סערות הקיץ

פרק 1

ברכבות יש... משהו.

אם אליס סטורם הייתה ממיינת את הדקות בחייה, היא לא הייתה מופתעת לגלות שבילתה כמעט שליש מהן במעברים ממקום למקום.

 באופניים הארגמניים הנוצצים שקיבלה במתנה ליום הולדתה השביעי והיו בבת עינה, עד שאחיה שיגר אותם לתוך מפרץ נָארָאגָאנְסֶט ומאז לא נודעו עקבותיהם.

 בסירת המשוטים הלבנה שאבא שלה השיט אל אותו ים מלוח בכל שבתות חודש יולי לאורך ילדותה כולה, משום שהתעקש שיש להתמודד עם הטבע כמו שאלוהים התכוון.

 בשרשרת אינסופית של לימוזינות שחורות זהות עם נהגים דוממים, שהסיעו אותה מבית הספר הפרטי לשיעורי אומנות פרטיים, לפנטהאוז של משפחת סטורם בפארק אווניו, כשהעיר ניו יורק נשקפת עמומה ומעורפלת מבעד לחלון.

 בסקייטבורד איתו נכנסה בעץ בבוקר יום ראשון אחד בשנת לימודיה הראשונה באמהרסט — להוטה להוכיח שהיא בת שמונה־עשרה רגילה בתכלית — שהניב זרוע שבורה בשלושה מקומות.

 במסוק שהטיס אותה לבוסטון כדי שיאחו אותה בסיכות וישיבו אותה ללימודים בזמן למבחן מחצית סמסטר בהיסטוריה של האומנות בשעה תשע, לפני שחבריה לכיתה יגלו ששום דבר בה לא רגיל.

 במטוסים הפרטיים שלקחו אותה סביב העולם, בכל פעם שאבא שלה שיגר זימון בינלאומי מתוך גחמה של רגע.

 בטיסה המסחרית שלקחה אותה לפראג שנה וחצי קודם לכן, טבעת יהלום צפוּנה בטרולי של החבר שלה.

 בקרון הרכבת התחתית עליו הייתה באותו אחר צוהריים בו צלצל הטלפון שלה ונשימתה נעתקה — שיחה נכנסת... אליזבת סטורם (לעולם לא אימא) — שכולו דפנות בז' ותאורה עזה ופרסומות לעור צח ולדירות מרווחות ושלט עם שיר של ויליאם קרלוס ויליאמס, זה על השזיפים והמקרר וההתנצלות, והחלקים בנו שלעולם לא ישתנו.

ובכל זאת, היה משהו ברכבות.

כנראה משום שאותן גילתה בכוחות עצמה. כל הדרכים האחרות בהן נעה בעולם השתייכו למישהו אחר. נחלקו עם אנשים אחרים. אבל רכבות... הן היו הסוד שלה.

הן הגיעו בלי תוכניות טיסה, בלי אחים שמתקוטטים על מיקומם בפנים, בלי אימהות שמזמינות שמפניה, בלי אבות שופטים בדממה. הן לא השתחררו מעגינתן, אלא נותרו כבולות לנתיבן, כבדות משקל ורבות־יכולת, לא משתנות. לא מסוגלות לדהור מקצה צוק לתוך הים. פלא של העידן המודרני שפעל בניגוד לכל הטכנולוגיה שבאה אחריו. מוצקות. מדודות. יציבות. קבועות.

אליס הניחה את מזוודתה על מתקן המזוודות בצידה הפנימי של דלת קרון הרכבת, וכשגילתה שהשורה הראשונה פנויה, השליכה את תרמיל הבד הירוק־זית הדהוי שלה על מושב המעבר והתמקמה ליד החלון, בתקווה שביום רביעי בשעה 21:32 תתגמל אותה הרכבת המאספת הצפונית־מזרחית בשורה לעצמה, בשעות השקט המעטות והאחרונות לפני העתיד לבוא.

לפני שתתמודד עם מבול של משפחה — כולל היעדרות אחת בולטת, בלתי הפיכה.

מבעד לחלון, על רציף הרכבת בחוץ, חבורת בני עשרים ומשהו ירדה בשעטות במדרגות הנעות, בצחוקים וצעקות, אסופה של תיקי טיולים ותיקי סוף שבוע, חיוכים עליזים, שמלות קיץ, מכנסיים קצרים ומשקפי שמש, כאילו בחוץ לא ירד כבר הלילה. ואולי בשבילם לא ירד. אולי היו באותו רגע נפלא בחיים בו החושך לא קיים, ובמקומו מאיר תמיד היום, מלא הבטחה ונטול פחד.

מאחוריהם, מנומשי פנים, משפחה מג'ונג'נת של חמישה: מתבגר בקפוצ'ון ואוזניות, תאומות בנות עשר גג, והוריהם. יורדים עם מזוודות ותרמילים ותיק בד של 'פריז ריוויו' שאולי נועד פעם ליצירת רושם ספרותי, אך כעת שימש לבקבוקי מים מתכתיים וחטיפים אורגניים.

אישה שחורה בגיל העמידה בפשתן גולש, שרק הטרולי הכסוף הזעיר שלה מעיד עליה שהיא בדרכים. גבר לבן, גבוה וחמור סבר, בשנות השלושים לחייו, ז'קט עור ארוך בידיו, תרמיל תלוי על כתפו. גבר מבוגר סמוק פנים במעיל רוח בגוון קרם, מוסע בכיסא גלגלים על ידי עובד הרכבת בכובע האדום המוכר של אמטרק.

בזה אחר זה הם עלו לרכבת.

אליס טעתה, הרכבת לא תהיה ריקה, אלא דווקא דחוסה עד להתפקע — עמוסה בכמה מאות ניו יורקים השמים פעמיהם צפונה, לסוף שבוע של שמי קובלט ואוקיינוס אפור־ירוק בעונה הקסומה ביותר בניו אינגלנד, כששאר העולם שב ללימודים ולעבודה, ותושבי צפון־מזרח ארצות הברית מתפנקים בשבוע נוסף ואחרון של התבודדות שטופת שמש, נאחזים בהבטחה לקיץ אינסופי.

היא שכחה שזה סוף השבוע של יום העבודה.

שִכחה שנראתה לא סבירה, בהתחשב בכך שרק שש שעות קודם לכן עזבה את כיתתה בברוקלין, שאך זה נצבעה וסודרה, ותכננה את סוף השבוע הארוך האחרון שלה הקיץ, בזמן שחיכתה לרכבת. פילאטיס אחר הצוהריים. שוק האיכרים בגראנד ארמי פלאזה לעגבניות המורשת האחרונות. בשבת בגרנרז איילנד עם גבי ורוקסן, שהתעקשו להוציא אותה מדירתה הריקה. ובראשון הארוך, לצייר בשרידיו האחרונים של הזוהר הקיצי, לפני שהלימודים יהפכו את הימים קצרים מדי לאור שמש.

ואז הטלפון שלה צלצל, והיא שכחה.

אליס נשענה לאחור על ריפוד הבד הגס של מושבה והתמקדה ברשימת התחנות של הרכבת, שכרטיסן במבטא ניו אינגלנדי כבד דקלם בכריזה החורקנית — אולד סייברוק, ניו לונדון, ויקפורד — רם מספיק למנוע מאנשים לעלות לרכבת הלא נכונה, כך קיוו באמטרק — פרובידנס, באק ביי, סאות סטיישן — רם מספיק למנוע ממנה להיזכר.

הרכבת יצאה לדרכה בשקשוק, צעד ראשון גמלוני לפני שתצבור מהירות ותנופה, כבדוּת חלקה. נוחות מוכרת.

התחנה הבאה, ניו רושל.

היא נאנחה. ארבע שעות עד לעתיד לבוא.

"יש איתך מישהו?"

זה לא אמור היה להפתיע אותה ובכל זאת נבהלה, והזדקפה לפגוש במבטו הרציני והאפור של הגבר שראתה קודם על הרציף — גבוה וחמור סבר. גבוה עוד יותר עכשיו מקרוב. וגם חמור סבר יותר.

גבות כהות התרוממו בסימן שאלה כשהצביע בסנטרו לכיוון המושב לידה, שם ישב תרמיל הבד העתיק שלה, נשכח מלב.

לא היה איתה אף אחד.

"לא." היא לקחה את התרמיל והניחה ליד רגליה. "סליחה."

תגובתו בקושי נשמעה מעל שאון הרכבת על המסילה, הרעש הלבן של המיזוג, ואוושת תיק הנסיעות שלו המחליק למתקן ממעל. הוא קיפל עצמו למקום שפינתה, ברכיו נעוצות בגב המושב שלפניו.

ביום אחר אולי הייתה מקדישה יותר תשומת לב, אבל לא היה לה זמן להבחין בו. למעשה, היא אפילו התמרמרה קלות על נוכחותו שהזכירה לה שוב את רווקותה, שתפסה את המושב ברגליה הארוכות ובשיפוטיות מהסוג שמגיע מזרים שלא היה להם מושג שעבר עלייך חתיכת יום.

ושאת מתכוננת לבואם של כמה וכמה ימים כאלה.

חמישה. ואז תצא משם. היא תוכל לשרוד חמישה ימים.

היא כחכחה בגרונה, התמקמה במושב, ועצמה עיניים בניסיון לשקוע בטלטולם הקצוב של הגלגלים, כשהרכבת הגיחה מהמנהרה בקווינס והם הותירו את העיר ניו יורק מאחוריהם.

כשעה מתחילת הנסיעה הם פנו מזרחה לאורך חופה הדרומי של ניו אינגלנד, ואליס, שלא הצליחה להירדם, עם סוללה גמורה בטלפון שלה ובלי שום יכולת להתרכז בספר שדחפה לתיק כשיצאה בחיפזון מדירתה באותו יום, הציצה אל חשכת הדיו שמעבר לחלון, שם רבץ מֵצר לונג איילנד, שטוח ודומם ובלתי נראה באופק, מעבר לביצות מי המלח של חופי קונטיקט.

בכל מקרה לא ניתן היה לראותו בשל השעה המאוחרת והשמיים החשוכים, אבל הייתה לנוף תחרות — אורות הפלורסנט שיקפו את פנים קרון הרכבת על פני הזגוגית, מטילים זוהר חיוור על המדף העמוס שמעבר למעבר, הגדוש שקי שינה ומזוודות ותיק בד גדול מעוטר סביב־סביב בפס ורוד זוהר, ומחבט פיקלבול תחוב בכיסו הצדדי. מתחת לשאריות האשפה, שתי נערות מתבגרות צחקו על נער מתולתל שרכן מעל המושב לפניהם בחיוך דבילי על פניו. בלילה אחר אליס אולי הייתה מגיבה בחיוך למחזה — שלמות של שלהי הקיץ. אבל הלילה, חלק אחר בהשתקפות הסיח את דעתה. המלבן שהבהיק בזוהרו בחיקו של שכנה למושב.

הטלפון שלו היה פתוח באפליקציה חברתית כזאת או אחרת, מהסוג שאפשר לגלול בה לעד.

הוא צריך לסגור את זה. גלילה אינסופית מרקיבה את המוח. היא הרקיבה את שלה לפני שעלתה לרכבת, במרדף אחרי ריגוש הדופמין של מדריכי איפור וסרטוני חתולים... סם שכנגד לשיחה מאימה — הפעם הראשונה שאימה התקשרה אליה מזה חמש שנים.

שותפה למושב נעצר מול כותרת, גדולה להפליא על רקע החשכה בחוץ. היא לא התקשתה לקרוא את הטקסט שהשתקף במהופך.

הגאון פורץ הדרך פרנקלין סטורם הלך לעולמו בגיל ٧٠

אגודלו ריחף מעל הקישור.

לא, הפצירה בו בתוך ראשה, לא בטוחה שתצליח לא להסתכל, גם אם הכירה את הסיפור מקרוב. הכירה אותו מאז נולדה. פרנקלין סטורם נכנס לחניה של הוריו בצפון בוסטון בגיל שבע־עשרה ושינה את עולם המחשוב והעולם בכלל עם 1,107 דולרים וחלום. הוא ייצר מחשבים גדולים וקטנים, החדיר אותם לבתים ולבתי ספר, הכניס אותם לתוך כיסים ועל מפרקי כפות ידיים ברחבי העולם כולו.

זאת הייתה הפִּסקה הראשונה. אלו שבאו אחריה יספרו על החברה שהקים, אוסף האומנות הנרחב, הנדבנות, הקסם האישי, הנטייה להרפתקנות (איש לא אמור להיות מופתע מתאונת דאייה, בעצם). ואז, משפחתו.

יהיו תמונות, בטח מיום הולדתו השבעים שנערך באפריל האחרון — תמונות שאליס בחנה בעיון במדור 'סטייל' של ה'טיימס'. עם כיתוב מתחת. כוכבית לגבי הילדה שאינה בתמונה (לא הוזמנה). ותזכורת מדוע.

אל תפתח את זה.

הוא לא פתח. אליס חזרה לנשום.

היא כבשה דחף לומר לו שיקרא ספר או משהו, ושלחה יד למטה להוציא מתיקה עיתון. היא לא החזיקה עיתון מודפס מאז הייתה ילדה, אז הייתה מגיעה ערמה מהם לדירה מדי בוקר.

ובכל זאת היא החליקה בידה את עמוד השער של גיליון ה'ניו יורק טיימס' של הבוקר, שהודפס עשרים שעות קודם לכן והפך מייד אנכרוניסטי, בעולם בו חדשות מתפרצות הגיעו (לכאורה) כל היום, בכל שעה, היישר למלבן המועדף עליך, רק הגיעו וכבר נגוזו, הפכו מייד לעבר כדי לפנות מקום לעתיד — בחילוף כה מהיר שההווה פשוט נעלם.

למה קנתה אותו? אליס שפשפה באגודל את המילים, מקעקעת את עצמה בדיו חדשות האתמול — הלפני. העיתון של מחר יהיה האחרי.

חלקו העליון של השער, מעל הקפל, יוקדש למותו של אביה — הסיפור הגדול של השבוע. של השנה.

ואף יותר מזה בשביל אליס (והפסיכולוגית שלה).

היא עברה על כותרת על אינפלציה, ועוד אחת על ניו יורקים חסרי בית. ושלישית על מהפכת האנרגיה הסולרית. כתבות שהיו חשובות יותר מכל דבר שייכתב בעיתון למחרת.

כתבות שלא הצליחה לקרוא משום שבשולי שדה הראייה שלה, חברה למושב הפך את הטלפון שלו, שגבו בהק כאבן אובסידיאן חלקה ושחורה, נטולת השתקפות, מסומנת רק באות S כסופה מסולסלת, כמו עין הסערה.

לפני שנים, כשהייתה קטנה, היו מילים שהגיעו עם האות הזאת — דוקלמו שוב ושוב בפרסומות בטלוויזיה. תסכיתים ברדיו. מודעות בעיתון. כל העולם הכיר אותן.

סערות בסטורם™

והעולם לא ידע אפילו חצי מהסיפור.