בונים סיפור (המהדורה המחודשת)

הערת המחבר למהדורה המחודשת

תריסר שנים ויותר חלפו מיום שהופיע מדריך הכתיבה שלי, בונים סיפור — הארכיטקטורה של מלאכת הכתיבה (כנרת זב"מ, 2012), ומאז דיווחו לי כותבים רבים וכותבות רבות שהמדריך ליווה את חיבור יצירת הביכורים שלהם, ואף שימש להם יועץ שאליו שבו בשעת הצורך. עם השנים אזלו עותקיו בהוצאה, והזכויות שבו לחזקתי. זמן מה השתעשעתי בהדפסת מהדורה מעודכנת, אך רק משהקמתי לפני כשנתיים את הוצאתי, מֶלֶל ספרים, הרהבתי עוז ויצאתי לדרך. חשבתי שהעבודה תיארך כחודשיים, הרי הספר כבר כתוב וערוך; היא נמשכה קרוב לשנה. למעשה, המדריך כמעט שנכתב מחדש בכללותו.

בין המהדורות ידענו מגפה עולמית, טבח מחריד, מלחמה מרה, טלטלות חברתיות ומאבקים פנימיים. המשבר בשוק הספרים החריף, אך כותבים מצאו דרכים חלופיות להוציא לאור את ספרם (על כך בפרק האחרון, שנכתב במיוחד למהדורה מחודשת זו, העולם החדש: מודלים מעודכנים של הוצאה לאור). בפן האישי, נולדו לי שלושה ילדים, פרסמתי עוד שמונה ספרים, פרשתי מעיתונות, והסדנות בהנחייתי החליפו מצבי צבירה מפרונטלי לזום, משם להיברידי, ובחזרה לפרונטלי.

מהדורה חדשה זו נושאת בין דפיה שפע שיפורים ותוספות למהדורה המקורית. כמה מהם פרי הניסיון שצברתי ככותב, כמנחה סדנות, כמוציא לאור וכאדם המתהלך בעולם, ואילו אחרים סובייקטיביים יותר, וקשורים במגמות ובשינויים בענף הספרים, בצורת ההתייחסות לכתיבה הספרותית בעידן הדיגיטלי, ועוד.

אף שהמדריך שוכתב כמעט כליל, ראיתי צורך לסמן בו תוספות עקרוניות, שראויות לדגש מיוחד, בשתי צורות:

תוספות שהיקפן משפט או שניים הוכנסו לפסקאות הקיימות בתוך סוגריים ובתוספת כוכבית (* לדוגמה הסוגריים האלה, בתוך הפסקה שאתם קוראים כעת).

• תוספות שהיקפן פסקה ויותר, סומנו באופן שבו מובאת פסקה זו: בהזחה פנימה ובנקודת "בּוּליטְהוֹל".

שינויים רבים ומבורכים פקדו אותנו בסוגיה החשובה של שוויון ומגדר מאז המהדורה הראשונה. יחד עם זאת, ובשל הטיות השפה שלנו, כל ספר כתוב עברית מוגבל אובייקטיבית ביכולתו לפנות לקוראיו ולקוראותיו באופן שווה. ספר לימוד כתיבה — כפי שגיליתי במרוצת השכתובים — לכאורה מוגבל באופן נוסף: המילה "דמות" היא נקבה. אך "אילוץ" זה סיפק לי מן ההפקר חלוקה די שוויונית: ברוב המקרים אני משתמש כאן במילים "כותב" ו"קורא" בהטיית זכר לשם הקיצור — והכוונה תמיד גם לכותבות ולקוראות. לעומת זאת, אני משתמש כמעט בלעדית במילה "דמות" לתיאור הגיבור או גיבורי המשנה — והכוונה תמיד גם לדמויות שמגדרן זכר. אני מקווה שיצאנו פיטים.יות.

בזאת אאחל לכם ולכן קריאה מהנה וכתיבה פורייה, ושפע מהדורות חוזרות ומלוטשות, של ספריכם ושל ספריי.

שלכם,

יונתן יבין

רמת גן, אוגוסט 2025

פתח דבר:

מניעים ומכשלות

האם אפשר בכלל ללמד כתיבה ספרותית? האם ניתן לפצח את רזיה, לפענח את מנגנוניה, לפרק לגורמים את מה שנראה כמעשה כישוף — ואחר כך להנחיל את הממצאים לתלמידים כתורה סדורה? והיוכל הלומד להשתמש בידע שקנה ולכתוב, פשוט לכתוב יצירה ספרותית שלמה, בנויה כהלכה, רהוטה וקולחת, מהדהדת ובעלת משמעות?

על פניה, התשובה שלילית. איך אפשר לחשוב בכלל על נוסחה צוננת לאותה אלכימיה אניגמטית, שמקושרת לא פעם למילים "קסם", "בריאה" ו"יצירה"? נדמה שאפילו היומרה לפשט ולהמשיג את הכתיבה במונחים אקדמיים היא כפירה בעיקר, וסופרים רבים אכן יעקמו את חוטמיהם (* כיום פחות) לשמע הצימוד "סדנת כתיבה". שמא הצדק עימם?

ומה בדיוק נלמד? כללים, הוראות, מתכונים — אלה יפים למלאכות מדודות, לא לַספרות, סנובית שכמותה. אותה כותבים לפי העין, עם חצי כפית הומור, קורט נשמה, טיפת מתח וקמצוץ סקס, לא עלינו. מי חכם וידע מה התבלין הסודי שדווקא בזכותו בוהק ספר אחד בין ריבוא מתחריו, מביא את קוראיו לדמע ושחוק, ומעורר בהם התרגשות, חמלה, אפילו אהבה?

אם ספר נחשב למעולה דווקא בגלל חריגותו בנוף הספרותי, מה יועילו כללים שנשענים על מכנה משותף? ואף הסופרים נבדלים זה מזה: בנושאי כתיבתם ובסגנונותיהם, במטעניהם הרגשיים, במוצאם ובגילם, בערגותיהם ובערוגות שבהן נבטו, ומעל לכול — באישיותם. אנו "מתמכרים" לא פעם לסופר או לסופרת מסוימים בשל הקרנה זו של אופיים על הדף; המסקנה המתבקשת היא שאין "כתיבה" מסוימת, שאת חוקיה אפשר ללמד.

ובכל זאת: אילולא הייתה הכתיבה בת־למידה, כלל לא הייתם קוראים בספר זה. אוניברסיטאות "ליגת הקיסוס" היו נועלות את חוגי הכתיבה הנערצים שלהן, וגלגלי קוצים היו חולפים בפרוזדוריהם שרוקי הרוחות. סדנות כתיבה באשר הן היו פושטות את הרגל, ואנו, הסופרים האומללים, היינו נאלצים לחפש עבודה אמיתית.

צחוק בצד, אני סבור שאפשר ללמוד כתיבה, ולו משום שגם טובי הכותבים לא גחו מרחם אמם חמושים בקולמוס של זהב. טשרניחובסקי התאמן בין חולים למרשמים, ובשביס־זינגר נחשף לספרות חולין רק כנער שהתפקר. ודאי גם להמינגוויי לא צלצלו הפעמונים כשסיקר ישיבות מועצה במקומון בקנזס־סיטי, ויש לשער שאפילו דוקטור סוס סבל ייסורים עזים כשחיבר את ראשוני חרוזיו העליזים. כל סופר לא ידע פעם לכתוב, ולמד.

אך האם ניתן ללמד כתיבה אמנותית בצורה מתודולוגית, ולקצר את התלאות? הדעת נותנת שאם יש כללים ערטילאיים שאפשר ללמוד באופן אקראי ועצמאי, אפשר גם לנסחם בצורה מסודרת וללמדם בכוונה ובשיטה. נהוג אמנם לחשוב שבכתיבה "או שיש לך את זה או שאין לך" — ולהניח שכישרון, תבונה ותשוקה הם מולדים; אך גם אלה כשלעצמם אינם אלא כלי ריק אם אינם מגובים ביוזמה, בנחישות וביכולת נסית להתאושש מפגעי הביקורת.

כל כותב מסור יודע שמר כישרון הוא בחור כריזמטי, אך מי שמביאה את הכסף הביתה היא זוגתו האפרורית, הגברת תִרגול. ותרגול פירושו: אינך טוב מספיק (גם כשאתה כן), עשה זאת שוב. זהו כור המצרף של חיי כתיבה. כותב מיומן מסוגל לכתוב אלף מילים מבריקות ביום עבודה אחד, כל עוד קדמו לו עשרים שנות סבל.

ואכן, אין כתיבה "אחת", ומלוויל נבדל ממנדלי כשם שאגתה כריסטי שונה מאגוטה כריסטוף, אך בהחלט יש עקרונות שעשויים להפוך כתיבה מסורבלת לקולחת יותר. לשיטתי, התבלין הסודי המסתורי בכתיבה הוא הכותב עצמו, על אישיותו ואנושיותו, חוכמתו וההומור שלו, ובמיוחד נחישותו; אבל רק אם ירכוש את הכלים הבסיסיים למלאכה ויתרגל את השימוש בהם באדיקות, הוא עשוי לחבר במרוצת הזמן יצירה איתנה, שתעורר עניין בזולתו.

הסופר האמריקני מייקל שייבון אמר שלא זו בלבד שאפשר ללמוד כתיבה, אלא שאף חובה ללמוד אותה. "איני מבין מדוע חושבים שחובה ללמוד ציור, אבל לא כתיבה," תהה, ונשמע שגם קצת כעס.

שייבון, בוגר סדנות כתיבה בעצמו, צודק במידה ידועה. רוב הסופרים ה"טבעיים" הם אוטודידקטים שלמדו מניסוי וטעייה. מנעוריהם בער בהם להט שהובילם להרבות כתוב וקרוא. במרוצת השנים הם ספגו דחיות, נמלאו דכדוך אך גם הפיקו מסקנות מתסכלות וחשובות. עם הזמן (ואם לא נואשו), נוצקה בהם מערכת אינטואיטיבית של כללים.

המזל משחק בכתיבה תפקיד חשוב. במילה מזל אני כולל את גנטיקת הכותב (פיקחות, כישרון, תשוקה) ואת סביבת גידולו, את השמחות שידע ואת הטרגדיות שפקדו אותו, את רקעו הסוציו־אקונומי והגיאו־פוליטי, וכן הלאה. כתיבת ספרים היא מקצוע קשה מן הבחינה הנפשית, אך יש להניח שחייו הנוחים של אלכסנדר דיומא הבן, שנולד לאב סופר, ממפורסמי צרפת ועשיריה, הקלו על חיבור הגברת עם הקמליות. ודאי היה קשה יותר לפרימו לוי, ניצול השואה, או לג'ון קוטזי, הנובליסט הדרום־אפריקאי לבן העור, שכתב בחמלה על השחורים שעה שהאפרטהייד געש סביבו, וסופו שהיגר ממולדתו.

באזור הגיאו־פוליטי הקשוח ששמו ישראל, כך אומרים, מצוי שיעור הסופרים הגבוה בעולם, וכך גם שיעור יודעי קרוא וכתוב (* אולי פעם. במבחני פיז"ה מ־2023 דורגו תלמידינו במקום ה־30). אנו חיים בזירה לשונית שוקקת: רוב העולים מחבר־העמים לשעבר, חמישית האוכלוסייה, דוברים שלוש שפות לפחות, וישראלי מצוי נחשף מדי יום לעברית, אנגלית, ערבית, רוסית ואמהרית.

כוחה של המילה הכתובה מושרש היטב בדנ"א התרבותי של עמנו, המתהדר בכינויים "עם הספר" (* שבכלל הושאל מהקוראן) ו"העם הנבחר". בתודעתנו הקולקטיבית, הספרות מזוהה עם הנבחרוּת. לפי בראשית, האל בחר באברם באופן מילולי כפול: של ברית המילה ושל הוספת האות ה"א לשמו (אות שבעצמה הפכה לקיצור מקובל לשם המפורש). ואולם, סוד גלוי הוא שגם חילונים גמורים ואפיקורוסים משוקצים הולכים שבי אחר הכתיבה.

כשניגשתי לחיבור ספר זה (* אי אז לפני עשור ויותר), ערכתי סקר שוק קצר ולא מאוד אופטימי. שיערתי שמדף מדריכי הכתיבה העבריים צפוף כאחיו האמריקני, אך להפתעתי גיליתי שממה. אפשר שתחקירי לקה בחסר, אבל לא מצאתי ולו מדריך אחד שכתב סופר מקומי בעל־שם (* מאז הופיעו לא מעט מדריכי כתיבה, ולשמחתי כל אחד מהם נוקט גישה משלו, שבוודאי שונה מגישתי). ייתכן שהסיבה למצאי הדל הייתה חששם של סופרים לחשוף את תכסיסיהם או להצטייר כיומרניים. ואולי יש לתלות את האשמה בדינמיקת סדנות הכתיבה: המשתתפים בהן קוראים עבודות וסופגים משוב אקראי מהמנחה ומעמיתיהם (בדרך כלל: "מקסים!") — צורת עבודה שקשה ללקט ממנה כללים סדורים, קל וחומר לאגדם בספר לימוד.

בעיניי, המבנה הפדגוגי היעיל לסדנת כתיבה הוא דה־קונסטרוקטיבי ומתודולוגי, כלומר, כזה שמפרק את היצירה למרכיביה ולאחר מכן מנחילם באופן סדור לתלמידים ולתלמידות. לשם כך הגיתי את ארכיטקטורה של סיפור, סדנה שנולדה לפני כמעט 20 שנה בספרייה קטנה ונחמדה בגבעתיים, וברבות הימים התגלגלה לקורס שנתי במרכז התרבות של בית אריאלה בתל אביב (* ומצאה לה מאז אכסניות נאות נוספות). ספר זה הוא עיבוד ופיתוח של תוכנית הלימודים בה.

תכליתן של סדנות כתיבה לזרז תהליכים ממושכים ומתסכלים, שהכותב האוטודידקט חווה במשך עשורים לבדו (* ומעניין אם אפשר להתמקצע בכתיבה ללא התסכול, ושמא הוא תנאי הכרחי?). אם קפיצת הדרך הזו אפשרית, מומלץ לעשותה לא בעזרת עצות ספורדיות ממשתתפי הסדנה האחרים — שאין להם מומחיות בעריכה ובביקורת הספרות — אלא בהקניה מאורגנת ושיטתית. זו משימתו של מדריך זה.

כשבניתי את תוכנית הלימודים של סדנת הביכורים שלי, הפניתי לראשונה עין חוקרת אל הדרך שבה אני כותב. זו הייתה חוויה מרתקת, חוץ־גופית בטיבה, שהסתכמה במסקנה חשובה על שתי המכשלות העיקריות שעומדות בדרכם של רבים מהשואפים לחבר ספר עלילתי:

המכשלה הראשונה היא החשש להתחיל. הסיפור השלם נראה בעיני כותבים בראשית דרכם כהר מאיים שראשו בשמיים, ואין בו אפילו זיז סלע ראשון לנעוץ בו את פטישם; במקרה זה יקפאו על השמרים, ידחו את הכתיבה באמתלות שונות ולבסוף יוותרו.

המכשלה השנייה היא היעדר תכנון. כותבים מתחילים רבים חושבים, משום מה, שאפשר פשוט להתחיל לכתוב ולקוות לטוב. הם מגיעים לעמוד החמישי או החמישים ונתקעים, וכישלונם הנקודתי מובילם למסקנה המוטעית ש"אין להם את זה", שהרי ניסו ולא הצליחו. למעשה, הם לא באמת ניסו, משום שלא ידעו כיצד מנסים. הם רק ניסו לנסות. לו ידעו שיש לתכנן מראש יצירה, סביר להניח שהיו מצליחים לכל הפחות להעמיד טיוטה ראשונה.

במדריך זה אציע דרכים להתעמת עם שתי המכשלות הללו.

חלקו הראשון והקצר של המדריך עוסק בפן הפילוסופי של הכתיבה. השני, אף הוא די קצר, עוסק בפן הפסיכולוגי. אני ממליץ לקרוא את שניהם, אך מי שסבלנותם קצרה מוזמנים לדלג לשיעורים המעשיים שבחלק השלישי והעיקרי — הפרקטיקה.

לפני שתצאו לדרך, התראה: הקביעות וההנחות המופיעות במדריך זה אינן אמיתות מדעיות נחרצות המסתמכות על מחקרים בתורת הספרות, אלא דעותיי שלי, פרי ניסיוני ומאמציי. לפיכך, אין כאן כוונה ללמד "איך כותבים", אלא לתאר בפרוטרוט, תוך פירוק מולקולרי לגורמים, איך כותב המחבר. השיטה שאני מציע כולה פיתוח עצמי, ואפשר לראות בה השקפה יותר מאשר קביעה. חקרתי את הדרך שבה אני כותב ובניתי סדנה, שתלמידיי ותלמידותיי מצאו בה מזור ותועלת. רבים מהם ביקשו ממני סיכומי הרצאות שלא היו בידי, ולבסוף הבנתי שכדאי לי לעבד את הסדנה הזו לספר, ואותו אתם קוראים כעת.

לפני שנצא אל הדרך, אזהיר מפני המובן מאליו: אין בקריאת הספר ו/או בהשתתפות בסדנה כלשהי — שלי או של אחרים — ערובה כלשהי להצלחה. למעשה, לעיתים קרובות סדנת כתיבה מוצלחת מבהירה למשתתפיה שכתיבה מקצועית היא עיסוק תובעני וכפוי טובה, ושהמחיר שהיא תובעת גבוה מזה שיסכימו לשלם. אין בכך רע. סדנת כתיבה מועילה שכזו עדיין עשויה ללמד את המשתתפים והמשתתפות בה איך לכתוב טוב משכתבו לפני שבאו אליה, ואף להבהיר להם שהוצאה לאור של ספרם אינה העיקר באמנות זו (* וברוב המקרים, היא חלום שהגשמתו היא שברו).

המשתתף בסדנה טובה עשוי ללמוד על עצמו לא פחות מאשר על כתיבה. הוא לומד לכתוב (ולקרוא) אחרת — אך גם להיות, לחשוב ולחוש אחרת. וממילא זה עיקר עבודתו של הכותב: לטעות, להבין, לשפר, להתפתח — ובסופו של דבר להשפיע טובה על זולתו. כשאדם נחשף וחושף בסדנה, נחלש הניכור בעולם וגוברת החמלה, וזה שכר שמחולק בין הבריות כולן.

מפגשי סדנה שמסתיימים בעיניים לחות אינם נדירים, וכל נגיעה של כותב בנפשו יש בה להועיל. "באתי לסדנה שלך כי זה יצא יותר זול מפסיכולוג," התוודה פעם אחד מתלמידיי. הוא גם השתפר בכתיבתו, אבל זה כבר סיפור אחר.

המחזאי סומרסט מוהם קבע שיש שלושה כללים פשוטים לכתיבת רומן: "לרוע המזל, איש אינו יודע מה הם," הוסיף. מניסיוני, נחוצים לכתיבה שלושה איברים: מוח, לב ועכוז, במחילה.

עיניים סקרניות, אוזניים כרויות, מחשבה מקורית — זה לך המוח.

תשוקה, אופטימיות, אומץ להיחשף, חמלה — זה הלב.

משמעת עצמית, נחישות, התמדה — זה העכוז.

שנרקוד?

שער ראשון:

הפילוסופיה

או: כולם כותבים

מדוע אנשים כותבים? לכאורה היה עליי להתחבט בשאלה זו לפני שנים, כי משחר ילדותי שיחקה הכתיבה תפקיד מרכזי בחיי: למדתי קרוא וכתוב מוקדם מהרגיל, בילדותי ובנעוריי כתבתי ככפוי שד, מגיל תשע־עשרה התפרנסתי מעיתונות, וברבות השנים חיברתי ספרים רבים. הנחתי שכמוני, כולם כותבים — אם לא למחייתם, להנאתם: שירה ופרוזה, זיכרונות והגות, יומנים וחלומות, בגלוי ובחשאי. ואולי רק נוח היה לי לחשוב שכולם כותבים, כדי שארגיש נורמלי?

לא. שבתי ובדקתי. כולם כותבים. תשאלו אותם (* חלקם יכחישו).

שכיחות ושיכוך

מדוע יותר אנשים כותבים מאשר מציירים, רוקדים או מפסלים? אולי מפני שהמיומנות הטכנית של הכתיבה זמינה לנו משחר ילדותנו, ומדי יום אנו כותבים — גם מבלי לשים לב לכך. הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מרוב משלחי היד: הרופאה, הפרקליט והטבח — כולם משתדלים (במודע או שלא) לייפות הפניות, כתבי תביעה ואפילו תפריטים. כתיבה רהוטה מבהירה כוונות ומייעלת תהליכים, מושכת לקוחות ומדרבנת למעשים, משנה את המהלך האנושי ומסייעת להצלחה המקצועית ולמימוש העצמי.

אך אנו כותבים גם לאחר שעות העבודה: משגרים מִסרונים, שאותם אנו משתדלים לנסח בתחכום שיגדיל את הוננו החברתי, משליכים לקלחת הרשת החברתית את דעותינו הסוערות, מתווכחים בלהט אלים עם זרים מוחלטים, ומפרסמים בלוגים ובהם קטעי שירה ופרוזה, דעות וביקורות (* למעשה, בשנים האחרונות הבינו בהוצאות הספרים את כוחם של "משפיעני רשת", ומחלקות יחסי הציבור שם ממהרות לשגר אליהם את הספרים החדשים היישר מהמכבש, בתקווה לסקירה אוהדת או לסרטון המלצה בטיקטוק).

כך אנו מתבטאים: האדם הקדמון חרט ציורים על קיר המערה כיוון שלא עמד לרשותו הכְּתב; האדם המודרני מקיש אותם על מסך המגע שלו (* במסרונים אני מבכר תמיד מילים על־פני רגשונים [אמוטיקונים], ורק לאחד מהם לא מצאתי עדיין תחליף מילולי משביע רצון: ה"פייס־פאלם" ).

ואנשים כותבים גם לעצמם: ביומן מוצנע, בפנקס, במכשיר הנייד או במחשב. כותבים על היום שעבר ועל חרדת המחר, על שמחתם ותוגתם, על חלומות הלילה ועל משאלות שהם טווים בהקיץ. הם כותבים כי הכתיבה מסייעת להם להתמודד עם הכאב הרב והמגוון שיש לחיים להציע, הצעה שבדרך כלל אי אפשר לסרב לה.

אני כותב משמע אני כואב. אך גם: אני כותב ואז זה פחות כואב. הכתיבה ניחנה ביכולת פלאית לנקז צער. גם מקץ יובל (* או שניים) של כתיבה איני יודע כיצד המנגנון הזה פועל, ולמען האמת — אני מעדיף שלא לחקור במופלא הספציפי הזה, שמא יתפוגג ויפקע.

קמאיות

השפה הכתובה והמדוברת היא רובד הבסיס של התרבות האנושית, תשתית לכל תקשורת. היא מלווה אותנו מרחם ועד קבר, ממילים שממתיקה אם לעובר ועד להספד שנושא בן מעל קבר אמו. היא נוכחת בכול: בשיחות חולין ובעסקאות מיליארדים, בהיגדים תכליתיים ("השעה שש") ובשתיקות הנטענות במשמעות דווקא בשל היעדרן של המילים. היא מציתה מלחמות ואהבות, דנה לחיים או למוות, נותנת תוקף ללידה (מתן שם), לאהבה (טקס הנישואים) ולגוויעה (הספדים, כיתוב המצבה), ולמעשה משמשת לאנושות "פסקול". היא המבנה הכביר שצמח על פלטפורמת התודעה האנושית.

כל התבטאות בכתב או בעל־פה משנה את המציאות ולו במעט, מזיזה חלקיק קוונטי במארג הקיומי. התפתחותה המרהיבה של האנושות נשענת מן הסתם במידה רבה על יכולתה לשַיים עצמים שאבותינו רק נהמו לעברם, ובהמשך גם להמשיג מושגים מופשטים. אנו צועקים "אש!" וכך מצילים חיים; אומרים "צהוב" והנה יש גם כתום וחום; ממציאים את "היום" — ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי "אתמול" ו"מחר".

תמונת ילדות 1

כילד חיקיתי את כל מעשי אחותי הבכורה, דפנה, המבוגרת ממני בשנה וחצי. כששיחקה עם חברותיה נטפלתי להן. אימצתי כל תחביב מתחביביה. אפילו נגררתי אחריה ללהקת ריקודי עם, בעוונותיי. גם כאשר שבה הביתה מיומה הראשון בכיתה א' ובאמתחתה ספר לימוד קריאה, בהיתי מאחורי כתפה שעה שהעתיקה אל"ף ועוד אל"ף, שוקדת על שכפולי האיקס המוזר. כשהלכה לחוג בלט (משם הוקרתי את רגליי), סילקתי במשיכה את הספר המכשף וניגשתי לאמי, שהסבירה לי שזו האות אל"ף, והיא מסמנת את הצליל "אָה".

רעיון זה, שהשדה השמיעתי והשדה הוויזואלי נפגשים בצומת הכתב, הִכה אותי בסנוורין. דרשתי ספר בדיוק כמו זה של אחותי וכמוה התחלתי משכפל את האיקס חזור והעתק. אמי עקבה אחר התקדמותי בדאגה (הייתי ילד ששוקע בדבר ואינו מניח לו במשך שעות), ורק מדי פעם ניגשה להגביה את זרועה הימנית של האל"ף או להנמיך את רגלה השמאלית. כך לימדתי את עצמי בכל יום אות חדשה.

באחד הערבים הללו התדפקתי נואש על דלת חדר המקלחת של הוריי. "מה קרה?" פתחה אמי בבהלה.

"מה זה?!" תחבתי לפניה את ספר הלימוד.

אמי הציצה בו בחטף. "זה למ"ד," אמרה יגעה. "כמו במילה 'לחכות'. וגם 'להתקלח'. עכשיו לך מכאן, בבקשה. גם 'לך' זה בלמ"ד."

כך למדתי את האות למ"ד.

עוצמה ומורשת

"הדרך להיחלץ מעוני," יצהיר כל אקטיביסט לוהב עיניים, "היא חינוך!"

את הסיסמה אפשר לפרוט לנתונים סטטיסטיים מרים: העולם המפותח אורייני ועשיר ואילו המדינות האנאלפביתיות חולות ורעבות. העוני והבורות הולכים שלובי זרוע.

בראש ובראשונה, עניינו של ה"חינוך" בידע אשר נצבר, נשמר ומונחל באמצעות השפה. ידע הוא כוח, והידע הבסיסי שצובר כיום בוגר תיכון במדינה מפותחת נאסף לאורך אלפי שנות אנושות. אוריינות היא אפוא קו טלפון שבעברו האחד איש האתמול ובאחר איש המחר. תרבות שמתרשלת באיסוף מידע מהדורות הקודמים ובהנחלתו בחידושי דור ההווה לדורות הבאים — דינה לגווע. אני קורא משמע אני שורד, אני כותב משמע אני דואג להישרדות צאצאיי. אני קורא וכותב משמע אני שותף ביצירת מורשת אבותיי. אני מתחנך ומחנך משמע אני מחזק את משפחתי, את שבטי ואת מולדתי (ובעקיפין את המין האנושי כולו).

מיומנות

כולנו מומחים בשפה. לכל אחד מאיתנו, גם אם אינו כותב למחייתו, "ותק" לשוני שקרוב למניין שנותיו. ההסבר הראשוני לכך ש"כולם כותבים" עשוי אפוא להיות מוכני: בשעת צער אדם מחפש פורקן אמנותי, ומוצא את הכתיבה והנה היא זמינה ומוכרת. אך מדוע אין הוא פונה לריקוד או לציור למשל? כלום לא עסק גם בהם כפעוט?

דומני שהסיבה לכך היא רמת המיומנות. כשאדם "מצייר" בגן, הוא בעצם משרבט. רובנו רקדנו בילדותנו ונראינו חמודים מאוד, אך מעטים מאיתנו התמידו ורק יחידי סגולה פיתחו קריירה במחול. הכתיבה, לעומת זאת, היא מיומנות שמוקנית במלואה כמעט לכל אדם, ותצורתה האמנותית זהה לתצורתה הטכנית.

פומביות וטרחה

כדי לנגן יצירה שלמה בפסנתר, נחוצות שנות אימון רבות וטכניקה משוכללת (ורצוי גם פסנתר). ריקוד מקצועי מחייב מידה של קואורדינציה וכושר גופני, חן, ניסיון ואומץ בימה. לפיסול ולציור דרושים עזרים יקרים (חומר וכלים, צבעים ובד) וגם "עין של אמן", כלומר, היכולת האופטית־מנטלית לפרק את המציאות למרכיבים גיאומטריים, וליצור ייצוג שלה על הקנבס או בחומר. הכתיבה, לעומת זאת, לא מבקשת כמעט דבר: לא חומרים, לא ציוד מיוחד ולא זירת פעילות ספציפית (כמו חדר חזרות או אולם מופעים, לדוגמה), לא מאמץ פיזי ולא היחשפות פומבית.

רבים לא ירקדו ברבים משום שהם מתביישים בגופם או בגמלוניותם, וזמירים הססנים יסתפקו ברינה במקלחת בלבד. רוב מעשי האמנות דורשים לפחות אחד משני תנאים שהכתיבה פטורה מהם: פומביות וטִרחה. בניגוד לאמנויות הבימה, קריאת ספר לא מחייבת קהל שיכונס תחת קורת גג אחת (* אדרבה, במיטבה היא חוויה אינטימית), זאת גם משום שסיפור כתוב פועל לא על חושי הנמען, אלא על תודעתו (בניגוד לציור או למוזיקה, למשל). הסיפור הוא אפוא צורת האמנות המינימליסטית ביותר (* אולי למעט השירה, אף שאפשר לטעון שגם שיר הוא תצורה של סיפור). אחת מתלמידותיי הצביעה על כך שציורי־קיר וריקודים טקסיים קדמו להמצאת הכתב, ולה השבתי שזה אמנם נכון, אך הם לא קדמו להמצאת הסיפור. אדרבה, הציור — לאורך ההיסטוריה — היה ונותר מדיום מעטפת ש"מולבש" על הסיפור שהצייר מבקש לספר: מגרניקה ניתן להסיק אך מעט על נפשו של פיקסו, אך ממרת דאלווי ניתן ללמוד לא מעט על עולמה הפנימי של וולף.

ואם קצת קריר, תמיד אפשר להלביש על הסיפור עוד מעטפת: את מפצח האגוזים של הופמן עטף צ'ייקובסקי בסוויטה מוזיקלית, שאותה שבה ועטפה כוריאוגרפיה (פטיפה ואיבנוב במקור, בהמשך בלנשין), ואת החבילה כולה שבו ועטפו בסרטי קולנוע רבים (למשל הלסטרם, 2018). אך בפנים מתחבא סיפור.

אנשים כותבים גם משום שיש להם צורך דוחק וכרוני (* ובריא!) להתבטא, והם עושים זאת גם אם לא תמיד יש להם הכישרון או הידע הדרושים ליצירת מעטפת אמנותית לתחושות ולרעיונות שאותם הם מבקשים לבטא. במרבית המקרים, תגובות הסביבה לתוצאות מאמצי מכחולם או אזמלם פושרות ומנומסות, ומכל מקום מרפות את ידיהם. אך הדחף לספר את סיפורם ממשיך לבעבע בהם, והם מתכנסים אל המחברת והעט.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*