הבריחה

פרק ראשון

בשנות הארבעים קדרו השמיים מעל יהדות אירופה. הייתי רק בן עשר כאשר ילדותי נידונה לסבל וייסורים בגלל מלחמה אכזרית.

הבטתי החוצה מבעד לחלון חדרי הקטן. על הזגוגית הצטברו אדים שנפלטו מנשימתי הכבדה ובאצבעי ציירתי עליה עיגולים וקווים. שלג כבד ירד והצינה הכתה בי. ענפי העצים שסביב ביתנו כרעו מכובד השלג, גגות הבתים נצבעו לבן ולא נותר זכר או סימן לגגות הרעפים האדומים. ציפורים שנהגו לצייץ באביב לא נראו וקולן לא נשמע. מרחוק נשמעו יללות תנים שהלכו והתגברו, וקולם השתלט על הדממה.

על מיטתי המכוסה שמיכת טלאים שאימא רקמה לי, היה מונח תרמיל גדול ועמוס עד להתפקע, שעצם מראהו עורר בי עצב. עיניי כבדו, הפחד טיפס במעלה גבי וחנק את גרוני.

לפתע נפתחה הדלת, אימא נכנסה, התיישבה על מיטתי ורמזה לי לשבת לידה. היא חיבקה אותי וחום גופה הפשיר את ליבי הקפוא.

שמתי לב שעיניה אדומות ונפוחות מבכי. רק אתמול שמעתי אותה מתווכחת עם אבא. "צריך להבריח את הילד, אחרת נאבד אותו, הוא עלול למות", אמר אבא בקול בטוח. אימא שתקה דקה ארוכה ואחר כך ענתה בקול הססני: "הוא ילד קטן, הוא עדיין צריך אותנו, הוא לא ישרוד לבד בחורף הקר במקום זר".

אימא ליטפה את שערותיי, שתקה דקות ארוכות וכך גם אני. רציתי לומר דבר־מה, רציתי לומר ששמעתי אותם אתמול מתווכחים, שאני לא רוצה לברוח, כי אין לי ממה לברוח, אבל המילים לא יצאו מפי. אימא השפילה מבטה ולחשה בקול רועד ושביר שהיא ואבא החליטו שעליי לעזוב את הבית ולעבור לגור אצל דודי בבודפשט. "הרבה ילדים יהודים עוברים עכשיו מסלובקיה להונגריה", ניסתה להסביר לי, "שם יותר בטוח". לא הבנתי מה ההבדל בין סלובקיה להונגריה ולמה שם יותר בטוח, ומדוע בבית שלי, שבו נולדתי וגדלתי, כבר לא בטוח, וגם למה אימא ואבא לא באים איתי. אהבתי את דודי ודודתי אבל רציתי לנסוע אליהם עם אימא ואבא, כמו שנהגנו לעשות מדי קיץ. הייתי רק בן עשר ולא הבנתי מדוע הוריי האהובים נוטשים אותי לפתע פתאום. ואם כל כך מסוכן כאן, אז למה הם לא בורחים יחד איתי.

"זה בגלל שאני ילד רע, זה בגלל שאני רב מכות עם תלמידים בבית הספר, בגלל זה אתם לא רוצים אותי. אני נשבע, אני מבטיח להתנהג יפה, להיות ילד טוב ולעשות כל מה שתגידו לי, רק אל תוותרו עליי, אני הבן היחיד שלכם!"

זוויות פיה של אימא התעגלו בחצי חיוך, ודמעות שטפו את פניה.

"כשתגדל תבין", היא אמרה, "עכשיו אין זמן, בוא לאכול את ארוחת הערב ואחר כך תצא לדרך".

בית בשכונה שלי בברטיסלבה

ניגשתי בראש מושפל אל השולחן הקטן שניצב במרכז המטבח מכוסה במפה משובצת. התיישבתי על הכיסא וליבי כאב בחזי. אימא הגישה לביבות תפוחי אדמה, בזקה עליהן מעט סוכר ושמנת. ליקקתי את אצבעותיי ואת שפתיי כדי לא לאבד אף פירור, ובעיקר כדי לא לשכוח את טעמן המתוק של הלביבות. אך המתיקות נמוגה ונעלמה בתוך שניות. אימא דלתה פירורים מתוך הצלחת והכניסה אותם בהססנות אל שפתיה הרועדות, אחר כך הביטה בי ושוב תלתה מבטה בצלחת. אבא השפיל את מבטו ובלע את הלביבות בנגיסות גדולות, כמו בולע את המילים שלא הצליח להוציא. רק לפני שבוע הוא פוטר מעבודתו מפני שהיה יהודי, וכעת הוא מחוסר עבודה וצריך למצוא דרך אחרת לדאוג לפרנסת הבית. הייתי בטוח שזו הסיבה שהם שולחים אותי לאחיו. "יהיה לך טוב אצל אחי", הוא אמר. "הוא ידאג לך, הוא יעשה הכול למענך. אבל אתה צריך להבטיח לי משהו. אף פעם, אף פעם", הרים את קולו, "ולאף אחד, אל תגיד שאתה יהודי. אתה שומע?" צעק. "אם ישאלו אותך תגיד שאתה לא יהודי. גם אם יכו אותך, אל תודֶה שאתה יהודי. תגיד שאתה נוצרי קתולי, ובשום אופן אל תענוד את הטלאי הצהוב! אתה שומע?"

אבא אחז בדש חולצתי בחוזקה, טלטל אותי ואמר שוב: "לעולם אל תגיד שאתה יהודי, תבטיח לי!" הוא הרים את קולו, אחז בחוזקה בשתי ידיי, טלטל אותי ואמר שוב: "לעולם אל תגיד שאתה יהודי, לא משנה כמה יחקרו אותך, לא משנה כמה יכו אותך — אל תגיד שאתה יהודי. תבטיח לי!" הוא תלה על צווארי שרשרת דקה ועליה תליון של צלב, חיבק אותי, וזרועותיו הגדולות הקיפו את כל גופי.

"אני מבטיח", עניתי בעיניים דומעות. "אני מבטיח", חזרתי ואמרתי.

"מה אתה מבטיח?" שאל אבא.

"אני מבטיח לא לענוד את הטלאי הצהוב ולא לומר שאני יהודי".

"אבל לעולם, לעולם אל תשכח שאתה יהודי", אמר אבא ואימץ אותי אל ליבו בחום.

רציתי לומר להם שהם דואגים לי מספיק טוב, ואין לי שום צורך שדוד יעקוב ידאג לי, אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי. כאילו המילים שרציתי לומר נכבלו באזיקים בתוך פי. ידעתי שאני לא נוסע לחופשה אצל הדודים שלי, כמו שנהגתי לעשות מדי קיץ. עכשיו חורף, אמצע שנת הלימודים, ואף אחד לא יוצא לחופשה.

"תלבש את המעיל שלך כי קר מאוד בחוץ. שים את התרמיל על הגב. בעוד כמה דקות יגיע מישהו וייקח אותך".

אימא תפסה בכנף מעילי. היא שמה בכיסי פתק ובו הייתה רשומה כתובת: שמו של הרחוב בבודפשט, ללא מספר. את המספר היא לחשה לאוזני.

"עליך לזכור את מספר הבית", אמרה, "תבטיח לי שלא תשכח. בשום אופן אל תאמר למבריח את מספר הבית, אסור שהוא ידע איפה בדיוק תגור, כדי שהוא לא יוכל להלשין עליך אם יתפסו אותו".

למה? רציתי לשאול, למי להלשין? אבל שוב, לא העזתי.

אף פעם לא הייתי ילד שתקן. אבל בערב ההוא לא הצלחתי להוציא משפט אחד מפי. כעבור דקות ספורות שמעתי נקישה חלושה על הדלת. ידיי רעדו ונשטפו בזיעה קרה, ליבי דפק בעוצמה והקשה עליי לנשום. הרגשתי כאילו סוסים שועטים בחזי. התרמיל הגדול, כמעט יותר גדול ממני, הכביד על כתפיי.

אימא פתחה את הדלת ואל ביתנו נכנס איכר גבוה, רחב כתפיים ומזוקן. הוא נעל מגפיים חומים וגבוהים ולבש מעיל בצבע אפור כצבע הלילה. הוא לקח את ידי בידו הגדולה והמגושמת, לא אמר דבר, והוציאני אל הרחוב. בקושי הספקתי להיפרד מאימא. מיד לאחר שסגרנו את הדלת מאחורינו שמעתי אותה ממררת בבכי, זועקת ומכה באגרופיה על השולחן.

התרחקנו מהבית בשתיקה, יצאנו מן הרחוב שלנו והלכנו עד לרחוב הראשי. שם עלינו על החשמלית ונסענו עד תחנת הרכבת, עדיין שותקים. ברכבת פגשנו עוד שלושה מבוגרים שרצו להימלט מסלובקיה להונגריה. הייתי הילד היחיד על הרכבת.

"אל תדאג ילד", אמר לי אחד מהם, "מסלובקיה מגרשים את היהודים לפולין, אבל מהונגריה עדיין אין טרנספר לפולין. שם היהודים חיים טוב יותר. שם בטוח יותר".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*