בעל החיים

חלק ראשון

מ ב ו א ו ת

פרק 1

ארץ יפה

אני כותב את המילים הללו כעת בזמן אמת, אך לא כמקובל, כלומר בישיבה על כיסא מול שולחן, אלא תוך כדי צעידה מזורזת בדרך עפר זרועת בורות ומהמורות וסדקים ברוחב מטר, דרך חתחתים לתפארת.

במילים אחרות עושה אני בזה הרגע מעשה איוולת, שגם החכם שבחכמי חלם לא יחכים לעשות, מעשה לא פחות מסוכן מקריאת ספר תוך כדי הליכה על חבל, שנמשך כבר שעה ויותר, ומסתכם בשש שורות כתובות ושלוש מעידות הגונות ללא פגע, למזלי הרב.

עליי לשבת בדחיפות טרם יתהפך עליי מזלי ואמעד עם פגע. שבר ברגל ימרר את חיי ויביא למותי, גם נקע. אך בה בעת ובאותה מידת דחיפות עליי לנוע טרם ירד החושך ולאור יום לא כדאי לשבת בישימון שבו נודד אני, חשוף בצריח אהיה אז, טרף קל לשוכני הישימון, כנידון בתא הנידונים ערב עלייתו לגרדום.

עליי לבחור בין לנוע למען חיי לבין לשבת למען כתביי, בין להציב את עצמי בעמדה של נידון לבין לכבוש את יצרי לכתוב ולהמשיך לדאוג לעצמי כדרכי בקודש, קרי לנוע ביום ולהתחפר בלילות במערות. לדכא יצר שמסב נחת גדולה לנפשי הדוויה ומרומם את רוחי השפופה יהיה טעות גדולה מצידי, אך באותה מידה גם איני חפץ להיטרף חי.

אבחר אם כן להיות גיבור, אמצא לי אבן נוחה ואמשיך לכתוב בישיבה ותוך כדי אלחם על חיי. משימה קשה, אך לא בלתי אפשרית לאחד כמוני, שניסיון רב לו במלחמות קיום.

אבנים רבות ומגוונות פזורות סביבי, טרשים עקורים, צוקים תלושים, נקרות סלע שנעתקו ממקומן בשלמותן. תצוד עיני אבן כלבבי ואשב ויותר מכך, אתיישב ולא אצעד עוד בחיי. תהיה לי האבן למושב. עדיף לי למות מות גיבורים תוך כדי מאבק באויביי, מלקפד בשם פחדיי את יצר הכתיבה המכניס טעם ועניין לחיי ובי חשק להמשיך ולחיותם.

בינתיים אמשיך במעשה האיוולת תוך כדי מאבק בהגיוני הבריא הדוחק בי להפעיל אותו ולראות מבעדו את מעשיי, את הסכנה לחיי הכרוכה בגחמת הכתיבה שקפצה עליי.

אני מעיין במחצית העמוד שלעיל וחוזר ומעיין ומוצא שהכתיבה זורמת, אך חסרת נשימה, משולהבת וסחופה כבתולה, ואיני יודע אם ראויה או שגויה דרך זו של הבעה בכתב ואם זו דרכי, כלומר סגנוני. צעדן אני ולא סופר, מעולם לא כתבתי סיפור או שיר, בור גמור אני בתורת הכתיבה וכל דבריי הללו הם יבול של יצר כתיבה מתפרץ עז ביותר, שאם ידעך, לא אמצא עוד עניין בכתיבה ולטורח תהיה היא לי. כבר כעת יש בה מן הטורח ואני עוד בחיתולי דבריי.

אני מתעכב על כל מילה, שב ומעיין בניסוח, בכתב היד, בניקוד. כה שקוע אני בבחירת המילים הנכונות, שמליבי נשכחת העובדה שתנועתי מתנהלת בדרך חתחתים. אומנם מדי פעם מרים אני את עיניי מכתביי ומישיר מבט, אך כלאחר יד, בדעת מוסחת וללא תשומת לב, ורגליי משום כך חורגות מתוואי הדרך המתעקל לעיתים ונעות היישר קדימה כשתי סוסות ללא עגלון. עוד אמצא עצמי שקוע עד צוואר באיזה בור אם לא אמצא אבן במהרה, אבן נוחה לישיבה ממושכת. עליי לשים לב כעת, חוק מרפי שולט בישימון. אנוע לאט, לא איחפז, ובעיניי אתור אחר אבן. ואם בכל זאת יפעל החוק הארור ודווקא כעת אמעד ומום חסר תקנה יוטל ברגליי ויוביל לקיצי ולקץ סיפורי בדמי ימיו, אראה בזאת צו הגורל.

הזמן נוקף, חלפו שעתיים מאז לבשתי בגדי סופר ועודי צועד וכותב, גומא מטרים באלפים, ובמילים אך זה עתה השלמתי עמוד. במקום הימצאי קל יותר ללקט אבן לאבן ולבנות בית דו־קומתי מלכתוב בית קצר בשיר. ואני באמצעות גרגר אבן מפוחם ופנקס כיס מקומט מתיימר לכתוב את סיפור חיי שלא תם ועודנו קורה. אך עמל הכתיבה מרומם את רוחי, משלהב ומלבה את יצרי לכתוב ואני כותב ולא חדל, כי אם אחדל ולו לרגע, היגיון בריא ומדכא ישוב למשול במחוזותיי.

סיפור חיי הבוגרים מסתכם בצמד מסעות. הראשון החל ותם, ארך שנתיים ימים שנדמו לי כנצח, אך בא אל סופו. השני עודני בו, הוא הנצח בהתגלמותו האין גבולית בזמן. אורכו עד כה הוא דור חיים, עשרים שנות הליכה שבמהלכן גמאתי 4,500 קילומטרים בקירוב. שישה חודשים חסרי מנוח בכפר הולדתי ועוד חמישה ימים חסרי מנוח בדירה שכורה בעיר הגדולה, מבדילים בין אחרית מסעי הראשון לראשית מסעי השני, מאה תשעים יממות בקירוב, שלכל אורכן נאבקתי בדופי נפשי, פרי טראומה של אחרי קרב.

לא ידעתי נחת כלל בחיי, והיות שזה מכבר מלאו לי ארבעים ועודני במסע, החלטתי לשים לו סוף במישור התנועה. משום כך בררן אני בבחירת האבן ותר אחר אחת נוחה במיוחד, כי בשעה שאתיישב, לא אצעד עוד. ימשיך הזמן לנקוף, חיי ימשיכו לצבור שנים, אך רגליי לא תגמאנה עוד קילומטרים, לא אדע עוד מרחקים.

הו, דומני שמצאתי, אגש ואביט בה מקרוב. אכן כך, ניצבת לפניי מציאה, שספק אם אינה עוד נס מהניסים הרבים שפוקדים אותי- אבן בדמות כורסה יד שנייה, עם מסעד בודד אך שטוח, שישמשני לכתיבה ומחצית משענת, שדי בה כדי להניח ראש לאחור ולנמנם. אני מתיישב.

מסע חיי הראשון הוא שנותיי בצבא, שנתיים היפראקטיביות שבמהלכן ידעה אישיותי חורבן ותקומה. חורבנה החל כבר בבקו”ם, בתחנת איסוף המדים. זכורים לי היטב הפרטים – אני המום, המום כפליים מהמעמד ומצחנת זיעה וגרביים. כמהופנט אני צועד בשרשרת החיול. לפתע ניגש אליי קצין זוטר ובידו קלסר. הוא נועץ בי מבט, בוחן את פניי, מודד את גופי, מעיין בקלסר, ותוך כדי עיון פוקד עליי לעזוב הכול ולבוא עימו. אני נחפז להשיב את המדים לידי האפסנאי וחובר אליו. כעבור רגע באיזה מחסן מעופש בירכתי הבקו”ם, על ספסל לא ראוי לישיבה, לצד עוד תשעה מגויסים המומים, אני יושב וברוב קשב מקשיב לנאומים של קצינים חמורי סבר, מלאי חשיבות עצמית, שמדברים בשבחינו ומציינים, כל קצין בתורו, שאנו הטובים והאיכותיים שבמתגייסי היום ולפיכך זכינו לחבור ליחידת עילית שאין כדוגמתה בצבא. ואני מקשיב לשבחים ומתמוגג ולא תוהה כלל לפשרם של הטוב והאיכות שנמצאו בי לפתע בבוקר יום החיול. אם הייתי כה טוב, כדבריהם, הייתי נבחר מבעוד מועד לאיזו יחידה נוצצת ולא כלאחר יד ביום הגיוס.

מילים רבות בשבחי נאמרו בעלמא, ואני שיכור מגאווה, לא הבעתי שמץ תהייה. אכן, לא הייתה בצבא יחידה כיחידתי ולא לוחמים כמו חמישים לוחמיה המסורים. חוד החנית של היחידה היה הלוחם הסולן, צבא של חייל אחד שפעל בדד בעורף האויב. חמישה צבאות שכאלה היו ביחידה, וכל היתר היו צוותים זעירים בני ארבעה לוחמים וקצין. אלה היו קבוצות זעירות ומגובשות, שפרטיהן נבררו היטב קודם קיבוצם. הנחשב בצוותים היה צוות הצללים הלילי. זה היה צוותי שבו פעלתי כאיש דממה יבשתי, חייל חרש ולוחם אופל, חבר במסדר לוחמים העוסקים בעניינים צבאיים, כנזירים אדוקים העוסקים בקודש הקודשים.

אומנם דתיים לא היו בינינו, אך אווירה דתית מקרבת לבבות שרתה עלינו. דיברנו בשבועות ונדרים, שיח וסיג של אחים לנשק הסוגדים סגידה עיוורת לתורת הצבא ולקיום מצוותיה מתוך רצינות תהומית ותחושת שליחות עליונה, הן ברמת החשאיות המבצעית ושמירת סוד קיום היחידה, הן ברמת התעוזה וחירוף הנפש בשעת המבצעים. כל מבצע היה מסע צלב בשם אלוהי הצבא ולא פעם בשם אלוהים אלה שהתירו הרג, נהנינו מיד קלה על ההדק.

כאנשי דממה שמלאכתם נעשית בדומייה חשאית, צווינו להיוותר בדומייה גם בחופשותינו. השביעונו להחריש ולא לפטפט על מעללינו בצבא. אני כשלעצמי בנקל עמדתי בשבועה. שיוויתי עצמי לנזיר לוחם ממסדר שתקנים, נזיר אדוק שבלע את לשונו בצו אלוהי. התמכרתי לצבא ולאווירת הצללים. מדי יום עם רדת הליל הייתי מתפשט מגופי ולובש את צילי, ושב ולובש את גופי בעלות האור. חייתי בלילה, ישנתי ביום. הייתי מפוצל, שניים שהם אחד. חשתי מיוחד, כשבפועל הייתי משועבד, מורעל.

מקץ שנה ומחצה ואני עודני עבד שאינו מודע לעבדותו וזה מכבר הרעל הצבאי שבדמי מוליכני בדרך המלך לקצונה, יצאנו אני ועוד ארבעה לוחמים ומפקד למבצע לילי חסר רסן, שהוביל לחורבן עולמי הצבאי ולתקומת אישיותי ומחשבתי החופשית.

באישון לילה ללא סיבה או התגרות מצד האויב, פלשנו לעורפו במטרה להכות בו מתחת לחגורה בעודו ישן, כדי שידע שבלילה אין חוקים למשחקי המלחמה. מכה מתחת לחגורה משמעה השמדת מחסני מזון ומאגרי שתייה, כך שהאויב יסבול לא רק בעת מלחמה אלא גם בחיי היום יום. אלא שהאויב, הסתבר, היה עייף פחות משחשבנו, ובמקום לישון טמן לנו מלכודת והפילנו בפח. לא שמרנו על חוקי המשחק ועל כך שילמנו בשני לוחמים פצועים ומפקד על אלונקה, שמפרפר בין מוות לחיים.

אני שבתי שלם, אך לא בריא. שלם מבחוץ וסדוק מבפנים, בנפשי. פציעות חבריי היו חמורות משלי. הם דיממו ונזקקו לניתוחים ואני רק פחדתי מהחושך, צרחתי בלילות וסבלתי מנקיפות מצפון על היותי בר המזל היחיד ששב משדה הקרב ללא פצע בגופו בעוד כל מי שהיה עימי נפצע קשות או אנושות.

בבוקר שאחרי המבצע על יצועי, נים לא נים, הגיתי במעורבותי במבצע ובכלל בקורותיי הצבאיים. חקרתי ביני לביני אודות עצמי ועל מעשיי בתוך המערכת הצבאית ומצאתי נושא כלים, עֶבֶד. העמקתי בחקירות ומצאתי עבד נרצע המצטייר בפני עצמו כנזיר לוחם, דמותי בצבא נגלתה לי במערומיה. נזכרתי במבוכה ביום גיוסי, בשמחתי שלא ידעה גבול על היבחרי לחיל מובחר, בתחושת הגאווה שהציפה אותי והטביעה אותי בים הצבא הגדול. הגיתי והגיתי, לישון לא הצלחתי, אך למסקנה הגעתי – רע לי, רוצה הביתה. לולא היו לי חברים ביחידה, אחים לנשק, שחלקם פצועים, הייתי גורע עצמי ממצבת הצבא בטרם עת, כלומר מבקש שחרור מוקדם ומסתלק ממקום שאין בי עוד אמון בו ולא רצון להיוותר בתחומו.

למזלי הרב נאסר על אנשי הצוות מליל הכישלון לקחת חלק בפעולות מבצעיות לזמן בלתי מוגבל, כך נחסכו ממני פעולות שהיו מציבות אותי כצבוע בפני עצמי. נחסכה ממני גם הענישה בעקבות הסירוב לצאת לפעולות שלבטח הייתי מביע. אך בטל לא ישבתי, אין לבטלה זכות קיום בצבא. סופחתי ליחידה עורפית שמתמחה בשמירות במגדלים ויציאות למארבים. עמידת הזקיף המשמימה במגדלי השמירה החריפה את מצבי הנפשי. דומיית החושך הדקה והמחסור בתנועה במגדלים ובשעות המארבים הטילו עליי פחד גדול מכל פעולה מבצעית יזומה.

הסדק שנסדק בנפשי מאותו מבצע כושל נפער ופחדי מהחושך הלך ולבש פני מחלת רדיפה. אך לא התלוננתי ולא התבכיינתי, שמרתי את צרתי עימי, העמדתי פנים שהכול כשורה ורק הכרזתי בפני מפקדיי שנסוג אני מכוונת הקצונה לטובת לימודים. קצונה? נחרדתי מעצם המחשבה, חייל רגיל לא רציתי להיות, קל וחומר חייל מוקצן שלא ידע עוד בחייו מושג זולת צבא.

קצינים סוחרים סחרו בי בבקו”ם ביום חיולי. אותו קצין זוטר שציווני לבוא עימו, היה סוחר ואני הייתי סחורה, דבר שמציב את הצבא בגדר בית מסחר. שהרי לפני שבחר בי אותו קצין סוחר, בחן אותי מכף רגל ועד ראש, מדד את מידותיי ואת מבנה גופי, גובהי, ומן הסתם גם את צבע עורי וכשמצא לנכון שהסחורה תואמת לצרכיו, כלומר רזה ושחומת עור, אידיאלית לצוות לילי הפועל בחושך, אסף אותי.

לא הייתה בצבא גזענות לשמה, הייתה סלקציה נבזית מתוך חשבונות ושיקולים צבאיים. בתקופת האימונים מדי ערב נפתחו בפניי שערי הלילה, קצינים הובילוני יד ביד ועל בהונות לתוך עולם מזימתי חשוך ונכלולי, המתיר עשיית מעשים שאור היום לא סובל. ובקץ האימונים, כשיצאתי למבצעים יזומים, ללא דופי עשיתי את המוטל עליי בכל מבצע ומבצע, עד לאותו מבצע כושל בעורף האויב, שבו המוטל עליי הטיל בי דופי. מעולם לא הבדלתי בין חושך לאור גם בילדותי, יום או ליל, למי היה אכפת. ברם ביום שחרורי מהצבא, לא רק שהבדלתי והיה לי אכפת, אף נשאתי בנפשי צלקת מבדילה, גרורת חרדה מחושך, צרת ילדים מביכה ומגבילה, שהֵסֵבָּה לי עוגמת נפש רבה והובילה לשינוי דרסטי בחיי. הנזיר הלוחם מהצבא נותר נזיר גם כאזרח, התרחק מחיי לילה, התחמק מהצעות בילוי, סגד לאור היום ואך לעיתים נדירות מכורח חברתי והורמונים מתפרצים של חייל משוחרר, אזר עוז להתעמת עם החושך פנים מול פנים, אם כי באופן פחדני.

בפעמים הספורות שהעזתי לצאת לבילוי לילי, הקפדתי לא לשוב לביתי בגפי. מבעוד מועד דאגתי שאחד מרעיי ישוב עימי וילווני עד לפתח ביתי, ממש כך. ולעיתים מתוך ייאוש מצטבר, הייתי מטיל על עצמי עוצר ביתי מרדת הליל ועד הבוקר שאחרי. העוצר כשלעצמו לא הקשה עליי, חייתי בכפר נידח נושק למדבר, יישוב ישנוני שכל לילותיו כמו נתונים תחת עוצר תמידי, אך הימים היו ימי חורף סגריר וקודר, ימים קצרים ולילות ארוכים. די מהר שקעתי לתוך עצמי, והיות שלא פניתי לגורם רפואי מוסמך ולא דיווחתי לקרוביי וחבריי על צרתי, ולמעשה, המשכתי להיות כמו בצבא, איש דממה, חברים כדרך חברים החלו לרכל, והורים כדרך הורים החלו לדאוג. לא פלא שבשעה שהכרזתי על עזיבת הכפר לטובת העיר הגדולה, וזאת כחצי שנה מיום שחרורי מהצבא, לא קמה בבית הוריי זעקה גדולה. נהפוך הוא, שמחו אימי ואבי על השינוי המבורך והמתבקש שחל בחיי בנם המוטרד.

אחרון לילותיי בכפר היה ליל אביב שרבי נטול ירח. ניצבתי בשטח שאינו עוין בעליל, חצר ביתי, אך חשתי מאוים כבעורף אויב. מזג האוויר השרבי כפה עליי את הלילה ולא היה מנוס מלהתחיל את היום מוקדם, כך תבעה לעשות חברת ההובלות, וכך גם אני מצאתי לנכון לעשות. אבל החשכה בעיה גדולה הייתה לי איתה, ולראשונה מאז שחרורי מהצבא מצאתי עצמי ניצב בליבה, לבדי. אך דקות חלפו וזה מכבר מרותק הייתי למקומי, עומד דום ובוהה בחשכת גן השקמים שבחזית החצר, בטוח במאת האחוזים שאי שם בין העצים, מאחורי קלעי הגזעים ונבכי הצמרות מסתתרת דמות והיא צופה בי וחורשת עליי מזימות.

עצמתי עיניי, מצמצתי, הפניתי מבטים לאחור ולצדדים, אך לשווא, נוכחות הדמות רק התעצמה ולא התנהלה עוד בסתר. דיוקן אומנם לא ראיתי, אך כתם של דמות כן, כתם שחור של אדם בתנועה, צורת חייל, קווי מתאר של גוף כהה שבלט נגד החשכה בהיותו שחור ממנה.

חייל אויב הקים עמדה בגני ואני הייתי לו למטרה. זו הייתה בעיקרון צרתי, הגרורה מהצבא שנשאתי בנפשי. בלילה בעיקר בשעות הקטנות, חצר וגן, עורף אויב וחוף ים, היו לי כאחד. כל מקום דומם שלא ידע אור כלל, שיתק אותי ועורר בי חרדת שדה קרב.

אם כן, השעה ארבע, החשכה עבה, הדממה דקה, הטמפרטורה גבוהה, גופי נוטף זיעה, זיעת חרדה קרה. הדקות חולפות, מצבי מחמיר, החייל עומד לתקוף, אני בטוח בזאת ושוקל בדעתי לסגת אל הבית ולהדליק את אור החצר, אך יודע שנסיגה אל הבית פירושה אי שיבה לחצר. אשתחל לי חיש מהר פנימה ואמצא מסתור בין הקירות, ובכך אפקיר לגנבים את כל רכושי עלי אדמות הניצב בערמות בחזית החצר. הייתי אובד עצות.

בלית ברירה נותרתי במקומי דרוך כקפיץ. אבי אמר שיבוא להגיד שלום, קיוויתי שיקדים את החייל. לא שיערתי שמן השדות יבוא לבסוף עזרי והוא בא בפתאומיות בקולות של קומביין, שהחרידו את הדממה ומילאו את הלילה בצלילי עבודה מפיחי חיים. החושך נותר בעינו, אך לא הייתה עוד דומייה. חשתי הקלה עצומה. ידעתי אז – לא רק החושך הוא שמחריד את נפשי בלילות, אלא גם הדממה הנלווית לו, דממת העולם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*