נצראללה אגדות לא מתות (?)

פתח דבר

ביום שישי, 27 בספטמבר 2024, מעט אחרי השעה 18:00, החלו צוותי הקרקע בבסיס חצרים להיערך להוציא אל הפועל את התוכניות שעמדו בלב מבצע דרמטי שזכה לשם ״סדר חדש״. באותם הרגעים שהה מזכ״ל חזבאללה, חסן נצראללה, במקום המסתור התת־קרקעי שלו בשכונת בֻרג' אלבראג'נה שבבירות, בתחושת חסינות זחוחה. תחושה זו לא הייתה זרה או חריגה עבור המזכ״ל. אחרי הכול, שנים ארוכות התהדר ביכולתו לקרוא את ישראל ואת מהלכיה, וחודשים לתוך מלחמת "חרבות ברזל" נדמה היה כי הביטחון שטיפח לאורך השנים סימא את עיניו והקהה את חושיו. אחרי הכול, הוא לא השכיל להבין, ולו רק לחשוד, כי גורלו נחרץ והחבל על צווארו שלו הלך והתהדק. תוך זמן קצר, עם סיומה של מתקפה אווירית ששמטה לא מעט לסתות - במזרח התיכון ומחוצה לו - נחתם סיפור חייו. המנהיג הכריזמטי והסמכותי של ארגון חזבאללה במשך יותר משלושה עשורים, מי שבמילותיו ובמעשיו הפך חזון לנשק, חוסל בידי אויביו המושבעים בתסריט שספק אם טובי הכותבים יכולים היו לכתוב. מותו סימל לא רק את נקודת הסיום של סיפורו האישי והמנהיגותי, כי אם גם את סיומו של פרק ארוך שנים בסיפור המאבק העיקש בין ישראל וחזבאללה, כמו גם של ״ציר ההתנגדות״ בו פעל ואותו, במידה מסוימת, אף הוביל. ״הציר של הציר״, כינה אותו ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ובכך המחיש את מרכזיותו, כמו גם את המשמעויות הדרמטיות שצפויות היו להיגזר ממותו. לראיה, זמן קצר לאחר מכן נפל שלטונו של אלאסד בסוריה ובהדרגה נסללה הדרך לטהראן, עת יצאה ישראל למתקפה צבאית ישירה על אתגרי הגרעין של הרפובליקה האסלאמית של איראן (״מערכת עם כלביא״, 13 ביוני 2025). כך, סימן מותו של נצראללה את תחילתו של פרק חדש והיסטורי - בלבנון, באיראן ובמזרח התיכון כולו - כזה שעלילתו עדיין לוטה בערפל.

עם האישור על מותו, נדרשנו לעדכן את הטיוטה האחרונה של ספר זה - טיוטה שקפאה במקומה עם תחילת מלחמת "חרבות ברזל" (אוקטובר 2023). האירוניה הייתה מדהימה, שכן המשפט שחתם את אותה הטיוטה היה: "נצראללה חייב למות". חתימה זו שיקפה, אולי יותר מכל, את המוטרדות העמוקה שליוותה אותנו בשנים האחרונות: נצראללה הפך בהדרגה למסוכן, בטוח, זחוח יותר מתמיד. לבנון, איראן, ואפילו ״ציר ההתנגדות״ כולו, הפכו קטנים למידותיו. השנים הארוכות בהן ישב בכס המזכ״ל ובעיקר ההחלטות שקיבל לאורך חודשי המלחמה המחישו שוב ושוב את היותו אויב עיקש שישראל לא יכולה הייתה להוסיף ולחיות לצידו. הידיעה על מותו, עוד בטרם יבשה הדיו בה נחתמה טיוטת הספר, סייעה בידינו לכתוב פרק חדש - אחרון (וסוגר?) - בסיפורו של מי שעסקנו בו שנים ארוכות ולבחון, בינינו ובין עצמנו, האם שינה אירוע זה, ולו במעט, את המוטרדות שאפפה אותנו ערב 27 בספטמבר 2024. האם השכלנו להבין את מי ומה שהיה וייצג נצראללה? את תפיסת עולמו, חזונו המהפכני ורבדי מנהיגותו הבלתי־מעורערת? האם השכמנו להורגו, או שחרף ההישג הדרמטי שזקפה ישראל לזכותה עם סיכולו, התעוררנו מאוחר וההישגים שגרף, כמו הנזקים שגרם, כבר נצרבו עמוק (מדי) בתודעת מתנגדיו, ממשיכי דרכו ושותפי הגורל שלו?

בעוד ספר זה רואה אור כשחודשים ארוכים חלפו מאז שנצראללה איננו והמזרח התיכון שהכרנו, זה שבעיצובו מילא תפקיד ראשי, עוטה פנים חדשות, התחדדה בנו התובנה כי לא ניתן להבין את המזרח התיכון ״הקודם״, כמו את זה המתארגן מחדש ונאבק על צביונו בימים אלה, מבלי להבין את נצראללה. סיפורו, בדומה לסיפור הרחב יותר של האזור בו צמח ובו חולל שינוי, הוא סיפור של אמונה עמוקה, של נאמנות בלתי מתפשרת לאידיאולוגיה ותיאולוגיה; סיפור של מאבק בלתי פוסק על זהות וכבוד; סיפור של ניגודים, של פשרות, של החלטות אמיצות ושל טעויות; סיפור של חלומות שנרקמו, התגשמו ונשברו; סיפור של מציאות שפגשה - ולא אחת גם התנגשה - עם חזון.

כשאבק הזמן מתחיל לשקוע, אך רוחות המלחמה עדיין נושבות, אנו מחויבים להביט לאחור ולחשוב מחדש על אחד מיריביה המתוחכמים של ישראל; מי שבחייו - כמו במותו - השפיע על גורלן של אוכלוסיות, מדינות ותנועות והכניס את המרחב כולו לסחרור שאדוותיו עדיין מהדהדות. כאן טמונה חשיבותו של ספר זה עבורנו. במהלך העשורים האחרונים רבות נכתב על ארגון חזבאללה והטרנספורמציה שעבר ממיליציה שיעית קטנה לארגון טרור חשאי, ומשם לצבא טרור מתוחכם, שותף מוביל ב״ציר ההתנגדות״ לישראל, ועד לממליך המלכים שלפת בעבותות את מדינת לבנון ותושביה. כל אלו היו הישגיו שלו. רבים באקדמיה ומחוצה לה ניסו, ויש שעדיין מנסים, לפצח את החידה הקרויה חסן נצראללה - דרך התחקות אחר נאומיו וניתוחם, דרך העמקה בתרבות הסגידה כלפיו, או בנבכי אישיותו. ועדיין, ספר זה הינו הניסיון המקיף והראשון (לפחות בשפה העברית) לשרטט את קווי המתאר ולמפות את הלבנים הגדולות שהרכיבו ובנו את האגדה המורכבת ואפופת המסתורין שנרקמה סביב דמותו, בחייו, כמו במותו.

אז מי היה חסן נצראללה? כיצד הפך שיעי אנונימי צעיר לגיבור עדתו? לשליח אמונה ולמפקד ומוביל ההתנגדות הצבאית והפוליטית לישראל? האם היה מהפכן בנשמתו, או מנהיג שפעל בעיקר מאילוצי הישרדות? האם היה לא יותר מכלי במשחק השחמט הגדול של איראן - פטרוניתו - במזרח התיכון, או שמא מי שהצליח, בהדרגה, להפוך את איראן לכלי שרת למימוש חזון שיעי עצמאי משלו? האם לבנון הייתה אכן בנפשו, או שמא שימשה עבורו לא יותר מאכסנייה אותה היה מוכן לסכן, לא אחת, לטובת הגשמת חזונו האידיאולוגי־דתי? כיצד ניהל את המתח המובנה בין קנאותו הדתית, קור הרוח שלו ורגישותו הכנה והעמוקה לאנשיו ובני עדתו? מה העניק ושימר לו את היכולת לשלוח אלפים מאלה שהתיימר להגן עליהם אל מותם במאבק שראה כקדוש? איך כל אלו דרו בכפיפה אחת עם מאפייניו המאפיוזים שאפשרו לו להורות, ללא היסוס, על חיסולם של רבים - גם של אלו הקרובים אליו ביותר? כיצד הצליח לעמוד איתן במשך שנים במזרח תיכון מטולטל בו מנהיגים ותיקים נפלו בזה אחר זה - כקבוע היחיד במציאות שהשתנתה ללא הרף? איך אדם שחי שנים רבות בצללים הצליח להטיל צל כבד בעצמו על תומכיו ואויביו - מבית ומחוץ? האם היה סוד הצלחתו טמון בכישרון אסטרטגי ויכולות מנהיגותיות מולדות ובבחירות חכמות ויוצאות דופן, או שמא הצלחותיו היו לא יותר מתוצאה של תזמון מושלם בהיסטוריה?

במהלך השנים בהן עסקנו בו, תיארנו את נצראללה כדמות סבוכה ורבודה, מלאת סתירות. מנקודת המבט הישראלית, הוא היה אויב ראוי, ״האויב שאתה מכבד״. האתגר שהניח לפתחה של ישראל במשך עשורי מנהיגותו לא סר מסדר יומם של ראשי ממשלה, שרי ביטחון, רמטכ״לים ובכירים רבים בקהיליית המודיעין ומערכת הביטחון הישראלית, שלא חדלו מניסיונם לפרום את חוטי דמותו. דמות מאתגרת, מורכבת ויש שיאמרו פרדוקסלית: מצביא ללא ניסיון צבאי; אסטרטג נועז, מחושב ושונא סיכון; רטוריקן מהמעלה הראשונה; שלוחה הנאמן והמובחר של איראן, אך גם שחקן עצמאי שידע להכפיפה אליו לא אחת; לבנוני באיראן ואיראני בלבנון; השיעי השני בחשיבותו בעולם הערבי; מנהיג מקומי בעל עוצמה והשפעה חוצת־גבולות; שליט בלתי־מעורער ששיווע עד יומו האחרון לקבלה ולגיטימציה ״מבית״; פרנואיד המלא בביטחון; אמיץ ופחדן; אדם של מילתו ושקרן בלתי נלאה; ״ירא שמים״ ומאפיונר; ״טוב ומיטיב״ ורוצח קר; איש דת קדוש ומושחת; מגן השיעים ומסכנָם; מגן לבנון ומחריבה; אשף תודעה שנפל, לא אחת, לתודעה כוזבת; ממליך המלכים שתמיד היה קנאי וחרד למלכותו שלו; בונה המדינה בתוך המדינה בה כירסם; מנהיג בצללים.

תפיסתו של נצראללה את ישראל הייתה מורכבת לא פחות מזו שלנו אותו. היא הייתה אויב מושבע ונצחי עבורו, אתגר ורעיון אותם נשבע למגר; המאבק בה כציווי דתי הגדיר אותו ואת מנהיגותו, את תפיסת שליחותו, תפיסת עולמו, הווייתו כולה. איבתו ועוינותו כלפי ישראל, כמו גם סלידתו ממנה וממה שהיא מייצגת היו יוקדות, חסרות פשרות ואנטישמיות בבסיסן; ובה בעת הערכתו אליה ואל יכולותיה והישגיה הייתה כנה ועוצמתית. ואולי בגלל הערכה לא־רצונית זו, השאיפה להשמדתה של ישראל הייתה לתכלית ולמצפן האסטרטגי שלו - ראשית הצירים בפועלו והנהגתו את ארגון חזבאללה.

במהלך השנים הצליח נצראללה למצב עצמו כשחקן רציונלי וזהיר שאינו מתעלם מאילוצים ומיישם מדיניות מוכוונת אינטרסים קרים, מורכבים, אך בעיקר שקולים; לא מנהיג הרפתקן הפועל בפזיזות. מתחת למעטה ריאליסטי ופרגמטי זה, הונח מסד אמוני משיחי ורדיקלי, אותו תרגם לכלל אורחות חייו. אחרי הכול, את עצמו ראה נצראללה בראש ובראשונה כאיש דת המנהיג את חזבאללה וקהילת השיעים מתוך שליחות אלוהית עמוקה. והמאבק בישראל היה בנפשו, מימוש מתמשך ומעצים של התיאולוגיה שסוככה עליו מגיל צעיר. והמורכבות, או ״הגם וגם״ היו מאז ומתמיד חלק ממנו. ממי שהיה.

כמי שאהב את עצמו יותר מכול וראה בעצמו ״ענק בין גמדים״, נשא נצראללה את עיניו רק לשני אנשים במהלך חייו: הראשון היה האמאם מוסא אלצדר, מנהיג העדה השיעית בו ראה נצראללה, מגיל צעיר, מקור השראה ומודל לחיקוי; והשני היה מנהיגה העליון של איראן, האיתאללה רוחאללה ח'מיני - ועם מותו היה זה עלי ח'אמנהאי - שהיווה עבורו את מקור הסמכות, ההלכה, ההכשר וההשראה; המגדלור הרוחני שהאיר ואישרר דרכו. במהלך השנים האבולוציה ביחסים בין השניים, שצמחו די במקביל, עידנה והעמיקה את השותפות האידיאולוגית בין חזבאללה ומשטר האיתאללות בטהראן. ח'אמנהאי העריך מאוד את נצראללה, רחש לו כבוד וחיבה יתרה וראה בו את ״נושא הבשורה״ עבור המהפכה האסלאמית בלבנון. נצראללה מצדו, כנציגו הרשמי של ח'אמנהאי בלבנון, היה מחויב אליו תיאולוגית, פסיכולוגית ודוקטרינרית; ״חייל בשירות המנהיג״ כפי שהצהיר על עצמו, לא אחת. כפיפותו אל ח'אמנהאי הייתה אבסולוטית וחסרת פניות - מה שמיצב את שרידותה של איראן והבטחת קיומה לאינטרס הרם במעלה עבורו - זה שבעבורו ניתן וראוי לסכן, ואף לחרב את הכל.

הישגיו של נצראללה כמזכ״ל חזבאללה, מעמדו הייחודי בעדה השיעית כ״אב הטוב והמיטיב״, כשליט מאיים בלבנון וכהשראה אידיאולוגית ומנהיגותית עבור תנועות וארגונים מחוצה לה, ובעיקר כמי שמחויבותו לאיראן ולשיעה המהפכנית מבית היוצר שלה הייתה חסרת פשרות, העניקו לו מקום של כבוד במערכת הצירית בכלל ובמערכת הביטחונית בטהראן בפרט; (כמעט) שווה בין שווים - המומחה לענייני ישראל שאת עצתו יש לבקש ואת החלטותיו - גם אלו שעוררו לעיתים תהיות או ביקורת, יש לגבות. אחרי הכול, חזבאללה בהובלתו הייתה לשלוּח (פרוקסי) המושקע והמוצלח ביותר של טהראן; נכס אסטרטגי שלא היה שני לו - זרוע התקפית איראנית על גבולה של ישראל. עם זאת, לימים, הצליח נצראללה למצב עצמו כשחקן עצמאי - כזה שפעולותיו היו מונעות (לעתים) מקנאה להישגיו בחלקת האלוהים הקטנה שלו ולא רק מכפיפותו למקור הסמכות, חכם ההלכה (ולאית אלפקיה) היושב בטהראן. הצלחותיו חסרות התקדים במשך השנים - בארגון, בעדה, בלבנון, מול ישראל ובמרחב כולו - העצימו אותו ונטעו בו את תחושת מסוגלות אדירה; כזו שהובילה אותו לראות עצמו כגדול יותר מלבנון ואולי גם כגדול יותר מכפיפותו.

את מנהיגותו הייחודית רכש, או בנה, נצראללה תוך מאמץ מתמשך למצוא (ולשמר) את האיזון (וההיזון) בין שני מצפנים מנוגדים ומשלימים כאחד. מצפנים אותם היטיב לתאר האלוף גרשון הכהן: הראשון - זה המורה על החזון ומטרות העל (כשבראשן, החיכוך והמאבק בישראל עד להשמדתה ולכינונה של מדינה אסלאמית בלבנון); והשני - זה המורה על תנאי המציאות וצורכי השעה, אליהם נדרש הוא להתאים את עצמו. מאמציו של נצראללה לאזן בין שני מצפנים אלו סייעה בידיו להגדיר את ההתנגדות לישראל כחובה דתית, כשתרגומה המעשי לבש ופשט צורות שונות בהתאם לדינמיקות המשתנות במציאות עמה התכתב. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בבחירתו לנהל את מאבק חייו - או לפחות את רובו - בצללים ובבדידות. לראייה, מאז מלחמת לבנון השנייה (2006), חרף התבטאויותיו על אודות שאיפתו למות כשהיד, מיעט נצראללה להסתובב בחופשיות ברחבי לבנון, מחשש לחייו,ובחר בחיים. הציבור בלבנון ומחוצה לה כמעט לא ראה אותו ״במציאות״ בעשורים האחרונים. הוא היה מנהיג בקנה מידה עולמי שכלל לא ראה או חווה את העולם (למעט ביקוריו העיתיים באיראן, עיראק וסוריה). במפקדות תת־קרקעיות או בדירות מסתור בלבנון, היה נצראללה רחוק ממשפחתו ומוקף בלא מעט מלחכי פנכה ועושי דברו. כולם סרו למרותו, התבוננו בו בהערצה ורצו בקרבתו. אך חרף כל זאת, עם חלוף הזמן, הפך נצראללה לבודד בצמרת ההנהגה של חזבאללה וחשדנותו כלפי מי שנותר לצדו, גם הנאמנים ביותר, הלכה והעמיקה.

חשדנות הייתה למאפיין אישיותי בולט בנצראללה. הוא כמעט ומעולם לא נתן אמון מלא באיש מסביבתו (להוציא מתי־מעט, יחידי סגולה, שהסתלקותם הותירה בו פצע פתוח). ״כבדהו וחשדהו״ היה עקרון מנחה בתפיסת עולמו ובניהול ארגונו. נוסף על כך, במשך השנים הוא איבד דמויות חשובות ויקרות לליבו - החל מבנו בכורו, האדי, וכלה במפקדים צבאיים ותיקים בהם האמין ועליהם סמך. עם השנים, הפך נצראללה לאסיר של הפרנויות שלו. אך לצד כל זאת, דווקא בידודו מהמרחב הציבורי והיותו מנהיג רחוק־קרוב, העצימו אותו. גם כשתווכו ממרקע מרוחק, הופעותיו הציבוריות עוררו עניין ואמוציות עזות - בקרב תומכיו ומתנגדיו - בלבנון, בישראל ובמרחב האזורי. עבור רבים היה נצראללה לדמות צללים קדושה, חצי מיתית. צלאח אלדין המודרני, מי שהצליח לפצח את הגנום הישראלי ולהביא לשחרורה של לבנון מכיבוש ארוך שנים ומדמם, גם - ואולי בדיוק בגלל היותו אפוף מסתורין ובלתי נגיש.

עבור רבים, נצראללה לא היה רק מנהיג חזבאללה - הוא היה חזבאללה. דמות שנויה במחלוקת שמשכה אליה, כמגנט, הערצה עד כדי סגידה מצד תומכיו וביקורת, זעם ושנאה מצד מתנגדיו - שלמרות הכול, רכשו לו כבוד. מנעד הרגשות העזים כלפיו היה לדלק שהניע אותו. הפחד היה לכלי עבודה עבורו. פחד אותו טיפח ושימר בקפידה בציבור הישראלי, הלבנוני וגם ״הביתי״ - בעדה ובחזבאללה. איש לא יכול היה להישאר אדיש אליו. עבור מיליוני שיעים הוא היה גיבור לאומי, דמות אב; סמל לעוצמה, מנהיגות, הקרבה, אמונה ונחישות; עבור רבים אחרים הוא היה אויב מר, קר ואכזר, ראש ארגון פשע, מאפיונר, חמקמק ובלתי צפוי. איש שחי את חייו בין עולמות מקבילים: בין מציאות לחזון, בין חומר לרוח, בין הבלתי אפשרי לממשי. בן בכור למשפחה מרובת ילדים ודלת אמצעים שהפך למנהיג הבלתי מעורער של אחד מארגוני הטרור העשירים ביותר בעולם (לפחות עד פרוץ מלחמת "חרבות ברזל"). הוא לא היה בנו של מנהיג רם במעלה או יורש לשושלת מכובדת, כי אם אדם פשוט ואלמוני שהבין מגיל צעיר שבכדי לשרוד עליו להתעלות על נסיבות חייו, לגבור על אתגרים, להפוך את חולשותיו לעוצמות ולבנות - עקב אחר אגודל - מודל מנהיגות אחר ובעיקר, ייחודי. בתקופה שבה זהות דתית הפכה לנשק פוליטי, מצא עצמו נצראללה בתוך נבכי השיעה המהפכנית והשתמש בה כקרש קפיצה - עבורו, עבור ארגונו ועבור עדתו בלבנון. הדת מעולם לא הייתה רק כלי לנחמה עבורו, אלא מקור כוח, עוצמה, השראה ובעיקר ציווי לשינוי: תיאולוגיה ייחודית, מעצימה ומקיפה של התנגדות המאחדת את נאמניה סביב מטרה אחת: מאבק נחוש ובלתי פוסק בכוחות הגדולים המאיימים על קיומם וכבודם של המאמינים.

אחד הכלים המרכזיים שעמדו לרשותו והפכו להיות סימן ההיכר הבולט שלו היה הרטוריקה המשלהבת שלו, שאפיינה אותו כבר משחר ילדותו. יחידה במינה - חדה כחרב ורכה כמשי - רטוריקה שסייעה בידיו לשבות את לבבות ההמונים לא רק בלבנון אלא בעולם האסלאמי כולו. נצראללה היה אמן מילים משובח שידע להבעיר שלהבת ביטחון בקרב מאמיניו ותומכיו גם בזמנים הקשים ביותר. עבור רבים, היא הפיחה תקווה, עוצמה רוחנית ונחישות להגשמת החלומות הגדולים שלא היו מוגבלים רק לשדה הקרב - חלומות על עולם בו השיעים לא יהיו עוד מיעוט רדוף כי אם כוח פוליטי ורוחני מרכזי; על לבנון כמדינה (אסלאמית) החסינה מפני מזימותיהם האימפריאליסטיות של כוחות הדיכוי והעריצות שסביבה; מדינה שבה חזבאללה הוא אי של יציבות וגאווה. בעולם שבו גבולות התפוררו ובריתות השתנו במהירות, נצראללה חלם להיות אדריכל של חזון המוצא את מימושו; בעולם בו דת ופוליטיקה נשזרו זו בזו ובו העתיד - ששנים ארוכות נחשב למדומיין - הפך למציאות, רקם נצראללה את סיפור חייו בחוטים עבים של אמונה, אידיאולוגיה, אסטרטגיה ומורא.

נצראללה היה מנהיג של תקופה, אך גם קורבנה. במהלך השנים בנה וטיפח לעצמו (ולארגונו) תדמית של שחקן אנטי־שביר, בלתי מנוצח. אך במרוצת הזמן סבל מכובד משקלה של תדמית זו. את מרבית שנותיו האחרונות בילה הרחק מעיני כול, וניהל את האימפריה שבנה במו ידיו מן המחשכים. מול תומכיו האדוקים ואויביו העיקשים (מבית ומחוץ) הופיע רק על גבי מסכים, בקול עמוק ובטוח, כאילו דיבר אליהם מעולם אחר. נאומיו נכתבו בקפידה. כל מילה, מבט, טונציה וחיוך מרומז נבחרו בקפידה על מנת לעורר תחושת איום, או להפיח תקווה - לעיתים בו־זמנית, כתלות בזהות המאזין. הוא דיבר ישירות לקהלי מאזיניו כמי שהכיר היטב את שפתם, חולשותיהם ומאווייהם. התנהלות זו שימרה את הפרדוקס: ככל שהסתתר - כך גבר כוחו. הוא היה המנהיג שמעטים ראו, או פגשו, אך כולם הרגישו; זה שהבין את נפש אויביו לא פחות מזו של נאמניו. ממקום מסתורו שלט בתודעת ההמונים - שליטה לה הלך והתמכר.

התמכרות זו הובילה אותו לקהות חושים ולתודעת כזב לפיה הוא חסין מטעויות. על אף שתודעה זו כבר נסדקה עבורו בעבר, בעיקר אחרי המפלה שספג במלחמת לבנון השנייה (2006), עם חלוף הזמן נדמה היה כי היא תפרה את טלאיה מחדש במהרה ושכנעה אותו, שוב, כי הכישלונות שחווה או שעלול היה לחוות במעלה הדרך הינם טקטיים - מבחני אמונה ועמידה איתנה - וכי ניצחונו, כמו ניצחון צאן מרעיתו, היה מובטח. תודעה זו זרתה חול בעיניו שנים ארוכות והובילה אותו, בסופו של דבר, לשתי טעויות גורליות שאף עלו לו בחייו. הראשונה הייתה ההחלטה שלא לחבור למתקפת הפתע של חמאס נגד ישראל ב־7 באוקטובר 2023 ולקחת חלק עיצובי במימוש חזון השמדתה של ישראל; והשנייה הייתה ההחלטה שקיבל יום למוחרת, ב־8 באוקטובר, עת בחר לפתוח ״חזית סיוע״ ובכך, קשר את גורלה של לבנון, גורלו של חזבאללה, גורלו שלו ובמובנים רבים גורלו של ״ציר ההתנגדות״ כולו, בגורלה של עזה. החלטה זו הובילה אותו לסדרת טעויות אסטרטגיות שהביאה לאובדן כפול: אובדן שדרת הפיקוד הבכירה שלו ואובדן יכולתו שלו לנווט את חזבאללה, כמו את מדינת לבנון, במימיה הסוערים של המלחמה בה מעולם לא רצה לקחת חלק. נצראללה, שהתפאר עשורים ארוכים במסוגלותו ומסוגלות ארגונו, במאזן ההרתעה היציב שבנה מול ישראל, ובעיקר ביכולתו לקרוא אותה ולצפות את מהלכיה מראש, בהישענו על תפיסתו אותה כ״חלשה כקורי העכביש״, שגה בזיהוי ובהבנת עומק השינוי שעברה ישראל ב־7 באוקטובר ובנחישותה חסרת הפשרות להסיר - אחת ולתמיד - האיומים הקיומיים שניצבו לפתחה (ועל גבולותיה). וכך, כתוצאה של ביטחון ועיוורון משתקים, נפל נצראללה בסבך קוריה.

בסיפור חייו היה כמעט הכול מהכול: אמונה וספק, שלמות וסדקים, כפיפות ועצמאות, ניצחונות ותבוסות, תעוזה וחשש, עוצמה וחולשה. זהו סיפור של אדם שהעז לחלום ולשלם את המחיר הכרוך בניסיון להגשימו. ככזה, סיפורו, הגם שאולי אחד בדורו, הוא סיפור נוסף, ומודרני, על חטא ההיבריס: סיפור על תחושת מסוגלות עצומה שהקהתה חושים - אלו שלמשך שנים ארוכות, נחשבו עבור רבים (ואנו בתוכם), לחדים ביותר. סיפורו הוא סיפור על הצלחה מטאורית וקריסה דרמטית באקורד של חורבן ושבר; סיפור על מפגש בין תיאולוגיה לאסטרטגיה, בין רטוריקה ופרקטיקה, ובין טקטיקה לאמונה. זהו סיפור על תחכום, הרתעה, תחבולות, גאווה, כאב, אובדן וגורל מתעתע; על מנהיג שפילס את דרכו אל פסגות התהילה מתוך מציאות כמעט בלתי אפשרית; מנהיג שמילותיו ומעשיו יצרו ושינו מציאות; מי שההשראה שהיווה עבור רבים חצתה עדות, אידיאולוגיות, תפיסות וגבולות. זהו סיפור על מי שהיה לאגדה; אדם אחד בודד שנשא עולמות שלמים על כתפיו - ושעם לכתו, נותרו היסודות עליהם נשענו מאמיניו, לוחמיו ושותפיו ל״ציר ההתנגדות״ מטולטלים כצאן ללא רועה. במובנים רבים, אם כן, סיפורו של חסן נצראללה הוא סיפור של דור, של אזור, ואולי גם של האנושות כולה במאבקה האינסופי להבין ולהגדיר היכן עובר הקו המפריד בין כוח, אמונה ומנהיגות ומה עלול לקרות כאשר מותחים אותו יותר מדי, עד שהוא נשבר.

הֶקשֵׁר

השיעים הלבנונים - עדה בתנועה
במשך שנים ארוכות נחשבה העדה השיעית בלבנון לנחשלת וממודרת - פיזית ותודעתית - ממוקדי הכוח וההשפעה במדינה. משכך, התנהלו בניה בפער ובמתח עם חלקיו האחרים של הפסיפס הלבנוני, חרף שיעורם היחסי הגדול בתוכו. ב־1932, עוד טרם קיבלה לבנון את עצמאותה, נערך מפקד האוכלוסין הראשון - והאחרון - בתולדותיה (נכון לכתיבת שורות אלה). במפקד ההוא מנו השיעים הלבנונים כ־18% מכלל אזרחי המדינה והיוו את העדה השלישית בגודלה. ועדיין, שיעורם המספרי לא שיקף, או שינה, את מעמדם וייצוגם הפוליטי המוחלש בה.^א עת זכתה לבנון בעצמאותה המיוחלת, הוחלט, במסגרת ״האמנה הלאומית״,¹ על מפתח יסוד עדתי לחלוקת תפקידי השליטה והמשילות, בהתאם לגודלה היחסי של כל אחת מהקהילות שהרכיבו את החברה הלבנונית. לתהליך שקדם לגיבוש אמנה זו נלווה מאבק בין שתי גישות מנוגדות: האחת דגלה בבנייתה וחיזוקה של לאומיות לבנונית נפרדת מהעולם הערבי (בעלת אוריינטציה פרו־מערבית) שראתה בלבנון את מולדתם הבלעדית והסופית של כל אזרחיה. השנייה דגלה בלאומיות הפאן־ערבית, וראתה בלבנון חלק אינטגרלי מהעולם הערבי, כישות מדינתית המתקיימת (או ראויה להתקיים) במסגרת מדינה ערבית אחת. בין שהייתה הפוליטיזציה של העדתיות תולדה של שונות תרבותית עתיקת יומין ובין תולדה של התערבות קולוניאלית, היסטוריונים רבים העוסקים בחקר לבנון ואוכלוסייתה גורסים ש״האמנה הלאומית״ מיסדה, הלכה למעשה, את העדתיות ומיצבה אותה כהגיון מנחה במערכת הפוליטית בלבנון מ־1920 ועד ימינו.^ב

ועדיין, חרף הניסיון להשליט סדר בהליך בניין המדינה החדשה, בלטה בהיעדרה התייחסות, או הנחיה מפורשת, לאופן בו תושג 'חלוקת העוצמה' היחסית - קרי, כיצד תחולקנה משרות המפתח בין העדות השונות. עמימות חוקתית זו אפיינה ואף אפשרה את המחלוקת שעמדה בלב (כמעט) כל מערכות הבחירות שהתנהלו בלבנון העצמאית מיום הקמתה. היה ברור לכול כי שורשי המחלוקת היו טמונים ב"סודיות וברגישות" הסוגייה הדמוגרפית שבערה בה. כך, בעוד מנהיגי העדות השונות במדינה הכירו בעובדה שהדמוגרפיה הייתה מפתח לעקרון העדתיות, הם גם היו מודעים היטב לכך שבמשחק האתנו־פוליטי יש ״קו אדום״ שאסור היה (או יהיה) לחצותו - הקו העדתי - האמת המספרית אודות חלקן היחסי של העדות השונות בחברה הלבנונית, ובעיקר אודות חלקה של העדה השיעית. בהתאם לכך, מ־1943 לא התבססה חלוקת המושבים בפרלמנט, או חלוקת העוצמה הפוליטית במוסדות המדינתיים, על נתונים דמוגרפיים, כי אם על קווי המתאר של מה שלימים יהיה אחד מאדניה המרכזיים של "השיטה הלבנונית": קווי מערכת קליינטליסטית במסגרתה מנהיגי העדות פעלו (ויש שיטענו כי עדיין פועלים), בראש ובראשונה, לקידום האינטרסים הקהילתיים־עדתיים שלהם. גם אם היו במסלול התנגשות עם אלו הלאומיים, או הציבוריים, הרחבים. מערכת זו הלכה והתקבעה, לאורך השנים, כעקרון המסדר בתחרות שנוהלה בין הנוצרים המרונים ובין הסונים על צביונה של המדינה הלבנונית. השיעים, כמו הדרוזים, נותרו שחקני משנה.

על בסיס המפתח העדתי שהגדיר את חלוקת העוצמה במדינה, סוכם כי נשיא לבנון יהא בן העדה המרונית, ראש הממשלה יהא סוני ויו״ר הפרלמנט יהא שיעי. נוסף על כך, נקבע יחס ייצוגי בפרלמנט של שישה נוצרים לכל חמישה מוסלמים - זאת, בהתאם להרכב הדמוגרפי באותה העת. בעוד הבנות אלה שיקפו ניסיון אותנטי ליצירת שותפות בין העדות המרכזיות במדינה, עם השנים, הן הפכו לכונן את אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות והנפיצות בלבנון - במיוחד בתקופות בהן הסתמנו שינויים במאזן הדמוגרפי. כך, המציאות שהתהוותה לאחר החתימה על ״האמנה הלאומית״ הייתה שברירית מאוד, כששנות החמישים והשישים התאפיינו בתקריות אלימות חוזרות ונשנות בין עדותיה השונות של לבנון. באופן מפתיע, הייתה זו העדה השיעית שעמדה למבחן.^ג על פניו, היה זה מאבק בין הנוצרים והמוסלמים ו״מן המצופה״ היה שהשיעים יתייצבו לימין המחנה האנטי־נוצרי. בפועל, היה זה מאבק בין שוחרי לבנון העצמאית, בעלת האוריינטציה המערבית ובהובלה נוצרית, תוך שמירה על עיקרי ״האמנה הלאומית״ של 1943 - ובין מוסלמים, דרוזים ונוצרים (אחרים) שרצו בלבנון ערבית. חרף מאמצי השיעים להימנע מלנקוט עמדה ברורה וחד משמעית במאבק, היה ברור לכול כי הם שאפו לשימור הסטטוס־קוו. זאת, בעיקר נוכח חששם העמוק מהשתלטות סונית על המדינה והכתבת צביונה החברתי.^ד

ב־1958 בחר פואד שהאב, במסגרת תפקידו כרמטכ״ל צבא לבנון באותה העת,² שלא להתערב בתקריות האלימות מתוך דאגה לשלמות הצבא כמסגרת על־עדתית קונצנזואלית. בחלוף הזמן, נבחר שהאב לנשיאות, ושקד על גיבוש תוכנית שאפתנית לחיזוק המדינה. עקרונותיה של תוכניתו היו פשוטים, אך עוצמתיים: יצירת ממשל מרכזי חזק שינהיג סדרי עדיפויות לאומיים, שיכללו, בין היתר, דאגה לרווחת שכבות האוכלוסייה המנוכרות, שהיו עד אז מחוץ למרכז העשייה הפוליטית, הכלכלית והחברתית בלבנון. היה זה אך טבעי, אם כן, כי הקהילה השיעית ששכנה בדרום ובבקאע תהא יעד מרכזי למדיניות החדשה.^ה העובדה שהשיעים לא השתתפו בעימותים האזרחיים באותה העת הייתה תמריץ חיובי למדיניות החיובית אותה נקט שהאב כלפיהם וכלפי מרחבי מחייתם. בראייתו, העובדה שבחרו שלא לקחת חלק באלימות שפקדה את הרחוב הלבנוני הייתה ביטוי לתמיכתם, ולו רק העקרונית, בשימור המסגרת הפוליטית "הנכונה" בלבנון. ועדיין, הוא הבין היטב כי היה עליו לתת להם קצה חבל להיאחז בו, באופן שיקרבם למדינה ויבטיח את נאמנותם אליה.^ו

המדינה הלבנונית "גילתה" את השיעים, והדינמיקה שהתפתחה הובילה לכך שהגילוי הפך הדדי: תהליכי עיור פנים־מדינתיים רחבי־היקף צברו תאוצה וצעירים שיעים החלו עוזבים את כפריהם לטובת הערים הגדולות. חרף היחס המשפיל והמקפח לו זכו מהאוכלוסיות הסוניות והנוצריות, המשיכו השיעים בתהליך העיור והקהילה השיעית הפכה מרוב כפרי לכזו בה חלקים נרחבים ממנה מתגוררים בערים.3 התפתחות פנימית זו חיזקה את הקשר בין חלקיה הפזורים של הקהילה השיעית, וסייעו בבניית וחיזוק מודעוּת חבריה ליתרונם הדמוגרפי, כמי שטמן בחובו פוטנציאל לתיקון אי הצדק וחלוקת העושר והעוצמה בלבנון.^ז

*המשך הפרק זמין בספר המלא*