אהבה בחלקים 5 - משהו לא מושלם

פרולוג
כרם

לאחרונה גיליתי שאני אוהבת את החורף. כל החיים הייתי בטוחה שאני טיפוס של קיץ, אוהבת אהבת נפש את השמש, אבל פתאום גיליתי את הקסם של החורף. לא יודעת למה. אולי זו אווירת 'הארי פוטר' של החורף או שאולי השתניתי והפכתי עם השנים אפרורית יותר. מה שבטוח, אני כבר לא מפחדת מהקור והרוחות. למדתי להתמודד איתם, למדתי להכיל את הפחדים הנוראים שהרוח מעוררת בי.

החורף הביא אותי למקום שהגעתי אליו היום. זה היה תהליך ארוך. שנאתי אותו שנאה יוקדת, נלחמתי בו, עד שהפסקתי. אחר כך פשוט התקיימתי כשהוא הגיע והשתדלתי להתעלם מהנוכחות שלו. היום אני כבר במקום אחר. אני חיה איתו בשלום. החורף מייצר לי לא מעט אתגרים ומקשה עליי בעבודה שלי, אבל בחרתי להיות כמו הביזונים בסיפור המיסטי. בעל החיים היחיד שלא בורח מהסערה, אלא רץ חזיתית לתוכה כי הוא יודע שרק ככה יוכל לעבור אותה מהר בלי להיפגע. למדתי לחיות בתוך הסערה. היום זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, לחיות בתוך הסערה.

זאת הסיבה שאני יושבת עכשיו על חוף הים, ענני סערה אפורים וכבדים מכסים את השמיים ורוח עזה מכה בי, אבל אני בסדר. אני יושבת על קו החוף, מחבקת את ברכיי וצופה אל האופק. הגלים מכים בחוף, קצף לבן ניתז מהם לכל עבר וטיפות מגיעות עד אליי ומצטרפות לגשם שמתחיל לטפטף בריקוד עדין שעוד רגע יהפוך למטח כבד. אני נשארת לשבת על החוף, לא בורחת מהגשם, לא בורחת יותר משום דבר. הסערה תבוא ותחלוף, ובסופו של דבר יגיע הקיץ והשמש תחזור ותשכיח ממני שמתישהו אהבתי את החורף.

ואולי אני בכלל לא מדברת על החורף.

פרק 1
כרם
לפני שלוש שנים

אני מסתכלת מקרוב על המפלצת הענקית שבחרתי עוד כשקיבלתי את הזימון לקורס הטיס. מהרגע שהגיע הזימון למדתי כל מה שאפשר היה ללמוד על הבלאק הוק, הינשוף, המסוק האמין ביותר בעולם, עם החימושים המסקרנים ביותר, ולדעתי גם בעל היכולות הביצועיות הגבוהות בעולם.

מי שצופה בו מרחוק רואה מלחמות, קרבות, דם, פחד וחילוצים מעבר לקווי האויב. אני רואה חיים. זה הכלי שבזכותו אני יכולה להביא לוחמים לשדה הקרב במהירות וביעילות, ובמידת הצורך לחלץ אותם ממנו, להגיש סיוע לאזרחים במצבי חירום, אבל גם לאסוף מודיעין ולהילחם איתו. אין ספק שאני מאוהבת בינשוף.

"ולנסי, מוכנה לשחרר את הינשוף ולהתחיל לתת בראש?"

זה השלב שחיכיתי לו יותר מכול בקורס. האימון המתקדם. ברור לי שכל מה שחשבתי שאני יודעת לא מתקרב לידע שארכוש בשלב הזה. זה הרגע שאצטרך לעמוד מול הפחד הגדול ביותר שלי, זה שמנגן בתוכי כבר שנים. מזג האוויר החורפי הסוער במיוחד לא לטובתי כרגע, אבל זו בהחלט טבילת האש הכי טובה שיש. טיסה בתנאי מזג אוויר קשים היא אחת ממיומנויות הטיסה החשובות ביותר. זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר אותנו להתמודדות עם מצבי חירום ולפעול בצורה היעילה ביותר תחת לחץ.

אני יודעת בדיוק לאן אני מכוונת, כל מי שסביבי יודע. אני מצטרפת ליחידת החילוץ של חיל האוויר, עם כל מה שזה מביא איתו, וזאת גם הסיבה שהגעתי לכאן מלכתחילה. כל צוותי ההכשרה שמלווים אותנו מהיום הראשון יודעים למה אני כאן ואף אחד מהם לא עשה לי חיים קלים. להפך, הקשו עליי, דחקו אותי לקצה, ערערו אותי. לא כי אני אישה, זה לא מעניין אף אחד, אלא כי החלטתי לזנק לתוך הסערה ולהתמודד. הייתי צריכה לעמוד מול המראה, עירומה וחשופה, להישיר מבט וללמוד להגיד לעצמי מה טוב ומה לא. לדעתם רק התמודדות עם הפחדים שלי ראש בראש תביא לתוצאות הכי טובות, או שתביא לקריסה. כך או כך היינו חייבים לדעת מה תהיה התוצאה ולא הייתה ברירה אחרת.

לא קרסתי.

אני מוציאה מהכיס את התמונה שאני נושאת כל הזמן, מנשקת אותה ומבטיחה לעצמי שאעשה כל מה שאני יכולה כדי שאף אחד לא יצטרך לשאת תמונה כזאת איתו לעולם. כמו בהזמנה משב רוח אדיר מכה בהאנגר ומביא איתו הצלפה של הגשם. אני מחזירה את התמונה לכיס הסרבל, חובשת את הקסדה ומתחילה בהכנות לטיסה.

אני מתחילה בסדרת בדיקות יסודיות, מוודאה שהמסוק תקין, בודקת את כל המערכות, כולל מערכות נשק, תקשורת וניווט. אפי, המדריך שמלווה אותי, עוקב אחרי כל צעד שאני עושה, רושם לפניו הערות, ואחרי שאני מסיימת הוא נד בראשו, מאשר שהבדיקה שביצעתי תקינה. אנחנו עולים למסוק ואני מחכה לתדריך של אפי.

"ולנסי, אנחנו מתחילים. זה אומר שמבחינתך מרגע שאני מסיים את התדריך ועד שאנחנו נוחתים פה בחזרה אַת במצב אמת. כל תרחיש מרגע שאנחנו מתחילים באימונים המתקדמים הוא תרחיש מחקה מציאות, וזה אומר שיש סיכויים גבוהים שתפגשי בו מתישהו בשטח."

"קיבלתי." אני מאשרת, פרץ אדרנלין שועט בעורקיי, אני מחכה לסיים את התדריך ולהרים את מפלצת הפלדה הזאת לאוויר.

"המטרה של טיסת אימון היא לדמות מצב מלחמה, ובעיקר לשפר את הביצועים שלך ולתת לך לתרגל כאילו את במצב אמת. כל החלטה שתקבלי פה צריכה להיות מהירה, חד־משמעית, מושכלת ומדויקת. בשורה התחתונה, כל החלטה דינה חיים או מוות." הוא ממשיך בסבר פנים חמורות, מבהיר לי שוב שהכול מתנהל בכובד ראש וברצינות. "במהלך טיסות האימון תקבלי בכל פעם תרחיש אחר. תקיפת מטרות אויב, חילוץ טייסים שנפלו בשבי, חילוץ טייסים נוטשים, חילוץ כוחות בשדה קרב, חילוץ אזרחים באסונות טבע. נוסף על כך, תמיד ייתכנו בדרך תקלות טכניות וגם איתן תצטרכי להתמודד."

אני רוצה להגיד לו שאת כל אלה שמעתי מיליון פעמים, מהשנייה הראשונה שלי בקורס, אבל יודעת שלא סתם ההכשרה שאנחנו עוברים היא מהקפדניות והקשוחות ביותר, ולכן נחשבת לאיכותית ביותר בכל העולם. אין ספק שחיל האוויר שלנו הוא הכי טוב שיש. רק שינסו לאתגר אותנו וילמדו בדרך הקשה מה זה אומר.

"ננצל את הרוחות היום?" אני שואלת ברגע שמטח גשם עז נוסף מצליף על הבסיס והרוח מרעידה את האזור.

הוא מבזיק אליי חיוך, מתדרך אותי על המשימה המתוכננת בתרגול היום ואז טופח לי על השכם. "תני בראש."

להבי המסוק מתחילים לחתוך את האוויר במקצב קבוע, כל אבחת אוויר מאיצה את פעימות ליבי. אני מבזיקה מבט לעבר אפי, על פניו הבעה קשוחה, יודעת שהוא הגיבוי שלי לכל מה שיקרה מרגע זה ואילך, אבל גם יודעת שהוא משאיר את המושכות, או יותר נכון את מוט ההיגוי בידיים שלי. הרוח העזה מכוונת את הגשם לתוך ההאנגר הפתוח. אני שואפת עמוק, מושכת במוט ההיגוי ואנחנו מתרוממים.

תוך דקות אנחנו כבר גבוה מעל הבסיס ואני מנווטת את דרכי ללב הים התיכון בהתאם לתרגיל שתוכנן להיום. המדינה הקטנה והיפה שלנו מתרחקת ואני נוצרת בליבי כל רגע מלמעלה. המחשבות שלי נשארות ממוקדות במשימה שלפניי, אבל אי שם בירכתי מוחי אני משאירה את המחשבות על השליחות הגדולה בבחירה שלי.

פרק 2
מעיין
לפני שנתיים

"תזכיר לי שוב למה אני עושה את זה?" אני מסתכל סביבי, מוודא שלא שכחתי שום דבר.

"כדי שתהיה לי דירה לבד לכמה חודשים." אור מניף את הרגליים שלו על הכורסה ונשען לאחור. "וגם כי רצית להדריך דם חדש."

"עכשיו, כשאני חושב על זה, זאת הייתה טעות. שלושים טירונים בני שמונה עשרה שעדיין לא יודעים כלום. מה אני צריך את זה? למה לא עצרת אותי?"

"הם מזמן לא טירונים והם כבר בני תשע עשרה. זה אימון יחידה. צריך או לא, זה מה שיש. אתה לא יכול להתחרט עכשיו, מיקי ואייל יסרסו אותך."

"וזאת הסיבה היחידה שאני לא מבריז ומתחמק מכל הסיפור הזה." אני מרים את התיק שלי, מעיף מבט אחרון, אומר לאור, "תתנהג יפה!" ויוצא.

אור מגחך. "זאת הדרך שלך להגיד לי לשים עין על עילאי ועל גל בשלושת החודשים האלה?"

"גם. בעיקר על גל. כשמישהו נעלם לו הוא מאבד כיוון מהר."

"אני פה." הוא מבטיח.

שעתיים וחצי מאוחר יותר אני מגיע לבסיס ההכשרות והאימונים הגדול ביותר בארץ. אין ספק שהתנאים שלהם טובים יותר מאלה שהיו לנו לפני שש שנים. מרכז מסחרי, מתחמי אוכל ועוד כמה דברים שאנחנו ראינו רק אחרי שסיימנו את ההכשרות. אני מתמקם במגורי הקבע, בודק את השעון שלי, יש לי עוד חצי שעה עד שהם יגיעו. זה משאיר לי זמן לסיגריה, קפה וטלפון הביתה.

אני מתיישב על האדמה מחוץ למגורים ומתקשר לאימא שלי. היא עונה מייד.

"חיים שלי. מה איתך?"

אני מחייך. "אני טוב. מה קורה?"

"רגיל. התמקמת?"

"כן, מה עם אבא?"

"עובד קשה."

הלב שלי נחמץ, שניהם עובדים קשה מאוד, כל אחד מהם עובד בשתי עבודות כדי להחזיר את החובות שהריבית עליהם רק תופחת. "אתם צריכים קצת כסף?"

היא נאנחת והלב שלי מתכווץ בכאב. "לא, אנחנו בסדר. אני רוצה שתחסוך ותדאג לעתיד שלך, מעיין."

"אני חוסך, ואני בסדר. אני לא רוצה שתדאגו בגלל כסף."

"אנחנו דואגים וזה המצב, אבל זו לא האחריות שלך. החיים פה לא קלים. תדאג לעתיד שלך ואחיות שלך ידאגו לעתיד שלהן, זה מה שחשוב." היא מתעקשת.

"אוקיי, יש לי הפתעה בשבילך. סגרתי את זה עם תבור ושניר."

"מה עכשיו?" היא שואלת בחשד, אבל אני שומע את החיוך בקולה.

"מיום ראשון הבא עד חמישי אַת ואבא בחופשה באילת. ולפני שאת מתווכחת, הכול סגור ומסודר. הפרטים אצל תבור."

"מעיין," עכשיו הקול שלה רועד, "אתה לא צריך לעשות את זה."

"אני לא צריך לעשות את זה, אימא, אבל אני אגואיסט. אני רוצה את ההורים שלי בריאים עד מאה ועשרים. אז אתם תצאו לנוח. תבור ושניר בבית."

"אבל מי יהיה בפנצ'רייה?"

"תנחשי."

היא מתחילה לצחוק. "חבל שאתם מבזבזים את הרגילות מהצבא עלינו."

"לא, אנחנו לוקחים חופשה. אני לא חי מרגילה לרגילה. הכול טוב." אני מעיף מבט בשעון, נשארו עשר דקות. "אימא, אני צריך לסיים. אם יסתדר בלו"ז, אגיע לארוחת שישי בקרוב."

"תן לי התראה, שאכין לך את כל מה שאתה אוהב. ואם במקרה באה איתך איזו חברה, תגיד לי. ושגם גל, אור ועילאי יבואו איתך."

"את רוצה שהם יבואו?" אני שואל בחיוך, כבר יודע את התשובה.

"אני תמיד רוצה שהם יבואו. אני רוצה שארבעתכם תבואו, זה ממלא את הלב שלי. ובעיקר אני רוצה שלא תהיה לבד."

"אני לא לבד. יש לי הרבה חברות, לא אחת."

"אני מבקשת רק אחת."

"אני אשתדל. ביי."

"ביי, אהבה שלי. תשמור על עצמך."

אני מעיף את הסיגריה וקם. האוטובוס ובו הלוחמים החדשים עבר את שער הכניסה לבסיס ואנחנו צריכים לקבל אותם.

במרחק שלוש דקות הליכה מהמגורים שלי נמצאים המגורים של הלוחמים הוותיקים שנכנסים לאימון היחידה. הם פורקים מהאוטובוסים בדיוק כשאני מגיע. נריה, אחד הלוחמים ביחידה, מושיט לי את ידו. הוא עשה איתנו את הקורס לפני שש שנים וכיום עוסק בעיקר בהכשרת לוחמים חדשים.

"מויאל, החלטת לתרום מזמנך?"

אני לוחץ את ידו. "מתחרט על זה עוד לפני שהתחלנו."

הוא מגחך. "אין ספק שלבוא לפה זה אומר לחזור ללו"ז של קורסיסטים." הוא מחווה בראשו על קבוצת החיילים שנעמדים לידנו. "תן בראש. תסביר להם מה עומד לקרות."

"כמה יברחו לנו עכשיו?" אני שואל, יודע שאם הם חשבו לרגע שטירונות חי"ר זה דבר קשה, הם יקבלו פיצוץ לפנים כשיבינו שמרגע זה נגמר הבית־זונות. אפילו טירונות חי"ר היא כפר נופש לעומת מה שמחכה להם פה.

"יש להם מוטיבציה. הם יישארו," הוא אומר בביטחון. "אנחנו היינו ככה."

"בוא נגיד את האמת, נריה, כבר בבקו"ם רציתי להתקפל הביתה." אם עילאי, אור וגל לא היו נופלים עליי בדקה הראשונה בבקו"ם, רוב הסיכויים שהייתי בורח. אלו היו ימים קשים ביותר בבית ונאבקתי עם עצמי לא להרים ידיים ולפרוש.

בלאק הוק שמבצע טיסת אימון עובר נמוך מעלינו ומפסיק את הדיבורים של כולם. עכשיו הראשים שלהם מופנים מעלה וקשה שלא להבחין בהתרגשות שלהם. אני מחכה שהרעש האדיר של המסוק ייעלם ומושך את תשומת ליבם.

"זה," אני מצביע לעבר המסוק המתרחק, "יהיה המשרד שלכם בעוד שנה מעכשיו. אבל כדי להגיע לזה הדרך עוד ארוכה. אחד מפרקי ההכשרה שלכם נקרא 'אימון יחידה', וזה מה שאתם מתחילים מהרגע הזה. בתקופה הזאת תתחיל ההכשרה האמיתית של היחידה. זה אומר שאתם תעברו סדרת הכשרות ארוכה, ואני אפרט. חילוץ פצועים משדה הקרב תחת אש, חילוץ אנשים ממקומות סגורים, חילוץ טייסים נוטשים, חילוץ אזרחים, חילוץ חיילים שלנו ממקומות סגורים, חילוץ מטיילים שנקלעו למצבי חירום בשטח. תוכשרו ללוחמה בטרור, תעברו קורס צניחה, תקבלו הכשרה מתקדמת במתן עזרה ראשונה בשטח ובהמשך גם קורס מ"כים, שבו תלמדו לפקד על צוות לוחמים ולקבל החלטות תחת לחץ." אני שותק לרגע, נותן לכל המידע לשקוע ומחפש בעיניים את המבוהלים. לשמחתי אין כאלה. "אני יכול להבטיח לכם שכל דבר שתלמדו פה יהיה חלק מהתפקיד שלכם בהמשך. כל דבר בהכשרות האלה חשוב וקריטי ובכל דבר שתלמדו פה אתם תשתמשו בעתיד."

"מאיפה אתה יודע?" מישהו מאחור שואל בקול רם. אני מחייך, מחכה שישלים את כל השאלה שלו. "אתה מעביר קורסים. לא סתם אומרים שמי שלא עושה מלמד. איך אתה יודע מה קורה בשטח?"

נריה משתעל לידי ומסתיר את פיו. "תרחם עליו."

הוא מצחיק אותי. אני משלב את זרועותיי. "שכחתי להציג את עצמי." ביד אחת אני מצביע אל הדרגות שעל כתפיי. "סגן מעיין מויאל. לוחם ביחידה, ובחודשים הקרובים אני אוביל את ההכשרה שלכם. ואני לא נחמד. לכן," אני מחפש בעיניי את החכמולוג. הוא לא מתחבא מאחורי כולם אלא מישיר אליי מבט. "גש לפה." הוא צועד קדימה בביטחון רב מדי ובלא מעט שחצנות. "שֵם?"

"רב"ט אביב מילר, המפקד."

אני בוחן אותו. הוא יהיה בעיה של מישהו בעתיד, אין בכלל ספק. "זאת הייתה הפעם האחרונה שמישהו פה שובר דיסטנס או מצייץ משהו בלי אישור שלנו, יש?"

הוא מהנהן ומלמולי "כן, המפקד" נשמעים מאחוריו.

אני משחרר אותם למגורים, לחמש דקות בדיוק, ורגע לפני שהם מתפזרים אני מוסיף, "נוסף על כל מה שאמרתי, אימוני כושר קרבי מסביב לשעון. מי שאוהב לישון או לשבת הרבה, שיחזור עכשיו הביתה, לפני שהאוטובוסים עוזבים. אני בטוח שבבקו"ם ייתנו לכם תפקיד נוח יותר." אף אחד מהם לא מראה סימן שיש לו כוונה לנטוש. טוב מאוד. אני מניח שהם מקללים אותי בלב. "תחזרו לכאן תוך חמש דקות בדיוק, בבגדי ספורט. מי שמשום מה לא הביא נעלי ספורט רץ עם גרביים."

הטלפון שלי מצלצל, אני מושך אותו מהכיס והפרצוף הדבילי של גל מופיע בשיחת וידאו. אני מקבל את השיחה. "יש'ך דקה."

הוא נד בראש ומצקצק, "ככה, מויאל? לא יפה."

"מה אתה רוצה, זגורי?"

"לדעת אם נכנסו נשים לאימון."

אני מתאפק לא לגלגל עיניים. "לא. מה עוד?"

"לדעת אם יש כוסיות בבסיס."

"עדיין לא ראיתי. מה עוד?"

החיוך נמחק מעל פניו. "לדעת אם יש עניינים בבית שאתה צריך אותי בשבילם, חוץ מהשבוע הבא שאני מחליף את אבא שלך בעסק. אני אהיה קצת יותר זמין ממך עד שתסיים את הקורס."

עכשיו אני מחייך. זאת הדרך שלו לבדוק מה המצב הכלכלי בבית. גל יודע היטב כמה קשה יכול להיות להורים שלי, והוא לא מסוגל לסבול את המחשבה שקשה להם. "הכול טוב. דיברתי עם אימא שלי עכשיו. תודה, אח."

"דבר איתי בכל שעה, ברור?"

"ברור. יאללה, סע לי מהטלפון."

הוא מנתק בדיוק כשהחיילים מתחילים להתקבץ סביבנו. אני מסתכל עליהם. לחמישה מתוך שלושים חיילים אין נעלי ספורט. אני חולץ את הנעליים שלי וכולם מחליפים ביניהם מבטים. מעניין אותי כמה זמן ייקח להם להבין? עשר שניות אחר כך רובם בלי נעליים. דקה אחר כך כולם כבר בלי נעליים.

"ככה מתחילה עבודת צוות," אני אומר ומתחיל לרוץ, נריה יחף לידי והם אחריי.

"בן זונה," נריה ממלמל לצידי. "לא ידעתי שאתה פסיכי. חשבתי שרק החבר שלכם זגורי דפוק."

"אחרי שש שנים עם זגורי כולנו כבר פסיכים." אני צוחק ומאיץ. בדרך אני מסתובב ורץ עם הפנים אליהם, מנסה לאתר את המתקשים. לא כי אני מתכוון לרחם עליהם, אלא כי הם יעבדו הכי קשה.

"את הקצב קובעים החזקים," אני אומר וממשיך לרוץ עם הפנים אליהם. "חמשת האחרונים, תוסיפו לעצמכם עוד רבע שעה." אני מתעלם מהמלמולים שלהם ומשלל הקללות שהם מסננים בשקט, מפנה להם את הגב וממשיך לרוץ.

"תקשיב טוב, רב"ט מילר. אני עומד לומר לך משהו שאתה לא תאהב, אבל אתה צריך לשמוע אותו." הקול שלי קשוח ונלווית אליו נימה דקה של אכזבה. ציפיתי שבשלושת החודשים האלה הוא יקבל את האזהרות שלי ברצינות ויבין שאף על פי שהוא באמת יכול להיות אחד הלוחמים הכי חזקים ביחידה, הוא חייב קודם כול להיות בן אדם, הרבה לפני שהוא לוחם.

הוא עומד מולי ומנסה בכל כוחו לשמור על ארשת פנים אדישה אפילו שהוא דואג. "כן, המפקד." הוא נשמע כמעט משועמם, אבל אני כבר מכיר אותו. זאת הדרך שלו להעלות את העצבים למי שעומד מולו. אני באמת מתחרט שלא הדחתי אותו בימים הראשונים.

"במהלך התרגיל האחרון," עיניי סורקות אותו בחדות מכף רגל ועד ראש. "ניתנו הנחיות ברורות בנוגע לשמירה על קצב התקדמות אחיד ודיווח שוטף על מיקום. הקבוצה בהובלה שלך לא עמדה באף אחת מהן. איבדתם קשר עם הכוח המרכזי למשך כמעט שעה והדיווחים שלכם לקו בחסר והיו מאוחרים מדי."

הוא בולע רוק. "המפקד, היה קושי עם מכשיר הקשר וגם השטח היה מורכב מהצפוי."

"תירוצים, מילר," אני קוטע אותו. "בתנאי לחימה אמיתיים 'קושי' ו'שטח מורכב' לא יכולים להיות סיבות מספקות לאי־עמידה בהנחיות. הפקדתי בידך אחריות לחיים של חיילים אחרים, ואתה כשלת במשימה בסיסית של שליטה ובקרה. מה יקרה בפעם הבאה? נאבד לוחמים כי לא הקשבת להוראות? בתנאי לוחמה קשים כל התשובות האלה לא מעניינות אף אחד. אתה לא תרצה להיות זה שבגללו כוחות לא יחזרו הביתה."

השקט שמשתרר כבד. אני יודע שהוא מרגיש את הלחץ, אבל העקשנות שלו מונעת ממנו להודות בטעות ולקבל אחריות, וכאן טמונה הבעיה. אפשר להכיל הכול, אבל אחריות אישית חשובה לא פחות.

"אני מבין את מה שאתה אומר, המפקד," הוא אומר, הקול שלו נוקשה יותר. "אבל אני לא מסכים עם הדרך שאתה מציג את זה. הניווט היה קשה והצוות שלי עשה כל שביכולתו. זה לא עניין של התעלמות מפקודות."

"העובדות מדברות בעד עצמן. אתה סטית מהפקודות ואתה מנסה להיתמם. זה לא רק חוסר ציות, זה חוסר כבוד, וזה דבר שאני לא מוכן לסבול."

הפנים שלו מאדימות ואני מזהה את הרגע שהוא מחליט לשבור את הכלים. "ואתה, המפקד," הוא יורה. "אתה שחצן, יהיר ואכפת לך רק להפיל אותי. אתה לא רואה את התמונה המלאה, רק את מה שנוח לך לראות."

אני מזדקף, נריה נדרך לידי. "עוף לי מהעיניים. עכשיו. אני לא רוצה לראות אותך עד התרגיל המסכם, ואז נראה אם תצליח להבין מי כאן המפקד ומי הפקוד. אל תטעה, אני אוודא שאתה תשתפר, או שתשבור את הכלים ותעוף מפה."

הוא סב על עקביו ויוצא במהירות, צעדיו בועטים באדמה, הוא יודע שאני לא אתן לו לעבור את הקורס בקלות. עכשיו הוא יצטרך להחליט אם להתעלות על עצמו ולהוכיח לי שאני טועה, או לעוף בבעיטה בחזרה לבקו"ם.