יואב! יואב!

חלק 1

1

מיקי קשת יורד ליגה

עניין מוזר, ימי הולדת: השיר שחוזר על עצמו, הנרות שמתרבים, העוגה שמתיקותה פוחתת. הרי ברור שלא את יום הלידה אנחנו חוגגים אלא את העובדה שלוח התוצאות עדיין דולק וטרם נשמעה שריקת הסיום.

יואב ואני חגגנו אותם יחד, מדי שנה. כדרכם של תאומים, התייצבנו זה מול זה ובינינו הנרות הדולקים כדי לסכום את נקודותינו ואת ההפרש בינו לביני. את המחצית הראשונה של חיי סיימתי בגירעון ניכר ביחס אליו — אחי המהיר, הגבוה והחזק ממני. אחי שגרם לאימי לתלוש את מבטה ממני שניות אחרי שנולדתי ולהניח אותו על מי שבא אחריי והקדים אותי בילדותי ובנעוריי. יואב ניצח אותי עד גיל 18, בעודי מריע לו אבל מקנא בו, צועד בעקבותיו ובצילו, סוחב את תיקו לאימונים וחולם בסתר לשדוד את תוכנו, לשתות את כל בקבוקי המיץ הטבעי שאימא סחטה למענו, חצי תפוז אחר חצי תפוז, ולאכול את כל העוגיות שאימא אפתה עבורו עם צימוקים ושברי שוקולד לבן. שנת התיכון האחרונה של שנינו הייתה בבחינת הקפת ניצחון שלו ושלו בלבד: הוא דאה באוויר במשחק נגד הריאלי בחיפה, קלע מקו העונשין בשנייה האחרונה של המשחק נגד תיכון חדש, ובתחילת משחק הגמר נגד אורט קריית ביאליק ביד אליהו קיפץ במקומו לנוכח אלפי זוגות עיניים שנימי דם עדיין לא האדימו וכל המבטים אמרו לו "אנחנו מאוהבים רק בך", כי ב־29 בדצמבר 1988 כולם ברמצ'רון — כפי שכינינו את רמת השרון אנחנו, שנבטנו באדמתה החולית והרכה שהתכסתה מאז בזהב שהקשיח — ידעו שרק אלוף תיכונים אחד עתיד להפוך לשחקן הישראלי הראשון באן־בי־איי, ושמו הוא יואב קשת. ביום המשחק ההוא היינו בני 18, חודש אחד ויומיים, ובסופו כבר היה ברור משכמותיו של מי בקעו כנפיים. יואב קלע 42 נקודות ואז בשנייה האחרונה התרומם להטביע מעל לכף ידו המתוחה ככל שנמתחה של כוכב אורט קריית ביאליק אמציה גורן, שנמתח גם הוא ככל שיכול, ולו יכול היה גודע את ידו ומשליכה אל־על כדי להגיע אל יואב, אבל תחת זאת נדחף לעבר האדמה תחת ידו השמאלית של יואב שנטעה אותו שם ואז המשיכה למעוך, קרס על הפרקט וזעק מכאבי הפסד, מכאבי קוצרו ובושתו הפומבית. אביו עוד רץ לעברו מהשורה הראשונה של היציע עם מגבת ביד אחת ומצלמת וידאו בשנייה כאשר יואב נחת ברכות, ידיו פרושות לצדדים, לקול השאגות הקצביות של כל תלמידי תיכון רוטברג: "יו-אב! יו-אב!" שמעתי אותם שואגים את שמו בצמד הברות וחשבתי שהעולם כולו חגג לתאומי יום הולדת, ולו בלבד, כי אני מַתִּי עם לידתו, בעצם. הנרות שדלקו על מחצית העוגה שלי לא היו נרות כלל, אלא הצל שהטילו הנרות שלו.

ואז הגיעה המחצית השנייה ולפתע הובלתי.

חזרתי אל בית אימי שברחוב הקוממיות 26 שברמת השרון ארבעה חודשים אחרי שספרי נתלש לגזרים, אחרי שכריכתו בותרה וננשכה, אחרי שניתנה ההוראה להניח לו למות לבד ביער. הפעם לא הותרתי את הפנס הקטן דלוק מעל ראשי בטיסה ארצה כדי שייגשו אליי קוראים מאירי פנים, כי ידעתי שפניהם — פניכם — יחשיכו.

ביציאה השבתי בשלילה לנהגים צמיגיים או נטולי אוויר ששאלו: "טקסי? טקסי?" ואז נבלעתי בתוך אחת מהן להפתעת הנהג, שלא הספיק לשאול אותי לאן אני נוסע כדי להקשיב למבטאי ולקבוע אם אני טורף מקומי או טרף קל ואם בכלל צריך לשאול אותי אם להפעיל מונה או לגבות ממני מחיר "פיקס" כי אינני יודע מה אורך הדרך וכמה תעלה. את צמד המזוודות שלי הנחתי זו על זו, על ברכיי, כדי לצמצם ככל האפשר את הדין והדברים עם מי שנבחר לשמש נהג תהלוכת הפסדיי מנמל התעופה לבית של אימא, אימא שכבר איננה, שהותירה ליואב ולי עולם בלי סינר. אימא שילדה שמש וירח, ולפני שמתה נפרדה ממנו אבל לא ממני כי העדיפה שיואב יחזיק את שתי ידיה בעודה נשמטת מהחיים במקום שאני אחזיק ביד אחת ויואב באחרת כמו בתמונה ההיא שאבא צילם, של שנינו ושלה בקדמת הבית, ביום שבו יואב ואני עלינו לכיתה א' בבית הספר היסודי אמירים.

חזרתי אל החצר של אימא, שפנתה לעבר שדה התותים האחרון של רמת השרון. קו הים צבע את האופק בפס כחול מאחורי סורגי הברזל המסולסל שאבי התקין שם כמה שנים אחרי שהבית נבנה על ידי חברת רסקו בשנות השישים, כאילו מישהו שרבט אותם בדיו שחור על בד האופק. הכול היה קל אז, חשבתי לעצמי, אני שהפכתי שוב לילד, אני שחזרתי הביתה וגיליתי שזה אפשרי, הכרחי, למרות מי שכתבו שאי שאפשר, ובמגוון שפות. חזרתי אל המקום שבו יואב ואני היינו קרובים זה לזה בנפש ובגובה, לפני שגופו החל להתארך, כשהמצח של שנינו סימן את אותו קו דמיוני על הגוף של אימא כשעמדנו לידה. לא התעכבתי בשער, שעיניה של אימי עדיין ניבטו אליו מן המטבח כאילו היו עיני הבית. פתחתי את הדלת והנחתי את המזוודות בלי לעצור, ובלי להאט חציתי את הסלון שבמרצפותיו נחרצו הסימנים שהותיר בו הלול המשותף של יואב ושלי. לא העפתי מבט בטלוויזיה הנעדרת ששידרה את הניצחון של מכבי תל אביב כשהוא ואני היינו בני שש שנים, חודשיים ו־21 ימים. מיהרתי אל החצר האחורית, כי כל התוצאות עדיין התקבלו על הדעת בחצר ההיא, כשהוא ואני עדיין היינו באותו הגובה, מתחת לענפי עץ האורן ששמו של יואב נחרט בו. לא רחוק ממנו צמח פעם העץ שלי. הם נשתלו יחד כשנה לאחר היום שבו עקרנו שנינו מבית החולים וולפסון לביתנו החדש שבין הדיונות של נווה רסקו. יואב והעץ שלו נקראו על שם שר הצבא של דוד המלך. אני והעץ שלי, שלא האריך ימים, נקראנו על שם המלאך מיכאל גם אם שנים אחר כך, אחרי הניצחון של מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות ב־77', אבי אהב לספר שנקראתי דווקא על שם מיקי ברקוביץ', מה שלא הסתדר כלל מבחינת הזמנים.

בעיניים עצומות כדי שלא להבחין במה שהרוח החולית עשתה לקירות הבית, בידיים שמוטות לצידי הגוף כדי שלא יתפתו לחוש בעומק חריצי גזע העץ שנשא את שמו או לחלוף מעל גדם העץ התאום, האזנתי לפעימות הכדורסל שיואב ואני מסרנו זה לזה בחצר ההיא בעוד אבא מביט בשעונו ומחכה שאפסיק להפריע ליואב לשחק. חשבתי עליו ועל אימא ועל עוד בני משפחה ושכנים שכבר אינם, שנהגו לשבת איתנו בחצר בימי כיפור בחשכה מוחלטת, כאילו כדי להסתיר את חטאינו פעם בשנה, להאזין לאבי הלבוש פיג'מה רפויה מספר למשל על אודות החבר ה"בוהמיין" ההוא שלו, שלום פומרנץ קראו לו, בעל התלתלים האפורים הארוכים שאשתו הצעירה ממנו הביטה בו במבט שאבין רק שני עשורים אחר כך, כי כך אשתו של יואב הביטה ביואב, מביטה בו עדיין, תביט בו תמיד, לא תביט בי אף פעם. פומרנץ, הזכירה לי הרוח המלוחה שליטפה אותי, ניחמה אותי, ניפחה אותי והבטיחה לי שאגבה עוד, קיווה להיכנס כשותף בחץ־וקשת, סוכנות הביטוח של אבי, ששכנה במרכז המסחרי הקטן של נווה רסקו, במקום שבו סניף של "ארקפה" נוחר היום סילוני קיטור ובאיו דורכים על האדמה שאליה צנח אבא שלי שבת אחת, חוטמו קודם, כאילו נורה בליבו בידי צלף שארב על גג בית הספר הסמוך וביקש לזרז מעט את השלת פקעת שכונת הפועלים רמת השרון לטובת פרפר הנדל"ן רמצ'רון. להמיר מפסידים במנצחים.

נזכרתי באבא חוזר מתפילת בוקר בבית הכנסת היכל אברהם בפה מלא שמן ובצק עלים חרוך, כי אחד הגבאים היה זכיין של "סמי בורקס". נזכרתי בשתיקותיו שהומרו בשאגות שמחה בליל חמישי ההוא, שהתחפש לשישי כשהשמיים מעל ישראל החלו לגבוה פתאום כי הגביע היה שלנו והוא היה מוזהב כמו כוס קידוש של ענקים. רגע אחד היינו קטנים, נחותים ומכוערים; רגע אחר כך היינו במרכזו של חישוק אור. בזכות מיקי ומוטי הפכנו כולנו — גם אני, אפילו אבא — ממיקי ליואב. ניצחנו. גבהנו ויפינו. היינו על המפה והמפה הייתה מפת ארצות הברית. גילינו את ניו ג'רזי כי ברודי נולד שם. גילינו את ניו יורק כי לוּ סילבר נולד שם. גילינו את ניוארק תודות לאולסי פרי, שלימים אפילו רגלו הארוכה נכרתה כי הזמן הוא גרזן ומה שלא נכרת במכת הגרזן הראשונה נכרת בשנייה, ומה שלא נכרת בשנייה נכרת בשלישית, ומה שמסרב להיכרת נכרת גם הוא בסוף, בשפריץ של דם ורסיסי עצם, חשבתי כשעמדתי בחצר ילדותי וזהותי התנופפה סביבי קרעים־קרעים. התוצאה הבהבה על הלוח: אפס־אפס. כל המשחקים היו אימון לקראת הדבר האמיתי. ולראיה, אני בבית, שוב בחצר שממנה המראתי ושאליה התרסקתי, והסל שאליו הרמתי עכשיו ראש הוברג אל העץ של יואב, ששורשיו עמוק באדמה וצילו נמתח מעל הגדם הסמוך ומתווה על הקרקע את ענפיו שאינם.

חשבתי גם על יואב, כמובן, אחי הנהדר ממני, שלא ראיתיו פנים אל פנים כמה שנים. כבר לא היה לי מה להרוויח מהשוואת פניו לשלי, ובכל זאת יכולתי לשער איך ייראה כשניפגש לראשונה מאז התהפכה המשוואה שחישבה אותנו מהילדות — מאז אני גבהתי והוא הצטמק, מאז אני פרשתי כנפיים והוא הצמיח פרי שכופף את צמרתו. הנחתי שנוצותיו נמרטו כמו שלי, שעורו נחרץ כמו עורי וכמו קירות בית אימא שהרוח המלוחה ביקעה. תהיתי איך יביט בי, בעין אחת אוהבת ובאחרת שתשמח ודאי לאידי, כי במניין הנקודות שתאומים סופרים כל חייהם, כי כולם מונים נרות ונקודות, הוא שוב הוביל, שהרי ניצחוני היחיד היה גביעי שמורק ואז נותץ, ספרי שנחגג ואז בוזה ואז גורש אל החושך, ליילל משם אל הירח.

זה מה שחשבתי שיואב יעשה כשאפול אל חיבוקו: יניח את כפות ידיו הגדולות על גבי ויתענג על השקעים המדממים שנותרו שם אחרי שכנפיי, אותן כנפיים שתלשתי מגבו, נתלשו גם מעליי ושנינו חזרנו להיות גלמים. הנחתי שהוא יאמץ אותי אל חיקו כפי שהבטיח לי שיעשה תמיד, בעודו מונה באצבעותיו הארוכות מאחורי גבי הקצר את הפרש הנקודות המעודכן בינינו כדי שאימא תבחין בזה בעיניה המתות מבעד לחלון חדר הילדות שלי, ואבא בעיניו המתות שלו מן המרפסת הפונה לרחוב.

להתרגשותי ולכלימתי — טעיתי.

2

מיקי ויואב קשת מתאחדים

יואב הציץ פנימה מבעד לסורגים של חלון המטבח. ידו סוככה על עיניו כאילו הצדיע לי. "יאללה, מיקי, תפתח כבר!" הוא הפציר. בקול שלו קראתי געגוע יותר מקוצר רוח. "המפתח שלי על הצרור של שרית". כנראה שטרקתי את הדלת מאחוריי כשדהרתי לחצר כדי שהוריי המתים יֵדעו שחזרתי הביתה.

פתחתי את הדלת במשיכה עזה ומהירה, כמו ילד המוריד פלסטר מן הברך. שיֵרד גם העור, אז מה. שיֵרד גם הפצע.

יואב לבש מכנסי דגמ"ח בצבע בז', חולצת טי־שרט לבנה, ועל מרפקו נחה תחבושת אלסטית שחורה כאילו בשבוע הבא יש לו משחק חשוב נגד הפועל גליל עליון. המרפק שהשתחל דרך התחבושת היה אדום ומחוספס כסלק. המרפק שזכרתי היה לבן וחלק כשיש. עמדנו זה מול זה רגע, אילמים והמומים כמו אחים שנפגשו בתחנת רכבת אחרי תאונה שבה נהרגו רבים. אבא נהרג. אימא נהרגה.

"מה זה, אתה מתאמן עדיין?" שאלתי והצבעתי, והוא אמר: "איזה מתאמן. העמסתי לאוטו איזה רהיט גינה ב'קדימה'. איזה מיקי זה, יא־אללה, תביא חיבוק אחשלי".

מלבד המרפק המסולק יואב נראה טוב. טוב להפליא. טוב כאילו אפילו הזמן זכר לו את חסד הניצחון האגדי ההוא, שירק זיקוקי "הכול אפשרי" אל שמי יד אליהו, כפי שנקרא אז וכפי שיואב ואני קראנו לו עדיין. במקום תלתלי דבש פרועים כיסו את ראשו זיפים אדמוניים, שווים באורכם. במקום שיניים לבנות כשלג בחיוך שחצן מילאו את פיו לבֵנים לבנות בבית בורגני בנוי כהלכה, בלי לחסוך על חומרים ועבודות תשתית, כדי להיות מוכן לאסונות. עיני הדשא הטרי שפרץ את קרום האדמה זה האביב הראשון כהו מעט והפכו לעיני אחו שכבר השביע כמה דורות של עדרים אך נותר מלא מרחבים ומים. על סנטרו האדים פצע גילוח שהסגיר את היותו זמני. הוא היה כפוף משזכרתי, אבל רק במעט, בעוד אני כבר התכופפתי מזמן בגין הרכינה הכנועה והממושכת מול צג המחשב מפַּחד שהמילים ינטשו אותי, כי אז אהיה לבד באמת. הרי את כל השאר נטשתי: את יואב, את אימא, את שרית, את הילד שהייתי. רק המילים נותרו, עד שלבסוף עזבו גם הן. מלכתחילה לא היו שלי, רק שאולות. שונאיי יתקנו: גנובות.

הודיתי לו בליבי על כך שהזמן שנשבר עליי כאילו הייתי מזח שנותץ בסערה, ליטף את פניו וגופו ברכות, כמו אצבעות אשתו ביום חתונתם לפני ואחרי ניתוץ הכוס. ניתוץ ליבי. אפילו טפחתי פעמיים על בטנו השטוחה והשרירית בהתפעלות גאה, כאילו היה סוס ואני סוחר סוסים, כמו בפרק הפותח של כלב, ובזמן שהרטבתי בדמעות את הטי־שרט הלבנה שלו ועליה לוגו מכון וינגייט הוא חבק את ראשי כמו היה כדורסל מחורר ואמר: "אני יודע, אני יודע, מיקי. גם אני מתגעגע אליה". הוא נישק את תלתליי הדלילים כמו שמנשקים כלב ילדות זקן שכולם יודעים שבוכנת המזרק כבר נעה למלא אותו במוות וטרינרי ואמר: "יאללה, בוא הביתה, שרית והילדים מתים לראות אותך". ואני חשבתי: האהבה של שרית שימרה אותו. זה הסוד. כמו ירק מוחמץ בצנצנת בזמן שאני נסדקתי.

ביתו המרווח של יואב בכפר הס השקיף לעבר שדות פרחים מצד אחד ומן הצד האחר על שכונת בתי "יום אחד ישראל תהפוך לשווייצריה" שקשה היה להבדיל ביניהם, בעלי גג אדום שמייחל לשלג שלא ייפול אף פעם.

כאשר הדלת נפתחה ושרית יצאה ממנה יחפה, העולם הפסיק להסתובב והציפורים הפסיקו לצייץ והעצים הפסיקו לרשרש ועלי כותרת שנפלו מן הענפים נעצרו במעופם והשמש האירה את דרכה במורד שביל חלוקי הנחל שחיבר בינה לבין הבית שהיה יכול להיות שלי לולא הפסדתי ליואב. חלוקי הנחל עיסו את רגליה היחפות צעד אחר צעד.

כל מה שהתחולל בעולם עד אז נועד לשרת את יציאתה מן הבית בבוקר ההוא, היא וזרועותיה, היא וברכיה, היא וסנטרה, היא ועיניה, היא ושערה, היא וחוטמה, היא ושיניה, היא וליבה, כבדה, כליותיה, מעיה, דמה, היא ואצבעותיה שהידקו גומייה שחשפה עוד את פניה כדי להכאיב לי קצת יותר. עיניה היו כחולות כמו השמיים שאליהם המראתי ושירקו אותי בחזרה אל הארץ, כי הייתי גוף זר. אלה העיניים ששימשו את בנם אביב בעוד העיניים של יואב, זכרתי, משמשות את בתם פרח, שני אחייניי שעצם היותם מחק את הילדים שאף פעם לא ייוולדו לי כי רצחתי אותם במילה אחת, במחצית אחת: "בסדר".

גם אותה הזמן ליטף בעוד שבי הוא חטב. לקק את איבריה כלשון כלבלב בית בעוד שאת איבריי הוא שרט כמו חתול רחוב. האהבה בינה לבין יואב לא הייתה נייר זכוכית, אלא קטיפה. עורם לוטף ושלי שויף. גופם העניק וחווה עונג. נמלא בו בעוד ששלי קימץ בו כאילו המעט שהוענק לי במגע, באהבה, הוא מלאי שנידון להתרוקן בלי להתחדש. הם ניפחו זה את זה מדי בוקר ולילה, פה אל פה, בעוד שממני האוויר דלף מבעד אלף חורים נראים ובלתי נראים. חשבתי שהיא מחייכת אליי והשבתי חיוך — בזכות זיכרון אימא חזרתי להיות ילד ובזכות זיכרון שרית חזרתי להיות נער — עד שהבחנתי שחיוכה בעצם מכוון אליו, אל יואב, כמו תמיד, כאילו חלקו איזו בדיחה שקטה על חשבוני; על אודות מי שהוא ומי שאני. זה שנאחז באדמה וזה שנאחז באוויר. שולי חולצת הכותנה היו לחים באזור החגורה, שארית נשיקת שולי הכיור, וכשהרימה ידיים לנופף ראיתי את טבורה, שננעץ בליבי כמו סיכה.

"רוצה להתקלח או משהו?" שרית שאלה, ואני אמרתי שלא, התקלחתי בלאונג' של יונייטד בקונקשן בטורקיה עד שאזלו לי הנקודות, אבל אחרי שנכנסנו הביתה, דרך דלת בגודל שער ארמון, יואב בכל זאת זרק על פניי מגבת ועליה המילה "גולף" כאילו עמדנו לעלות יחד על הדשא וכיוון אותי אל המקלחת בקומה השנייה של הבית שגם בקומתו הראשונה לא הייתי אף לא פעם אחת מאז נבנה עשר שנים קודם לכן. לא באתי אחרי ההלוויה. לא באתי גם בביקור הקודם שלי בארץ, שש שנים לפניה. לא באתי גם כשהוזמנתי, עד שלא הייתה לי ברירה. העדפתי לישון במלונות שהזמינו למעני מפיקות האירועים הספרותיים שאליהם הוזמנתי, ואת יואב כל זה בלבל. הוא לא ידע, כי לא אמרתי לו, שאינני יכול לישון באותו הבית שבו ישנה גם שרית. שאינני יכול להירדם בעודי שואף את הפרודות המתוקות כאבקת סוכר שנישאו אליי מהבל פיה הנם. כשפניתי אל המדרגות הגיח מן הקומה השנייה, קומת הילדים והוריהם — בבית ילדותנו הקומה השנייה הייתה שמורה רק להורינו, ואת הלילות בילינו בוהים בגבם — גם אביב קשת, יחף וגבוה, אם כי לא גבוה כאביו, ויפה כמו שני הוריו. שלושתם היו יפים ממני. תלתלי הדבש המנוחים של יואב עיטרו את ראשו, וכל כולו היה פוטנציאל מתממש, פרי עץ מבשיל, כדור מתרומם בלי כל כוונה לצנוח בינתיים, כי כוח המשיכה לא פועל על הנעורים. הם חלל שהכול צף בו, עולה ויורד בנגיעה קלה. בגילו הייתי גם אני עיוור לזמן המכייס את מטבעות חיינו באצבעות זריזות. אנחנו לא מרגישים בו עד לרגע שבו הילדים שהכרנו כתינוקות מתגלים לנו כילדים ואז כנערים, והנה אנחנו כבר בעיצומה של השיחה עם הרופא ותמונות הרנטגן נדלקות על קיר מואר כמו ראיות ברצח שטרם בוצע אבל נמצא כבר בעיצומו, כמו הצילומים שיואב שלח לי במייל, אחרי התור ההוא של אימא, שאדע. שאדע מה? שהספירה לאחור ליתמות כבר הבהבה על השעון, והספרות האדימו.

הרגשתי בלהט מבטה של שרית שהביטה בי מביט בבנה במבט רנטגן, ולא הייתה לי ברירה אלא להסיט את עיניי ממנו ולהניחן על אחותו הצעירה פרח קשת, שהגיחה גם היא מחדרה, מופתעת, סקרנית ותמהה לנוכח נוכחותו של אחשלאבא בביתה, ביתם, המגרש הביתי שבו סירבתי להתארח מאז הייתה בת תשע. פרח בת ה־15 דמתה לי קצת, באופן משונה. שחורת שיער ומתולתלת כמוני, שלא כמו אימה בעלת השיער הגלי. נמוכה מאחיה, נמוכה כאימה, יפה ממני ומבטה חד משל אביה, כאילו גם היא כמוני, שלא כמוהם, מביטה, בוחנת, מנתחת, מסיקה, עורכת כבר גרסה שנייה, שלישית ורביעית של המציאות כפי שהייתה, לצערנו, עד התוצאה הרצויה. סופרת בהתהוות, העידו התער הזה בעין והמבט שאמר: מה שאני רואה הוא שבריר ממה שאפשר לראות, כי מתחת לפני השטח הדברים גועשים ואינם יודעים מנוח או שובע. ידעתי שהיא כל הזמן מודדת, מונה באצבעות מאחורי הגב, טועמת בלשון שמנחשת את הטעם בלי לגעת, כי החיים הם טיוטה ראשונה, ומי שלא פורם את עצמו כדי לרקום את עצמו באמצעות חייהם של אחרים מחטיא את הסיבה שלשמה נולדנו: לא כדי למות, אלא כדי להיוולד מחדש ולא כפי שהורינו הולידו אותנו. מתחת לחולצתה הגותית של פרח, ארוכת שרוולים וקצרה מדי בבטן, נצנץ בטבורה עגיל בצורת גולגולת, אולי כדי להזכיר לי מה עומדים יואב ואני לחגוג ארבעה ימים אחר כך. "ואלה", אמרה שרית, "זוהר ושחר". בחנתי את צמד התאומים הזהים בני הארבע שנולדו ליואב כשמלאו לנו 36, שישה חודשים ו־13 ימים, תשעה חודשים אחרי שאחותו של ג'וני דפ ומנהלת חברת ההפקה שלו אינפיניטום ניהילי כתבה לי ש"ג'וני ואני נרגשים מהאפשרות להשמיע את נביחת הכלב שלך בכל העולם", והוסיפה שהם העדיפו את "הפרויקט העצמאי הזה" על פני פרויקט אחר "מאותו עולם תוכן", שהיה מכניס וציני יותר, והוצע להם על ידי אולפני דיסני. לרגע נדמה היה שההחלטה להוציא לאור את ספרי בעברית בעצמי, על חשבוני, ולשמור את זכויות התרגום והעיבוד ברשותי, השתלמה. כל מי שאמר לי שמדובר בהודאה בהפסד הפסיד.

זוהר או שחר משך אותי לראות את שאר חלקי הבית: את הדלת אל המרתף שבו, כפי שאגלה מאוחר יותר, שמר יואב את הגביעים ואת התמונות שלו דואה באוויר, מתוח כנפיים, עם משקפי כרים עבדול ג'באר שהייתי ממרק ברוק כדי להיטיב את קליעתו, לזקוף חלק מנקודותיו לזכותי. לא פעם ולא פעמיים, כשאיש לא ראה, הרכבתי את המשקפיים האלה על עיניי ונעמדתי על כיסא בחצר של אימא כדי לראות איך נראה העולם דרך עיניו של מי שמביט עליי מלמעלה. אבא קנה לו את המשקפיים ההם בניו יורק כשהיה בן 17. לי הוא הביא שעון עמיד במים שקיבל במתנה בסוף כנס של סוכני ביטוח חיים.

אחרי זה הראה לי שחר או זוהר את החצר שהכילה ג'קוזי בועות ואת עמודי הכדורסל הגבוהים בגובה תקני כמעט שניצבו משני צידיה עם רשת כחולה־לבנה־אדומה, צבעי ארצות הברית, פרי ייצור של חברה אמריקנית למהדרין שמפעליה במקסיקו והגומי שלה מאינדונזיה. בין העמודים רבצו יותר מדי דברים כאילו ביקשו לסכל את רצונו של מי שתכנן לכדרר ביניהם במלוא החשק בלי צורך להיזהר שלא לשים רגל אחת בטעות על בימבה ורגל שנייה על מחליק שיער שמי יודע איך התגלגל לשם, אולי אחד התאומים השתמש בו כמיקרופון. ישבנו לאכול. אוכל בריא. שרית היא תזונאית. בזכותה בטנו של יואב נותרה שטוחה בעוד שבטני התמלאה.

"אני רוצה להגיד ברוך הבא למיקי..." יואב אמר ובידו כוס פלסטיק מלאה במים וקרח שעל קדמתה, כמו על חזית חולצתו, התנוסס הלוגו של וינגייט. חשבתי שפרח מבחינה במחשבה שנבטה בעיניי ("הוא הכין את האביזרים מראש?") וגירשתי אותה בניעור ראש ובמצמוץ מהיר. יואב היה אז אחראי תחום הידרותרפיה במחלקה לטיפול בפציעות ספורט בבית הספר למאמנים ומדריכים על שם נט הולמן. "היוש", אמרה פרח, כדי לקצר את הנאום הזה ולאכול כבר. היא נשענה לאחור וגלגלה עיניים כדי שנדע כולנו שהיא גיבורת סדרת נוער חדשה הנושאת את שמה, בעוד יואב ואני עונות ישנות. "... שסוף־סוף", המשיך יואב, "הסכים לבוא אלינו קצת ולא רק לאיזה שעה-שעתיים כי הזמינו אותו לאיזה ערב על הספר שלו", וכולם חייכו, כי הם שמחו כל כך שהוא שמח אחרי שהיה עצוב כל כך, זמן רב כל כך, בגלל היעדרה של אימא. ואולי גם — ההבנה הזו טלטלה אותי לפתע כאילו ישבתי עדיין במטוס — היעדרי. "ואני רוצה להגיד לו, אני רוצה להגיד לך, מיקי, אחי האהוב... שאתה מוזמן להישאר כאן אצלנו כמה שתרצה, כי אתה בסיפור שלנו עכשיו והסיפור שלנו זה שאנחנו אוהבים אותך. ושהבית שלי הוא שלך כמו שזה היה פעם כשהיינו קטנים למרות שאנחנו די גדולים כבר מבחוץ, אבל עדיין קטנים מבפנים". שרית שלחה יד לעבר יואב. יואב שלח יד לעבר ילדיו. פרח שלחה לי יד מצד אחד, וזוהר או שחר שלח לי יד קטנה, לחה מקטשופ תוצרת בית, דל סוכר ומלח. חגגנו חג הודיה ישראלי וחילוני עם שניצלים מתירס והודו, ארוחת ערב בשעה שגופי שיווע לארוחת בוקר. ואז שרית הניחה את ידה על כתפו של יואב מצד זה, ואביב הניח את ידו על כתפו של יואב מצד זה, ופרח קמה ממקומה וחיבקה את אביה האהוב מאחור, ואחי הנהדר והעמיד בפני הזמן התייפח אל הצלחת ומילא אותה בדמעות כי חזרתי אליו, אני המקנא, אני האוהד, אני שהשלמתי אותו, שחגתי סביבו, שהייתי המילה הראשונה במשפט שהוא המשיך, וכל אלה גם נשארתי, כי ככה זה אצל מי שחולקים ילדות: הילדים שהיינו מפרפרים בעיני אחינו ואחיותינו כמו ציפורים הכלואות בכלוב. אצל בני המזל, כנפי הציפורים הכלואות עדיין מכוסות נוצות. אצל חסרי המזל הכלוב ריק וסורגיו מוכתמים בדם.

אני לא הצטרפתי לחיבוקם. סירבתי להיות עוד ציפור על גבו. עמדו עליו מספיק.

"מה קורה, אביב?" יואב שאל. "אחרי האוכל?"

"אחרי האוכל מה?" שאלתי.

"אחרי האוכל", יואב אמר והתמתח, "אנחנו משחקים כדורסל".