גרעינית

מרפסת

בחלון מחוץ לדירה שגרנו בה בילדותי שהייתה ברחוב רמב"ם בבאר שבע אי שם בתחילת ואמצע שנות השמונים, הייתה מרפסת די קטנה עם עשרה סורגים אנכיים שמגיעים לאדם בוגר ממוצע בערך לפופיק.

אני חושב שהצלחתי לספור תשעה ענפים גדולים שיצאו מהעץ שהיה בדיוק מול המרפסת וכשהסתכלתי לצד השני — כלומר אל הבניין עצמו הצלחתי לספור שמונה מרפסות של דירות אחרות, לכל אחת מהן בחלון היו שבעה תריסים בדיוק בחלון. אני מניח שזה היה הסטנדרט בזמנו.

הצלחתי לספור שש ציפורים שהיו על העץ כשסוּבבתי לצד השני. אלו היו הציפורים החומות הקטנות האלו, שיש הרבה מהן, ואף פעם לא ידעתי איך קוראים להן.

הצלחתי לראות בזווית העין את גן השעשועים שהיה מול הבניין השני, היו בו חמישה מתקנים.

ידעתי שאמא חוזרת מהעבודה בשעה ארבע.

לא הייתי בטוח אם בפעם הזו אצליח לראות אותה.

ניסיתי לספור סתם בראש, ולא דברים, כי זה היה קצת קשה כשהם הפוכים, וגם כדי להרגיע את עצמי, אבל לא הצלחתי להגיע מעבר לשלוש.

התחלתי להרגיש את שני הקרסוליים שלי קצת מחליקים כי היה חם והידיים שלו הזיעו.

לא הצלחתי להתאפק וברח לי.

זה נזל דרך כל הבגדים וטפטף והגיע עד לסנטר שלי שהיה קרוב לפס הבטון שמתחת לסורגים.

זה הספיק לו והוא הפך אותי בחזרה ושם אותי על הרצפה בבית. למדתי ככה את הלקח, אחרי הכל זה היה רק הוגן שיברח לי, צדק פואטי משהו, כי זה מה שעשיתי בדיוק שהגיע לי העונש הזה.

הכל בגלל אותה נערה אחת שדפקה אצלנו בדלת יום לפני כן וביקשה שלא נשפוך מים מהמרפסת כי זה פגע בה. היא לא ידעה שאלו לא היו מים אלא אני, שנעניתי לאתגר של אחותי לעשות את זה מהמרפסת.

אמא שלי התנצלה. אני צחקתי ואמרתי שאולי תלך עם מטריה. אמא שלי נקרעה מצחוק וסגרה את הדלת. הוא לא צחק. ידעתי שלמחרת בבוקר גם אני לא אצחק. איזה אפס אני.

ארון

יש עונש רוסי כזה, של לשלוח את הילד לארון ושיסגור את עצמו בתוכו לפרק זמן מסוים. יחשוב על מה שעשה או לא עשה. יתחשל קצת בחשכה.

בכל אופן, לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל לא באמת הייתי לבד שם, היה לי חבר איתי. הוא לא היה ילד כמוני, הוא היה יצור אחר. והוא הופיע משום מקום לידי בארון. בהתחלה לא חשבתי שזה משהו מוזר שיש שם יצור כזה, כי הוא סך הכול נראה מאוד ידידותי ולא דיבר או משהו, אז המשכנו שנינו בענייננו עד שהוא החליט לשבור את השתיקה המביכה. בכל זאת, שנינו שם בחושך, לא לגמרי מכירים אחד את השני.

"רציתי להגיד לך שאני לא באמת מכאן," הוא אמר.

"מה זאת אומרת מכאן?" שאלתי בחוסר הבנה מסוים.

"כאילו, אני לא באר שבעי," הוא אמר.

"אוקיי, אז מאיפה אתה?" זה הכי סמול טוק שיצא לי לעשות עם יצור לא מוגדר כזה אי פעם עד אז, אבל מן הסתם הסתקרנתי מאוד.

"אני מסתובב בין ארונות בדרך כלל בשבדיה, הולנד, נורבגיה, אתה יודע, מקומות כאלו," ענה בגאווה.

"אז מה אתה עושה כאן?" שאלתי.

"האמת היא שאני לא באמת יודע." אמר והוסיף "אני לא שולט לאן שולחים אותי, אבל אני כן יודע שזו הפעם הראשונה שלי בבאר שבע".

"ומה אתה צריך לעשות, אם אפשר לשאול?"

"אני צריך לעזור לך לצאת החוצה," הוא אמר בביטחון.

"אבל אסור לי."

"אני יודע, אבל בכל זאת אנחנו ננסה ותראה שאתה לא צריך אפילו לפתוח את דלת הארון כדי לעשות את זה," אמר וחייך אלי.

"בסדר".

הוא ביקש ממני לעצום את העיניים חזק חזק חזק ולחשוב על מקום עם הרבה אור.

איכשהו הדבר הראשון שעלה לי בראש היה תמונה שתלויה הרחק הרחק, בבית של סבא וסבתא שלי, שגם נמצא בבאר שבע בשכונה אחרת וכל שבת הייתי נמצא שם עם אחותי. בתמונה היו שדות ירוקים־ירוקים עם פרות ואנשים וכלי נגינה כאלו ששרים איתם יודל. סבתא שלי סיפרה לי שזו תמונה של שווייץ, ממקום שהיא וסבא ביקרו בו. פקחתי עיניים ובאמת הייתי שם.

היו פרחים צהובים וסגולים, קטנים וגדולים, ומרחב אינסופי של ירוק עם שמש שמספיק חמימה בדיוק במינון הנכון והמון עצים ירוקים בכל פינה שאפשר לעשות בהם פיקניק.

הסתכלתי מסביב וראיתי את היצור. הוא היה איתי ואמר לי שאני יכול לטייל כאן לאן שאני רוצה, וכשארגיש לבד כל מה שאני צריך לעשות זה לשרוק שתי שריקות בלב (כדי שלא ישמעו) והוא יגיע.

אמרתי לו שאני לא יודע לשרוק. הוא אמר שזה בסדר, ובגלל שזה בלב, אני לא באמת צריך לדעת לשרוק.

אמרתי לו שאני קודם רוצה לנסות את השריקה בלב ולראות אם הוא קולט אותה.

שרקתי. הוא לא הגיע.

"אמרתי שתי שריקות!" רק שמעתי אותו צורח עלי ולא ראיתי אותו.

הבנתי שהוא שמע את הראשונה ושרקתי את השנייה והוא הגיע.

"בסדר, עכשיו אתה יכול ללכת לאן שאתה צריך."

"נראה לי שאני אקפוץ לשבדיה לכמה זמן, זה ממש לא רחוק מכאן."

הנהנתי בהסכמה.

התחלתי ללכת במרחב הגדול, לראות אם יש דברים נוספים שאני יכול לחקור שם ולגלות. אולי כמה חיות חמודות, אולי כמה אנשים טובים. אולי איזו משפחה שגרה שם ביער. אולי הם גרים בבקתה, שיש שם במקרה חדר נוסף בדיוק בשבילי. ואני אוכל להיות שם. והשהות שלי שם לעולם לא תסתיים מעתה ועד הנצח. אני אחיה איתם בקפסולת זמן אינסופית. חסרת התחלה, חסרת סוף. לא יהיה יותר כלום בעולם. לא ארון. לא חושך. לא יצור. לא דלת של הארון שנפתחת, ולא מה שקורה תמיד לאחר מכן.

סאטושי נקם מותו

לא הכול היה גרוע בהכשרה שלי. היו גם חלקים מאוד כיפיים. אולי החלק הכי כיף היה חדר האימונים. אחרי שאמא הייתה יוצאת לעבודה ולוקחת את אחותי לגן, הוא היה מפנה את חדר השינה לחלוטין מרהיטים, מעביר אותם לסלון כדי שהחדר יהיה ריק לחלוטין. הוא היה מלביש אותי במין תחפושת של משהו דומה לפאוור־ריינג'ר, מפלסטיק כזה, והיה מכניס אותי לחדר. החדר היה חשוך לחלוטין, מלבד שני פסים של שרשרת נורות צהובות, כאשר מתחת לכל נורה היה גזיר עיתון של תמונה. היו שם תמונות של חומייני, הדגל של ברית המועצות, תמונה של איזה סיני, כנראה דנג שיאופינג, היה שם ברז'נייב, רונלד רייגן, סמל של ה־CIA, תמונה של בגין גם, וסמל של המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. הייתי שוהה בחדר כמה דקות או אולי יותר, פשוט מתבונן בתמונות של גזרי העיתונים שמוארים בנורות הצהובות. הדלת הייתה סגורה והייתי לבד. ואז הדלת נפתחה והוא נכנס בחליפה, אותה חליפה מהודרת שתמיד הייתה לו, אותה לבש כשעבד כפרופסור להנדסה באוניברסיטה. בידו הייתה מזוודת ג'יימס בונד, כזו משוכללת יחסית, עם קוד מספרי, שמזיזים בה גלגלים קטנים כדי להגיע לצירוף הנכון ולפתוח אותה. אחרי שהיה נכנס, הוא היה פתאום מפיל את המזוודה ושם את שתי ידיו על החזה, בצד של הלב, נאנק מכאבים ואומר בקול רם: "ירו, בי, סאטושי, ירו בי, הרגו אותי!" והיה מתמוטט על הרצפה ומעמיד פני מת. הוא היה קורא לי סאטושי הלוחם כשהיינו בחדר האימונים. ואז, בתרגולת הקבועה, הייתי כורע ברך לידו ושואל: "מי הרג אותך אבא? מי הרג?" ואז הוא היה מרים את היד, עדיין שוכב ואומר: "הם! הם!" והיה מצביע על גזרי העיתונים המוארים. "אני אטפל בהם! אני אהרוג אותם!" ואז הייתי משתולל, מוציא את הכול החוצה, אגרופים, בעיטות קראטה, מטפס עם רגל אחת על הקיר וברגל השנייה בועט ברונלד רייגן, מכסח את ברז'נייב, ככה ממש כמה דקות שלמות עד שכל גזרי העיתונים היו קרועים לחלוטין, מעבר לכל זיהוי, ורק הנורות נשארו. אז הייתי כורע ברך שוב לידו והייתי אומר: "הרגתי אותם אבא, הרגתי את כל הרעים." הוא היה פוקח חצי עין להסתכל שהכול הושמד והיה אומר, באנגלית, עם רבע חיוך: "Do the thing, Nadi, Do the thing". ואני, שכבר הכרתי את התרגולת, הייתי עומד מעל גופתו וצורח בקולי קולות, תוך כדי שאני מניף בכל הכוח את זרוע ימין, מאוגרפת, אל השמיים, וזרוע שמאל, מאוגרפת, צמודה אל גופי: "סאטושי נקם מותו!!!!" והוא היה מסתכל בחצי עין ורבע חיוך ואומר: "Again", והייתי מניף את הזרוע המאוגרפת שוב אל השמיים וצורח בכל כוחי: "סאטושי נקם מותו!!!!" ושוב, חצי עין ורבע חיוך: "Again". ואני הייתי צורח כל כולי, בכל עשרים הקילוגרמים שהייתי: "סאטושי נקם מותו!!! סאטושי נקם מותו!! סאטושי נאקאמוטו!" עד שכבר לא היה בי כוח כלל, מותש, עדיין צרחתי ואיגרפתי את היד: "סאטושי נאקאמוטו!! סאטושי נאקאמוטו!!", וכשנגמר לי הכוח לחלוטין והייתי מותש לגמרי, אז הוא קם לאט מהרצפה ממשכבו, לוקח ביד ימין את המזוודה, וביד שמאל היה מלטף את ראשי וטופח בו קלות בחיבה ואומר: "Good boychik Nadi, Good boychik".

ומעולם, ולעולם, בעוד עשרות, או מאות או אלפי שנים, לא אוכל לתאר את התחושה שנתנו לי אותן חמש מילים "Good boychik Nadi, Good boychik".

נמלה אדומה קטנה

כשהשנים חולפות ומתבגרים, נוטים בדרך כלל לשכוח הרבה דברים שנראו מאוד חשובים בילדות, בין השאר גם את הפרספקטיבה על העולם.

מכיוון שאתה קטן וכל העולם מאוד גדול, תשומת הלב שניתנת לדברים קטנים כמו נמלים, גרגירי חול, חרקים, היא הרבה יותר גדולה.

אני חושב שפרויד אמר שזה נותן לילד איזושהי תחושה של שליטה בעולם חסר שליטה.

אי שם בשלהי שנת 1984, בתחתית הבניין בו גרתי ברחוב רמב"ם בבאר שבע, היה מין גן שעשועים קטן עם מגלשה, ארגז חול מתוחם באבנים משתלבות, שיש עולם שלם בתוכו, שרק מחכה שיגלו אותו.

בבוקר סתווי כלשהו היה אפשר לראות ממקום שוכבי בתוך הארגז במרחק די סביר ולא מאיים כמה גללים של כלבים שקצת הרחתי אותם, אבל זה לא היה כל כך נורא, הרבה גרגירי חול ואבנים קטנות. מעט לכלוכים לא מזוהים ומושבת נמלים חרוצות, שהתפזרו בכל רחבי הארגז, כנראה בקבוצות שונות של חיפוש אוכל, גרגירים, או כל משהו שאחר שנמלים צריכות.

נראה היה שיש שתי משפחות של נמלים שם — המעט גדולות יותר, שנראה היה שכל אחת מהן יכולה להסתדר בעצמה לבד בסחיבת גרגר חול או אבן קטנה, והקטנות יותר, שמה לעשות, לא יכלו להסתדר בעצמן והיו צריכות קצת עזרה אחת מהשנייה בכל דבר שהיה עליהן לקחת.

ראיתי שהן מתחילות להיכנס לאזור של הדם בחול, ובוחנות את גרגירי החול הספוגים בדם, שכבר הספיק להתפשט כי כבר עבר זמן מה. די חששתי שהן ימשיכו לטייל ויגיעו לי אל הלשון הפתוחה. ניסיתי לזוז ולא הצלחתי, אלא רק להטות שוב קצת את הראש לכיוון הספסל.

הייתי רוצה להיות נמלה גדולה כמוהו, כדי שלא אצטרך עזרה מאף אחד.

הוא העביר דף בעיתון ברוסית שהוא קרא.

כאב לי מדי להזיז את הראש שוב, אז ניסיתי להתמקד בגזרת הנמלים ולראות מה הן עושות לגבי גרגירי החול הספוגים בדם. הן עוד לא החליטו האם לחצות את המכשול המוזר ולהיכנס אל גופי כיונה הנביא, בו יחיו, מנותקות קשר מן העולם החיצון שהן הכירו כל חייהן, אולי לעד. שבויות בעולם פנימי חדש ומרתק, בו הן יחיו חיים אחרים ושונים מכל הדורות על גבי הדורות של אבות אבותיהן.

"משוגע! משוגע!! משוגעעעעעעע!!!" צרחות. אמא חזרה מהעבודה. נרגעתי.

קריעת עיתון, הרביצה לו, בכתה, אספה אותי אליה כמו גופה. רצה לכביש.

"מונית! מונית!! מוניתתתתתת!!!" עמדה כמעט באמצע הכביש.

מונית עצרה.

נסענו לבית חולים.

לבד אני כבר לא אשאר איתו.