רוחות מלחמה גרעינית

עיסוי פתאומי
 
את אותו יום שישי ייעד אלעל סטרוגוב, סגן ראש המוסד, לחשיבה שקטה בלי ניירת, בלי צלצולים ובלי שיחות. הוא לא ייסע אל המשרד. יסתגר בבית, הוא לבדו. כבר בלילה בחן שתי וערב את תמונת המודיעין הכוללת, והתמקד בעימות המתעצם עם איראן, שנמצא כנראה לפני הכרעה. זה השדה שלו. בקרוב מאוד יידרש לתת תשובה ברורה לשאלה מה קורה במעבה האדמה במתקן בפוֹרדוֹ, ליד העיר הקדושה קוֹם, שם חיה ובועטת תוכנית הגרעין האיראנית. ליתר דיוק, אם ניתן לדעת בוודאות מתי עתידה איראן לייצר פצצת אטום, שתהפוך לנשק יום הדין, ובעיקר, אם תצליח להשיג את היכולת לחמש טילים בראשי נפץ גרעיניים. לשון אחרת, מתי ייחצה הקו האדום באופן חד וברור ויגיע רגע האמת.
ההם שם למעלה רוצים לשמוע דברים ברורים, לקבל ראיות חותכות, והוא יודע היטב: למרות כל האמצעים הטכנולוגיים המשוכללים, כולל אלה שעליהם סומך הסי־איי־איי, רק מרגל בשר ודם יוכל להמציא את הראיה המוחלטת שתחתום את הוויכוח הנצחי לכאן או לכאן.
כואבת ההכרה שזוהי משימה בלתי אפשרית, לפי שעה לפחות, לשתול סוכן חשאי נועז ומתוחכם שיתעד את התהליך התת־קרקעי, את עבודת הנמלים המתמדת שרוחשת בסתר כחלק מתוכנית זדונית, שאין ספק מהו יעדה. המחלוקת נעוצה בשאלה מתי יהיה אפשר לתקוף אותה עד היסוד לפני שחלילה יהיה מאוחר מדי.
יותר ויותר גובר הדחף להקדים תרופה על ידי מכת מנע, אלא שאז אולי יתברר בדיעבד שההערכה הבטוחה דווקא היתה שגויה. זאת טענתם של המתנגדים לתקיפה "בטרם עת", בלי למצות את כל האמצעים האחרים להשגת המטרה.
הוא, אלעל, מסכים איכשהו שצריך לנהוג במתינות, להיזהר, לא להזדרז. השגת היכולת להציב מעקב צמוד תסייע למצוא את נקודת האיזון, אלא שלא די בלוויינים ובשאר אמצעים טכנולוגיים כדי לחדור פנימה אל ליבת הכור החבוי, או לבסיס בפרצ'ין שבו נערכים ניסויי "קבוצת הנשק", ובכלל להבקיע את אפלת החשאיות שבאמצעותה מצליחה הרפובליקה האסלאמית לתעתע בעולם. הוא חייב לדלות פתרון, ויהי מה.
רק בשעה מאוחרת הרשה לעצמו לשכב לישון, ולמרות חששותיו נרדם מיד. כשהפציע השחר התעורר ונוכח שאשתו גאיה כבר יצאה למסעיה. הוא תהה, נים לא נים, מה השעה, ויתר, ושב ונרדם.
דנדון פעמון הדלת העיר אותו, והוא קם מהמיטה ודידה בעיניים טרוטות אל הדלת. אובך התנומה התפזר, והוא ראה למולו אישה צעירה מצודדת, לא מוכרת, בידה מזוודה ובמבטה נזיפה קלה.
"שכחת משהו היום, אלעל סטרוגוב," זרקה רמז.
הוא שאל את עצמו מה קורה, מי היא בכלל האישה הזאת?
היא התבוננה בו, קוראת אותו בחיוך, וכבר נחפזה פנימה, בלי שהוזמנה, פתחה את המזוודה המסתורית, שלפה ממנה מיטת עיסוי והציבה אותה בפינת החדר, ממש מול הדלת.
"נו, תתפשט," הפצירה בו, ואף שרצה לברר מה זה צריך להיות, מצא את עצמו מציית והחל פושט את החולצה אט־אט, כמבקש להרוויח זמן, תולה בה עיניים שואלות, ופתאום ראה אותה צוחקת.
"מה אתה מביט בי ככה, אני לא מתפשטת, רק אתה," אמרה בהתרסה משועשעת.
"כן... ברור..." מלמל, "אבל הייתי רוצה לדעת מי..."
"אסור לי להגיד," פסקה.
לאחר שהות קלה הוסיפה: "אתה לא צריך לדאוג כל כך, אין פה שום מזימה או משהו כזה."
"אבל, אבל..." רצה לומר, אשתי עלולה לבוא בכל רגע, מה היא תחשוב.
האלמונית שיסעה אותו, מעט בקוצר רוח: "בלי אבל ובלי חבל. אני מציעה שתירגע סוף־סוף ותיהנה מן העיסוי."
"בטח, אין מה לדבר, אני כבר גומר, זאת אומרת, להתפשט," וכאילו לחץ על דוושת מהירות סמויה, הגביר את הקצב, נחלץ גם מן הגופייה ושלח את ידו אל כפתורי מכנסיו בהתרסה, שלא לחשוף את מבוכתו לנוכח עיניה התלויות בו. והיא, כמו איבדה בו עניין, הסתובבה למתוח את הסדין שעל המיטה, ואחר הזדקפה והעיפה מבט בדירה.
"אני רואה שיש לכם פה גינה מדהימה," הפטירה ויצאה אל המרפסת.
מרגישה את עצמה בבית, סיכם לעצמו בעלה של גאיה, מתפלא שהוא, שהתנהלותו כבדה בדרך כלל, איכשהו חש פתאום קלילות. ניעור בלבו החשד שרם מואב, ראש המוסד, הוא שיזם לסגנו מתנת הפתעה ליום ההולדת. היה כמעט בטוח שהוא קולע בניחושו. ובעומדו כך בתחתוניו הציץ בשעון וחשב עכשיו ברצינות על אשתו, שבכל רגע עלולה להופיע, ולא תבין מה קורה, תירה אש וגופרית ואפשר שאף תצא ותטרוק את הדלת בזעם, אולי לעולם. אבל אז חזרה המעסה שלו, כולה התפעלות מן הדשאים, העצים והציפורים שבגן, ושאלה כלאחר יד אם הוא רוצה להישאר בתחתונים.
להפתעתו שמע את עצמו עונה לה מיד: "לא, מה פתאום," ובבת אחת, כקופץ למים עמוקים, שמט את תחתוניו, הציץ ביעף באיברו המתנודד בעצלתיים כמחוג אורלוגין עתיק ומיהר להשתרע על בטנו, לראשונה בחייו על מיטת עיסוי, מוכן ומזומן לספוג את החוויה עד תום.
"עכשיו אתה מתנהג יפה," שיבחה אותו והחלה למשוח את גופו בשמן.
הוא ריפה את גופו והתמסר לאצבעותיה, שהחלו ללוש אותו, ואז החזיר לה מחמאה: "את נהדרת. באמת."
"אל תדבר כשאני עובדת," ציננה את התלהבותו.
צודקת, חשב והניח לידיה ללוש בבשרו, חדל לתהות על קנקנה. בעצם גם את גאיה הוא אולי איננו מכיר ממש, הרהר, אף שהוא נשוי לה עשרים שנים תמימות. הוא ניסה להדחיק את מחשבותיו על גאיה, שרק לא תבוא בדיוק עכשיו, ועדיין שאל את עצמו מי הזמין לו את העיסוי, חושד מלוא חושיו במואב. יש לו רעיונות מקוריים, לראש המוסד. ואולי זהו מבחן נאמנות שעורכת לו גאיה?
הוא לא הוציא מכלל אפשרות ששניהם חברו יחדיו. בתקופה האחרונה הם קושרים נגדו שיַרפה קצת את לחץ המשימות שהוא מעמיס על עצמו.
כל אותה העת היתה האלמונית פורטת על איברי גופו כמו היו קלידי פסנתר, מפיקה מהם מנגינה שהיא מחברת במיוחד למענו, ערֵבה, מערסלת, ודומה כי את תווי חייו היא מנגנת, מבראשית.
הנה הוא ילד הבורח אל החוף לשחק עם הגלים במחבואים, אבל הם מערימים עליו, מושכים אותו אל תוך הים כאילו היה זה משחק תופסת.
הוא צועק "לא, לא, אמא!" והיא באה ברגע הנכון ועוזרת לו לצאת. אחר כך הוא שוכב על גבו בחול החם, השמים הכחולים מעליו.
"אמא, נכון שאלוהים כאן בסביבה?"
"נכון, ילד."
"אז למה אנ'לא רואה אותו בכלל?"
"הוא כנראה מתחבא."
"איפה?"
"גם אני לא יודעת."
"בטח בשמים האלה, כי שם כיף לשחק מחבואים..."
"תתהפך על הגב!" עכשיו זה קולה של המעסה.
מה היא רוצה, ממילא הוא על גבו, אבל לא, טעות, הוא עדיין שרוע על בטנו. אז הוא מתהפך, והיא מכסה את מפשעתו בסדין ומתחילה ללוש את כפות רגליו, ידיו צמודות לצדי גופו. לפתע הוא מתעטש ומשסע את שלוות העיסוי, אחר ממלמל סליחה שמתערבבת ב"לבריאות" של האלמונית. היא מפשילה מעט את הסדין ומתחילה לעסות את ירכיו. זה נעים, נעים מדי, ואיברו מזדקף. האם היא גירתה אותו בכוונה, יודעת היטב איזה תו בסולם כל עצב מפיק? עוד שאלה ללא תשובה, וכבר היא עפה הלאה, למעלה, מועכת קלות את כתפיו, נעה אל לבו, משתהה סביבו, והוא מתאפק מלשאול אם היא יודעת בכלל שהוא סגן ראש המוסד. את זה מואב בוודאי הקפיד לא לומר לה.
עיניו עצומות. היא מלטפת את מצחו, נוגעת לא נוגעת, והרפרוף מענג אותו מאוד, שלא ייגמר לעולם, אבל אז הוא חש גירוי בראשו, שהולך ומחריף. הוא איננו מעז לזוז. משתוקק להתגרד, מתפלל שהגירוי יחלוף, ולבסוף האיפוק משתלם. ושוב ההנאה צרופה, חובקת אותו כל כולו בלא כל הפרעה.
היא מתרכזת בפניו, מלטשת את השפתיים, האף, אוזן אחר אוזן, וחוזרת אל הרקות, סביב העיניים, ובעודה מטיילת על פניו הוא שוקע ברגיעה עמוקה, והמחשבות שבות וממלאות את ראשו, סדורות ותובעניות. היעד ברור לו, צריך למצוא דרך פנימה, "נקודת ארכימדס" שתאפשר תצפית מקרוב על כל מה שמתרחש באתרי העשרת האורניום, בעיקר בנָתאנְז ובמעבה האדמה בפוֹרדוֹ, בניסויים שנערכים בפוֹרצ'ין לקראת פריצת דרך לחימוש טילים ארוכי טווח בראש נפץ גרעיני, ובאתר באָרָאק, שבו מפתחת איראן פלוטוניום, חומר בקיע שווה־ערך לאורניום העלול לשרת את ייצורה של פצצה שתורכב כראש חץ על טיל.
לא בכדי איראן מונעת מפקחי הסוכנות הבין־לאומית לאנרגייה אטומית, סבא"א, גישה למתקן המים הכבדים שם, כדי ליטול דגימות לצורך בחינת פעילותו של הכור. דובריה טוענים בעקשנות שהכור נועד כל כולו לייצור איזוטופים למחקר רפואי, ותו לא.
המידע על המתרחש בכורים זורם, אבל רב הנסתר על הגלוי, המידע רצוף חורים שחורים ואליהם מגשש אלעל, תר בלי הרף אחר חלונות הצצה, מעריך שהאויב נתון בלחץ כבד, בהיותו קרוב כל כך אל סוף הדרך, לא מן הנמנע שהוא זקוק לייעוץ חיצוני. אין ספק שחסרים להשלמת הפיתוח הגרעיני גם חומרי גלם חיוניים, זוהי מצוקת הישורת האחרונה.
מעתה יתמקד המעקב אחר נקודות התורפה האלה שמעבר למתרס. השבוע זיהה אלעל בתשדורות שיורטו רמזים מסוימים. הם מחייבים פיענוח. אולי נתקלה תוכנית הגרעין בקושי כזה או אחר, שיוצר מבוי סתום. זהו מצב שבו אפשר שייעשו מהלכים נמהרים בכיוונים שונים, זהירות האויב תשתבש. צריך לארוב לצעדים שגויים שיוכלו לשמש אותה נקודת אחיזה ארכימדית שהוא מחפש.
מחשבותיו גולשות מבלי משים מענייני הגרעין אל עלילת חייו, אל גאיה, אל פרשת הדרכים שכבר אין ביכולתו לברוח ממנה. איפה גאיה עכשיו? אין הוא יודע מה הוא באמת רוצה, שתאחר או שתבוא כבר? אולי דווקא שתיפגש עם האלמונית. אז יאמר לה שהוא מסכים. זמן רב מדי הוא מסרב לבקשתה להביא לעולם עוד ילד, דוחה ודוחה. כל מה שהיא מבקשת הוא עושה ורק למשאלה הזאת, החשובה מכולן, מסרב באיוולתו... מחשבותיו הולכות ומיטשטשות, והוא שוקע בתנומה נעימה.
*
"זהו, סיימנו," אמרה האלמונית וכיסתה אותו עד צוואר בסדין.
הוא פקח את עיניו אל חיוכה.
"אל תמהר לקום," אמרה לו, "מַעבר חד הוא מסוכן."
קם בעצלתיים, כיסה את עצמו במגבת והחל להתלבש.
היא קיפלה את המיטה וארזה אותה. הוא הביט בשעון. איפה גאיה? והאלמונית, כמו קראה את שאלתו, הושיטה לו מעטפה. "יש פה מכתב מאשתך."
הוא נרתע תחתיו. "את מכירה אותה?"
"כן, כמובן."
מה כל כך מובן, חשב, ספק כועס, ספק נדהם.
"היא ביקשה ממני למסור לך את המכתב."
"אתן חברות או מה?"
"זאת שאלה קשה. אני ממהרת. להתראות."
"להתראות..." מלמל בלי קול. המכתב בידו והיא כבר מסתלקת, אלמונית כשהיתה.
 
היום אתה חוגג יוֹבל. בן חמישים ועדיין ילד.
הצלחתי להפתיע אותך?
אוהבת,
גאיה
 
הוא קרא לאט. היה נדמה לו שהאושר זוחל אליו, ולא היה בטוח שיגיע.
*
כשהלכה המעסה חיכה לגאיה, נחוש ליישר הדורים, יודע שפירושו של דבר למלא את רצונה. העיסוי שהנחיתה עליו הכשיר את הקרקע היטב. ושוב התערבבו בו מחשבותיו על הילד שהיא רוצה עם רסיסי מידע שזרמו החודש, כל אחד מהם קצה חוט שקשה לשער לאן יוביל, ובינתיים הלחץ מלמעלה גובר. רק שלשום ישב עם מואב מול ראש הממשלה, שלא הרפה, הכביר שאלות, תוך שהוא משרטט משהו בעיפרון חד, מאלה שיש לו הרבה על השולחן, לש את הספרה 8, אינו טורח להסתירה מראשי המוסד היושבים בלשכתו, הופך אותה על צדה שוב ושוב, כרומז לאין־סוף, ולא ברור למה הוא באמת מכוון בסמל הזה. אולי גם הוא אינו יודע, זקוק נואשות לא רק למידע מדויק אלא לאסמכתאות מכריעות שיוכל להציגן בפגישתו הקרובה עם נשיא ארצות הברית, לראיה ניצחת שאין למעלה ממנה.
ממש כשגאיה הגיעה התקשר "עוקץ" מהגבעה.
"רק רגע, עוקץ," ענה אלעל וחיבק את אשתו בחום. עיניה ניצתו כמו בימים ההם שלהם, אבל מיד כבו כשחזר אל הטלפון ואמר, "אני בא מיד, עוקץ."
"אז אתה מבטל את היומולדת?" שאלה.
"לא, גאיה, באמת, אני מוכרח לטוס לגבעה. אחזור מיד."
"אתה בטוח שזה כל כך דחוף?"
"כן. אני סומך על עוקץ. הוא לא היה מזעיק אותי סתם."
והיא רק שאלה: "מה שמו האמִתי של העוקץ הזה, או שאסור להגיד?"
הוא גילה לה ברצון. "יובל מלין, צעיר מבריק. אלוהים שלח אותו למוסד."
"ומה כל כך בוער?"
"לא פירט. אמר 'תשדורת מעניינת מאוד'. אני מנחש שהוא לא הגזים."
"טוב, סע, טוס, עוף, ואל תשכח לשוב. לא תהיה עוד פעם בן חמישים בגלגול הזה."