רוחות עבר

יום שלישי

1.

דפיקות חזקות על השער החיצוני העירו אותי. חושך מצרים. איפה אני? שמעתי קנאק חזק מכיוון הצוואר, וכאב פילח את ראשי. החדר החשוך הסתובב סביבי. הדפיקות המשיכו. ניסיתי להתכסות. חבטה עזה הקפיצה אותי. המחשב!

גיששתי על השטיח והרמתי אותו. הוא נדלק. "ברוך השם," מלמלתי. על המסך נפתח דף וורד ועליו כותרת בפונט בגודל 12: מיקלוש מחפש שורשים בצפת. זהו.

בהיתי בדף הריק, ראיה מפלילה שלא כתבתי אתמול כלום. סגרתי את המחשב. הטלפון הראה שהשעה כמעט שלוש בלילה ושיש שש־עשרה שיחות שלא נענו משירי. נבהלתי. שירי לא מתקשרת בדרך כלל בערבים. דווקא היום השתקתי את הנייד כדי שאוכל לכתוב בשקט. הדפיקות המשיכו. בטח נערים חוגגים את החופש הגדול.

עכשיו נשמעו גם צעקות. "אמא, אמא, תפתחי כבר! נו!"

שירי? זאת שירי? זרקתי את הנייד על המיטה, הורדתי רגל אל רצפת האבן וכמעט נפלתי על הסנדלים שלי. "אינעל דינו," זץ נוסף פרץ מכיוון חוליות הצוואר ופילח את הצד השמאלי של המוח שלי. "שירי?"

ניסיתי להיזכר איפה המתג של האור.

"מה עוד?" צעקתי לחלל החדר החשוך. "מי עושה מתג בצד שמאל?״ כנראה שזה היה מספיק חזק כי שמעתי את שירי רוטנת מהשער החיצוני, "באמת הגיע הזמן.״

יצאתי מהדלת הראשית לעבר גדר האבן שעוטפת את חצר הבית הקטן ופתחתי את שער הברזל.

שירי חלפה על פניי, נכנסה לתוך הבית ומשם לשירותים. והשאירה את הדלת פתוחה.

"את בסדר?״ הקול שלי ליווה אותה פנימה.

"נראה לך?" היא החזירה לי בשאלה.

"את נורמלית? מה את נכנסת ככה כמו רוח סערה? זה אמצע הלילה!" עמדתי כשאני מצליבה את שתי הרגליים.

"וחוץ מזה יש לי פיפי."

"אם חיכית עד עכשיו, אז תחכי עוד קצת," ענתה שירי והתחילה לייבב.

ניסיתי להתעלם מהשלפוחית המתפוצצת שלי ומהצוואר שכואב.

"מה את עושה כאן? איפה יאיר? נפרדתם?" דמיינתי אותה עוזבת את הדירונת שלהם בקיבוץ. אמרתי לה לא למהר כל כך. מי פוגש בחור ואחרי ארבעה חודשים עובר לגור איתו? היא לא למדה ממני כלום?

היבבות המשיכו.

"הכול בסדר, שירי, יהיה בסדר, נעבור את זה ביחד." שלפוחית השתן שלי כמעט דלפה.

היא לא ענתה.

"שירוש, אהובה," ניסיתי שוב ואז היא יצאה בסערה מבית השימוש והדלת כמעט נגחה בי במצח.

התיישבתי על האסלה בדלת פתוחה ובאנחת רווחה המלווה את המעשה.

"אולי תסגרי את הדלת, אמא, אפילו המלך הולך לבד..."

"לבית השימוש. כן, אני יודעת, אני לימדתי אותך את זה." הורדתי את המים.

"למה את לא עונה לטלפון שלך?"

"ישנתי. מותר?"

"במקרה שמעת משהו מיערה?"

איזו יערה? מה יערה? שירי התיישבה רועדת, כיסיתי אותה בשמיכת הפיקה שהבאתי איתי מהמושב והלכתי להכין לנו כוס תה.

בכל שתי דקות שירי סימסה למישהו ובדקה בטלפון שלה הודעות.

"מה את עושה שם כל הזמן?" התיישבתי לידה, "עדיף שלא תציפי אותו בהודעות. תני לו ולך לעבור את הלילה. זאת זוגיות חדשה. את לא רוצה להראות לו שאת לחוצה מדי." לא רציתי להוסיף "אמרתי לך.״

"מה?"

"מה, מה?"

"על מה את מדברת, אמא?"

"על יאיר." עכשיו לראשונה הסתכלתי ישירות אליה, והבנתי שלא מדובר ביאיר. משהו אחר מתרחש כאן. שירי לא עצובה או עצבנית. היא מפוחדת.

"שירי, מה את באמת עושה כאן?" ניסיתי לשמור על יציבות בקולי.

"זאת יערה. היא נעלמה."

"מה זאת אומרת?"

"קבענו להיפגש הערב בסראייה. לצאת יחד לשתות קפה ולהתעדכן. היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר לי. לא הסכימה בשום פנים ואופן להגיד לי בטלפון. היא אמרה שזה יישמע לי פסיכי, ואני בטח אחשוב שהיא מטורללת על כל הראש ובגלל זה היא חייבת לשבת מולי כשהיא מדברת איתי כדי שאזכור שזאת היא, יערה, בחורה נורמלית לכל הדעות."

"נורמלית לכל הדעות," חזרתי כמו תוכי על דבריה.

"כן, אמא, ככה היא אמרה. אבל היא לא הגיעה. קבענו בשעה שמונה וחצי בסראייה וחיכיתי לה מלא, והלכתי לדירה שלה והיא נעולה. וחזרתי שוב לסראייה וכלום. כאילו בלעה אותה האדמה."

דמיינתי את שירי שלי מגיעה לשם, למבנה האבן הגדול, העות'מני, עם השעון בראשו, בשעה שבה לב העיר חי ופועם מאנשים ולאט לאט חווה את החושך הצפתי, את התרוקנות מגרש החנייה, את רוחות העבר שמשוטטות בשלהי העיר העתיקה, נשארת לבדה, ממתינה, עם השממה הנוכחת מאוד.

"חזרת לסראייה? עד עכשיו? מה השעה בכלל?"

הטלפון הראה את השעה. שלוש עשרים וארבע לפנות בוקר. "שיט."

"כן," שירי החלה להתהלך בחדר, אוכלת את העור סביב הציפורניים שלה, "וכלום. הנה תראי. כלום." שירי הראתה לי את מסך ההודעות שלה.

"אוי, שירוש. וגם אני לא עניתי לך," התנצלתי.

"הייתי בטוחה שאת ערה."

"באמצע הלילה?״

"כן, דמיינתי אותך כותבת."

"עם דיו ונוצה וייסורי האומן?"

שירי חייכה.

שלשום הגעתי לצפת. ליחידת הדיור הקטנה ששכרתי לשירי כשהחלה את לימודי העבודה הסוציאלית במכללה. הסטודנטית שלי גרה שם לבד. ככה היא רצתה. כדי ש"אני אוכל לחפור בספרים ולהתמודד עם הלימודים בשקט." הדירה שכנה ברובע העתיק של צפת, בחצר של גברת אבוהב. "אני נצר לרבי אבוהב, זכרו לברכה, שבעה דורות בצפת," אמרה לי כשבאתי לחתום על החוזה מולה. הדירה היתה בת חדר אחד גדול שכלל מטבחון קטן ושירותים. היה בה מקום לשתי כורסאות ירוקות שראו ימים טובים יותר ולשולחן עגול וקטן, שרוט אבל מלא אופי. על השולחן נחה עדיין כוס התה שלי מאתמול, עם נענע טרייה שקטפתי בחצר, ושיירי סנדוויץ' שלא התחשק לי לסיים. הדירה בלב החצר עם מרצפות האבן, האזוב בחומה שמסתירה את הסמטה, הגינה הקטנה שבה שתלנו נענע, לימונית וזעתר, היתה הסיבה שבגללה התאהבתי בנכס. גם שירי חיבבה אותו.

וילון חדש שתלינו, היישר מאיקאה, חצה את החדר לשניים ואחריו מיטת איקאה, מנורת איקאה, ושולחן כתיבה צר מאיקאה שעליו מקום למחשב הנייד שהיה זרוק כרגע על המיטה. על השולחן נחו בערבוביה דפים חצי כתובים, עפרונות ועטים ושני ספרים, זכר לתקופה ששירי גרה כאן. "מדעי האובדן, השכול והאבל — נושאים נבחרים" ו"טראומה כהזדמנות" — ספרים של שירי שכנראה מקרבים אותה להבנת המקום שבו בחרה לעשות את הסטאז' — אגף השיקום, משרד הביטחון, סניף צפון.

"לא כתבתי כלום," הודיתי.

"אז בשביל מה אני שולחת אותך לריטריט כתיבה?" היא נזפה בי ושוב הסתכלה בטלפון.

"כלום?" שאלתי.

"כלום."

"אולי היא פשוט התחרטה? אולי קראו לה לאן שהוא. אולי סבתא שלה חטפה שבץ והיא יצאה מהבית כרוח סערה ושכחה את הנייד שלה. מחר היא תחזור ותתנצל ותגיד שהיא מצטערת."

"הסבתא?"

"אולי," ניסיתי לשוות לקולי שמץ ודאות.

"סבתא של יערה מתה מזמן," רטנה שירי, "ויחסית למי שטוענת שהיא לא כתבה כלום, את מלאה בסיפורים, אמא."

הרמתי כתפיים והנדתי בראשי כמודה באי־אשמתי.

"או־קיי ונגיד שהיא נסעה לאן שהוא, כי, אני לא יודעת... הזעיקו אותה, אז היא לא יכלה לקחת טלפון ממישהו ולשלוח הודעה?" הטון של שירי היה לחוץ.

"היא בטח חשבה שאת מבינה שיש לה סיבה טובה לא להגיע."

חשבתי על יערה. הכרתי אותה כבר כמה שנים. ילדה יפה. כבר לא כל כך ילדה, בגיל של שירי, בנות עשרים וארבע. שתיהן הכירו בטיול בהודו, כשהיו בווארנסי ולמדו שזירה של חרוזים. חופשיות מדאגה, הן טיילו יחד ושלחו תמונות מעוררות קנאה של הרים ועמקים ונחלים זורמים. אחר כך, כשחזרו, החליטו ללמוד בצפת עבודה סוציאלית. לכבוד הלימודים שירי גזרה את הרסטות וחזרה לג'ינס וטריקו, יערה נשארה קצת שם, ראש מלא תלתלים, מטפחות צבעוניות, חצאיות מתנפנפות בשלל צבעים. וחיוך. תמיד עם חיוך.

האמת, חשבתי שיערה קצת מעופפת.

"היא בטח לא חשבה על זה, שירי, את מכירה אותה."

ראיתי ששירי שוקלת את האופציות, אם להמשיך להילחץ או לשים ראש על המיטה עם הכריות המזמינות.

״בואי נישן ובבוקר הכול ייראה אחרת. אני מבטיחה."

"מבטיחה?"

"מבטיחה. בואי, שימי ראש. אני בטוחה שברגע שתקבלי הודעה ממנה נתעורר. בבוקר תמיד השמש מחייכת."

"וכשהשמש מחייכת / מיקלוש החתול מתחיל ללכת."

שירי ציטטה מתוך ספר הילדים שכתבתי לפני שנתיים "מיקלוש החתול המגרגר הופך למוצ'ילר".

שירי נשכבה על המיטה, הגוף שלה צבר לאות, הבטתי בה כשעצמה את העיניים, הנשימות שלה כבדות ועמוקות.

אם את היית נעלמת ככה באמצע הלילה, חשבתי, בלי להודיע, אחרי שאמרת לי שיש לך משהו הזוי וחשוב להגיד לי, אם זה היה קורה, אני לא הייתי מצליחה לישון. כבר הייתי פורצת לתחנת המשטרה ומעירה את מפקד משמר הגבול משנתו. אבל זאת אני. דרמטית. עם ראש קרימינלי ולב של אמא

יום רביעי

1.

התעוררתי מוקדם בבוקר. שירי ישנה כמו דוב, זורקת עליי רגליים וידיים מתוך שינה. הלוואי שיכולתי לסגור את עצמי ככה לכל מה שמציק, מטריד ומעסיק את המחשבות שלי. נזכרתי כמה קשה היה לי להעיר אותה לבית הספר, איך הייתי רבה איתה ומנדנדת לה שוב ושוב ובשביל מה? תמיד לפני המבחנים היא היתה עושה ליל שימורים ומוציאה מאיות. יצאתי מהחצר, סגרתי אחריי את שער הברזל והלכתי ליצחק מאפים, להביא לה כוס קפה מהביל ולחמניות טריות, כאלה שהיא אוהבת לנשנש בלי למרוח עליהן כלום.

יצחק מאפים, ספק מאפייה שכונתית ספק בית קפה, נמצא ברחוב ירושלים. מהעיר העתיקה יש לטפס גרם מדרגות שלא בנוי לאנשים כמוני, בני שישים עם צוואר תפוס. הייתי חייבת להסתכל למטה כל הזמן כדי לא לפספס את אבני המדרגות השלובות זו בזו בצורה עקומה. מדי פעם הבטתי קדימה וקיללתי את הסחוסים הרופפים שלי, כמו שקרא להם הרופא. החלטתי שבפעם הבאה שבה אני נוסעת לריטריט כתיבה אני לא מתפתה לגור בדירה הריקה של הבת שלי, אלא הולכת למלון רימונים. שם אוכל לישון כמו שצריך ולקחת עיסויים וטיפולי שיאצו שעולים יותר מהתמלוגים השנתיים שלי על "מיקלוש החתול הסיאמי מחפש שורשים בתאילנד", שמכר הכי טוב מכל הסדרה.

בשבוע הבא, עודדתי את עצמי, יש לך מפגש בספריית חצור הגלילית וזה לפחות יכסה את השהות שלך לכמה ימים ויעזור עם שכר הדירה לגברת אבוהב.

המאפייה של יצחק לא דומה לשום דבר. השם לא מעיד על עיסתה. היא שוכנת בחנות צדדית קטנה, מבנה ארוך וצר, עם חזית בצבע לבן וסיד מתקלף, מאחורי דלת שהחלונות שלה דביקים, וקורי עכביש מקשטים אותה. בכניסה מצד שמאל דלפק פורמייקה לבן וארון זכוכית שעליו מונחות יצירות הפאר של יצחק — בורקסים עם גבינה בולגרית, או תרד, לחמניות שזופות חמות וטריות, רוגלך נוטפי שוקולד. והריח, הו, הריח.

כשאני מגיעה ליצחק, אני קודם כול עומדת ומריחה. לריח תפיחת השמרים מתווסף ריח הקפה.

וכשהריח טעים, הרי זה ברור,

בבטן של מיקלוש מתפתח גרגור.

צריך לאכול בשמחה ובגיל

כדי לחזור למצב הרגיל.

לא רחוק משם שכנה מכללת צפת. במשך שלוש שנים נסעתי יומיים בשבוע מהמושב לצפת, כדי ללמוד בחוג למיסטיקה ורוחניות. הגעתי מיד אחרי הגירושים. הפצע עוד היה טרי. והחוג הקטן שבו למדו אנשים בגילאי ארבעים עד שבעים, היה בדיוק מה שהייתי צריכה. פגשנו בלימודים מרצים מלאי דעת ותשוקה ללמד את ההיסטוריה של המיסטיקה היהודית לדורותיה, כישוף ימי־ביניימי ורוחניות עכשווית, גם אם באופן אישי כאנשי אקדמיה, הם לא ממש האמינו בזה. כשסיימתי את התואר עזבתי את העיר, ושירי תפסה את מקומי כנציגת המשפחה באותה מכללה.

כשהתקרבתי למאפייה, יצחק בדיוק עישן בחוץ. הוא היה כבן ארבעים, לבוש מכנסיים שחורים וחולצת טריקו לבנה מוכתמת, שבקושי הסתירה את הכרס שלו. על ראשו כיפה שחורה גדולה, שממנה גלשו תלתליו על מצחו. ליצחק לא היו פאות ארוכות ולא זקן, נדמה היה לי שהתאים לזרם הש"סניקי, אבל מעולם לא שאלתי אותו על כך. הוא הבחין בי ושמח. "אלונה, קרידה," הוא אמר כשראה אותי מרחוק. "התגעגעתי אלייך נשמה. איך החיים?" שמחתי שהוא זכר אותי למרות הזמן שעבר.

"מזדקנים," צחקתי והעוויתי את הפנים.

"קחי קפה, טוב לעור. וגם בורקה אחד מזין," אמר והצביע על בורקס הגבינה הבולגרית. ״לשבת או להתענג?" הוא שאל.

"לקחת," עניתי.

בתוך החנות, עם הגב אליי, ישב גבר חרדי. למרות חום אוגוסט היוקד, הוא לבש מעיל חליפה שחור וחבש מגבעת שחורה. לפניו על כיסא נוסף ישבה ילדה קטנה, חרדית גם היא. הילדה, עם צמות זהובות, היתה לבושה בשמלה כחולה כהה, גרביים ארוכים וחולצה שעליה סמל בית ספר "אור מנחם", לידה נח ילקוט.

הצבעתי על הלחמניות וסימנתי ליצחק שאני רוצה שתיים כאלה.

יצחק שאל, "וכמה קפה?" הייתי עסוקה בביס שלקחתי מבורקס הגבינה והושטתי שתי אצבעות כלפי מעלה.

מימיני שמעתי להפתעתי את החרדי שר לילדה שמולו שיר שזכרתי היטב מהטלוויזיה החינוכית של שנות השמונים.

חייכתי.

"השיר שאתה שר מסגיר אותך," צחקתי אליו.

"מסגיר אותו?" יצחק התעניין.

"כן, רק מי שהיה פעם חילוני יכול היה להכיר את השיר, זה מתוכנית טלוויזיה, משנות השמונים," הסברתי ליצחק.

החרדי הסתובב.

כמעט התעלפתי.

מולי, כאילו לא עברו שנים רבות, כאילו לא הפכתי לאשת איש, ילדתי והתגרשתי, בהו בי העיניים הכי ירוקות שהכרתי מעודי. העיניים של גילי. והן צחקו.

"מה קרה?" יצחק ארז את כוסות הקפה, "את נראית כאילו ראית רוח רפאים."

"היי, אלונה," האיש עם הכובע השחור, עם זקן העבות שהשתלשל עד אמצע חזהו, עם המעיל השחור דיבר בנועם והעיניים שלו העמיקו לחקור את העיניים שלי.

"גילי?" גמגמתי.

"הרב גיל," תיקן אותי יצחק.

"בשבילה אני גילי," אמר החרדי שלפניי, "גילי שהפך לדוס." הוא צחק.

***

"זיידע?" הילדה הקטנה קראה והוסיפה, "אנחנו מאחרים."

גילי? גילי שלי? עמדתי עם בורקס הגבינה ביד. מה הסיכויים? שלוש שנים למדתי כאן ולא פגשתי אותו. בכלל לא ידעתי שהוא גר בצפת. אולי הוא לא גר כאן? אולי רק בא לבקר? פתאום הבנתי שהילדה הקטנה היא הנכדה שלו.

גילי ניגש לילדה ועזר לה לרדת מהכיסא הגבוה ולשים את הילקוט על גבה.

"הודיה, תגידי שלום לאלונה ה..." גילי הביט בי. כיצד הוא אמור להסביר מאיפה אנחנו מכירים?

ניקיתי את הפירורים מהחולצה שלי. "היי," אמרתי, "הכרתי את סבא שלך בצבא, שירתנו יחד." פתאום לא הייתי בטוחה אם הקטנה מודעת לעובדה שסבא שלה היה פעם חילוני, שנראה כמו הסטודנטים שמסתובבים בצפת, לבוש בג'ינס ונעול סנדלים תנ״כיים, שהוא היה בצבא ושירת בחיל האוויר, שנפגשנו על מסלול ההמראה ביום חורפי שבו היתה הדממה. בדיוק חזרתי מהשק"ם לכיוון הטייסת, שבה שירתי כפקידת מבצעים. רצתי מלב הבסיס המרוחק, והוא עצר לי לטרמפ. הוא בטח כבר לא נוהג, חשבתי. ואולי לא זוכר בכלל איך הרטבתי לו את כל הכיסא וכשירדתי אמרתי לו שבטח יחטוף על זה תלונה. הוא אמר שהוא ילשין עליי. ואז קראתי לו מלשן והוא צחק ושאל אם אני יכולה אחרי המשמרת שלי להיפגש איתו לקפה דלוח במועדון חוגרים.

גילי הסתכל עליי עכשיו בהנאה. הוא ראה שאני מתפתלת. הוא תמיד ידע לקרוא את מה שעובר לי בראש.

"אלונה ואני הכרנו כשהייתי חילוני," הוא אמר להודיה, "את יודעת מי זאת?" הוא שאל אותה ומיד הוסיף, "זאת הסופרת שכתבה את הספרים על מיקלוש."

ראיתי שהילדה מתלהבת. איך היא מכירה את הספרים? אלה ספרים חילוניים למהדרין. מסופר שם כיצד מיקלוש החתול הסיאמי מחפש שורשים בסיאם, תאילנד, יוצא לטרק בנפאל, מחלץ את חברו הב בקיבוץ. כתוב שם על בודהיזם.

"באמת?" הקטנה הסתכלה עליי בהערצה.

"כן," עניתי בקול חזק מדי, "עכשיו אני כאן בצפת כותבת על מיקלוש ועל קרובי המשפחה שלו מהונגריה שעלו לצפת. את אוהבת חתולים?"

"לא. רק את מיקלוש. סבא אומר שהוא חתול טוב. ובטח ביקר בבית חב"ד כשהיה בבנגוג."

"בנגקוק," גילי תיקן אותה וכולנו צחקנו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*