גורמים חתרניים

ד"ר סבסטיאן בן דניאל

הקדמה

בואנוס איירס, יום רביעי 24 במרץ 1976, 00:45. שלושת ראשי הכוחות המזוינים הארגנטינאים — צבא היבשה, חיל האוויר וחיל הים — מודיעים לנשיאת המדינה איסבּל מרטינס דה פרון כי היא עצורה, ומשתלטים על משכן הנשיאות שמול כיכר מאי. בשעה 03:21 מפורסם ברדיו הלאומי הצו הראשון של החונטה הצבאית־אזרחית, המבטל דה פקטו את החוקה הארגנטינאית ואת זכויות האזרח. חורחה רפאל וידֵלָה, מפקד הצבא, ממונה לנשיא, והחונטה מכריזה על ״תהליך הארגון־מחדש של האומה״, שמטרתו, על פי הגנרלים, לחולל שינוי תודעתי עמוק בקרב העם הארגנטינאי.

אותו ליל סוף קיץ יסמן בחיי האומה ואזרחיה קו שיפריד בין מה שקדם לו ומה שיבוא אחריו, וישאיר פצעים שעד היום, כמעט חמישים שנה לאחר מכן, מסרבים להגליד.

בראשית שנת 1976 הייתה ארגנטינה דמוקרטיה שבירה ואלימה. מאז סוף שנות השלושים משברים כלכליים כרוניים פגעו קשות בחברה הארגנטינאית וגרמו לחוסר יציבות. הצבא הארגנטינאי היה שחקן פוליטי מכריע בכל סוגי המשטרים, ובין משטרים דמוקרטיים כושלים כונן שש דיקטטורות שונות, שהתקבלו לרוב באהדה, כ״צו השעה״, בקרב חלקים נרחבים מהציבור הארגנטינאי. האלימות הפוליטית לא הייתה זרה לדיקטטורות הללו: ב־1955 מטוסים של הצי הפציצו אזרחים בכיכר מאי, וב־1966 פלשו חיילים לאוניברסיטת בואנוס איירס והכו באכזריות את חברי הסגל שלה. אלפים נכלאו. במחצית הראשונה של שנות השבעים נרשמו יותר מאלף רציחות פוליטיות, ועשרות אנשי צבא נחטפו בידי מחתרות השמאל. קשה למצוא באותה תקופה סוערת מקום אחר בעולם שבו ההתנגשות האידאולוגית בין ימין לשמאל הייתה מובהקת ופרועה כל כך. אבל שום דבר מזה לא דמה למה שעמד להתחיל במרץ 1976.

במחצית השנייה של שנות השבעים ארגנטינה הייתה מוקפת מכל צד במשטרים דיקטטוריים, לאחר שורה של הפיכות צבאיות בהנהגת ארצות הברית, במסגרת ״מבצע קונדור״, שמטרתו הייתה לעצור את התפשטות השמאל ביבשת ולכונן משטרים בעלי אידאולוגיה כלכלית נאו־ליברלית, שיהיו נוחים לארצות הברית. בזו אחר זו נפלו ברזיל, בוליביה, אורוגואי וצ'ילה. עד 1977 זרמו מארצות הברית לשלטון הגנרלים בארגנטינה כמויות גדולות של נשק. עם מינויו של ג'ימי קרטר לנשיאות, ובעקבות דיווחים שנפוצו בעולם על מצב זכויות האדם תחת שלטון הגנרלים, הטילה ארצות הברית אמברגו נשק על ארגנטינה — ומדינת ישראל נעשתה לספקית נשק ראשית של החונטה. במברק סודי כתב שר הפנים הארגנטינאי: ״ישראל לא שואלת שאלות על מה שעושים עם הנשק.״ ישראל לא שאלה שאלות גם כאשר נודע כי אלפי יהודים נרצחים בנשק הזה.

במשך כמעט שמונה שנים — עד 10 בדצמבר 1983, היום שבו הושבה הדמוקרטיה — הפך המשטר הצבאי את הארץ היפה ההיא לגיהינום עלי אדמות, ביצע רצח עם בעמו שלו. יותר מ־500 מתקני מעצר ועינויים הוקמו ברחבי ארגנטינה בשנות הדיקטטורה. אנשי החונטה, שהצטיינו באכזריות, עינו עצורים בשלל שיטות ששוכללו עד שלמות, אנסו עצורות, חטפו תינוקות, שדדו את זהותם ורצחו את אימותיהן, השליכו אנשים ממטוסים אל מימי האוקיינוס הדרומי או ריו דה לה פלטה, ירו בעצורים כפותים וקברו אותם בקברי אחים. הטרור הממסדי של החונטה נועד לא רק לדכא כל התנגדות לסדר הכלכלי החדש, אלא גם לעצב מחדש את התרבות הארגנטינאית לפי האידאולוגיה השמרנית של ראשי הצבא. החונטה פעלה בשיטתיות להשמיד פיזית ואידאולוגית את מי שזיהתה כאויב הפנימי של הסדר החדש שביקשה לכונן. לשם כך היא פיתחה ושכללה את שיטת ה״העלמה״, הכלי האכזרי של מחיקת הזהות שבו למעשה האדם נעלם פעמיים: פעם אחת כאשר מכונית פורד פלקון ירוקה עוצרת מחוץ לביתו והוא נלקח באיומי רובה — לעיתים קרובות רובה מסוג ״עוזי״ — לאחד ממתקני המעצר החשאיים, ובהמשך, לפעמים לאחר שנים של עינויים, נרצח. ופעם שנייה — כאשר כל זכר להיעלמו נמחק מהדיון הציבורי. יותר מ־30 אלף בני אדם שנחשדו בהשתייכות לשמאל הפוליטי ״הועלמו״.

הפחד נהיה בן לוויה קבוע. מדי פעם נהגו הגנרלים לשחרר נעלם כלשהו ממתקני המעצר, כדי שישמש סוכן פחד ויספר על ״טיסות המוות״, על העינויים היצירתיים ועל קיומם של מתקני המעצר החשאיים בליבה של בואנוס איירס. כאשר הדיווחים על הנעשה במדינה נהיו נפוצים מדי, רתמו הגנרלים את אליפות העולם בכדורגל 1978 שנערכה בארצם להלבנת דמותם בעיני האומות — וגם להסטת תשומת ליבו של הציבור הארגנטינאי מהזוועות שהם ביצעו. ב־25 ביוני 1978, כאשר קפטן נבחרת ארגנטינה דניאל פָּסָרֵלָה הניף לראשונה את גביע העולם באצטדיון המונומנטל, הממונים במתקן המעצר הסמוך הוציאו את ה״נעלמים״ לטיול בחגיגות, להראות להם שגם אם יצעקו שהם נעלמים — צעקתם תיבלע באופוריה הכללית.

בקרב הציבור הארגנטינאי רבים ידעו אך איש כמעט לא דיבר. גם מי שרצה, לא היה לו עם מי: הפחד מהשכן שאולי הוא קרוב משפחה של איש צבא, החשש מהחבר שעלול להיעלם ולמסור את שמך, לא אפשר זאת. תחושת הבדידות הייתה גדולה. בעיתונים הארגנטינאים לא היה זכר לזוועות, הצבא שלט בכותרות והדיווחים בתקשורת העולמית סווגו כאנטי־ארגנטינאים. היו כמה שהבינו שבן השכנים כבר לא נמצא, שקרוב משפחה נעלם, בעיירה קטנה נעלם הבחור עם השיער הארוך. גם אם לא הכירו אישית, השמועות עברו מפה לאוזן. מדי פעם גופות קשורות ידיים ושבורות עצמות צפו באורוגואי השכנה, כלבים חפרו וחשפו קברים רדודים, אבל ההכחשה אפשרה להמשיך לחיות חיים ״נורמליים״. באופן פרדוקסלי, ככל שהזוועות היו מחרידות יותר, כך היה קשה יותר להאמין שהן קורות.

״אם עצרו אותו, הוא בטוח עשה משהו,״ כך אמרו לעצמם רבים. אבל לא. הנעלמים נבחרו לרוב בשרירותיות מכוונת. חלק נאסרו כי חשבו על רעיונות אסורים, וחלק — כי הופיעו בפנקס הטלפונים של מישהו שחשב. כמעט מחצית מהנעלמים היו למעשה נעלמות. מורים, עורכי דין, עיתונאיות, אינטלקטואלים, פסיכולוגיות. יהודים היו חשודים מיידים. במה שנודע כ״ליל העפרונות״ הועלמו תלמידי תיכון כי דרשו סבסוד לכרטיסי נסיעה לבית הספר. סופרות ומוזיקאים נעלמו או נאלצו לברוח מהמדינה. כל גנרל קבע מי ייעלם לפי טעמו המיוחד והרשימות האישיות שלו. הטרור עצמו הפך למטרה, ועימו השרירותיות שלו.

אבל לא כולם שתקו. כבר במחצית 1977 החלו כמה אימהות שבניהן או בנותיהן נעלמו לצעוד בימי חמישי בכיכר מאי, מול משכן הנשיאות. בכל שבוע נוספו לצעידה עוד אימהות, והן נודעו בשם ״אימהות כיכר מאי״. הן צעדו במעגלים סביב הכיכר, כי באותם ימים בבואנוס איירס אסור היה ליותר משלושה בני אדם לעמוד יחד ברחוב. אימהות כיכר מאי היו היחידות שהיה להן אומץ להפגין. חלקן נחטפו, עונו ונרצחו, אבל הן המשיכו להגיע, להגיש בקשות לצווי הביאס קורפוס. הן המשיכו לצעוד במעגלים, מזהות זו את זו לפי המטפחת הלבנה שעל ראשן. והן עדיין צועדות שם מדי יום חמישי, לצד רבות אחרות, מכיוון שגורל רוב הנעלמים לא נודע עד היום.

לצד ההשמדה הפיזית עסקה החונטה במה שכונה בפיה ״הפעולה הפסיכולוגית״ — מנגנון צנזור, הכחשה מוחלטת של פשעים ויצירת מציאות אלטרנטיבית. האדמירל אמיליו מָסֵרָה, מראשי החונטה, הסביר בנאומים שונים כי ״מילים הן מסוכנות ומטעות, והמילים הבטוחות היחידות הן המילים שלנו.״ הגנרלים גילו כישרון מיוחד להיפוך משמעויות. במסגרת מה שכונה ״מבצע Claridad״ (בהירות), ביוזמת משרד החינוך והתרבות, ספרים נאסרו לקריאה, שירים נאסרו להשמעה. הוכנו רשימות שחורות של יוצרים ויוצרות, לפי דרגת מסוכנות, ממרסדס סוֹסה ועד חוליו קורטאסר, שהיה בדרגה ארבע — המסוכנת ביותר. מריה אלנה וולש דורגה בדרגה שתיים בלבד, כי קודדה רבים ממסריה בשירי ילדים, והגנרלים לרוב לא עמדו על כפל המשמעות. מיליון וחצי ספרים נשרפו — חלקם בידי השלטון, חלקם בידי אזרחים שחששו שמא יימצאו בספרייתם ספרים אסורים. השריפות הביתיות הוסוו לרוב כאירועי אסאדו מסורתיים. נאסרו ונשרפו ספרים שסביר היה שהמשטר יאסור, כמו ״דרום אמריקה באופנוע״ מאת ארנסטו (צ'ה) גווארה או הביוגרפיה של אווה פרון, אבל עד מהרה הגיע האיסור לידי אבסורד, ונאסרה הקריאה בספרי אמנות שעסקו בקוביזם — כי זה נשמע כמו המדינה קוּבּה, ובספרים על תורת הקבוצות במתמטיקה — כי לאיזה גנרל זה נשמע מעמדי.

היו יוצרים שהצטרפו למאבק המזוין. המשורר פּאקו אוּרוֹנדוֹ הסביר שהוא תפס את הרובה בעקבות החיפוש אחר ״המילה המדויקת״. הסופר רודולפו וולש לחם בשורות מחתרת המוֹנטוֹנֵרוֹס, לצד הקטור אוסטרהלד, שדרך הקומיקס שלו עיצב את נרטיב המאבק בעזרת דמות הגיבור הקולקטיבי. וולש אמר שאין לו תקווה שיוכל לחולל שינוי באמצעות כתיבתו — אבל כן לתעד, ופירט במכתב פתוח את פשעי החונטה. יום למחרת פרסום המכתב נרצח וולש במארב בפינת רחוב. כחצי שנה קודם לכן בתו, חברת מחתרת גם היא, מתה בקרב במצור שהטילו כוחות הצבא על הבית שהסתתרה בו. אוסטרהלד נחטף עם ארבע בנותיו ונכדו. אורונדו נרצח בקרב יריות מבוים. הם כולם הועלמו.

אחרים גלו לפריז או מדריד, אך נאלצו לצנזר את עצמם גם שם כי קרוביהם חיו בארגנטינה. מי שנשארו והוסיפו לכתוב נעזרו בשפה מתוחכמת של אלגוריה, מטפורה, סמליות ואירוניה דקה, שעברה מתחת לרדאר של הגנרלים, כדי להשמיע את מה שאסור היה לדבר עליו, כדי לחתור תחת ההכחשה הקולקטיבית. עצם העיסוק בכתיבה היה מעשה של התרסה, וטבעו של הדיכוי שהפעילה החונטה — הסתמכותו על עמימות, מחיקה והכחשת עובדות — עיצב את צורות ההתנגדות. הסיפורים שנכתבו בימי הדיקטטורה ואלו שנכתבו בעקבותיה מילאו תפקיד חשוב גם בעשורים שאחריה, בהתנגדות לנרטיבים רשמיים, במתן קול למושתקים וזהות לנעלמים, ובשימור זכרם.

בקובץ הנפלא שלפנינו קוראות וקוראי העברית יכולים לפגוש כמה מטובי הסופרים והסופרות שסיפוריהם שופכים אור על הפרק האפל הזה בהיסטוריה הארגנטינאית. הם עוסקים במציאת משמעות גם בתבוסה ובייאוש, מראים איך פחד מתפשט ואיך אמת נקברת, לצד אלו שחושפים אותה. חלקם מציירים יום־יום כמעט נורמלי בזמנים שאינם כאלה, ובדידות משותפת. הם מציגים את התפקיד שממלאת האמנות, מכתיבה ועד ציורי רחוב, גם כאמצעי התנגדות וגם בחיבור בין בני אדם כאשר המשטר מפרק את החברה. הסיפורים מציעים לנו סיבה לכתוב ולדבר כשהם מראים איך מעשה פשוט והגון של אמירת אמת שרבים פחדו להכיר בה הוא מעשה שיכול לשנות הרבה, ואיך סולחים לאלו שלא אמרו אותה בעולם שאחרי מה שהיה למעשה מלחמת אזרחים.

בקיץ 1983 בא לסופו שלטון הגנרלים. בשנת 1982 יצאה ארגנטינה למלחמה נגד בריטניה באיי המַלווינָס, בניסיון לאחד את הציבור סביב השלטון, אולם ארגנטינה נחלה תבוסה, כישלונות המשטר המצטברים הכריעו את המדינה, ומול מחאה ציבורית גוברת נאלצה החונטה לפנות את מקומה. הגנרלים דאגו להשמיד כל עדות למעשיהם, ובארגנטינה התנהל מאבק ארוך וקשה על הנרטיב, בעיקר כדי להביא לחשיפת האמת ועשיית צדק. בזכות המאבק העיקש הייתה ארגנטינה למדינה היחידה באמריקה הלטינית שקיימה משפטי חונטות, משנת 1985 ועד ימינו. כל האחראים, אומנם באיחור ניכר, נידונו למאסר וסיימו את חייהם בכלא.

זה לא סיפור של ניצחון, אבל זה סיפור שיש בו תקווה. הוא התרחש בזמן מסוים במקום מסוים אבל הוא גם אוניברסלי. למרות הכול, העפרונות המשיכו לכתוב, ועל אף טיסות המוות, אנחנו עדיין כאן. רבים מבני דורי, ילדי הדיקטטורה, למדו מכך שאסור לשתוק מול הזוועות שעדיין קורות בעולמנו, גם אם הן לא נראות בדיוק כמו הדיקטטורה ההיא. הרבה השתנה מאז, ואולי אפשר לחשוב שההתקדמות הטכנולוגית לא מאפשרת כיום את קיומם של מתקני מעצר ועינויים חשאיים, הרי אנחנו כבר מזמן לא בארגנטינה של הגנרלים. אבל ההכחשה הקולקטיבית מקורה לא במחסור במידע, אלא היא בעיקר בנפשם של בני אדם שאינם רוצים לדעת, על עצמם ועל מדינתם. זה לא השתנה.

בנימה אישית, אני יודע שלמדתי כל מה שאני יודע על אומץ מהאנשים הללו שנלחמו וכתבו וניסו גם כאשר כבר לא ידעו למה או בשביל מי.

ההקדמה הזאת מוקדשת לכל אלו שלא שתקו.

NUNCA MÁS