רשומות האכסנאית 2 - פסגת שלום על מצע מנגו

פרולוג

איש נכנס בצעד חרישי לחדר חשוך. הוא עצר ליד השולחן העגול, מזג לעצמו כוס יין אדום ולגם. על לשונו התפשט טעם מעודן, מתובל בנגיעה של אלון. הוא התענג על היין והביט מבעד לחלון ענקי בכוכבים העולים מעל מרפסת האבן. קולות עמומים של נשף הסתננו דרך הרצפה. יעברו עוד כעשרים דקות, אולי חצי שעה, לפני שמישהו יגלה את הגופה המוסתרת היטב מאחורי השולחן במשרד. עד שזה יקרה, הוא כבר ייעלם.

הוא כבר כמעט לא יצא למשימות שטח בעצמו. אבל הפעם, הפעם היה מדובר במשימה מיוחדת. אומנם חסרת משמעות פוליטית, אבל מספקת מאוד מבחינה אישית. שביב חיוך עלה על שפתיו. הוא הניח שיש מי שיקראו לו אכזר על שהרג איש זקן, הרוס מחולי וקסם, ואילו אחרים יראו בו אדם רחום. הוא לא ענה על אף אחת מההגדרות. הוא פשוט עשה את מה שממילא היה צריך להיעשות.

אם המנטור הוותיק שלו עדיין היה מנהל את העניינים, הוא היה חוטף על הראש בגלל ההרפתקה הקטנה הזו. החיוך התכווץ להבעת פנים זעופה ומלאת לעג. איש כבר לא אמר לו מה לעשות. לאיש לא היתה זכות לנזוף בו. אפילו לא לַכֶּתר. הישגיו מנעו כל תוכחה. למעשה, אם בני משפחת השלטון הנוכחית היו אנשים חדורי שאיפות, הם כבר היו דואגים לחסלו, ולו רק כדי לשמור על כוחם. למרבה המזל, הם היו מתורבתים ושאננים מכדי לעשות זאת.

לא נותר לו עוד לאן להתקדם במקצוע שבחר. הוא היה בן עשרים ושמונה, והחיים כבר לא נשאו בחובם אתגר.

הוא היה משועמם עד מוות.

כוכב חיוור התנתק משכניו, התעקל במרחבי השמיים וירד אל המרפסת, מלווה במקלחת של זוהר חיוור. איש כהה שיער פסע אל מחוץ לאור. מעניין. רב־המרגלים לגם שוב מהיין שלו. או שהיין מהול בסם הזיה חזק במיוחד, או שהוא עֵד לסוג חדש של קסם.

האיש לבש ג'ינס וגלימה ממורטטת. הוא לא מקומי.

"אני כל כך שמח שתפסתי אותך," אמר האיש כהה השיער. "קשה לתפוס אותך לבד."

בחירת מילים מעניינת. "יין?"

"לא, תודה. אני כאן בתפקיד. אגש ישר לעניין. אתה משועמם?"

רב־המרגלים מצמץ.

"מזה, אני מתכוון." האיש החווה בידו על החדר המפואר. "שינוי העתיד של מדינות ומושבות. עניין זניח למדי, לא?"

"יש רגעים טובים."

"מה דעתך להרחיב את גבולות ההשפעה שלך?" האיש כהה השיער חייך. "אני מייצג ארגון קטן אך רב־עוצמה. אנחנו נקראים 'בוררים'. המומחיות שלנו היא פתרון סכסוכים. אתה ודאי מודע לכך שכדור הארץ הוא רק אחד מכוכבי הלכת במערכת השמש הזו. יש הרבה מערכות כוכבים והרבה כוכבי לכת. הרבה ממדים. הייתי אפילו אומר, הרבה מציאויות שונות. תושבי היקום הגדול החליטו פעם לנהל מלחמה בין־כוכבית. זה הסתיים רע מאוד, וכשהמהומה נרגעה הוסכם שצריך להקים גוף בלתי תלוי ליישוב סכסוכים. אנחנו רוצים לגייס אותך כחבר בגוף המכובד הזה."

אולי האיש משוגע. אבל אם לא...

"תקבל הכשרה נרחבת ומימון לאחזקת צוות משלך. למרבה הצער, ייאסר עליך לחפש מקורות הכנסה עצמאיים עד לסיום תקופת השירות שלך. כמו כן, לא תוכל לחזור לכוכב הבית שלך עד לפקיעת חוזה השירות."

"מה אורך תקופת השירות?"

"כעשרים שנים סטנדרטיות. רוב האנשים מעדיפים להאריך את השירות. שום דבר לא משתווה למניעת מלחמה בין־כוכבית בידיעה שמיליארדי חיים תלויים על הכף." אפו של האיש התקמט כשחייך. "זה קצת מרגש."

רב־המרגלים חש את הדופק שלו מאיץ וניסה לשמור על איפוק.

"אנחנו מגייסים רק את הטובים ביותר, ואני חושש שמדובר בהצעה חד־פעמית. לא יהיה לך זמן להיפרד מאיש."

"כלומר, אני חייב להחליט עכשיו?"

"כן."

רב־המרגלים רוקן את כוסו.

מישהו צרח למטה.

"זה הסימן שלנו." האיש כהה השיער חייך שוב. "כן או לא?"

"כן."

"מצוין."

"אחי בא איתי. הייתי רוצה להציע לשניים נוספים להצטרף."

"אפשר לארגן את זה. אבל זו החלטה שלהם. אנחנו לא כופים. אנחנו רק מפתים."

רב־המרגלים משך בכתפיו. "אני בטוח שהם יצטרפו אליי." גם הם, כמוהו, היו משועממים.

קולות רגליים מטפסות במדרגות נשמעו בחדר.

"טוב מאוד. אנחנו צריכים לזוז." האיש הושיט לו יד. "עד כמה שזה נשמע נדוש, בבקשה קח את ידי."

רב־המרגלים הושיט לו יד, והאיש כהה השיער לחץ אותה בחוזקה. "ברוך הבא לשירות, ג'ורג' קמרין. שמי קלאוס דמיל. אני אהיה המדריך שלך בהרפתקה החדשה הזו."

הדלת נפתחה בחבטה.

זוהר חיוור עטף את עיניו של ג'ורג'. הדבר האחרון שראה היה השומרים שזינקו לעברו בניסיון נואש לנקום את רצח אדונם.

"נוח על משכבך בשלום, ספיידר," הוא מלמל לפני שהאור בלע אותו לחלוטין.

1

שנה לאחר מכן...

כאשר מבקרים מגיעים למדינת טקסס היפה, הם מצפים למצוא מישורים יבשים רחבי ידיים, זרועי בקר ארוך קרניים, מתקנים לקידוח נפט, ובוקרים מזדמנים בכובעים רחבי שוליים. מבחינתם, במישור הזה שורר רק סוג אחד של מזג אוויר: חום חורך. זה בכלל לא נכון. למעשה, יש לנו בטקסס שני סוגים של מזג אוויר: בצורת ושיטפון. ובדצמבר הזה שרר בעיירה רד דיר מזג אוויר מהסוג השני. הגשם ירד וירד, והפך את העולם למקום אפור, לח ועגמומי.

הבטתי מבעד לחלון חדר האורחים וחיבקתי את עצמי. הנוף שנשקף ממנו היה קטע רחוב מוצף, ומעבר לו שכונת אבלון, שהשתופפה תחת מפל של מים קרים והמתינה בנחישות לחלוף הסערה. בתוך אכסניית גרטרוד האנט היה חם ויבש, אבל הגשם בכל זאת השפיע עליי. אחרי שבוע של ממטרים בלתי פוסקים, רציתי שמיים בהירים. אולי מחר. מותר לבחורה לקוות.

זה היה ערב מושלם להתכרבלות עם ספר, למשחק וידיאו או לצפייה בטלוויזיה, אבל זה בדיוק מה שעשיתי כמעט בכל ערב בששת החודשים האחרונים בחברתן של הכלבה שלי, האכסניה והאורחת היחידה שלנו, וקצת נמאס לי.

קלדניה יצאה מהמטבח ובידה כוס תה. האישה היפה והאלגנטית נראתה בשנות השישים לחייה, והיתה אפופה בהילה של ניסיון חיים. אילו פגשתם אותה ברחובות ניו יורק או לונדון, הייתם חושבים שמדובר באשת חברה גבוהה שימיה מלאים בבראנצ'ים עם חברים ובמכירות פומביות לצורכי צדקה. הוד מעלתה, קלדניה קא־רט מגרן, אכן היתה בת החברה הגבוהה, אלא שהיא העדיפה שליטה עולמית על פני בראנצ'ים ידידותיים, ורצח המונים על פני מכירות צדקה. למרבה המזל, הימים האלה היו מאחוריה. עכשיו היא היתה רק אורחת באכסניה שלי, והעבר שלה כמעט לא הורגש, למעט במקרים הבודדים שבהם ציידי ראשים מזדמנים ניסו בטיפשותם לזכות בסכום העצום שהוצע תמורתה.

הערב היא לבשה קימונו בגון יין רוזה, מעוטר בזהב. הוא התנופף כשצעדה, ושיווה לגופה הדק מראה מלכותי הולם. שערה הכסוף, שבדרך כלל היה מעוצב בצורה מחמיאה, השתחרר מעט מהתסרוקת המוקפדת. האיפור שלה נראה מרוח, ורחוק מרמת השלמות הרגילה שלה. הגשם השפיע גם עליה.

היא כחכחה בגרונה.

מה עכשיו? "הוד מעלתך?"

"דינה, אני משועממת," הודיעה קלדניה.

כמה חבל. התחייבתי לשמור על ביטחונה, לא על העניין בחייה. "מה לגבי המשחק שלך?"

הוד מעלתה משכה בכתפיה. "ניצחתי חמש פעמים ברמת 'אלוהות'. שיטחתי את פריז כי נפוליאון עצבן אותי. מחקתי את גנדי. ריסקתי את ג'ורג' וושינגטון. הקיסרית ווּ הפגינה יכולות, אז חיסלתי אותה עוד לפני שעברנו את עידן הברונזה. המצרים שייכים לי. אני שולטת בכוכב הלכת. באופן משונה, אני די מוקסמת מג'ינגיס חאן. יש משהו מושך בלוחם פיקח ופראי. השארתי לו עיר אחת, ואני מציבה לו מדי פעם דרישות מגוחכות שברור לי שלא יוכל לעמוד בהן, רק כדי לראות אותו מתפתל."

היא חיבבה אותו, ולכן עינתה אותו. הוד מעלתה בקליפת אגוז. "איזו ציוויליזציה בחרת?"

"רומא, כמובן. כל תואר אחר מלבד קיסרית לא מתקבל על הדעת. אבל זה לא העניין. העניין הוא, יקירתי, שאני מרגישה שחיינו מתחילים לשעמם עד להחריד. עברו חודשיים מאז האורח האחרון שלנו."

היא שכנעה את המשוכנעים. גרטרוד האנט נזקקה לאורחים, מסיבות כלכליות ואחרות. הם דם החיים של האכסניה. קלדניה עזרה קצת, אבל כדי שהאכסניה תשגשג, נזקקנו לאורחים — אם לא לזרם קבוע, לפחות לקבוצה גדולה. למרבה הצער, לא היה לי מושג איך להשיג את האורחים האלה. פעם, גרטרוד האנט ישבה בצומת דרכים סואן, אבל עשורים חלפו, העולם השתנה, הדרכים שינו מקום, ועכשיו רד דיר, טקסס, היא עיירה קטנה באמצע שום מקום. לא עוברים כאן הרבה מבקרים.

"תרצי שאחלק עלונים בפינת הרחוב, הוד מעלתך?"

"את חושבת שזה ישפיע לטובה על מצב העסק?"

"לא נראה לי."

"ובכן, זה עונה על שאלתך. אל תהיי עוקצנית, דינה. זה באמת לא הולם אותך." היא ריחפה במעלה המדרגות, והקימונו שלה גלש מאחוריה כגלימה.

נזקקתי לתה. תה ישפר הכול.

הלכתי למטבח והושטתי יד לקומקום. רגל שמאל שלי נחתה בתוך משהו קר ורטוב. השפלתי מבט. שלולית צהובה קטנה קידמה את פניי. ממש הדובדבן שבקצפת.

"ביסט!"

השי־טסו הקטנה שלי זינקה אל המטבח, ופרוותה השחורה־לבנה התנופפה כמו דגל קרב. היא ראתה את רגלי בשלולית. המוח שלה החליט שזה הזמן לנסיגה חפוזה, אבל הגוף שלה המשיך לדהור קדימה. כפותיה הסתבכו זו בזו והיא התרסקה עם הראש לתוך האי.

"מה זה?" הצבעתי על השלולית.

ביסט התהפכה, נעמדה על הרגליים והתגנבה אל מאחורי האי. היא שרבבה את ראשה ושלחה אליי מבט מלא אשמה.

"יש לך דלת מצוינת. לא אכפת לי שיורד גשם, את יוצאת החוצה."

ביסט נסוגה עוד קצת וייללה חרישית.

הקסם הדהד במעין פעימה רכה שאינה בדיוק צליל, ושרק אני יכולה לשמוע. האכסניה הודיעה לי שיש לנו אורחים.

מבקרים!

ביסט פרצה בנביחות נלהבות והקיפה את האי במעגלים. קפצתי על רגל אחת לכיור המטבח, תחבתי את רגלי מתחת לברז ושטפתי אותה ואת הידיים במים ובסבון. הרצפה תחת השלולית נבקעה, וסדק דק נוצר. המרצפות זרמו כמו מים, והנוזל הפוגעני נעלם. הרצפה נסגרה מחדש. ייבשתי את הידיים במגבת המטבח ומיהרתי אל דלת הכניסה. ביסט קיפצה לרגליי כשפתחתי אותה.

פורד אקספלורר לבנה חנתה בשביל הגישה. הבטתי מבעד לדלת הרשת בגבר היושב מאחורי ההגה. לידו ישבה אישה. במושב האחורי זזו שני ראשים קטנים — ילדים שהיו כנראה אחוזי תזזית אחרי נסיעה ארוכה. משפחה נחמדה.

גיששתי קדימה עם הקסם שלי.

אה.

באמת חשבתי שמשהו בפעימת הקסם נשמע לא נכון.

הגבר יצא מהמכונית ורץ לעבר הדלת הקדמית. הוא סוכך בידו על המשקפיים כדי להגן עליהם מהגשם ונעצר מתחת לגג המרפסת. הוא היה כבן שלושים וחמש ונראה כמו אבא טיפוסי מהפרוורים: ג'ינס, חולצת טריקו, והבעת ייאוש קלה של מי ששהה במשך כמה שעות במכונית עם ילדים קטנים.

"היי!" הוא אמר. "אנחנו צריכים חדר."

זו בדיוק הסיבה לכך שמספר הטלפון של גרטרוד האנט חסוי ואנחנו לא מופיעים ברשת ובחוברות תיירות למיניהן. איך הם מצאו אותנו בכלל? "אני מצטערת, אין לנו חדרים פנויים."

הוא מצמץ. "מה זאת אומרת אין לכם חדרים פנויים? זה נראה בית גדול, ואין מכוניות בשביל הגישה."

"אני מצטערת, אין לנו חדרים פנויים."

האישה יצאה מהמכונית ורצה אלינו. "למה אנחנו לא נכנסים?"

הגבר פנה אליה. "אין להם חדרים פנויים."

האישה הביטה בי. "נסענו שש שעות בגשם הזה מליטל רוק. לא נפריע. אנחנו צריכים רק שני חדרים."

"יש הולידיי אין נחמד מאוד במרחק שלושה קילומטרים מכאן," אמרתי.

האישה הצביעה לכיוון בתי השכונה. "אחותי גרה כאן. היא אמרה שהאורחת היחידה פה היא איזו גברת זקנה."

אה. התעלומה נפתרה. השכנים ידעו שאני מנהלת אכסניה, כי זו היתה הדרך היחידה להסביר את האורחים המזדמנים.

"זה בגלל שיש לנו ילדים?" שאלה האישה.

"מה פתאום," אמרתי. "תרצו שאסביר לכם איך להגיע להולידיי אין?"

הגבר עיווה את פניו. "לא, תודה. בואי, לואיז."

הם פנו והלכו לרכב. האישה מלמלה משהו. "...שערורייתי."

צפיתי בהם נכנסים לרכב ויוצאים בחזרה לכביש. פעימה עדינה של האכסניה סימנה את עזיבתם.

"חשבתי שיש לנו אורחים!" קראה קלדניה מהמדרגות.

"לא מהסוג הנכון," אמרתי.

האכסניה חרקה. ליטפתי את משקוף הדלת. "אל תדאגי. המצב ישתפר."

קלדניה נאנחה. "אולי כדאי שתצאי לדייט, יקירתי. גברים כל כך קשובים כשהם חושבים שיש להם סיכוי להיכנס איתך למיטה. זה יעשה פלאים למצב הרוח שלך."

דייט. כן, בטח.

"מה עם שון אוונס?"

"הוא לא בבית," אמרתי בשקט.

"חבל. היה כל כך כיף כשהוא והבחור השני היו בסביבה." קלדניה משכה בכתפיה ועלתה במדרגות.

לפני כחמישה חודשים צפיתי בשון אוונס פותח שער וצועד דרכו אל רחבי היקום הגדול. לא שמעתי ממנו מאז. לא שהוא חייב לי משהו. נשיקה אחת ממש לא נחשבת למערכת יחסים, ולא משנה עד כמה בלתי נשכחת היא היתה. ידעתי מניסיון שהיקום הוא מקום גדול מאוד. אישה אחת לא מסוגלת להתחרות בכל נפלאותיו. חוץ מזה, אני אכסנאית. אורחים עוזבים לטובת הרפתקאות מסעירות, ואכסנאים כמוני נשארים מאחור. זה טבעו של המקצוע שבחרנו.

אבל לא משנה כמה פעמים חזרתי על זה באוזני עצמי, ההרגשה שלי לא השתפרה. כשחשבתי על שון אוונס הרגשתי כמו אנשי העסקים האלה שטסים מקנדה למיאמי ליממה אחת באמצע החורף. הם יושבים במונית, מביטים בחוף הים מבעד לחלון הרכב בידיעה שלא יספיקו לבקר שם, ומנסים לדמיין את עצמם הולכים על החול ומרגישים את הגלים מלחכים את כפות רגליהם. יכול להיות ששון ואני יכולנו להיות זוג נהדר אם רק היה לנו יותר זמן, אבל לעולם לא נדע אם החוף שלנו היה מתגלה כגן עדן, או שהמים היו שורצי מדוזות והאוכל מלא בחול.

העזיבה שלו היתה כנראה לטובה. אנשי זאב הם צרות צרורות בכל מקרה.

עמדתי לסגור את הדלת כשהקסם ליטף אותי כמו אדוות שמתפזרות באגם שקט אחרי שהושלכה אליו אבן. התחושה היתה שונה לגמרי מכפי שהיתה קודם. מישהו נכנס לשטח האכסניה. מישהו חזק ומסוכן.

הושטתי יד אל המטאטא שלי, שנח בפינה ליד הדלת, ויצאתי אל המרפסת הקדמית. דמות בשכמיית גשם אפורה עמדה ליד הגדר החיה, בדיוק על גבול שטח האכסניה, והמתינה בנימוס שאזמין אותה פנימה.

מבקר. אולי אפילו אורח, והפעם מהסוג הנכון. הרכנתי מעט את ראשי במעין קידה קלה.

הדלת מאחוריי נפתחה מעצמה. הדמות התקרבה באיטיות. המבקר היה גבוה. הוא התנשא כשלושים סנטימטר מעליי, והערכתי שגובהו כמטר תשעים ואולי אפילו מעט יותר. הוא נכנס לאכסניה. הלכתי בעקבותיו, והדלת נסגרה היטב מאחוריי.

המבקר התיר את הברדס שעל ראשו, והסיר את שכמיית הגשם. מולי עמד גבר בשנות השלושים המוקדמות לחייו. הוא היה שרירי אך רזה, ושערו הבלונדיני השתלשל על עורפו בקוקו מרושל. הוא לבש חולצה לבנה בעלת שרוולים נפוחים ומכנסיים אפורים כהים, ונעל מגפיים שחורים מעור רך שהגיעו לאמצע השוק. וסט שחור מעוטר ברקמה כחולה חבק את גופו והדגיש את הניגוד בין כתפיו הרחבות לבטנו השטוחה. סביב מותניו הצרים נכרכה חגורת עור, ועליה נתלה נדן חרב ארוך ודק, שמתוכו בלט ניצב בעל שמורת אחיזה מורכבת. הוא נראה כמו מישהו שמחזיק בארון גם כובע רחב שוליים מעוטר בנוצות לבנות רכות, ואולי גם גלימה או שתיים.

הייתי המומה מהפנים שלו. הן היו גבריות מאוד אך ללא שמץ גסות, בעלות קווי מתאר חזקים ומסוגננים של בני אצולה: מצח גבוה ורחב, אף ישר, עצמות לחיים בעלות נוכחות, לסת מרובעת ופה מלא. הוא היה גברי מאוד, ולמרות זאת מרבית האנשים היו כנראה מתארים אותו כ"יפהפה", למרות ההקשר הנשי של המילה.

הוא חייך אליי. עיניו הכחולות החיוורות נצצו בשעשוע שקט, כאילו העולם הוא מקום מבדר מאוד מבחינתו, והקרינו תבונה, ביטחון עצמי ושיקול דעת. הוא לא סתם הביט — הוא צפה, שם לב והעריך — והיתה לי תחושה שגם כשהפה והעיניים שלו חייכו, מוחו נשאר ער וחד כתער.

ראיתי אותו לפני כן. זכרתי את הפנים האלה. אבל איפה נתקלתי בו?

"אני מחפש את דינה דמיל." קולו החם והבוטח תאם את מראהו. היה לו מבטא קל, לא לגמרי בריטי ולא לגמרי אמריקאי דרומי, אלא שילוב מוזיקלי מוזר של שניהם.

"מצאת אותה," אמרתי. "ברוך הבא לאכסניית גרטרוד האנט. תרצה שאקח את השכמייה שלך?"

"תודה." הוא הושיט לי את הבגד, ותליתי אותו על הוו ליד הדלת.

"האם תשהה כאן?"

"אני חושש שלא." הוא שיגר אליי חיוך מתנצל.

ברור. "מה אוכל לעשות עבורך?"

הוא הרים את ידו והתווה בינינו דפוס באוויר. הקסם שנמשך מקצות אצבעותיו זהר בכחול חיוור. מאזניים מסוגננים שכפותיהם מאוזנות הבהבו לרגע ונעלמו. הוא בורר. אוי לא. ליבי האיץ. מי יכול לתבוע אותנו? לגרטרוד האנט אין אמצעים כספיים כדי להילחם במסגרת בוררות.

נשענתי על המטאטא שלי. "לא קיבלתי שום הודעה על בוררות."

הוא חייך. פניו הוארו כמו שמש חורפית. וואו.

"סליחה. אני חושש שיצרתי רושם שגוי. את לא צד בבוררות. באתי אלייך כדי לדון בהצעה עסקית."

עסקים? זה הרבה יותר טוב מבוררות. הצבעתי על פינת הישיבה בטרקלין. "בבקשה שב. אוכל להציע לך משהו לשתות, אדוני הבורר?"

"תה חם יהיה נפלא," הוא אמר. "ובבקשה, קראי לי ג'ורג'."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*