מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא

רוח צפונית

אהרל'ה נהג במכונית הקטנה. זו הייתה מכונית בעלת מראה קופסתי, הזולה ביותר שאפשר היה לשכור. גובהו של אהרל'ה לעומת קוטנה של המכונית, שיווה לה מראה של מכונית צעצוע. הדבר בלט עוד יותר בשל סגנון הנהיגה הייחודי של אהרל'ה, שסובב את ההגה מצד לצד גם כאשר נהג בכביש ישר ללא פיתולים, כאילו היה ילד בגן שעשועים. רק חסר היה שיהמהם בקול עולה ויורד אנ־אנ־אן.

הדרך שלפנינו לא הייתה ישרה, אלא מפותלת וצרה. גלשנו ממרום הר גבוה אל העיירה קדאקס, השוכנת לחוף הים התיכון בקוסטה בראווה בספרד. הפיתולים החדים, המדרון התלול והטלטולים מצד לצד שיוו לנוף המרהיב שנשקף מקדמת החלון תחושת אשליה של תנועה וחיים. נהניתי מיפי הים והמצוקים. נהיגתו של אהרל'ה התאפיינה במהירות גבוהה ובלחיצות תכופות על דוושות הגז והברקס. אילו היינו זוג נשוי סביר להניח שהייתי מתעצבנת על הטלטולים והאימה, אך לאחר עשרה ימים של טיול משותף, שבהם הבלגתי על מגוון התנהגויות, כבר אפילו לא חשבתי להעיר לאהרל'ה על נהיגתו הילדותית והמבהילה. נשענתי לאחור, אחזתי חזק בדלת שלצידי ודמיינתי שאני ברכבת הרים בלונה פארק שבה משלמים כסף בשביל לפחד. עיקולי הדרך הפתיעו בכל פעם מחדש. דומה היה שעוד רגע ייתמו ונגיע אל חוף מבטחים, אלא שבכל רגע ניבט למרגלותינו פיתול נוסף שהתגלה כמכסה על פיתול אחר, כאילו הפיתולים מייצרים זה את זה בשרשרת שאין לה סוף. נותרו לנו ארבעה ימים עד לטיסה חזרה הביתה והמחשבה על כך שימחה אותי. התגעגעתי אל פפריקה, שרק המחשבה עליה גרמה לי לדקירות של עצב וכמיהה. בתחילת הטיול הרביתי לשתף את אהרל'ה בגעגועיי העזים אליה, אך לאחר שהעיר באחת הפעמים, ש"בסך הכול מדובר בחתולה וכוּלה נסענו לשבועיים", ואף נראה נעלב מכך שאני חושבת עליה במקום ליהנות מן הטיול וממנו, חדלתי מלדבר עליה בקול ונשאתי את התכווצויות הגעגועים בליבי ובגופי פנימה. הנחתי שגם אהרל'ה מבליג על לא מעט דברים שאילו היה נשוי לי, היו משמשים לנו כחומר בערה למריבה. אלא שככל שנקפו הימים וסוף הטיול התקרב, התמעטו המתיחויות הלא מדוברות בינינו. שנינו הבנו שאין, ולא היה, טעם לנסות ולשנות זה את זה, וכי גם לאחר הטיול נישאר ידידים טובים בלבד.

קדאקס הצדיקה את הציפיות שיצרה הדרך אליה. קטנה, ציורית, ים־תיכונית טיפוסית עם נגיעות קסומות של פעם. שוטטנו בין הרחובות והבתים, נהנים מהשלווה, משוחררים מהצורך לסמן וי על אטרקציות תיירותיות. התיישבנו בכיכר העיר והסתכלנו על האנשים, שנראו כמו מקבץ תמונות מסרט ישן: צעירים שצחקו וצעקו כמו בסרט של אלמודובר, זוג אוהבים שהתנשק ארוכות, זקנים בבית קפה שהתווכחו בספרדית מתגלגלת וזקנות שהתלחששו בעודן רוקמות במהירות בלתי נתפסת.

"על מה הן מדברות?" שאל אהרל'ה.

"הן מנסות לשדך את הנכדה שלה לנכד שלה."

"באמת, את שומעת ממרחק של עשרים מטר?"

"בטח. זו במטפחת עם הנקודות אומרת: תקשיבי, סרחיו בחור נפלא, יפה, חזק, יש לו עבודה טובה עם אבא שלו במסעדה בנמל. מה צריך יותר מזה?"

"איזו שמיעה מדהימה יש לך. ומה עונה לה זאת במטפחת הפרחונית?" תהה אהרל'ה.

"באמת? איזה יופי. הבעיה עם אנחליקה זה שיש לה ג'וקים בראש. היא רוצה להיות עורכת דין. רוצה לנסוע לברצלונה וללמוד שם."

אהרל'ה צחק. "באמת הגזימה, אנחליקה זאתי, ומה היא עונה לה?"

"מה את אומרת? ומה עם ההורים שלה, הם לא מוציאים לה את הג'וקים מהראש?"

"באמת? מה עם ההורים שלה, למה הם לא מוציאים לה את הג'וקים מהראש?" הזדהה אהרל'ה עם המטפחת הפרחונית.

"ניסו, ניסו, אבל לא הצליחו. את יודעת איך זה היום, יש דמוקרטיה, ההורים לא באים ואומרים: לא! לא! זה לא! זה רע! אלא מדברים ומדברים ומסבירים ומסבירים. ומה יוצא מכל הדיבורים האלה? כלום ושום דבר, ואנחליקה, כאילו שד נכנס בה, לא מוכנה לשמוע אף אחד! סיימה בהצטיינות את הלימודים פה בתיכון ורוצה לנסוע. בת נעוות המרדות."

"ככה היא קראה לה? 'בת נעוות המרדות'?" פקפק אהרל'ה.

"ככה בדיוק."

"אח, אח," הצטרף אהרל'ה לדיאלוג ודיבב את בעלת המטפחת הפרחונית, "הצעירים של ימינו, כל מה שיש להם בראש זה אני ואני ומה אני רוצה. לא מבינים מה חשוב בחיים."

"בטח, רק חושבים על עצמם." בעלת המטפחת המנוקדת ביתקה את חוט הרקמה הסגול בשיניה ונטלה לידיה סליל חוטים אדום, ביתקה גם אותו במהירות מבהילה והחלה לרקום מזימה: "בכל יום ראשון אנחליקה באה אליי לאכול נזיד עדשים. ביום ראשון הקרוב כשאנחליקה תהיה אצלי, תבואי אליי עם סרחיו. תגידי לו שאת צריכה עזרה דחופה ממנו, וכשהוא יבוא אלייך תגידי לו שבעצם אני צריכה עזרה דחופה יותר, כדי לתקן איזה ברז שתכף יעשה לי הצפה בכל הבית."

"ומה אם כשיבוא אלייך יבין ששיקרתי לו?" התעניין אהרל'ה.

"למה שיקרת? אצלי כל הברזים בבית מטפטפים קבוע, שיתקן, ואז אני אציע גם לו נזיד עדשים, הוא יֵשב ליד אנחליקה וזהו, נגמר העניין. אין בחור שלא מתאהב באנחליקה."

אהרל'ה התפוצץ מצחוק: "ואין בחורה שלא מתאהבת בסרחיו. בן פורת יוסף, חיים של סבתא."

"קשה לי להאמין שהיא אמרה בן פורת יוסף," הפעם אני פקפקתי.

"בסדר, אז בן פורת אנטוניו."

היינו רעבים. ירדנו לאכול באחת ממסעדות החוף התיירותיות הצופות אל הים. מזג האוויר היה מושלם, חמים ושטוף שמש. רק אנשים מעטים שוטטו. כולם נראו תיירים. הדמויות הציוריות של העיר נעלמו מן העין. התפאורה התחלפה באחת מסרט ספרדי קלאסי לפרסומת תיירותית.

"איפה כולם?"

"הלכו לסייסטה?" גלגל אהרל'ה את עיניו.

נכנסנו למסעדה שנראתה חביבה. המלצר נראה מוטרד מאוד ועסק בהכנסת השולחנות והכיסאות שהיו בחוץ אל תוך המסעדה שהייתה ריקה.

"אנחנו סוגרים. עוד מעט תתחיל רוח צפונית — 'Tramontana'," אמר המלצר בלחץ.

הסתכלנו זה על זה בחוסר הבנה. באמצע היום סוגרים מסעדת תיירים בגלל רוח? ולמה הוא חושב שצפויה רוח במזג אוויר כל כך שקט? במסעדות השכנות המצב היה דומה. מלצרים קיפלו בבהילות כל מה שיכלו: שמשיות, מפות, כיסאות ושולחנות.

"אנחנו חייבים לאכול לפני שנעזוב את קדאקס," אהרל'ה נעשה מודאג וקצר רוח, כמו תמיד כשהיה רעב.

"הנה שם." החוויתי כלפי אחת המסעדות. זוג תיירים שוודים למראה ישבו ואכלו בחוץ. מיהרנו לשם.

"אנחנו סוגרים," אמר לנו בעל המסעדה, "תכף תתחיל רוח צפונית."

"אין שום רוח כרגע," אמרתי לו והשתדלתי שלא להישמע קצרת רוח או מורתית. בזווית העין ראיתי שאהרל'ה מתחיל להתעצבן, "אנחנו ממש רעבים, נאכל מהר ונלך. תראה, אין כלום בחוץ, יום נפלא."

בעל המסעדה לא השתכנע: "סניורה, רוח צפונית מתקרבת, אפשר להרגיש זאת באוויר, בבטן ובראש, בכל הגוף והנשמה."

שוב הבטנו זה בזה בחוסר הבנה.

"נאכל כל דבר שתגיש לנו. לא צריך להכין כלום. רק תן לנו מה שכבר הכנתם. חבל לזרוק אוכל." ניסיתי את הנימוק הפולני הידוע ותהיתי אם יש לו השפעה בקטלוניה.

"בסדר," נתרצה בעל המסעדה, לרווחתנו, "הלוואי, הלוואי שלא תבוא רוח, הלוואי." הוא הצטלב והרים מבטו לשמיים ובעיניו מבט מפוחד.

אהרל'ה ואני הבטנו זה אל זה בחוסר הבנה של זרים שמבינים שהם לא מבינים, ונשמנו לרווחה.

ישבנו ליד השולחן היחיד שנותר בחוץ ונהנינו מן הנוף, מהאוויר ומהשמש. לא היה סימן לרוח כלשהי. לגמנו מהסנגרייה על בטן ריקה ונהנינו מתחושת הסחרור הקלה שעטפה אותנו. היין נסך בנו רגיעה מחודשת.

המסעדות על החוף נסגרו בזו אחר זו. האנשים נעלמו מן העין. "הם השתגעו," אמר אהרל'ה.

המלצר שהביא לנו את האוכל נראה זועף ביותר. הוא השליך את הטאפאסים והטיח את קערת הלחם אל השולחן. נראה שבעל המסעדה אילץ אותו להישאר ולהגיש לנו את האוכל.

התנפלנו על האוכל כאילו היינו שורדים רעבים שנסחפו לאי בודד.

כשהמלצר הגיש לנו את הדג האפוי עם תפוחי האדמה, החל משב רוח קל. המלצר הניח על השולחן את החשבון.

"נראה שקינוח לא יהיה היום," נענע אהרל'ה בראשו וכיווץ את מצחו.

"לא נורא," התנחמתי בסנגרייה, "העיקר שאכלנו."

המלצר נשאר עומד לידנו. "סניור," פנה המלצר כדרך המלצרים אל אהרל'ה והתעלם ממני, "אתה צריך לשלם. עכשיו. אנחנו סוגרים את המסעדה, התחילה רוח צפונית."

"בסדר," אמרתי למלצר, "נגמור לאכול ומיד נלך."

בעל המסעדה הגיע ונראה עצבני. "אני מצטער," הוא אמר. "אתם צריכים להיכנס למסעדה, כבר התחילה רוח צפונית ואנחנו סגורים." הייתה זאת התנהגות מאוד לא אופיינית לספרדים, שבדרך כלל נוהגים למשוך את הזמן כרצונם והשעון עבורם הוא יותר נוזלי ממוצק, כפי שהיטיב לצייר דאלי.

"אנחנו כבר מסיימים."

"לא, סניורה. עכשיו." המפיות החלו לעוף מן השולחן. ובעל המסעדה הרים את קולו ונשמע מבוהל.

אהרל'ה ואני אספנו את הצלחות שלנו, והמלצר ובעל המסעדה אספו את מעט הדברים שנותרו בחוץ. נכנסנו פנימה לשלם. המלצר מיהר לנעול את הדלת. בעל המסעדה הביט בנו בקוצר רוח שהתחלף לעוינות. "לכו מיד למלון. עכשיו! ישר!" התרה בנו בקול תקיף וחרד, "יש רוח צפונית."

המלצר אפילו לא הודה לנו על הטיפ הנדיב.

טריקת דלת עזה נשמעה מאחורינו. היינו בחוץ. שוב הבטנו זה בזה בתמיהה. רוח נשבה, אך לא משהו שלא נתקלנו בו בעבר. רחבת המסעדות והטיילת לאורך הים היו ריקות לגמרי.

"מה אנחנו מפספסים?"

"לא יודע, עוד תירוץ לסייסטה? אני מת על המסורת הספרדית." אהרל'ה חייך.

"בוא נרד לים, תראה כמה הוא יפה, נעשה טיול קצר ואחר כך נצא מפה."

היה זה ערב יום הכיפורים. נותרו לנו עוד כמה שעות עד לכניסת החג. תכננו לנסוע לעיירה סמוכה שתוארה בספר ההדרכה כ"קסומה", לאכול שם ארוחה מפסקת, לצום ולשבות באחד מחדרי האירוח שהיו על החוף. סיום הולם ושקט לטיול.

הרוח התגברה.

"איזה כיף," אמרתי לאהרל'ה, "כמו לשחות באוויר."

צעדנו לכיוון הים. היינו לגמרי לבד. על הכביש הסמוך לא נראו מכוניות, המפרשיות נעלמו, החתולים והכלבים המשוטטים שהיו מראה שכיח בנוף הספרדי, לא נראו, וגם הציפורים.

"ציפור לא צייץ, עוף לא פרח..."

"ממש."

הרוח התגברה. התחושה הייתה שהיא עוטפת אותנו מכל עבר כאילו הייתה גוף פיזי ממשי שדומה יותר לשמיכה מאשר למשב אוויר. היא סבה סביב גופינו. הרחש השתנה לנהמה והיינו צריכים לצעוק כדי שנשמע זה את זה.

סחרחורת הסנגרייה נמהלה במשבי הרוח ונדנדה אותנו מצד אל צד. עתה נדרשנו להתנגד לרוח, כדי לא להיסחף עימה. היא נכנסה למתקפה ואנו עברנו למגננה. התקשינו להתקדם ואפילו לנשום. כעבור שניות התקשינו גם לראות היטב, שכן היא הכתה בעינינו. שערי הארוך הצליף בפניי בכאב.

"אי אפשר להתקדם," צעק לי אהרל'ה. "נחזור לאוטו."

אוטו הצעצוע שלנו נראה עתה כמקלט בטוח ונכסף. נאבקנו ברוח כשאנו מכווצים את פנינו כדי שנוכל לראות. הנשימה באוויר הפתוח הייתה בלתי אפשרית. הרוח השתלטה כליל על המרחב ועשתה כרצונה, העיפה ענני אבק, טלטלה חפצים, הרעישה עולמות וטשטשה את החושים. חתרנו בה בכוח כשאנו נצמדים זה לזה, מנסים להתקדם ולחמוק מהגופים שהיא שיסתה בנו בניסיון להכותנו ומתאמצים לנשום.

אני לא יודעת כמה זמן נדרש לנו כדי להגיע אל האוטו, אבל אני בטוחה שבלי אהרל'ה, לוחם הסיירת הנחוש והחסון, לא הייתי מצליחה לעשות זאת. ומה היה עולה אז בגורלי על חוף הים בקדאקס? גם עכשיו, שנים רבות לאחר מכן, צמרמורת אוחזת בי למחשבה זו ואני חשה ברוח מצליפה בגופי ומטשטשת את חושיי.

נכנסנו לאוטו. הרוח דחפה אותנו פנימה וטרקה מאחוריי את דלת המכונית היישר אל שוק רגלי. נקמה אחרונה וכואבת. היינו מותשים. התנשמנו בכבדות, האבק מילא את ריאותינו וצרב את עינינו ואנחנו השתעלנו ודמענו.

"מה זה היה?" נשנקתי.

"לא ברור." אהרל'ה התנשף, על אף שהיה בכושר קרבי מעולה.

"לא ייאמן." מיששתי את רגלי הכואבת שהרוח הכתה בה.

"צריך להודות שהמקומיים הזהירו אותנו כהוגן," אמר אהרל'ה בקול החינוכי של מדריך בפנימייה.

"כן, אבל היה כל כך שקט. זה נראה כמו פסיכוזה מקומית."

"מתברר שלא."

אהרל'ה התניע את האוטו. "בואי נעוף מכאן."

"כן, נעוף, זאת המילה המתאימה."

אהרל'ה טלטל כדרכו את ההגה מצד לצד. הרוח חגה מסביב לקופסה שלנו, נשפה בה מכל עבר וניסתה להעיף אותה לכיוון העצים, שניסו במאמץ להישאר על עומדם. המשבים העזים הדפו אותנו מצד לצד.

"שננסה לחנות באיזה מקום מוגן ולחכות שהרוח תחלוף?" שאלתי מודאגת.

"אי אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך. אם לא נצא עכשיו, לא נצליח להגיע לפני כניסת יום הכיפורים למלון." אהרל'ה, כדרכו, גילה דבקות במשימה.

איכשהו, דווקא סגנון הנהיגה הילדותי של אהרל'ה ודרך נדנודו את ההגה מצד לצד, התאימו לטלטולי הרוח והוא הצליח להתמזג איתה ולהתקדם באיטיות ברחובות. הרוח לא אהבה את זה והגבירה את התפרצויותיה. אף מכונית לא נסעה על הכביש. איש לא ניסה להתחכם עם הרוח והיא מצידה ניצלה זאת וריכזה בנו את כל כוחה, מנסה לחדור פנימה מבעד לסדקי החלונות, לפתחי מערכת האוורור ולחרכי הרצפה. היא השתלחה בנו, עטפה אותנו מסביב, צרה על מכונית הצעצוע וניסתה לשאוב אותנו אל מערבולות האבק שהסתחררו מסביבנו. ביציאה מהעיר המכונית החלה להתפתל באיטיות במעלה ההר. הרוח לא ויתרה, ייבבה ותקפה, ניסתה לנשוך, לדחוף ולהַפֵּך, אך ככל שטיפסנו גבוה יותר, דומה כי בכל זאת תש כוחה. התקדמנו בפיתולים העקלקלים ובהדרגה שככו שריקותיה ויללותיה של הרוח, והשליטה באוטו חזרה לידי אהרל'ה. נשענו לאחור בכיסאות המכונית הקטנה ונשמנו לרווחה. אהרל'ה, מצחו עדיין מכווץ וגבו צמוד במתח אל משענת מושבו, עצר את המכונית אל מול התהום. השקפנו מבעד לחלון. לא העזנו לצאת החוצה ואפילו לא לפתוח חלונות. מלמעלה לא היה אפשר להבחין בסערה ובטלטלה שעוברת על העיר. מזג האוויר נראה שמשי ונאה והים היה שקט. השתאינו למראה מקסם השווא. ההיה או חלמנו חלום?

אהרל'ה המשיך בדרך. לראשונה נהיגתו לא נראתה לי מפחידה. הוא נסע לאט, מרוכז בנהיגה. רציתי כבר להיות במלון ששכן בצידו השני של ההר, כמהה לחדר נעים ולשלוות צום יום הכיפורים, שלאחריו נטוס הביתה. דמיינתי את עצמי מחבקת את פפריקה המייללת בצרחות ודמעות עלו בעיניי. בטני התכווצה. הרגשתי באחת שמעיי מתהפכים. מהו הרגע שבו מתחילים להרגיש רע? האם מדובר בתהליך שהולך ונבנה בהדרגה או במעבר חד ממצב של בריאות לחולי? בחילה מתגברת מלווה בסחרחורת החלה משתלטת עליי, כאילו הרוח נכנסה לגופי והשתוללה בתוכו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*