אישה קשה

הקדמה

"אילו הייתי צריך לכתוב משהו שיזכה בסמכות הגבוהה ביותר, הייתי רוצה לכותבו כך שכל אחד יוכל למצוא בדבריי הד לאמת שהוא מסוגל לתפוס."

אוגוסטינוס, "הווידויים" (בתרגום אביעד קליינברג)

הסיפור של עמותת "רופאים לזכויות אדם" (רל"א) היה חלק חשוב מחיי בזמן שהתרחש, וגם זמנים שקדמו לו בחיי נשזרים בסיפור העמותה. זהו סיפור פוליטי המסופר מנקודת מבט אישית.

אין האמת נתפסת באופן שווה או דומה אצל אנשים שונים. ידוע לי היטב שלא אוכל להגיע לעמדה נאצלה זו של אוגוסטינוס ולספר את הסיפור כך שכל אחת תוכל למצוא בה את ההד לאמת שהיא מסוגלת לתפוס. אוכל רק להבטיח נאמנה שאכתוב רק מה שאני תופסת כאמת בהיסטוריה הזו; לא חצאי אמת ובוודאי לא שקרים. יהיה זה שילוב של התיעוד והסיפור של העמותה שייסדתי ב־1988, מבט לאחור על העשייה ועל תקופתה, והסיפור האישי שלי כאישה שעשתה זאת.

אני רוצה להודות תודה גדולה לכל מי שעזר לי בעצה, בהערות חכמות, בקריאת הטקסט ובעריכתו. ראשית תודה לאייל סיון, שליווה אותי בדרך הארוכה בהרבה סבלנות שופעת חוכמה; תודה ליובל בני, שחזר וקרא והעיר הערות בונות; לאמירה גלבלום, שקריאתה המדוקדקת לא תסולא בפז; לדויד מוצאפי־הלר, שהשיחות עימו היו מאירות עיניים; לעודד גולדרייך ודנה רון, להילה דיין, למישל־מיקדו ורשבסקי, ללאה צמל, לחוה הלוי, לאלון מזרחי, לסמדי שרון, לענת מטר, לאסתר רפפורט, לשרון הס, לסטפן וולף־שיינברג, לחגית בורר, מיכל היימן, נעמי מרטון, לעורכת המעולה יסמין הלוי, ואחרונה חביבה לעורכת הלשון ורד זינגר.

רוחמה מרטון

פרק ראשון

איך הכול התחיל

בתחילת שנות השבעים הייתה לי לראשונה בחיי מכונית קטנה, חדשה לגמרי: מיני מיינור לבנה. יום אחד החניתי אותה ברחוב ליד ביתי, פתחתי את הדלת, והיא הכתה בפח אשפה שעמד שם וכמעט הפכה אותו. עצרתי את הפח ברגע האחרון כדי שלא יתהפך, או אולי היה זה האיש הזקן שעמד מאחורי הפח שעצר אותו: קשיש בעל חזות מזרחית, לבוש רע, עובד דחק של העירייה. החלפנו מבט קצר, אבל אף מילה. הניגוד בין הזקן עם עגלת האשפה לבין מכוניתי החדשה נדמה בעיניי כאילו אכלתי ארוחה דשנה מול אדם רעב. שום דבר בעצם לא קרה, אבל רגש מכאיב וצורב מילא אותי נוכח האיש הזקן והמרופט הזה. לא ידעתי לקרוא לו בשם. הוא היה מוכר ולא מוכר בעת ובעונה אחת, כמו דג גדול ששוכן במעמקים, אך כשמשהו גורם לו לפתע להתחיל לנוע, תנועותיו יוצרות תנודות ואדוות המתפשטות ועולות אל עבר פניי, ומכות בלחיי המשנות את צבען לאדום סמוק, ואולי ללבן. לא אדע.

ניסיתי לברר עם חברותיי אם הן מכירות את ההרגשה. הלכתי לחפש תשובה בספריות: איך קוראים לרגש הזה? מה בדיוק קרה לי מול עובד האשפה הקשיש? לבסוף מצאתי מילה יוונית עתיקה, aidos, שהוראתה הקדומה היא אותו רגש צורב נוכח סבלו של הזולת.

למילה היוונית היו גם הוראות אחרות: נימוס, יראת כבוד, בושה. היוונים הקדומים זיהו מכנה משותף בין הצניעות, הבושה, ואותו רגש צורב שעושה את האדם למעין שותף רגשי בסבלו של האחר. מי שמרגישה כך, חזקה עליה שתעשה משהו. מי שחשה מצוקה נוכח אומללותו של הזולת, ייתכן שתפעל להקטין אותה, אם לא לבערה כליל.

מציאת השם לרגש שהכרתי מאז ומעולם הייתה רגע חשוב בחיי. העובדה שהיה לרגש שלי הד אצל אחרים, קדומים, נתנה לי משהו כמו הכרה, תחושה שאני לא לבד. אבל האם באמת שם התחיל הכול? מובן שלא. אני זוכרת שנתקפתי מבוכה ומצוקה כשפגשתי בקבצן שביקש נדבה ברחוב הירושלמי של ילדותי. אבל כשיצאתי מהמכונית החדשה שלי וכמעט הפלתי את הפח על אוסף האשפה הקשיש, מצאתי את עצמי לפתע במעמד אלה שיש להם - מעמד שמעולם לא חשתי בו נוח. הוריי החלוצים, דור בוני המדינה, עבדו קשה כל חייהם מתוך עיקרון. הם לא בזבזו דבר וקנו רק את ההכרחי, לעולם לא דבר מותרות, ולא רצו להיות בעלי רכוש: לא בית, דירה או מגרש, שלא לדבר על מכונית. בשפע המטורף של היום, קשה לתאר את העומק והדקויות של המחסור ששרר בירושלים שלפני מדינת ישראל. בימי שישי הייתי נשלחת למכולת השכונתית לקנות "רבע חמאה" - 100 גרם. המחסור היה נוכח כל הזמן, אבל התקבל, כך נדמה לי, באהבה מסוימת שנבעה מאידיאולוגיה. הרבה דברים לא היו לנו, אבל מעולם לא היינו עניים, לא בהגדרה העצמית ולא בהרגשה. והיות שהצמצום היה עניין של בחירה, גם לא הייתה לנו הרגשת קיפוח או התמרמרות, אלא להפך, הרגשה שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

הוריי, כמו רבים כמותם, אימצו אידיאולוגיה חלוצית: תערובת בין "דת העבודה" שנושא דגלה היה א"ד גורדון, חשיבה סוציאליסטית של טולסטוי הרוסי, וציונות מזרח־אירופית מוקדמת שדגלה ב"היפוך הפירמידה" היהודית־גלותית. הדרך הטובה והנכונה ביותר להפוך את הפירמידה הייתה לדעתם לחיות חיים של עבודת כפיים וצווארון כחול, להסתפק במועט מתוך מרד בבורגנות האירופית שממנה באו, להתנגד עקרונית ומעשית לכל דבר מותרות, לבעלות על רכוש ובעיקר על אדמה, וחשוב מכול - להיאבק תמיד למען צדק ושוויון. להלכה היה במאבק זה לצדק ושוויון גם היבט פמיניסטי חדשני - שוויון בין גברים לנשים בכול, אלא שהשוויון ההצהרתי לא קיבל חלק גדול בחיי המעשה. בהיבטים רבים של חיי הפרט וחיי הקהילה לא היה שוויון בין גברים לנשים.

עמוד תווך נוסף בעולמם של החלוצים היה התנגדות לדת ולגילוייה המעשיים בחיים. הכפירה בדת החלה ברעיון הציוני היסודי, לשוב לחיות בציון מכוח הרצון והמעשה, בניגוד גמור לדעה הדתית שראתה בשיבת ציון אקט של המשיח ולא של בני אדם, והפרה של האיסור לא לעלות בחומה - לא לעלות לארץ ישראל, ולא לדחוק את הקץ - כלומר קץ הגלות. יחד עם כפירה עקרונית זו נפרדו החלוצים מהגילויים הפרקטיים של הדת: לא הלכו לבית הכנסת, לא שמרו על כשרות ולא אימצו את הלבוש החסידי או הדתי. הנשים לבשו מכנסיים קצרים, לא חבשו פיאות, לא הלכו למקווה וניסו כמיטב יכולתן המוגבלת להשתתף בחיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים, אף שעדיין עסקו בכל המטלות של אחזקת הבית וגידול הילדים (להוציא את הקיבוצים, שבהם הייתה נהוגה לינה משותפת והילדים שהו רוב שעות היום והלילה בהשגחת נשים שלא היו אמותיהם). תיאור זה מתאים בהחלט להוריי ולאחרים כמותם. ביישוב כולו היה מאבק ארוך וקשה על זכותן של נשים לבחור ולהיבחר למשרות ציבוריות, והמפלגות הדתיות עשו כמיטב יכולתן כדי למנוע זאת. מפלגת הפועלים הגדולה והדומיננטית לא התערבה במאבק לטובת הנשים.

היחס של הוריי להשכלה גבוהה, בעיקר השכלה פורמלית, היה מורכב ולא חד־משמעי. הם העריכו מאוד השכלה על שלל צורותיה ולא נפרדו מהאתוס היהודי של עם הספר, הרבו לקרוא בכמה שפות, דנו בערבים בספרים וברעיונות שקראו, וראו בבורות חיסרון ומידה רעה. כשרצו לגנות מישהו, אמרו שמעולם לא החזיק ספר ביד. עם זאת, השכלה גבוהה פורמלית נחשבה לבורגנית ולפיכך מגונה. הם לגלגו על בנות האיכרים שלומדות צרפתית ופורטות על פסנתר, ולא התירו לבנותיהן לחטוא בחטאים כאלה. מה כן היה מותר ללמוד? תלוי. אגרונומיה - מותר, הוראה - מותר, מדעי הרוח - אסור. רפואה? תיקו. ממילא לא היה בית ספר לרפואה בפלשתינה. ללמוד בלבנון, או חלילה באירופה? לא הייתה לכך תשובה ברורה.

את לימודיי התחלתי בבית הספר למל שבירושלים, ברחוב ישעיהו פינת רחוב דוד ילין, במרכז שכונת זכרון משה. היה זה בית ספר מיוחד במינו. הוא נוסד בשנת 1856 בידי אליזה הרץ, בתו של האציל לבית למל, שתרמה את הסכום הדרוש להקמתו כדי שיהיה בית ספר מודרני לבנות לא דתיות. לא היה מוסד לימודי כזה בפלשתינה־א"י במאה התשע־עשרה.

המחנכת המעולה שלי בכיתה א' הייתה אישה צעירה בשם חיננית. אהבתי אותה בכל ליבי. היא נפטרה ממחלת הסרטן, והאבל שלי עליה היה קשה מנשוא. בכיתות ב' וג', המורה הקפדנית והמבוגרת הייתה הגברת דבורה דבוסיס, שדרשה מהתלמידות לקום ולעמוד כשהן עונות לשאלותיה, ולהתחיל את התשובה במילה "המורה".

כשהייתי בכיתה ד' עברה משפחתי הקטנה לתל אביב, שבה המשכתי את לימודיי בכיתה ד' בבית הספר היסודי לדוגמא ברחוב בן יהודה, על יד הים. המעבר היה לי קשה ומורכב. התלמידים היו שזופים וקולניים, בעיקר הבנים, שהיו תופעה חדשה ולא מוכרת לי. הנימוס שהורגלתי בו לא היה קיים בתל אביב. כאשר עניתי לראשונה על שאלה של המורה, נעמדתי כדרוש ואמרתי "המורה" בתחילת דבריי, אך לא היה להם המשך כי הילדים בכיתה פרצו בצחוק רם. הבנתי שיש דברים רבים שעליי ללמוד אם אני רוצה לשרוד בתל אביב. למורים קראו בשמם הפרטי ולא קמו לכבודם. העברית שלהם הייתה שונה מזו שלי. בפנקס קטן וסודי רשמתי לי את העברית שלהם ושיננתי אותה. עד מהרה הסתגלתי לחבורת הפראים השזופים, לפחות כלפי חוץ. למעשה מעולם לא הרגשתי שייכת ובטוחה שם.

אולי הכול התחיל כשהוריי סירבו שאלך ללמוד בבית ספר תיכון, או כמו שהוא כונה אז - גימנסיה. סירובם נבע מאמונה עמוקה במה שהיו בעיניהם החיים הנכונים לחלוצים: אנשי עמל העובדים בכל מלאכה ואינם רוצים חיי נוחות, כסף ורכוש. בילדותי אפילו לא הכרתי את המילה המגונה "בורגנות". השכלה גבוהה הייתה בורגנית, ואיימה על דרכם ואמונתם שיש "להפוך את הפירמידה היהודית" הלכה למעשה. אבל אני לא רציתי ללמוד מקצוע. רציתי להמשיך ללמוד, לדעת עוד ועוד. הוויכוחים בינינו נגמרו תמיד באותה צורה: כל צד יצא מחוזק בדעתו.

כבר אז, כנערה בת שלוש־עשרה וחצי, הבנתי שאם לא אדאג להגשים את רצוני איאלץ לוותר עליו ולעשות את רצונם של הוריי. דיברתי עם מחנך הכיתה שלי בבית הספר היסודי לדוגמא, מר משה הרפז, וביקשתי ממנו לעזור לי להמשיך בלימודים בתיכון. כיוון שהייתי תלמידה טובה, הוא התגייס לעזרתי ושכנע את הוריי שאם אצטיין בבחינות הסקר ואהיה זכאית לסטיפנדיה, הם לא יתנגדו וירשו לי ללמוד בתיכון. וכך היה. עברתי את הבחינות בהצטיינות וקיבלתי מלגת לימודים לבית הספר התיכון העירוני א', היחיד שלא היה בית ספר אזורי בתל אביב. חוק חינוך חובה היה תקף אז רק עד כיתה ח' אך המלגה איפשרה לי ללמוד בתיכון. חבריי מהתנועה המאוחדת הלכו לתיכון חדש הפרטי והכֵיפִי. אז מה, אמרתי לעצמי, העיקר שאני יכולה ללמוד בתיכון. שמחתי שמחה גדולה.

אחרי שנתיים, בסיום הכיתה השישית, שוב מלחמה בבית: מספיק, אמרו הוריי, את לא ממשיכה ללמוד בתיכון. אמא רשמה אותי לבית הספר לאחיות בבית החולים בילינסון. לא רציתי להפסיק את הלימודים ולא רציתי להיות אחות. הגעתי לריאיון בבית הספר לאחיות אחוזת פחד, ונאמר לי שעליי לחתום על טופס הסכמה ללימודים. "אבל אני לא רוצה ללמוד כאן!" אמרתי. לא חתמתי ולא התקבלתי. המשכתי ללמוד בתיכון. הוריי קיבלו לבסוף את החלטתי ולא ערמו מכשולים נוספים בדרכי. קיבלתי תעודת בגרות והייתי שמחה, גאה ומאושרת. בשביל נערה בשנות החמישים זה היה הישג נכבד.

לימודים בבית הספר לרפואה היו ההפך הגמור מכל מה שהוריי יכלו לאחל לעצמם. צערם על הבגידה שלי בערכיהם היה עמוק ומר, אבל הם לא נלחמו בי. ההחלטה שלי ללמוד לוותה אפוא בכאב ובעצב רב. על תמיכה כלכלית לא היה מה לדבר. 72 התלמידים ו־8 התלמידות (לבית הספר לרפואה הייתה מכסה של 10 אחוזים של תלמידות) באו רובם ככולם ממשפחות של רופאים או ממשפחות אמידות, וכולם קיבלו תמיכה מההורים. הייתי התלמידה היחידה בכיתה שגם עבדה למחייתה. זה היה קשה מאוד, אבל רק במבט לאחור. בזמן אמת כמעט לא הרגשתי את הקושי; להפך, הרגשתי כציפור דרור. עשיתי מה שרציתי, וזה מה שהיה חשוב.

ואולי הכול התחיל כשהייתי כמעט בת תשע־עשרה, ילדה טובה וחיילת סדירה בגדוד 54 של חטיבת גבעתי. במלחמת סיני ב־1956 הוצבנו בציר איסמאעילייה, בדרך לתעלת סואץ. הגדוד היה גדוד מילואים, בחלקו אנשי פלמ"ח לשעבר, מלא דמויות מיתולוגיות כמו סמוך הקטן (שעליו כתבו דן בן אמוץ וחיים חפר ב"ילקוט הכזבים"), שהיו מושאי הערצה לבני דורי. אבל שם ראיתי איך בני האלים האלה התעללו ורצחו מתוך שעשוע את החיילים המצרים הצמאים עד מוות, שירדו לקראתנו מהדיונות המדבריות יחפים, קרועים ובלויים. הייתי משותקת מזוועה. חליתי. לא יכולתי לאכול או לישון. אחרי כמה ימים שלחו אותי המפקדים חזרה לארץ. גם זה לא ייאמן היום: "תתפסי כבר טרמפ עם מכונית שעולה לארץ," הם אמרו. זה היה אז נורמלי לגמרי.

הצלחתי להגיע לתל אביב בטרמפים, והלכתי היישר למערכת כתב העת הצבאי "מערכות" שבקריה. סיפרתי מה ראיתי, רציתי שיידעו, שיעשו משהו. במערכת שירתה יעל פעמוני, בת כיתתי, ילדה מקסימה וחברה טובה. היא אמרה לי בעדינות שקיבלתי חופשת מחלה והכי טוב שאלך הביתה לנוח. "לא יפרסמו את הדברים שלך, אין סיכוי." יעל יצאה מהבסיס ונסעה איתי באוטובוס לבית הוריי. בלשונם, היא הייתה ממשפחה רוויזיוניסטית. אצלם העריצו את אנשי האצ"ל, לא את הפלמ"ח ובטח שלא את ההגנה. בבית לא היה לי עם מי לדבר. עם ההורים מעולם לא היו שיחות, ולא רק במשפחתי. רוב בני דורי היו בנות ובנים של מהגרים שלא מצאו שפה משותפת עם הוריהם. אפילו לא חשבתי שאפשר לדבר איתם. בייסורים רבים, בבדידות קשה, בהרגשה של אובדן דרך, של התפוררות והתרסקות העולם שהאמנתי בו, עברתי את תקופת הפרֵדה והאבל מהתום ומהאמונה, או במילים אחרות - מהציונות שגדלתי עליה.

את המשך השירות הצבאי שלי עשיתי בשלישות הצבאית ברמת גן, כפקידה שתייקה טפסים. לא עבר זמן רב, ולאחר חובת שמירה לילית אמר לי הסמל בוקר אחד: "חיילת, תנקי את חדר המשמר." לידי עמדו עוד שלושה חיילים. שאלתי את הסמל: "למה אני?" ענה הסמל: "כי את חיילת." "זו לא סיבה," עניתי לו. "אם לא תנקי," השיב, "אדפוק לך תלונה." וכך היה. שפטה אותי קצינה זוטרה שאמרה לי להתנצל ולסגור עניין, אבל אני סירבתי. עברתי מקצינה שופטת לזו שמעליה, עד שהגעתי לקצינת ח"ן ראשית. היא אמרה בדיוק את מה שאמרה הקצינה הזוטרה: תתנצלי ונסגור עניין. עניתי שאין לי על מה להתנצל. "אם כך," אמרה, "אין לי ברירה אלא להעניש אותך על סירוב פקודה ולסלקך מהצבא." וכך סולקתי מצה"ל. אפילו לא ידעתי אז שאני פמיניסטית.

בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים היה התחנה הבאה בחיי. רציתי ללמוד רפואה כי האמנתי אז שכל מה שאפשר לדעת על "האדם מהו" נמצא שם, ומה יכול להיות מעניין יותר? רק לימים הבנתי שזו אמונת שווא. בהווה, במציאות החיים בבית הספר, מצאתי את עצמי שקועה במאבקים רבים, למשל במאבק הגדול והעקרוני לא להסכים למכסה של מספר התלמידות בכיתה, שלא היה אמור לעלות על 10 אחוזים. "מה זאת אומרת?" שאלתי בתימהון את המורה, פרופ' דרייקורס. "האם תלמידה ראויה פחות מתלמיד?". לאחר כמה שנות מאבק, ובתמיכתו של פרופ' דרייקורס, שונתה התקנה, שלא הייתה רשומה בשום מקום ועברה מן העולם בקול דממה דקה. איזה ניצחון מתוק!

מאבק אחר, קטן יותר, היה על זכותי ללבוש מכנסיים. בשנה השלישית ללימודים, בחורף הירושלמי הקר, הגעתי למחלקת הילדים בבית החולים הדסה, בראשות ד"ר שפירא, כשאני לבושה במכנסיים. "תלמידה, לכי הביתה וחזרי לבושה כמו שצריך," פקדה עליי מנהלת המחלקה. שוב נפתח מאבק. לא הסכמתי עם הצו הזה. פניתי להנהלה וגייסתי כמה תומכות ותומכים, והצו בוטל. יכולתי לבוא לבית הספר במכנסיים. את לימודי הרפואה סיימתי בשנת 1963, ואת התואר קיבלתי ב־1966, אך הוריי סירבו לבוא לטקס הסיום של בית הספר לרפואה.

רפואת ילדים (פדיאטריה) קסמה לי יותר מכל המקצועות הרפואיים. הרפואה הפנימית נחשבה למלכת הרפואה, אך למעשה היו אלה מחלקות גריאטריות ברובן וממש לא מקסימות. ילדים, כך חשבתי, הם בני אדם קטנים. לא נדרש לי הרבה זמן להבין שזה לא נכון. מה גם שלילדים היו הורים, והם היו אלה שאיתם באתי במגע יום־יומי. רוב הילדים במחלקה היו תינוקות או פעוטות. לא היה אפשר לשוחח איתם, וזה חסר לי מאוד. במהרה ידעתי לאבחן בתוך דקות אם לפניי מקרה של דלקת ריאות או פעוט משלשל. המורה הדגול היה פרופ' בוגר, לשעבר בוגרשוב, שלימד את המתמחים להקשיב לבכי של הפעוטות שעדיין לא ידעו להשתמש במילים. "יש בכי אחד לכאב בטן ובכי אחר למצוקת נשימה. הקשיבו היטב. לִמדו מה הבכי אומר," הוא אמר לנו. לדעתו הקשבה כזו הייתה עדיפה על צילום רנטגן או כל אמצעי טכני אחר. היום אין ממשיכים בהקשבה כזו. הטכניקה האלקטרונית כבשה את עולם האבחנה והקשב.

הצורך שלי במילים, בשיחה ובהיכרות לא מצא מענה במחלקת הילדים. גם התורנויות הארוכות והסוחטות של 36 שעות עבודה ללא מנוחה היו קשות מנשוא. במהלך הלימודים נישאתי לחברי מהתיכון מיכאל מרטון. אני למדתי בירושלים והוא למד בטכניון בחיפה, והיינו נפגשים בתל אביב מדי סוף שבוע או שניים. מכל המבוגרים שהיו אז בעולמי, רק אביו של מיכאל, ארנסט, תמך בלימודי הרפואה שלי. בתי הבכורה נולדה בתום לימודי הרפואה, ולזכרו ולכבודו של אדם דגול זה קראתי לה אורנה.

במהלך ההתמחות שלי ברפואת ילדים נולד בני יובל. ההתמחות באותם ימים הייתה קשה ותובענית: תורנות אחת ולעיתים קרובות שתיים בשבוע, כלומר עבודה רצופה של 36 שעות בתנאים עלובים וללא פיצוי כספי על משך זמן זה. המתמחים קרסו תחת העול הבלתי אפשרי הזה, ומשום כך שבתו שוב ושוב במשך כמה שנים, דבר שלא ממש הועיל לשינוי תנאי העבודה הקשוחים. לבסוף פרצה שביתה כללית של הרופאים המתמחים וגם של המומחים הצעירים. המאבק והשביתות הובילו בסופו של דבר לשיפור מסוים בתנאים.

אחרי כעשר שנות נישואים התגרשתי ממיכאל, אבי ילדיי, והפכתי הלכה למעשה לאם חד־הורית ללא תמיכה משפחתית כלשהי.

מה ששבר אותי לגמרי בעבודה במחלקת הילדים הייתה בתי הפעוטה, אורנה, שהגיעה פעמים רבות לתורניות האין־סופיות שלי בחדר המיון עם "צפצופים בריאות". בחושיה המחודדים ידעה מתי אני תורנית ומצאה את הדרך הברורה שלה למחות, להזעיק את האמא שאיננה. הבנתי זאת היטב. הצירוף של כל אלה הביא אותי לעזוב את ההתמחות בילדים ולחפש את המקצוע הרפואי שיתאים לי. הגעתי למסקנה שפסיכיאטריה היא השטח הרפואי הנכון בשבילי. בפגישת מחזור של בית הספר לרפואה - הפגישה האחת והיחידה שהלכתי אליה - שאלו אותי חברים מה אני עושה ברפואה. פסיכיאטריה, עניתי. "את?" הייתה התגובה. "הרי היית תלמידה כל כך טובה." אכזבתי את "המוצלחים", הפנימאים, מנהלי המחלקות לעתיד. אבל לא את עצמי.

די הרבה שנים עברו מאז האמנתי, בתמימות של מתבגרת, שבית הספר לרפואה יפתח בפניי את השער להבין מהו האדם. השאיפה הזאת לא דעכה אחרי תום הלימודים וכמה שנות התמחות, אבל נוספו לה ממדים בוגרים יותר: הבנתי שהאדם אינו אלא מה שהוא חושב ומרגיש. מה שהוא מבין ומרגיש בקשר לשאלות כמו מהו צדק, מהו כוח, מהי התנגדות, מהו מאבק, מהם שמחה, חברות, שיתוף, aidos, ועוד נושאים מופלאים שמילאו את עולמי, ורק באמצעות מילים ניתנה להם אפשרות ביטוי והבנה. אם קיים מענה לשאיפה להבין ולדעת מהו האדם, הוא יכול להימצא בפסיכיאטריה, "התרפיה של המילים", כפי שכינוה המלעיגים והמעריצים כאחד. מאוחר יותר למדתי שפסיכיאטרים כמו פרנץ פאנון היו לוחמים נגד עינויים ולמען חופש וצדק לבני האדם.

כבר עשרות שנים שאני פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית ואוהבת את המקצוע שבחרתי. אני סבורה שההבנה המסוימת שרכשתי בנפש האדם נתנה לי כלים למאבקים השונים שלי למען זכויות אדם, ובכלל זה זכויות הנשים.

איך הוקמה עמותת רופאים ישראלים־פלסטינים לזכויות אדם, שאת סיפורה באתי לספר? לכאורה, הכול התחיל ב־8 בדצמבר 1987. אחרי עשרים שנות כיבוש ישראלי פרצה בשטחים הכבושים התקוממות עממית של הפלסטינים. לימים נקראה ההתקוממות הזו "אינתיפאדה", מילה ערבית שפירושה התנערות.

ראשונה לאינתיפאדה הייתה עזה. בציבור הרחב נתפסה עזה כמקום רחוק, אף שהמרחק הגאוגרפי אליה היה ועודנו קטן מאוד. הדרך מביתי לעזה ארכה פחות משעה במכונית. המרחק המדומיין הזה משרת את הצורך לא לדעת ולא לפעול. אבל המרחק המדומיין היה קיים בעיקר לגבי הישראלים היהודים. הפלסטינים מעזה ומהגדה המערבית באו ויצאו מתחומי ישראל שבגבולות הקו הירוק, המדומיין אף הוא, מדי יום ביומו לצורך פרנסה כעובדי חקלאות, בניין, שירותי ניקיון ומסחר, ולעת ליל חזרו לבתיהם. משטר המחסומים, בדיקות המסמכים הקפדניות ומדיניות ההיתרים הצבאית טרם יוסדו. גם אזרחי ישראל, יהודים ופלסטינים כאחד, נסעו לשטחים הכבושים באופן חופשי לצורכי מסחר, תיקון מכוניות וכדומה. במידה מסוימת נוצרו גם יחסים אישיים בין מעסיקים יהודים לפועלים פלסטינים, שהתבטאו בעיקר בביקורים בשמחות משפחתיות ובחגים. בחוג הקטן־עד־מאוד של פעילים פוליטיים לא־ציונים התקיימו בין הישראלים לבין הפלסטינים מהשטחים הכבושים יחסים אישיים ופוליטיים.

בערב שישי חורפי אחד התאספנו, שמונה או תשעה חברות וחברים פוליטיים, בחדר תל אביבי. האווירה הייתה של תסכול, חוסר ידע מספק ובלבול. הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו, אבל לא ידענו מה עלינו לעשות כאנשים פוליטיים נוכח הזוועות המתרחשות ככל הנראה כבר שבועיים־שלושה בשטחים הכבושים. משמועות וממידע חלקי ומעורפל על הנעשה שם הבנו שמשקרים לנו ולא מספרים מה באמת קורה.

העלינו הצעות שונות - מהצעות שגרתיות כמו הפגנה בכיכר מלכי ישראל או פרסום עצומה בעיתון, וכלה בפנייה לאו"ם בבקשה לשלוח כוח בין־לאומי לשטחים הכבושים כדי למנוע את האלימות הצבאית הישראלית. שום הצעה לא התקבלה על דעתם של הנאספים. המציע האחרון, איש התיאטרון סיני פתר, הציע שכל אחד מאיתנו ינסה לארגן קבוצה של אנשי המקצוע שלה/שלו, ומתוך הקבוצה הזו תעלה תוכנית פעולה. הצעתו התקבלה.

לקחתי את ההחלטה הזו ברצינות. היה לי חשוב לארגן נשות ואנשי רפואה לקבוצה של אנשים שאכפת להם. ארגנתי פנקס קטן עם שמות רופאים וסימנתי בו למי אמרתי שאחזור אליו/ה בעוד כמה ימים לשיחה נוספת אחרי מחשבה על מה שכבר דיברנו. זו הייתה השקעה גדולה של זמן ואנרגיה. למה עשיתי את זה, בעומס הגדול של חיי אז? אלה היו ימים סוערים בציבור היהודי־ישראלי, שרגשות חזקים התערבו בהם. שוב התעורר הפחד העמוק, שטופח היטב בידי ההנהגה הישראלית, מפני האויב הערבי הקם להשמידנו. התעוררו מחדש גם הגעגועים אל הניצחון המהיר בשנת 1967 ואל תחושת הכוח והעוצמה שנבעו ממנה: בתוך ימים ספורים נָראה להם, נשבור להם את העצמות, נכניע אותם. מי הם בכלל? התנשאנו על הערבים שמבינים רק כוח - וכוח הם קיבלו.

אבל בציבור שררו גם לא מעט מבוכה ובלבול בגלל הערפול והיעדרן של ידיעות ברורות לגבי מה שקורה בעזה. עם זאת - וזה לא היה חדש - היה גם צורך גדול מתמיד לא לדעת מה בדיוק קורה שם. ברור היה שהתעורר מחדש הלך רוח של סולידריות שבטית, המתלווה כרפלקס מותנה לכל מלחמה או מצב דמוי מלחמה. היה ברור שזה לא הזמן לצאת נגד השבט ומנהיגיו. גידולי פרא פטריוטיים גדולים מתמיד נראו ונשמעו ברחוב ובתקשורת. אל הערפול ואל האי־ידיעה על מה שקורה בעזה נוסף גם מין חוסר אונים נוח מאוד, המחשבה "אבל מה כבר אני יכול לעשות?" שנותנת לנו אישור להמשיך בשלנו, לא להתעניין ובטח לא לפעול. אבל היו גם כאלה שחשו את אותו רגש יווני קדום של בושה ואשמה על מה שהיה ידוע: שהצבא יורה אש חיה והורג אזרחים לא חמושים, שחיילים שוברים ידיים ורגליים באלות ובקתות רובים, ששוטרים וחיילים משפילים פלסטינים ומתעללים בהם. האלימות הצבאית התפשטה במהירות ממחנה הפליטים ג'באליה, שבו החלה האינתיפאדה, למקומות אחרים ברצועת עזה וגם לגדה המערבית.

בשעות הערב, אחרי העבודה, התחלתי לטלפן לעמיתיי למקצוע. התקשרתי לרופאים שהיה לי איתם קשר מקצועי קודם. אז כהיום, חברים אישיים שהם רופאים כמעט לא היו לי. אמרתי להם שככל הנראה קורים בעזה דברים חמורים, ושאני מציעה לנסוע לשם בשבת כדי לראות מה באמת קורה מבחינה רפואית ומבחינת זכויות אדם. התשובות שקיבלתי שיקפו היטב את מצב הרוח הלאומי: רובן היו שליליות. הסיבות שניתנו היו מגוונות: "אין לי זמן בשבת"; "אני עם הילדים"; ולפעמים "אני כותב/ת בשבת, זה היום היחיד שיש לי." היו תשובות מתפתלות פחות: "למה שאדאג לערבים? מה, כאן הכול כבר בסדר?" "צריך לדאוג למערכת הבריאות בישראל, עניי עירך קודמים." והיו גם תשובות אלימות ממש: "בגללך ובגלל אנשים כמוך אנחנו בסכנה"; את סכין בגב, גיס חמישי"; "הצבא צריך לדפוק אותם, אנחנו לא אלה שצריכים לשמור עליהם." וגם שאלות תם נשאלתי: "מה, הצבא מרשה להיכנס לעזה? זה לא מסוכן?" היו גם אחדים ששאלו בהתעניינות אמיתית מה אני יודעת על מה שקורה שם. "אני לא ממש יודעת," אמרתי, "לכן אני רוצה שניסע לשם ונראה. שמעתי שמועות שהולכים שם דברים איומים." ואז - "טוב. אני בא/ה."

לבסוף התארגנה קבוצה של יותר מעשרים איש. אחד־עשר מהם נסעו איתי בשבת, 13 בפברואר 1988 - עשרה רופאים ופסיכולוג אחד, אנדריי דרזנין, שגם עזר לי לתאם את הביקור בטלפון. בימים שלפני כן יצרנו אנדריי ואני קשר עם מארי חאס, פלסטינית ישראלית שנישאה לפלסטיני מעזה ועברה לשם כמה שנים קודם לכן. מארי עבדה אז באונר"א (סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים הפלסטינים). דיברתי בטלפון גם עם ד"ר איאד אלסראג', הפסיכיאטר הראשי והיחידי בעזה. ד"ר איאד הבטיח להראות לנו את המחלקה הפסיכיאטרית הקטנה שהוא מנהל. קשר נוסף וחשוב ביותר היה עם ד"ר חיידר עבד אלשאפי, ראש הסהר האדום בעזה. ד"ר חיידר היה חבר משפחה של חברתי נעמה אבי שאול ושל אביה, המשורר והמתרגם מרדכי אבי שאול. היה זה ד"ר חיידר שאמר לי לבוא עם קבוצה של אחד־עשר איש, כמספר האנשים שטרנזיט יכול להכיל. "הטרנזיט יבוא למחסום ארז," אמר, "וייקח אתכם לתוך עזה. על אחריותי."

כך יצאנו בשבת בבוקר בשלוש מכוניות פרטיות למחסום ארז. טרנזיט לבן מעוטר בסמל הסהר האדום המתין לנו בתחנת הדלק שמעבר למחסום, בקצה הצפוני של הרצועה, ותמורת כמה שקלים, דמי שמירה, החנינו את המכוניות שלנו. המעבר במחסום ארז לא היה מורגש כלל. הוא סומן בחבל שהשתרך על האדמה החולית החשופה, קשור בקצהו האחד למוט מתכת שהיה נעוץ בבוטקה זעיר שהיה בו מקום לחייל אחד. החייל ישב, והרים או לא הרים את עיניו כדי לסקור את הבאים. החבל היה בלאו הכי מונח על האדמה, כך שהוא לא היה צריך לטרוח.

הטרנזיט היה מצויד, ליתר ביטחון כנראה, בדגל לבן גדול עם ציור של סהר אדום על מוט עץ שהשתרבב מבעד לחלון. ברצועת עזה קר מאוד בחורף. הטרנזיט נסע בדרכי העפר והכבישים, שהיו מוצפים במי גשם וביוב. ילדים קטנים ויחפים התבוססו בקור בשלוליות המטונפות. ליד מחנה הפליטים שאטי עצרו אותנו ילדים בני עשר עד שש־עשרה. "לאן?" הם שאלו. "אורחים של דוקטור חיידר," ענה הנהג. הילדים, בפנים רציניות, סימנו לו בתנועת יד לעבור. בתוך העיר עזה עצרו אותנו כך גם ילדים אחרים כמעט בכל צומת.

נדהמתי מהעיר הנשלטת בידי ילדים ששפתיהם כחולות מקור. המבוגרים, בלי חוכמות, נשמעו להם. מבוגרים - הכוונה לצעירים בני עשרים עד שלושים שנמצאו ברחובות. מבוגרים ממש לא ראינו כלל. כחלק מהשביתה, חל איסור לנסוע במכוניות ולהסתובב ברחובות. היות שהייתה שביתת מסחר, כל תריסי החנויות היו מוגפים, אבל אמבולנס הורשה לנסוע.

הגענו לבית החולים הממשלתי שיפא ונכנסנו לסייר בו. מכוחו של הרגל ושל החינוך הרפואי, שחזרנו בלי לחשוב את הדינמיקה של ביקור רופאים: הקבוצה הובלה בידי רופאי המחלקה, עברה מיטה־מיטה ודנה בפציעות ובפגיעות של המאושפזים. ההסברים המוכרים של הרופאים המטפלים השרו תחושה מסוימת של נורמליות, אבל מלבד זאת הכול היה שונה לגמרי.

בית החולים שיפא נבנה ב־1946 בזמן המנדט הבריטי, אך תחזוקה גרועה גרמה לו להיראות קשיש מגילו. הריח היה קשה מנשוא. בחדרי השירותים הביוב עלה על גדותיו; פחי אשפה גדולים ניצבו במסדרונות, מלאים עד גדותיהם בפסולת רפואית. קירות החדרים היו ברובם מכוסים כתמי עובש גדולים בצבעים שונים: שחור־אפור, ירוק וגם מין ורוד. נדהמנו לראות שגם קירות חדרי הניתוח היו מכוסים בכתמי עובש גדולים. הציוד הרפואי שעמד לרשות הצוות היה דל ומיושן: אף ששיפא היה בית חולים ממשלתי, כלומר באחריותה של ממשלת ישראל, היה פער של עשרות שנים בין רמת הציוד הרפואי שראינו בשיפא לבין הציוד החדיש שעמד לרשותנו בבתי החולים בישראל.

חדרי החולים היו מלאים עד אפס מקום. ליד כל מיטה הסתופפו בני משפחה רבים; הם ישבו על מיטת הפצוע, עמדו לידו או ישבו על הרצפה, וקמו כשהתקרבנו. רוב המאושפזים היו צעירים, מעט צעירות - בני נוער. רגליהם וידיהם היו נתונות בגבס. בני משפחה סיפרו איך באו החיילים ושברו ליקיריהם את הידיים ואת הרגליים באלה או בקת רובה, ממש כמו שהבטיח הגנרל רבין בטלוויזיה. כתוצאה ממכות אָלה על הראש שכבו כמה מחוסרי הכרה במיטות עם צינור הנשמה שהזדקר מגרונם. במחלקת הרנטגן ראינו צילומים של גוף המכיל 14 עד 21 רסיסי מתכת פזורים באיברים הפנימיים - כבד, טחול, קיבה, מעיים, כליות, ריאות. פגיעות קשות ביותר, מסכנות חיים. זה, הסבירו לנו הרופאים בשיפא, תצלום של נפגע ירי מטווח קצר. הכדורים מתפרקים בגוף לרסיסים, מין דומדום שכזה.

בחדר השני שכבה נערה בת חמש־עשרה שחטפה מכות אלה, ידה השבורה הייתה מגובסת. אחיה סיפר לנו בעברית מדוברת טובה של בתי כלא, שחיילים רדפו אחריה לתוך הבית, שחייל אחד אחז בכתפה, שני אחז בכף ידה, וחייל שלישי שבר את ידה הדקה במכות אלה. אם לא הייתי רואה אותה לא הייתי מאמינה. והייתה עוד נערה, גם היא בת חמש־עשרה, עם חבורות בכל הגוף. לא שמעתי את סיפורה.

קבוצת הרופאים היהודים נעה לאיטה ממיטה למיטה, ממש כמו בביקור בוקר במחלקה בבית החולים. אלא שאני כבר מזמן לא עבדתי בבתי חולים, ואף פעם לא אהבתי את אווירת בתי החולים ואת ה"ביקורים" הרפואיים, המלאים בחשיבות עצמית ודלים בהתייחסות לחולים ולחולות. כאן, בשיפא, זה היה מגוחך ממש: קבוצת הרופאים שיחקה "עסקים כרגיל", החולה הייתה במיטה ואנחנו סביבה בביקור רופאים, מישהו מסר דו"ח על מצבו הרפואי. אבל בשיפא זה היה אחרת: המצב הפוליטי הוא זה ששכב שם בתחבושות ובגבס. הוא שניבט מבעד לשקפי הרנטגן, צחנתו היא זו שעלתה בפחים שעלו על גדותיהם בתחבושות ספוגות דם. לא יכולתי לשחק את התפקיד שהוקצה לי במחזה הזה. מדי כמה רגעים עזבתי את הקבוצה הרפואית הנכבדה והלכתי לשירותים, לחדר האחיות/אחים, לחדר חולים אחר. שוטטתי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*