זמן יוון

לחיות אחרת — הקדמה

יש מקומות שאתה מבקר בהם ושב הביתה, ויש כאלה שאתה מגיע ושוכח שהיה לך כרטיס חזור. עבור רבים מאתנו, בין אם כתיירים, מתאזרחים או גולים מרצון, יוון שייכת לקטגוריה השנייה.

לרוב היוונים חסרה נקודת מבט חיצונית. על ארצם ועל בכלל. הם רואים את הפגמים, מתעבים את הממשלה ומתלוננים בלי סוף — אך לא תמיד מבינים עד כמה מעט מדינות, אם בכלל, מעניקות את מה שיוון נותנת.

נכון, יוון לא חפה ממגרעות, ואנחנו לא מהססים למנות אותן. אבל היתרונות — במספרם, ובעיקר באיכותם — נוטים לגבור, ולעיתים גם לגרום לך להביט מחדש בבית שהשארת מאחור.

בזמן שהעולם כולו ממהר, סופר, מודד, מדווח, משווה, דוחף, מחליף — יוון מעדיפה ללכת בכפכפים. יוון חיה לפי שעון אחר, ובעידן שבו סף הגירוי עולה והאדרנלין הופך לדלק החיים, היוונים בוחרים לא למהר לשום מקום.

זהו ספר אהבה, אך גם הרהור. לא רק על יוון, אלא גם על עצמנו — זוג צעיר שהזדקן במקרה ועבר לגור ביוון, לפחות לבינתיים.

החיים, כמובן, אינם שחור ולבן. אין מקום שכולו יתרונות, ואין עם שכולו חסרונות. כל רווח טומן בחובו הפסד קטן, וכל הפסד נושא עמו רווח נסתר. יוון לא מציעה רק נחת רוח ולעיתים היא אף מעצבנת ומייאשת. אך אפילו הגחמות השמרניות והמגוחכות שלה יכולות להציע הקלה קומית.

אנחנו לא מתכחשים לכך שיש משהו כמעט מתחסד בלהתענג על מדינה שאינך חלק מלא ממנה. אך זהו העולם החדש — עולם שבו אפשר לחיות על התפר שבין שייכות לזרות, ולתרום בעקיפין להתקרבות האנושות לעידן נטול גבולות.

יוון היא ניסוי מוצלח בגלובליזציה רכה. היא מציעה חוקי שהייה סבירים, אפשרויות קוסמות להשקעה בנדל״ן, ויזות נוחות. אך יותר מכל, היא מאפשרת למי שלא נולדו בתוכה אך בחרו לחיות לצִדה להרגיש רצויים ואהובים.

יוון מאמינה ב״פילוקסֵניה״ (Filoxenía) — אהבת הזר. לא כמחווה טקסית של הכנסת אורחים, אלא כדרך חיים. זו אהבה שמקורה, כך אומרים, באלים היוונים, שהרי זאוס נקרא ״קסניוס״ — פטרון האורחים. אבל גם בלי המיתולוגיה העתיקה, הזר שחי במדינה הזו חש את הכנסת האורחים בכל יום ויום. הם לא שואלים למה הגעת — אלא מה תרצה לשתות. ולעיתים, זה כל מה שצריך.

יוון היא אולי המדינה היחידה שבה אפשר להישאר זר, ובכל זאת להרגיש בבית.

המעשה הנכון

אם יש מילה אחת שמסכמת את הרוח היוונית — זו המילה ״פילוטימו״ (filótimo) שמשמעותה: לעזור מבלי שהתבקשת, לדאוג למישהו פשוט כי כך ראוי. זה, למשל, להאכיל אורח לפני שאתה אוכל בעצמך, להחזיק את דלת המעלית שלא תיסגר על מי שמאחוריך, או לעצור ולעזור לשכנה מבוגרת עם שקיות כבדות.

זו אינה נדיבות יוצאת דופן, אלא התנהגות המצופה מאדם הגון — האחריות לעשות את הדבר הנכון. לא לשם קרדיט או מחיאות כפיים, ובמיוחד כשאיש אינו רואה.

״פילוטימו״ הוא ערך יומיומי שנלמד בבית עוד לפני שהילדים מכירים את שמו. הוא אינו מתבטא במחוות גדולות, אלא בסך המעשים הקטנים ששומרים על כבודו של הנותן ועל כבודו של המקבל. בסופו של דבר, כבוד עצמי כאן מוגדר גם דרך האופן שבו אתה מתייחס לאחרים.

המילה הזו חוזרת שוב ושוב בשיחות יומיומיות, תמיד כהוקרה שקטה. כשמישהו משלם על הקפה של חבר מבלי לעשות מזה עניין, יאמרו עליו: ״יש לו ״פילוטימו״, הוא לא רצה להביך אותו״. כששכן רואה מישהו מסתבך בחניה וניגש מיד לעזור — מוסיפים: ״יש לו הרבה ״פילוטימו״!. את המחמאה הזו כמעט אף פעם לא יאמרו בפני האדם עצמו, היא תמיד נאמרת מאחורי גבו — וזה הרי כל העניין.

אבל לעיתים עודף ״פילוטימו״ עלול להפוך לחרב פיפיות. הרצון לעזור לכולם מוביל להסכמה כמעט אוטומטית לכל בקשה, גם במחיר שחיקה אישית. היוונים צוחקים על זה, אבל גם קצת מתגאים בזה — כי בעיניהם, אי־עזרה פשוט איננה אופציה.

ואם תמצאו את עצמכם ביוון ותתהו מדוע אדם זר עצר את עיסוקיו כדי לסייע לכם — התשובה איננה נימוס. זה פשוט ״פילוטימו״.