ורה והניהיליסטים

פרולוג
 

מקום: פונדק רוסי

דלת גדולה נפתחת אל נוף מושלג באחורי הבמה.

פטר (מחמם ידיים ליד התנור): ורה עוד לא חזרה, מיכאל?

מיכאל: עדיין לא, זה שלושה קילומטר עד הדואר והיא עוד צריכה לחלוב את הפרות. העלוב הזה כאן הוא רכרוכי מדי בשביל שבחורה תתלהב ממנו.

פטר: למה לא הלכת איתה, טמבל? היא לעולם לא תתאהב בך אם לא תיצמד לעקבים שלה, נשים אוהבות להיות מוטרדות.

מיכאל: היא אומרת שאני מפריע לה. אבל מה זה משנה, היא בכל מקרה לא תאהב אותי.

פטר: נו, נו, בחורי, מדוע לא? אתה צעיר, ואם האל היה נותן לך פרצוף אחר אפילו היית נראה די טוב. אתה פקח ציִד של הנסיך מרלובסקי, יש לך חוות מרעה מצוינת והפרה הכי משובחת בכפר. מה עוד בחורה יכולה לרצות?

מיכאל: אבל ורה...

פטר: נערי, לוורה יש יותר מדי רעיונות בראש. אני כשלעצמי לא מתעסק בהם, יש לי די והותר על הראש בחיים האלה גם כך, אז אני לא מצליח להבין מדוע דווקא ילדיי מתעסקים בשטויות כאלו? תראה את דמיטרי! הוא היה יכול להישאר כאן ולנהל את הפונדק, הרבה בחורים צעירים היו קופצים על ההזדמנות בזמנים הקשים האלה. אבל הוא, ראש מלא נוצות, מפוזר כמו ילד קטן, היה חייב לנסוע למוסקבה ללמוד משפטים! מה יש לדעת על החוק? הבן אדם צריך למלא את החובה שלו, ואז אף אחד לא יטריד אותו, זה מה שאני אומר.

מיכאל: אבל פטר, אומרים שעורך דין טוב יכול לעבור על החוק כמה ומתי שהוא רק רוצה, ואף אחד לא יכול לעשות לו כלום.

פטר: זה בערך הדבר היחיד שהם טובים בו. הוא לא כתב הביתה כבר ארבעה חודשים – בן טוב אתה אומר, אה?

מיכאל: נו פטר, המכתבים של דמיטרי בטח הלכו לאיבוד, אולי הדוור החדש לא יודע לקרוא ולא מצא את הכתובת, הוא נראה טיפש מושלם. ודמיטרי, נו באמת, הוא הבחור הכי טוב בכפר, שכחת איך הוא ירה בדב שהיה באסם בחורף הקשה?

פטר: אה, זאת הייתה חתיכת יריה, אפילו אני לא יריתי כזאת אי פעם.

מיכאל: ואיך הוא רוקד? התיש שלושה כנרים בחג המולד לפני שנתיים.

פטר: נו טוב, הוא בחור שמח, זאת הבת היקרה שלי שסובלת מעודף רצינות – יכולה לשים על עצמה פנים קודרות למשך שבועות, רצינית כמו כומר.

מיכאל: ורה תמיד חושבת קודם כל על אחרים.

פטר: זאת הטעות שלה, בחורי. אני אומר שצריך להשאיר לאבינו שבשמיים ולאבינו שעל האדמה, הצאר, לדאוג לענייני העולם. מה זה עסקי לתקן את הגג של השכן שלי? בחורף שעבר מיכאל הזקן קפא למוות בסופת שלגים במזחלת שלו, ואשתו והילדים רעבו ללחם כשהגיעו זמנים קשים. אבל מה זה קשור אלי? לא בראתי את העולם הזה, אני לא אחראי למה שקורה בו, אז אני משאיר לבורא ולצאר לדאוג לו. ואז הגיעה מחלת הכימשון ויבול תפוחי האדמה הושמד, ועל זה נוספה המגיפה השחורה, והכמרים לא הצליחו לקבור את המתים מספיק מהר, והגופות התגוללו בצידי הדרכים. אבל איך כל זה קשור אלי? אני לא בראתי את העולם הזה, אז אני משאיר למי שברא אותו ולצאר לטפל בו. או לפני שנתיים בסתיו, כשהנהר עלה על גדותיו וסחף את בית הספר והילדים טבעו – מה יכולתי לעשות? אין לי שום יכולת לתקן את העולם, אז גם אין לי יומרות. אני אומר שצריך להשאיר אותו לטיפולם של הבורא והצאר.

מיכאל: אבל פטר...

פטר: לא, לא, בחורי, בן אדם לא יכול לחיות אם הוא לוקח על הכתפיים שלו את החבילה של השכן שלו. (ורה נכנסת לבושה בשמלת איכרים) הנה בתי היקרה, הרבה זמן היית שם, איפה המכתב?

ורה: אין מכתב היום, אבא.

פטר: ידעתי.

ורה: אבל בטח יהיה מחר, אבא.

פטר: לעזאזל איתו, כפוי טובה.

ורה: אבא אל תגיד את זה, הוא בטח חולה.

פטר: נו בטח! חולה מרוב בזבזנות.

ורה: אבא, איך אתה מעז להגיד עליו דבר כזה? אתה יודע שזה לא נכון.

פטר: אז לאן הלך הכסף? שמע מיכאל, נתתי לדמיטרי חצי מהירושה של אימו לשלם לסניגור הציבורי של מוסקבה. הוא כתב הביתה רק שלוש פעמים מאז שהוא נסע, ובכל פעם ביקש עוד כסף, וגם קיבל, אם כי לא מנדיבות לבי אלא משלה (מצביע על ורה), ועכשיו חמישה חודשים, כמעט שישה, לא שמענו ממנו מילה.

ורה: אבא, הוא יחזור.

פטר: נו, בטח! האובדים תמיד חוזרים, אבל לא ארשה לו לדרוך שוב על סף ביתי.

ורה (יושבת מהורהרת): משהו רע קרה לו, אני בטוחה בזה, הוא בטח מת! הו מיכאל, אני כל כך מודאגת.

מיכאל: לעולם לא תאהבי איש מלבדו, ורה?

ורה (מחייכת): לא יודעת, יש עוד כל כך הרבה מה לעשות בעולם שלנו מלבד אהבה.

מיכאל: אין שום דבר שישווה לה, ורה.

פטר: מה הרעש הזה, ורה? (נשמע צלצול מתכתי)

ורה (קמה וניגשת לדלת): אין לי מושג, אבא, זה לא נשמע כמו פעמוני בָּקר, אחרת הייתי חושבת שניקולס חזר מהיריד. הו אבא! אלו חיילים! יורדים במורד הגבעה, אחד מהם רכוב על סוס. כמה יפה הם נראים! אבל יש איתם ברנשים כבולים בשלשלאות! כנראה שודדים או גנבים. הו אבא! אל תכניס אותם, אני לא יכולה לראות אותם.

פטר: אנשים בשלשלאות! נו, יש לנו מזל, ילדתי! שמעתי שזאת הדרך החדשה לסיביר שדרכה לוקחים את האסירים למכרות, אבל לא האמנתי. עושרי הגיע לפתח דלתי! מהרי, ורה, מהרי! אמות אדם עשיר אחרי הכל. לא יהיה לנו מחסור בלקוחות טובים עכשיו. מגיע לאדם ישר לקבל הזדמנות להתפרנס ממנוולים מדי פעם.

ורה: הם מנוולים, אבא? מה הם עשו?

פטר: אני מניח שהם מהניהיליסטים האלו שהכומר הזהיר אותנו מפניהם. אל תעמדי שם ותתבטלי, ורה.

ורה: רשעים מרושעים, אם כן.

(רעש חיילים בחוץ, צעקת "עצור!" נכנס קצין רוסי עם חבורת חיילים ושמונה גברים בשלשלאות לבושים בבגדים מרופטים, בכניסה ממהר אחד מהם למשוך את המעיל מעל אוזניו ומסתיר את פניו, כמה חיילים שומרים על הדלת, אחרים מתיישבים, האסירים עומדים)

הקולונל: פונדקאי!

פטר: כן, קולונל.

הקולונל (מצביע על ניהיליסטים): תן לאנשים האלה קצת לחם ומים.

פטר (לעצמו): לא נראה לי שאעשה כאן איזו קופה.

הקולונל: ובאשר לי, מה יש לך ראוי למאכל?

פטר: קצת בשר־צבי מיובש, הוד מעלתך, ומעט ויסקי־שיפון.

הקולונל: שום דבר נוסף?

פטר: עוד ויסקי, הוד מעלתך.

הקולונל: איזה בורים האיכרים האלה! יש לך חדר יותר טוב?

פטר: כן, אדוני.

הקולונל: קח אותי לשם. סמל, תעמיד שומרים בחוץ, ותדאג שהנבלים האלה לא יִיצרו קשר עם אף אחד. אין כתיבת מכתבים, כלבים שכמותכם, אחרת תחטפו מלקות. ועכשיו לבשר הצבי. (לפֶּטר המשתחווה לפניו) זוז מדרכי, כסיל! מי הבחורה הזאת? (רואה את ורה)

פטר: זו בתי, הוד מעלתך.

הקולונל: היא יודעת קרוא וכתוב?

פטר: יודעת, אדוני.

הקולונל: אם כך, היא אישה מסוכנת. אסור לשום איכר לדעת דברים כאלה. תקצרו את השדות שלכם, תאפסנו את היבולים שלכם, שלמו את המיסים שלכם וצייתו לאדונים שלכם – אלו חובותיכם.

ורה: מי אלו האדונים שלנו?

הקולונל: בחורה, האנשים האלה הולכים למכרות לכל החיים על השאלה המטופשת הזאת.

ורה: אז הם לא זכו למשפט צדק.

פטר: ורה, שמרי על לשונך. היא בחורה טיפשה, אדוני, שמדברת יותר מדי.

הקולונל: כל אישה מדברת יותר מדי. נו בוא, איפה הבשר? קצין, אני מחכה לך, איך אתה יכול למצוא עניין בבחורה עם ידיים מיובלות כל כך? (הוא עובר עם פטר ועוזרו הצבאי לחדר פנימי)

ורה (לאחד הניהיליסטים): אינך רוצה לשבת? אתה בטח עייף מאוד.

*ההמשך זמין בספר המלא*