-2002) כדי להכריע את "הקרב על אלג'יר" (La Bataille d'Alger). הניצחון הצבאי הנקודתי לא היה מוטל בספק, אך לא היה בו כדי לפלס דרך למוצא פוליטי כלשהו. אדרבא, החזית לשחרור לאומי (Front de Libération Nationale – F.L.N), ובראשי תיבות הפל"ן, הורתה לזרוע הצבאית שלה להגביר מדי יום ביומו את הפיגועים במקומות הומי אדם, במיוחד בתחנות אוטובוסים ובמועדוני לילה. בכל אחד מן המחנות גברו האלימות והאטימות שנועדו להשתיק קולות אחרים וחלופות אחרות לשפך הדם שנשפך מאז 1954: ב-28 במאי התגלה בעיירה מלוזה (Melouza) קבר אחים ובו שלוש מאות וחמש עשרה גופות. אלו היו ערבים שנרצחו בגלל סירובם לקבל את מרותו של הפל"ן. ב-30 בספטמבר דחתה האספה הלאומית בצרפת ברוב קולות את חוק-המסגרת (loi-cadre) שהועלה להצבעה כדי להסיר את בִּנאום הסוגיה האלג'ירית. התכנית כללה שינויים מוסדיים ומנהליים, מקצתם ברורים ומקצתם מעורפלים, שמשמעותם ויעילותם הייתה נבחנת בעת ביצוע, אלא שגם את המעט הזה דחו תומכי אלג'יריה הצרפתית בפרלמנט שראו בכל רפורמה פרס לטרור. הסיכוי הקטן ממילא למצוא פתרון פוליטי אשר ישים קץ לנשק ויותיר על כנם את כל מגזרי האוכלוסייה שחלקו את הארץ פחת אם לא חוסל.
ידיהם של הקיצונים משני הצדדים הייתה על העליונה, ואילו ידו של קאמי קצרה מלהסיט את המלחמה לנתיב אחר של פיוס. כנביא תוכחה המוכיח בשער, הוא שב והתריע, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד תחילת ההתקוממות, מפני הסכנה הטמונה בהמשך הסטטוס-קוו. הוא הזהיר מפני התפרצות אלימה שבעטיה יהיה מאוחר ואולי אף בלתי-אפשרי לאחות את הקרעים. לאחר ה-1 בנובמבר 1954, קאמי חש כמי שנבואתו הגשימה את עצמה. הוא לא הסתפק בנקיטת עמדה, כנדרש מאיש רוח; הוא ניסה בכל כוחו להשפיע על המהלכים. גולת הכותרת של מאמציו הבלתי נלאים להשכין שלום הייתה קריאתו הנואשת לשני הצדדים הלוחמים להימנע מפגיעה באזרחים. ב-22 בינואר 1956 הוא נסע לאלג'יר במיוחד כדי לעשות נפשות לרעיון, ולגבש סביבו תומכים משתי הקהילות, אך בלא הועיל. בקשתו הבסיסית לא ערערה את ביטחונם של מרבית הצרפתים והערבים שהאלימות בלתי נמנעת, ושהיא נחוצה ומשתלמת. המאבק נתפס עבורם כ"מלחמת אין בררה", ואילו קאמי סבר שיש בררה ואף שיש חובה להוציא ממעגל הדמים אזרחים לא חמושים כצעד ראשון הכרחי על מנת להגיע לידי פתרון של חיים משותפים ושוויוניים. אולם תחינתו הייתה לאות מתה. הפור נפל, וכמו בטרגדיה יוונית שקאמי כה היטיב להבין את סופה המר, הגורל יצא משליטתו של האדם, או ליתר דיוק, האדם הסיר ממנו את השליטה על גורלו כדי למסור אותו לאֵל המלחמות והנקמות. מחבר המחזות אי הבנה (Le Malentendu) ומצב של מצור (Etat de siège) חש חוסר אונים וחוסר השפעה שרק הוסיפו לתחושת הרִיק שגברה מול הדף הלבן. נוכח האלימות הגואה וחוסר התוחלת שבו נתקלה קריאתו ל"הפוגה אזרחית", קאמי, אשר פרסם כ-35 מאמרים בתשעת החודשים שבין יוני 1955 לפברואר 1956 בשבועון ל'אקספרס (L'Express), גזר על עצמו דממה. קאמי אכן שמר על שתיקה בכל הנוגע למלחמה, חוץ מריאיון שהעניק באפריל 1957 לכתב העת הבריטי אנקאונטר (Encounter), כששכרו יצא בהפסדו לטענתו בגלל חוסר הגינותו של המראיין כלפיו. ממילא היו עיניו נשואות מאוקטובר 1956 למרד בהונגריה שהוכיח את צדקת עמדתו הנחושה כלפי ברית המועצות: מולדת המהפכה כביכול שלחה טנקים כדי לדכא מרד של בני חורין שאיים על שלטונה הרודני.
קאמי התגבר לרגע קט על המועקה שהחריפה עם קבלת הפרס כדי לטלפן לאמו שגאוותה על הישגיו סיפקה לו מעט מרגוע. חודש לאחר הודעת הזכייה הוא התפנה לכתוב ללואי ז'רמן (Louis Germain), המורה מבית הספר היסודי אשר הוציא אותו מבוּרוּת לחֵרות, מבערות לספרות. המכתב מרגש כל כך עד שראוי להביא אותו במלואו:
19 בנובמבר 1957. מר ז'רמן היקר, נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים האלה לשכוך מעט, ועכשיו אני פונה אליך לומר לך דברים שיוצאים מן הלב. חלקו לי כבוד גדול מדי שלא רדפתי ולא ביקשתי לי. אבל כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן והעני שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד, אבל מכל מקום, זו הזדמנות לומר לך מה היית ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שעל אף שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה. אני מחבק אותך בכל כוחי. אלבר קאמי.[1]
ידידים קרובים ורחוקים עודדו את רוחו של הזוכה הנבוך שלא ידע להכיל את הבשורה המחמיאה. לא נפקד מקומם של קוראים אלמונים אשר ביקשו להביע את תודתם לחתן הפרס על יצירותיו, הנמנות עם ספרי המופת המטלטלים תפיסות עולם ואורח חיים. ואולם האירוע סיפק גם הזדמנות ליריביו מימין ומשמאל להשתלח בו ולהמציא טעמים פסולים שלכאורה בגללם קאמי זכה בפרס: השבועון הימני קארפור (Carrefour), שופרו של המחנה שתמך בהמשך השליטה הצרפתית באלג'יריה כמות שהיא, הסביר שחבר השופטים בשטוקהולם פעל בהוראת ממשלת שוודיה, ונקט עמדה פוליטית במסווה של הערכה ספרותית. לעומת זאת, העיתונות הקומוניסטית טענה שיש לראות בפרס תשר לקאמי בעד שירותיו הנאמנים לטובת האימפריאליזם המערבי ומלחמתו הבלתי נלאית בברית המועצות.