חוש ההומור של הבוס הגדול

טלפונים

טלפנתי לכל מיני אנשים כדי לאחל להם שנה טובה. רוב האנשים שמחו והודו, למרות שבהתחלה, לאחר שהצגתי את עצמי, נבהלו ואולי קצת חשדו וחשבו שקרה משהו, כי בדרך כלל אני לא מתקשרת אליהם. הייתה לי תחושה נהדרת כל החג. עשיתי את זה גם בפסח. בהתחלה עברתי על רשימת התפוצה במחשב ואנשי הקשר בטלפון, אחר כך התקשרתי לפי משפחות. בראש השנה הבא התחלתי בתחילת חודש אלול. האנשים כבר לא היו חשדנים ושמחו מאוד. קיבלתי תגובה מאוד חמה משושי, דודה שלי שנשואה לאח של אימא. החלטתי לטלפן אליה גם ביום ההולדת. היא די הופתעה שזכרתי, ואיחלה לי דברים יותר טובים וחמים ממה שאיחלתי לה. החלטתי לטלפן אליה גם בחגים קטנים. לא רק בראש השנה ובפסח. איחלתי לה חג שמח בחנוכה, בפורים, ביום העצמאות ובשבועות. בשנה לאחר מכן הוספתי גם את ט"ו בשבט, יום האם, י"א באדר, ל"ג בעומר, וטלפנתי אליה גם כשהתחיל החופש הגדול וגם כשהוא הסתיים, כדי לנחם אותה. היא מורה. שושי תמיד שמחה כשהתקשרתי, וגם שאלה מה שלום ההורים שלי, אבל כנראה הייתה לה תקופה קשה, כי לפעמים היא מיהרה, והשיחה הייתה קצרה. רציתי לעודד אותה. התקשרתי בכל יום שישי לומר לה שבת שלום, ובכל מוצאי שבת, לומר לה שבוע טוב. לפעמים היא לא הייתה בבית ואי אפשר היה לשמוע כל כך טוב. לא התייאשתי גם כשהרבה פעמים לא הייתה תשובה. הבנתי שהיא בתקופה קשה. אני כל כך אוהבת אותה. עצוב לי שקשה לה. כל יום טלפנתי אליה בדרך לעבודה, כדי לומר לה בוקר טוב ויום מוצלח. גם בצוהריים טלפנתי כדי לשמוע איך עבר עליה היום. בדרך כלל בערב לא התקשרתי, כי אמרה לי שהיא עייפה, אז שלחתי מסרון.

אני חושבת שאימא שלי קצת מקנאה, כי היא שמעה על כך, וביקשה ממני להפסיק. היא לא יכולה להגיד לי כלום, כי אני כבר גדולה ומשלמת על הטלפון שלי בעצמי.

עד גיל 15 הייתי די נורמלית. תלמידה בינונית, כמה חברות. ואז הבנתי שאף אחד לא אוהב אותי, וגם הבנתי למה. אני לא חכמה, לא יפה, גרועה בספורט ולא מבינה בדיחות. ביסודי הייתה לי חברה טובה. היה לה שיער חלק ועיניים כחולות. היא הייתה רזה ולבשה חצאיות ומכנסיים מאוד קצרים. ראיתי אותה לא מזמן, והיא לא השתנתה. היא נראית תמיד כל כך מסודרת, שכל פעם שראיתי אותה הרגשתי מרושלת ומוזנחת. החלקתי את השיער ולבשתי בגדים מגוהצים, אבל לא נראיתי כמוה. חשבו שאני אישה מבוגרת. אף פעם לא הצלחתי להיות קולית. כשכולם קראו את "התפסן בשדה השיפון" קראתי נעמי רגן. כשכולם שמעו היהודים אהבתי שירים של נטליה אוריירו. אפילו לא הייתי פרֵחה, כי לא עשיתי החלקה יפנית ולק-ג’ל. סתם הייתי ‘כונֵפה’ שאף אחד לא אוהב.

הבעיות התחילו בכיתה י’. נסענו לטיול שנתי של שלושה ימים בנגב. ביום השני הלכנו באיזה נחל ואני לא יודעת איך, פתאום מצאתי את עצמי לבד. הלכתי במסלול, אבל ראיתי רק אנשים שאני לא מכירה. הגעתי למקום שבו חנו האוטובוסים אבל לא מצאתי את האוטובוס של בית הספר שלי, כל האוטובוסים היו של קבוצות אחרות. ישבתי שם עד שכל האוטובוסים נסעו והתחיל להחשיך.

לא ידעתי מה לעשות, ולמזלי עבר איזה בדואי ששאל למה אני לבד בחושך. הוא לקח אותי לאכסניה שבה כל התלמידים והמורים של בית הספר ישנו.

הם בכלל לא שמו לב שנעלמתי.

הלכתי לחדר שלי, שטפתי פנים וידיים והצטרפתי לכולם בחדר האוכל. לא עשיתי מזה עניין ולא סיפרתי להורים שלי. גם המשכתי ללכת לבית הספר אחר כך כאילו לא קרה כלום, אבל הפסקתי להתקלח.

אחרי כמה ימים אימא שמה לב שיש לה פחות כביסה, ושאלה אותי למה.

יצאתי מזה איכשהו.

היועצת בבית הספר אמרה לאימא שלי שמשהו לא בסדר איתי, אז לקחו אותי לרופא שאמר שאני חייבת להתקלח. אימא שלי שמחה שהרופא לצידה, ואני חייבת לעשות מה שהוא אומר.

בבוקר, אחרי המקלחת, לא הייתי מסוגלת לצאת מהחדר. פחדתי שילדים יסתכלו עליי ויתקרבו אליי. נשארתי כמה ימים בחדר, וכשההורים שלי רצו להכריח אותי ללכת לבית הספר, נעלתי את הדלת והתחלתי לשחק עם מחטים וסיכות שמצאתי בחדר. אבא שלי התעצבן שהדלת נעולה ופרץ אותה. הוא כל כך נבהל כשראה את הסיכות תקועות באצבעות שלי! הם לקחו אותי לבית החולים והייתי שם כמה חודשים. אחרי האשפוז עברתי לבית ספר אחר.

עכשיו אני בסדר. סיימתי ללמוד, אני גרה בהוסטל ועובדת במפעל מוגן. יש לי מספיק חברים, ואני נוסעת הביתה פעם בשבועיים.

אני רק לא מבינה למה אימא אומרת לי לא לטלפן יותר לדודה שושי.

קסם בגן הדסה

הגננת הדסה ביקשה שנעבוד עם נייר קרפ. היא גזרה מולנו צינור ארוך של נייר קרפ לחתיכות, פרשה את הנייר לרצועות, תפסה קצה של אחת מהרצועות בשתי ידיים, אמרה – "הוקוס פוקוס פיו פיו פיו", הפרידה את ידיה, והרצועה האחת, באורח קסם, הפכה לשתיים.

הייתי מוקסמת.

היא עשתה את זה עוד כמה פעמים, ואנחנו, הילדים, שישבנו במעגל כיסאות קטנים, התבוננו בה פעורי עיניים. העיניים שלי נדדו לשולחן הקטן שלידה, שבו נשארו כמה דבלולי קרפ שעדיין לא פתחה. כשהמעגל התפזר ואף אחד לא ראה, לקחתי כמה דבלולים אדומים ושמתי בתוך השרוול, כדי לבדוק אחר כך איך עובד הקסם. אמרו לי שכך קוסמים מעלימים דברים.

אבל איך הם מסתירים את הבליטה?

הלכתי לבית השימוש והעברתי את הדבלולים לתוך התחתונים. היו לי מכנסי סטרץ’, בלי כיסים, ובתוך התחתונים זה היה מוסתר כהלכה, בלי לבלוט. יצאתי החוצה. הדסה הגננת שמה לב שכמה מהדבלולים נעלמו, ושאלה מי לקח. האדמתי ושתקתי.

אחר כך הלכנו לשחק. יואבי השמן, שגר לא רחוק מהבית שלנו, רצה שנלך לשירותים כדי שאראה לו מאיפה אני עושה פיפי, והוא יראה לי. הסכמתי, למרות שידעתי מאיפה בנים עושים פיפי. יש לי אח. אפילו הצלחתי להוריד את התחתונים בלי שהוא ראה מה עוד יש לי שם. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שניירות הקרפ מורידים צבע בתנאים של לחות. צבע אדום, בהיר. יואבי הסתכל, לא מאמין. שאל למה זה אדום. התחמקתי.

בסוף אותה השנה פרצה מלחמת ששת הימים. הגננת הדסה לא באה יותר לגן. אמרו שהבעל שלה נהרג במלחמה. במקומה, באה גננת מחליפה. יואבי השמן עבר עם אימא שלו ואחיו לתל אביב. ההורים שלו התגרשו. פעם אחת באתי לבקר אותו.

אני מקווה שהייתה לו חוויה מתקנת לפני גיל ההתבגרות.