שלומית

1

ראש אגף החקירות זימן אותי ללשכתו. הקצין התעניין בשלומי ובשלום משפחתי. אבל נראה היה שיותר מכל עניינה אותו התערותנו החברתית במקום מגורנו החדש, אם הספקנו לרכוש ידידים, אם קשרנו חברויות. השבתי שהכול ברוך השם, לא מתלוננים, ושאשמח לדעת מה פשר זימוני הבהול.

“בהול? למה בהול?“

לגם מספל הקפה שלו, התבונן בו ומלמל כמו לעצמו, “לא ייאמן, רק לפני חודשיים-שלושה קפה נטול סיגריה היה... איך להגיד לך? — כמו קפה נטול קפאין. בטיפול בתיק של הצעירה מהקריה שלך, תיק שאני מעורב בו עמוקות, חיסלתי חפיסות שלמות! ואני מניח שאתה יודע באיזה תיק מדובר.“

“זה קרה הרבה לפני שהגענו לקריה, אבל כן, שמעתי משהו. כבוד המשפחה, לא?“

הקצין נשען לאחור בכיסא המנהלים שלו, ושילב את אצבעות ידיו. “בזירה נמצא גרזן. הדעת לא נותנת שאדם זר, בעל חזות לא ממש יהודית, יהלך לו בקריה מצויד בגרזן שאת גודלו קשה להסתיר. ולך תדע אם לא איזה רסקולניקוב מסתובב חופשי שם אצלכם ואולי שקוע כל-כולו בלימוד תורה לשמה.“

“תגיד, אתה רציני?!“

“אנחנו תקועים עם התיק הזה יותר מדי זמן, ואנחנו מצפים לשיתוף פעולה.“

“הלו...הלו..! רק רגע! אתם לא באמת מצפים שאני באופן אישי ופרטי אתחיל לחקור שכנים?!“

“אף אחד לא מצפה ממך לחקור. זה לא תפקידך, אבל אתה חי שם ואני מבין שהספקת להשתלב. ואתה בכישרונך המופלא, איש הפרופיילינג שלנו זה שיודע לגלגל שיחה עם הפושע הכי נתעב, ובנוסף חיים שם בקריה כמה בוגרי שב"ס כבדים שחזרו בתשובה, מושאי עבודת הדוקטורט שלך. דרך אגב, מה קורה עם הדוקטורט הזה? טוב...לא לשם כך התכנסנו, אז כמו שהבנת, אנחנו רוצים לנצל את התקשורת הבלתי אמצעית שיש לך עם הקהילה המקומית: תרחרח, תגשש, תפטפט עם שכנים, עם חברים, עם האברכים בבית המדרש שלך, עם המתפללים בבית הכנסת שלך, מה אומרים עליה, שמועות על אויבים, שונאים, עיסוקיה בקריה, חשיפת הצדדים המוזרים שבחייה.“

חייכתי חיוך מאולץ. “ואני נדרש לרכילות, לשון הרע, סודות, פרטים אישיים.“

“כל פרט חשוב! פליטת פה שולית, גם כזו שנראית לכאורה זניחה לגמרי, אפשר שרמוז בה מפתח לאיזה סוד אפל. עודד, ידידי, אנחנו מכירים לא מהיום, יש לך את זה!“

“יש לי מה?“

“יכולת לחוש, לפרש, לקשור דברים, לנער עובדות נסתרות כבדרך אגב תוך כדי שיחה קלה ונינוחה.“

“לא הגזמת קצת?“

“לא פעם ראיתי איך טווית קורים דקים של אווירה אוהדת בחברת הנחקר הכי קשוח. הוכחת את כוחה של תקשורת בין אישית, וחוץ מזה, אין לי ספק שכקרימינולוג המתמחה בעבריינים חוזרים בתשובה אתה תמצא עניין רב ביותר בתיק הזה.“

“וזאת למה?“

“הקורבן אמנם לא הייתה חוזרת בתשובה במובן המקובל, אבל היא הייתה, איך להגדיר זאת...“

“אל תגדיר, תתאר.“

“נולדה בסכנין לאב ערבי ולאם יהודייה.“

הלסת נשמטה לי.

והוא המשיך: “בשלב כלשהו בחייה הצעירים החליטה שבישראל עדיף להיות יהודייה, ואם כבר יהודייה אז יהודייה מהזן שלך — חרדית!“

נשימתי נעתקה.

“אתה בסדר?“

“בסדר לגמרי! מקשיב לכל מילה.“

“הגברת ישבה בכלא כמה חודשים טובים, ידעה על תכנון שוד חנות תכשיטים, לא דיווחה ואם אינני טועה, בצורה זאת או אחרת גם הייתה שותפה לתכנון. במהלך השוד נהרגו איש ביטחון ואחד השודדים. בכלא היא התחילה עם העסק הזה של הדת. במשפט החוזר היא זוכתה לחלוטין, שוחררה, עברה להתגורר בקריה, וחיה שם כמה שנים, וכנראה טובות.“

ליבי החסיר פעימה.

“אמרת שבכלא היא החלה את העסק עם הדת?“

“זה מה שזכור לי מהתיק... רגע... אולי בכלל יצא לך לפגוש אותה בכלא, יכול להיות?“

נשמתי נשימה עמוקה.

“עודד, אתה בסדר?“

“מצונן קצת. אם נפגשתי אתה? יכול להיות. נפגשתי שם עם יותר מאסירה אחת שחזרה בתשובה.“

“כדאי שתשמע עוד פרטים.“

“בהחלט.“

“אחרי השחרור, פחות או יותר, היא עברה להתגורר אצלכם בקריה, ולאט-לאט קיבצה סביבה להקה שלמה של בחורים שנשרו מהדת, חלקם בעלי עבר פלילי, והפכה לסוג של מורה רוחנית. והמורה הרוחנית נמצאה ללא רוח חיים בחורשה בפאתי הקריה. ועכשיו נשמע מה בפיך.“

“מה בפי?... מה בפי? אתה יודע מה... בסדר, אנסה, רק שלא תבנו עלי יותר מדי.“

הוא קם וטפח על שכמי.

“מצוין! ואיך אומרים אצלכם — בעזרת השם ובסיעתה דשמיא תעשה ותצליח! וכדאי שתפתח את התיק במחשב. תקרא, תתרשם ועדיף שתתמקד בחסידים שלה. רצוי שכל אחד מהם יעבור חישוף רציני. לא במפגיע, כבדרך אגב. דבר אתם כמשיח לפי תומו. טוב, מקווה לשמוע ממך ולא בעוד שנה... ועודד...“

“כן?“

“בהצלחה!“

2

בלב הולם, באצבע רועדת, הקשתי את הקוד:

שלומית! היא ולא אחרת!

בדו“ח הנתיחה שלאחר המוות, קראתי: חבטה משמעותית שגרמה לשבר בגולגולת ולדימום במוח.

בדו“ח המז“פ נוספו הפרטים הבאים: המכה בראשה התבצעה בגרזן ביקוע בעל ידית פייבר, המיועד לכריתת בולי עץ. ללא שטף דם חיצוני. הפגיעה הייתה בחיבור הלהב עם הידית. שעת המוות המשוערת: בין 20:00 ל-22:00. הגרזן הושלך לתוך שלולית בוץ ספוגה ברקב עלים ולא ניתן לזהות בברור טביעת אצבעות או DNA. יתכן גם שהסימנים טושטשו במכוון באמצעות עלה.

בדם קר?!

בגרזן?!

הגרון נשנק!

שמעון סער, האיש שגילה את הגופה, רווק חסיד ברסלב שמתגורר בקריה, סיפר שכאשר התבודד בחורשה, טייל והתפלל, הבחין לפתע בגופה ונבהל. לאחר שהתעשת, התקרב למקום שבו הייתה שרועה על האדמה וראה שזו שלומית. עיניה היו פקוחות למחצה, והיא נראתה חסרת הכרה. בהלם הוא טלפן למד“א ול’הַצּוּלֶה' הארגון החרדי להצלת נפשות. מתנדב של ‘הצולה’, שגר בקריה, הגיע במהירות על אופנוע. הוא כרע ליד גופתה של שלומית, מישש את דופק ידה, את עורק צווארה, טלטל מעט את ראשה, וניסה לעשות לה החייאה. אחר כך התקשר למשטרה. הם חיכו למד“א, כעבור זמן-מה שמעו את סירנת האמבולנס, שלא הצליח להתקרב למקום. הפרמדיק הגיע ברגל, נושא את הציוד הרפואי, בדק מה שבדק וקבע את מותה. הוא שאל אם הזעיקו משטרה וביקש שלא יעזבו את המקום. כשהגיעה המשטרה, רשמו השוטרים את הפרטים והזהירו שלא לגעת בשום דבר. הגיעו גם אנשי המז“פ, שסרקו, צילמו, אספו פריטים שונים והכניסו אותם לתוך שקית, הוציאו את הגרזן מהבוץ, ונשאו את הגופה על אלונקה אל האמבולנס.

עדותו של שמעון סער:

“לא, לא שמעתי ולא הרגשתי כלום. אני הייתי עם הקדוש ברוך הוא, ככה זה ברסלב, עד שפתאום ראיתי אותה על האדמה. אני חושב שזה קרה כשהייתי די רחוק משם. אבל אני גם חושב שאם היו צעקות גדולות הייתי שומע, כי זאת חורשה שקטה... כמעט בטוח שלא היו צעקות. אבל כמו שאמרתי, יכול להיות שזה קרה כשהייתי רחוק. היו לה מעריצים, אבל אני ברסלב ולא הכרתי אותה אישית. גם לא את המעריצים שלה. שום, שום עסק לא היה לי איתה... כלום! שום דבר!“

כיביתי את המחשב.

סוד אפל?!

נסער נסעתי הביתה.

מבלי להסגיר את מה שלא רצוי היה להסגיר, סיפרתי לטלי, אשתי, על המשימה שקיבלתי, ובקשתי ממנה לשמור על חשאיות. והיא, שתהיה בריאה, ענתה לי בחיוך ציני: “נו שוין! רק אל תתחיל לשחק לי את שרלוק הולמס כי אתה לא, וגם אני לא בדיוק דוקטור ווטסון. “

רק במיטה, לאחר כיבוי האורות, שאלה “תגיד, לא מדובר בזאת שהיית רץ אליה לכלא?“

הפניתי את פניי אל הקיר. “רץ אליה... הגזמת! לילה טוב!“

כבר למחרת, בבית המדרש, כשר’ לייזר, החברותא החרדי שלי ואנוכי, יצאנו להפסקה קצרה על כוס קפה במטבחון של הכולל, שאלתי אותו כבדרך אגב מה הוא אומר על האסון שאירע בקריה, המוות המסתורי של הצעירה.

פניו קדרו,“ נורא! גוואלד! טוב לכם שהגעתם לקריה אחרי הקטסטרופה! טוב מאוד, במיוחד בשביל הבנות! ומה אתה מזכיר את זה פתאום?“

“אני גר בקריה הזאת, שומע על אסון מזעזע, והשמועות מתרוצצות. “

“שמועות? איזה שמועות?! “

“שונאים, אויבים בנפש, משהו כזה.“

שאל אם סיימתי את הקפה, והחל לשטוף את הספלים בכיור. “רוצח נפש בקריה שלנו!? אני לא מאמין שזה מה שיש לך בראש! אבא שלה ערבי. ערבים, ערבים...!“

“הכרתם?“

הוא הניח את הספלים במקומם. “הכרנו? היא ואני? לגמרא! עכשיו לגמרא! די לשיחות בטלות!“

ר’ לייזר, החברותא החרדי שלי, כבן ארבעים פלוס. כרס קטנטנה עשויה נתחי הרינג וטשולנט, פאות מסולסלות, מגבעת עגולה, חליפה שחורה ארוכה במיוחד.

כשהוצגנו, שאלתי אותו:“לא קצת חם לך במעיל השחור הזה?“

“האמן לי, בגיהינום חם הרבה יותר!“

“והמגבעת השחורה לא גורמת לך לזיעה בראש?“

“בשבת, מועדים, אירועים, חורף וקיץ אני עם שטריימל מפרווה. ירושלמער! בן בנם של ציונים בני-בני ציוניים, תלמידי הגאון מווילנה שעלו לארץ ישראל כמה שנים טובות לפני שחוזה המדינה שלכם הצטלם שם על המרפסת.“

ועם הדוס-הקנאי-החניוק-הירושלמער הזה אני מבלה כל יום שעות רצופות, ובאופן מופלא ביותר ידידות של ממש נרקמה בינינו.

אחרי “הסדר“ של אחר הצהריים ותפילת מעריב יחדיו אנו חוזרים לביתנו.

“לייזר, אמרתי לו, “אם אתה לא יודע, אני פסיכולוג חברתי ואזרח חוקר באגף החקירות והמודיעין של המחוז הצפוני של משטרת ישראל. זה מקצועי, ותחום התעניינותי העיקרי הוא בעלי תשובה שאינם שגרתיים, ולמיטב הבנתי, זו ששאלתי אותך עליה, שגרתית — היא לא הייתה.“

“שיימעס!“

“שיימעס?! מה זה?“

“שמות! שמות מלאכים שחס וחלילה להעז להעלות אותם על דל השפתיים, אפילו לא להרהר, השבעות! אם אתה יודע מה זה... מכל המקומות בעולם היא קנתה לה שביתה דווקא בקריה שלנו! הפשקווילים שהיו עליה! הייתה יוזמה של המרא דאתרא והמועצה הדתית להקים ועדת קבלה, שכל מי שמבקש להתגורר פה בשכירות או לקנות דירה יצטרך לעבור דרכה. זה קיים בכמה יישובים חרדיים. אם היו מקפידים אצלנו על היוזמה הזאת, כל בעלי התשובה האלה... סליחה, טוב, יש בעלי תשובה ויש בעלי תשובה... ואפרופו בעלי תשובה... כמה זמן אנחנו מכירים, קצת הרבה, לא? ואין לי צל של מושג למה ומה פתאום אתה חזרת בתשובה, מילה אחת לא שמעתי.“

“רק רגע, ר’ לייזר... שנייה אחת... זה לא מוזר?... הפשקווילים וכל מה שחשבו עליה ודיברו עליה והיא המשיכה לגור פה?“

“תסתכל על זאת שעוברת ממול, אל תתקע מבט, זה לא מקובל. שמה עפרה לביא, היא רווקה לא צעירה. היא ושלומית היו חברות צמודות, ועופי, כך מכנים אותה, השכירה לה את יחידת הדיור של משפחתה על הגג, וכנראה במחיר לא גבוה, אם בכלל.“

“בסדר, היא הגיעה בגלל הדירה, אבל מה גרם לה להישאר? עם כל העוינות והפשקווילים וכל מה שדיברו עליה, כמו שאמרת...“

“מה אתה רוצה ממני? מאין לי לדעת?“

“בכל זאת...“

“אני חושב שהחברות עם עופי, שכר הדירה והמעופפים שהתקבצו סביבה — אלו היו סיבות טובות להידבק לקריה.“

“המעופפים?! תיכף אשאל עליהם, רק קודם... עפרה, החברה הזו שלה, בכמה מילים, מי היא שהתחברה דווקא לשלומית? למה היא רווקה?“

“בת לקיבוצניקים שחזרו בתשובה, ההורים חזרו, היא לא כל כך. היא לא עברה אתם לקריה. לאן היא הלכה? אין לי מושג. לאחר זמן-מה חזרה לגור עם ההורים והביאה אתה את החברה הזאת. והשתיים, איך להגיד לך, ‘הלך הזרזיר אצל העורב’? לא, לא יפה, עפרה היא לא זרזיר ולא עורב. ולמה היא רווקה? אולי זה העבר החילוני שלה, אולי זה אחיה שיש לו איזה סוג של פיגור, גֵּיי וֶיְס. ועכשיו, קר בחוץ, אני קופא... זייט מיר אלע געזונט און שטארק! אני עף הביתה. נראה אותך מחר, בעזרת השם.“