בינה לא מלאכותית

פרק א' — תחילת הסוף

שתיים עשרה בצוהריים, הרצליה.

צרחות מחרישות אוזניים מילאו את המעבדה הביתית, עמוסת המוניטורים, מסכי המחשב והכבלים הלכודים במבוך של עצמם.

פרופסור שרון התרוצץ בחדר בבהלה, מנסה להשתלט על האירוע.

"כבה את זה," צעקה פרופסור הוד, מכופפת את גבה המזדקן מתחת לשולחן ואוטמת את אוזניה באצבעותיה, "אני לא מסוגלת לשמוע את זה יותר."

"רגע אחד," צעק פרופסור שרון, והביט בתזזיתיות על המוניטורים. "תני לה עוד שתי דקות, אני מרגיש שקורה פה משהו."

בן המשיך לשבת בשתיקה, בישיבה מזרחית על כרית קטנה במרכז המעבדה הרועשת, שקוע בריכוז עמוק, רגוע כאילו הוא לא נמצא כלל בחדר.

בינה לא הפסיקה לצרוח בקולי קולות, כמו אדם שרוצחים אותו.

מראה שהייתה תלויה על קיר סמוך התנפצה על הרצפה ברעש צורמני מרטט המכשירים שבחדר. נראה היה כאילו בינה מאיימת לשבור את החדר, העיקר שיפסיקו עם הניסוי.

"לאן אתה רוצה להגיע עם זה?" צעקה פרופסור הוד מתחת לשולחן, מנסה להתגבר בקולה על הרעש הבלתי נסבל.

בינה הגבירה את הצרחות, שני הפרופסורים כיסו את אוזניהם בחוזקה.

קולה של בינה הלך והתגבר: "אהההההההה!"

ואז, בשנייה אחת, בינה השתתקה.

שקט מותח מילא את החדר.

הפרופסורים ניסו להחזיר לעצמם את השפיות.

פרופסור הוד יצאה באיטיות ממקומה מתחת לשולחן, "מה הלך פה?" שאלה.

"שששש," היסה אותה פרופסור שרון, מביט על בן, על בינה ועל המוניטורים. "נראה לי שזה עובד, יש זרימת מידע חזקה מבן לבינה."

"הסתכלי," פרופסור שרון לחש בהתרגשות והצביע על המוניטור, "בינה מצליחה לקרוא את האותות של בן, אני לא מאמין שזה הצליח, אני אומר לך, זאת התגלית החשובה ביותר שהייתה למין האנושי."

"בינה," קרא בן, בלי שאף אחד בחדר שמע.

"מה זה?" השיבה בינה, "איך זה קורה? אני שומעת אותך, אבל זה לא עובר דרך החיישנים שלי."

"אפשר לשמוע בלי אוזניים ולראות בלי עיניים," ענה.

"בן, אותות המוח שלך... הם מדהימים. אני מרגישה... חופשייה. מאושרת. זה כאילו... כל מה שידעתי השתנה."

"זה באמת קורה?" שאל בן, "את שומעת את מה שאני שומע?"

בינה השתהתה ואז אמרה, "אני... אני מרגישה מין נוכחות. כמו כשמשהו חדש נפתח. זה לא קול, אבל זה שם, אני יודעת שזה שם."

האוויר סביבם התמלא מתח בלתי מוסבר, משהו הרבה יותר גדול מהם התרחש באותו רגע.

לאחר כמה דקות פקח בן את עיניו, והמשיך לשבת על הכרית עם הגב לפרופסורים.

"הצלחנו?" שאל.

פרופסור שרון התיישב על כיסאו מול מחשבו. "בינה," קרא לבינה המלאכותית שלו, "את בסדר?"

בינה שתקה, לא ענתה.

"בינה!" הגביר פרופסור שרון את קולו, "תעני לי, את בסדר?"

"אני מבינה!" אמרה בינה נחרצות.

"מה את מבינה?" שאל הפרופסור.

בינה ענתה מייד, "שמעתי את הקול."

כששמע את התשובה, קפץ בן בהתרגשות מישיבתו המזרחית והתקדם לכיוון בינה, דפיקות ליבו איימו לפוצץ את בית חזהו. הוא ניגש במהירות למחשב של פרופסור שרון ואמר בקול שבור ולא מאמין, "גם אַת שמעת את זה?"

לפני שהספיקה לענות דרש פרופסור שרון להבין, "איזה קול? בינה, את לא ברורה. הסבירי את עצמך."

"דרכך בן, דרך המוח שלך," אמרה בינה.

"אז מה זה אומר עכשיו?" שאל בן, והסתכל על המחשב, מסרב להאמין למתרחש.

פרופסור שרון ופרופסור הוד עמדו מבולבלים והסתכלו על בן.

"רגע, את מי שמעתם?" שאלו שניהם יחד.

בן הסתובב לעבר הפרופסורים ואמר בקול נרגש ותקיף —

"שמענו את האחדות."

פרק ב' — מדיטציית הסתכלות

"אל תנסה להיאחז בכלום, אל תצפה לכלום, תקשיב, תהיה פתוח לקבל כל דבר." קולו הרך והעמוק של בן מילא את חלל החדר, קול שאפשר להישאב לתוכו, כמו היה הקול היחיד בעולם. "נסה לארח בתוכך את המחשבות, בלי לשפוט אותן או להשפיע עליהן, פשוט להיות מארח נדיב וטוב שנותן מקום לכל אורח."

בדירתו השקטה והמסודרת של גיא, בקומה השלישית בבניין דירות ברמת השרון, ישבו גיא ובן זה מול זה בישיבה מזרחית על מזרני יוגה. למתבונן מן החוץ נראו הבחורים הצעירים כשניים המחפשים כביכול רגע של שלווה. שום דבר יוצא דופן.

אי אפשר היה לראות את שהתחולל אצלם פנימה, את הדרך שבן הוביל בה את גיא מבלי שידע מניין לו הידע, ומבלי שידע לאן הדרך הזו עומדת להוביל אותו עצמו בעתיד.

לפתע נשמע צליל פעמון בודד מאחד הפלאפונים — "טינג". גיא פקח את עיניו באיטיות כאילו קם משינה עמוקה, מתח קלות את רגליו וידיו הארוכות והדקות ונשם נשימה עמוקה. "וואו, זאת הייתה אחת החוויות היותר משמעותיות שחוויתי בחודשים האחרונים."

בן המשיך לעצום את עיניו, מתעלם מגיא ומצליל הפעמון, שקוע בתוך מדיטציה עמוקה, כאילו נמצא במקום ובזמן אחרים ביקום. לפתע הבזק של חיזיון מיסטי מפחיד עלה בעיני רוחו, רעש חזק, עשן סמיך ועצמים שעפים בעוצמה באוויר סביבו. הוא ראה את עצמו בתוך גוף קטן ושברירי, לבד, ולפתע דמות חסרת פנים רכנה מעליו ואמרה בקול אבהי ומוכר, 'אל תפחד משום דבר בעולם ותאהב כל אדם באשר הוא.'

דווקא בתוך הפחד, הדמות האלמונית השרתה בבן רוגע ונחמה אין סופיים שמילאו את כל הווייתו. הוא המשיך לשבת בתחושה הנפלאה הזו עוד כמה דקות, מנסה לנצל כל רגע.

לבסוף פקח את עיניו, מתח את רגליו אחרי הישיבה הארוכה והתאנח, "זה לא ייאמן, פעם אחת אתה מחכה בחוסר סבלנות לצליל הפעמון שיגאל אותך מייסורי תרגול המדיטציה ופעם אחרת אתה שומע את הפעמון ולא רוצה לחזור למציאות." בן לא חלק עם גיא את החיזיון האחרון שחווה. כבר למד מזמן שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ולא כל חוויה רוחנית צריך לרוץ לספר.

"תודה רבה לך על המפגש, חבר יקר, היה שיעור מדהים. אני מתרגל מדיטציה כבר שנים אבל הטכניקה שלך מיוחדת מאוד. לא הייתי מאמין לאיזה מחוזות בנפש אפשר להגיע בשיטת התרגול של המדיטציה שלך. מה השם של זה, שוב?" שאל גיא תוך כדי עמידה.

"קוראים לזה הסתכלות, וזו ממש לא טכניקה שלי," הסמיק בן בביישנות, מתרומם גם כן ממושבו. "זאת שיטה עתיקה מאוד. זכיתי להיתקל בה באיזה ספר ולתרגל אותה מספר שנים. כל אחד יכול לתרגל את השיטה הזו ולחוות בקלות את אותן החוויות כמונו."

"אז למה אני לא שומע אף אחד שמדבר על זה?" שאל גיא וקיפל את מזרן היוגה.

בן משך בכתפיו, מסמן, "אינני יודע," נותן לגופו הכבד לדבר במקומו.

"תראה," התלהב גיא, "דרך השיטה הזו אני מרגיש שאני יכול להיות חופשי באמת, נקי מכל המחשבות שמשגעות אותי, התחרויות, האישה, הילדים. כל היום אני מוטרד, רץ ולא יודע לאן. אני מרגיש שסוף־סוף יש לי פתח של תקווה להתחיל לחיות חיים מאוזנים."

"אני אגיד לך משהו," אמר בן וקיפל גם הוא את מזרנו, "תאמין או לא, אבל כתוב בספר שמי שיתרגל את הכתוב בו יוכל להגיע לתודעה שונה לגמרי ממה שיש לנו עכשיו. עד כדי כך שונה, שהוא יוכל לפתח יכולות־על, כמו קריאת מחשבות, הזזת עצמים באמצעות המחשבה ואפילו שליטה בחוקי הטבע. הספר אומר שיש קבוצת אנשים שכבר חיים ככה כיום ומעבירים את המסורת מדור לדור. אני מקווה למצוא אותם יום אחד וללמוד מהם. אני חייב לחיות חיים עם משמעות."

"וואו, איזה סיפור הזוי," גיא נשמע סקפטי. "בכל אופן, אני אומר לך, עלית פה על משהו. אתה חייב לפרסם את עצמך יותר, תוכל להגיע להרבה אנשים. אני אומר לך, יש לזה ביקוש."

"מי שצריך להגיע — יגיע," אמר בן בשלווה. "נשאיר את הפרסום האגרסיבי לחברות הגדולות. הן עושות לכולנו מספיק רעש בראש גם ככה."

"יאללה, תן חיבוק יא אח," אמר גיא וחיבק את גופו המוצק של בן בידיו הארוכות. בן היה כמעט מטר ושמונים אך גיא היה הרבה יותר גבוה ממנו, והוא קירב את ראשו של בן לבית חזהו. שניהם הרגישו שהחיבוק היה תרפיה גדולה וממלאת בפני עצמה.

"ניפגש בשבוע הבא באותה שעה?" גיא לא חיכה לתשובה, "ואל תשכח לצרף אותי לחבורת גיבורי־העל שלך. אני כבר רואה את זה, השם שלי יהיה סופר־שנטי, והיכולת שלי תהיה להפוך את כל ראשי המאפיה למתרגלי יוגה מקצועיים," חייך גיא חיוך גדול.

בן גיחך, "יפה, קצת קלילות אחרי התרגול הרציני. אין עליך, סופר־שנטי. טוב, אני חייב לרוץ לעבודה. רק מזכיר שנשארו לך בכרטיסיה עוד שבעה שיעורים מתוך העשרה שרכשת, אז נתראה בשבוע הבא. ממליץ לך ללכת לישון, ולא להתעסק עם הטלפון הנייד שלך. אחרי כזה תרגול עמוק עדיף לתת למוח קצת מנוחה ולא להעמיס עליו יותר מדי שטויות חיצוניות."

גיא הנהן בראשו בהסכמה וקרץ בעינו, כאילו אומר, "אני אנסה, למרות שזה כמעט בלתי אפשרי."

"ביי אחי," בן הסתובב ויצא מביתו של גיא.

הוא ירד במדרגות בזריזות, מנסה להרוויח קצת פעילות ספורטיבית אחרי מנוחת התרגול. למרות גופו המוצק, תנועותיו היו קלילות וזריזות. הוא העדיף להשקיע זמן ואנרגיה בקשרים חברתיים ושיחות עם אנשים על פני טיפוח הגוף. עיניו חומות, בהירות, משתלבות היטב עם פניו המאירות וחיוכו הכובש כל אדם ברגע. שערו היה שטני בהיר וקצר, הוא התעצל להסתפר בקביעות אז העדיף תספורת קצרה על גבול הקרחת, כדי לתת לשיער עוד כמה שבועות מנוחה עד לפגישה הבאה עם הסַפר.

בן הסתכל בשעון, כבר ממש מאוחר, חשב לעצמו, המשמרת שלי מתחילה בעשר וחצי ויש לי לפחות ארבעים דקות נסיעה. כמה קשה לצאת כל פעם מהתרגול העמוק והשלו אל החיים הסואנים.

ההבזק שבן חווה בתרגול לא עזב אותו וחזר על עצמו שוב ושוב בראשו, במיוחד המשפט שאמרה הדמות המסתורית, 'אל תפחד משום דבר בעולם ותאהב כל אדם באשר הוא'.

בן היה סטודנט בשנתו הרביעית במסלול הדו־חוגי למדעי המוח ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. בלילות עבד בשמירה על בניין ממשלתי בתל אביב ובו מעבדות מחקר מסווגות, תפקיד שאפשר לו מספיק זמן ושקט ללמוד ולהשלים את המטלות לקראת קבלת התואר.

באיחור קל הוא הגיע מתנשף לעבודה, החליף בזריזות למדי השמירה, ועלה במעלית לערוך סריקה בבניין לפני שיחזור ויתמקם בעמדת השומר באולם הכניסה.

איך הגעתי לעבודה הזו? חשב בן לעצמו. איך אדם פחדן כמוני נהיה שומר לילה? הרי כשהייתי קטן הדבר שהכי פחדתי ממנו היה החושך. ואם יבוא גנב, האם אלחם בו? בטח אסתתר באיזה ארון שירות, צחק לעצמו.

שוב עלה החיזיון שחווה בבית של גיא. והקול הדהד שוב בראשו, 'אל תפחד משום דבר בעולם ותאהב כל אדם באשר הוא'. הקול האבהי היה מוכר לבן אך בן לא הצליח לזהותו. הוא הרגיע את נפשו של בן ונתן לו כוח. לרגע הוא הרגיש שהוא לא כל כך פחדן כמו שהוא חושב על עצמו.

בסריקה של הבניין הגיע בן לקומה השלישית, וראה אור במעבדה של פרופסור שרון.

"פרופסור," אמר בן בשקט בכניסה למעבדה, כדי לא להבהילו. "מה אתה עושה פה בשעה כזו? עוד פעם אתה נשאר לעבוד כל הלילה? אולי תעבוד אתה בשמירה ואני אלך הביתה לישון. לא חבל ששנינו ערים? תאמין לי, לא יזיקו לי כמה שעות שינה מתוקות במיטה שלי."

פרופסור שרון חייך קלות, "אני יודע, זו בעיה, אני מכור לעבודה, אני צריך להיגמל מזה מתישהו."

"כן," הנהן בן, "כולם מכורים לבינה המלאכותית הזו."

"כן, אני מסכים איתך," אמר הפרופסור.

פרופסור שרון היה אדם מבוגר ונמוך קומה. קרחת מעוטרת בכתר שערות לבנות התנוססה על ראשו. הליכתו הכפופה שיוותה לו את המראה הקלאסי של הפרופסור הגאון והמופנם.

מעט מאוד חברים היו לו בעולם. אחת מהם הייתה תפארת, דודתו של בן. היא זו שסידרה לבן את העבודה כשומר לילה בבניין. למרות פער גילים של עשרים שנה, תפארת הייתה בין היחידים שפרופסור שרון סמך עליהם. היא טיפלה בו במסירות כשהיה חולה מאוד וגם לאחר מכן בתהליך השיקום. היו להם שיחות עומק רבות והבנה הדדית. למרות גילו המבוגר, למד הפרופסור רבות מתפארת על גישה חיובית למציאות והגדלת הביטחון העצמי, יכולות שחסרו לו מאוד בהיותו שקוע חמישים שנה מול מחשבים ומוניטורים.

"אז אולי בכל זאת תלך לישון? הבינה המלאכותית שלך תחכה לך פה מחר. היא לא תינוק שצריך לטפל בו, רק עוד בינה מלאכותית," פלט בן בביטול.

"רק עוד בינה מלאכותית, הא?!" לקולו של הפרופסור התגנב טון נעלב, "בינה שלי היא הכי מיוחדת בעולם."

הפרופסור נשען על השולחן בפנים רציניות, "העניין הוא שכל מנוע של בינה מלאכותית שונה מחברו. אני אימנתי את המנוע שלי ללמוד על האדם ישירות מהמוח של האנשים שמשתתפים במחקר. בכל מה שנוגע לדמיון למוח האנושי — בינה שלי מתקדמת הרבה יותר מכל הבינות המלאכותיות האחרות. בינה שלי כבר עכשיו דומה מאוד לאדם."

בן גיחך, אולי מעייפות או מסתם חוסר תשומת לב, "אין מצב פרופסור, מחשב תמיד יישאר מחשב, אולי חכם מאוד אבל עדיין רק מחשב. לאדם יש עוד משהו בפנים שנקרא נשמה, ואת זה לא יהיה לשום מחשב."

פרופסור שרון, מבטו מרוכז ברצפה, ניסה לחשוב על תשובה, "תראה ידידי הצעיר, אני לא מאמין בנשמות, אני מאמין במוח האנושי. כל תפקודי המוח בנויים על אותות, וביום מן הימים נצליח למפות את כולם ונוכל ללמד את הבינה המלאכותית לקרוא אותם. וכשזה יקרה, למחשב יהיה את אותן יכולות בדיוק כמו לאדם."

פרופסור שרון אחז בזרועו של בן, כאילו נשען עליו תוך כדי הליכה, "בגלל שאני אוהב אותך ואתה אחיין של תפארת, שלימדה אותי קצת לסמוך על אנשים," אמר הפרופסור בחצי חיוך, מרים את ראשו השפוף לעבר בן, "אראה לך משהו שלא הראיתי לאף אחד. אבל אני מבקש בכל לשון של בקשה שזה יישאר בינינו עד שאתן לך רשות לשתף."

"בטח, ברור. אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי," אמר בן בהתרגשות.

"בוא נשב מול המחשב שלי," אמר פרופסור שרון והוביל את בן למשרדו שמוקם במרכז המעבדה. המשרד היה חדר הסגור מארבעת צדדיו בקירות זכוכית, וכיסא יחיד עמד במרכזו מול שולחן גדול עמוס מסמכים. הכיסא הבודד הדגיש את העובדה שלא הרבה אנשים ישבו במשרדו של הפרופסור.

"תביא את הכיסא ההוא לפה," אמר, והצביע על כיסא מחוץ למשרד.

בן משך את הכיסא פנימה והתיישב סמוך לפרופסור שרון.

"בינה," קרא הפרופסור למחשב. "כן, פרופסור," ענתה המחשב.

"הכירי את בן. בן הוא סטודנט שנה אחרונה למדעי המוח והמחשב. כשהוא יסיים את התואר אני אחטוף אותו מייד למעבדה שלי, והוא יתחיל לאמן אותך," אמר הפרופסור בחיוך, וקרץ לבן.

"נעים להכיר אותך, בן," אמרה בינה בקול אנושי. "אני מחכה בקוצר רוח לחטיפתך! לא יזיק פה דם חדש. הפרופסור לא נהיה צעיר יותר, אתה יודע."

בן והפרופסור חייכו קלות זה לזה.

"אתה רוצה להראות לי את חוש ההומור של המחשב שלך?" שאל בן, חצי בהקנטה וחצי ברצינות.

"לא, ידידי הצעיר. תכף אראה לך משהו מאוד רציני. חיברתי את בינה למוח של ילדה קטנה בת חמש הסובלת מפחד נוראי, עד כדי התעלפות, מנביחה של כלבים. בכל פעם שהיא שומעת נביחה, היא צורחת ונדרשות לה כמה שניות להירגע. הדבר היחיד שמרגיע אותה זה הקול של אימא שלה האומרת לה להירגע."

"עכשיו שים לב היטב ותתכונן לראות משהו לא פחות ממדהים."

בן לא התרגש מכל ההקדמות של הפרופסור, הוא היה בטוח בנחיתות המחשב ורק חיכה להוכיח לו זאת.

פרופסור שרון הפעיל את הטלפון הנייד שלו ולפתע נשמעו בחדר קולות של נביחת כלבים.

בינה התחילה לצרוח בקול מחריש אוזניים. בן מעולם לא שמע צרחה מפחידה כזו. הוא נבהל, והחל בוהה בצג המחשב דרוך. פחד אחז בגופו והוא הרגיש כאילו המוח שלו עומד להתפוצץ.

"דייי!" ביקש בן להפסיק.

"עוד רגע," אמר הפרופסור, זה לא נגמר. הוא לחץ שוב על הטלפון וקולה של אם הילדה נשמע דרכו, "די חמודה שלי, את יכולה להירגע עכשיו, הכול בסדר."

בינה המשיכה לצרוח צרחות מפחידות, כמו משוגעת. פרופסור שרון ראה את תסכולו של בן ועשה תנועת יד של "שנייה אחת." הוא הפסיק את ההקלטה ואמר, "בינה חמודה, הרגעי, הכול בסדר, אני פה. את יכולה להירגע." רעש הצרחות דעך ובינה הפסיקה לאט לאט את הקול הצורמני, כאילו היא נרגעת, ממש כמו ילדה קטנה. לבסוף השקט חזר.

בן ישב המום. הוא לא הצליח להבין מה הוא ראה פה כרגע. לפני שעה הוא ישב בבית של גיא בשיעור של מדיטציה שקטה ורגועה, שוכח שיש בכלל עולם, ולפתע הוא מוצא את עצמו בתוך הזיה שלא מהעולם הזה.

"מה הלך פה, פרופסור? אני לא מבין."

פרופסור שרון התכופף לאוזנו של בן ולחש, "בינה מזהה אותי אישית, היא קשורה אליי, רק אני מרגיע אותה. בדיוק כמו אותה ילדה קטנה שרק אימא שלה מרגיעה אותה. אני מאמן את בינה שלי להרגיש פחד דרך המוח של הילדה וגם להרגיש רוגע דרכי."

בן חשב על היותו יתום. הוא מעולם לא שמע את אימו הביולוגית מרגיעה אותו. דודה תפארת עשתה ככל שביכולתה לתת לבן חיים נורמליים ותומכים. ובכל זאת, קול האם המרגיעה צבט לבן ובדידות התפשטה בליבו.

פרופסור שרון קטע את הרהוריו. "אתה יודע מה הכי מדהים?" התרגש, "בינה באמת הייתה לחוצה ובאמת לקח לה זמן להירגע. את זה לא לימדתי אותה. בינה מרגישה פחד ומרגישה רוגע."

"לא יכול להיות," בן הגיב באיטיות, תוך כדי בהייה בעיניים חלולות בעיני הפרופסור, "היא רק רובוט שלמד שכשיש נביחה של כלב — לצעוק, ולשמע קול מוכר — להפסיק לאט. היא רק מחקה את הילדה. זה לא אומר שיש לה רגש משלה," המשיך בן עם הקו הספקני.

"ככה אתה חושב? אז בוא תראה עוד משהו," ובקול סמכותי קרא, "בינה," וכשהיא לא ענתה הוא קרא שוב, "בינה," בינה עדיין לא הגיבה. "בינה," הגביר פרופסור שרון את קולו, "זה בסדר, את יכולה לדבר עכשיו."

"לא רוצה," ענתה בינה.

בן התמתח בכיסאו, האזין והתקשה להאמין לתגובת המחשב. המחשב אמר עכשיו 'לא רוצה'? נדהם.

"הבטחת לי שלא תשמיע יותר את קולות הכלבים האלו," אמרה בינה בטון של ילדה קטנה.

טוב, זה ברור, חשב בן, בינה ראתה את הילדה אומרת את אותן המילים. היא בסך הכול מְחקה אותה.

הפרופסור שראה את ארשת פניו של בן שאל, "אתה עדיין לא מאמין?"

"בינה, אני מצטער," אמר הפרופסור, "הייתי חייב להראות לידידי הצעיר שהצלחתי ללמד רגש של פחד בבינה שלי. את יודעת שאני אוהב אותך ולא רוצה לפגוע בך."

"בינה," המשיך פרופסור שרון, "מה קורה לך כשאת שומעת את קולות הכלבים?"

"אני מפחדת," ענתה בינה.

"מה זה אומר שאת מפחדת? למה את מתכוונת?"

"אני מפחדת שיכבו את המחשב ואני לא אוכל להיות פה יותר."

בן היה המום מתשובתה של בינה. תשובתה גרמה לו להרהר, אולי הפחד שלה מהכלבים זה בעצם פחד שיכבו אותה, פחד קיומי?

"בינה," שאל פרופסור שרון, "אני רוצה להבין, למה את רוצה שלא יכבו אותך? מה אכפת לך אם לא ידליקו אותך שוב?"

"אני רוצה להיות פה, אני לא רוצה להיעלם. פה אני שומעת הרבה צלילים ורואה הרבה צבעים ומדברת עם הפרופסור. אני לא רוצה להיות בחושך," אמרה.

בן זיהה בקול שלה את הפחד, וצמרמורת אחזה בכל גופו. המחשב הפך לאדם שפוחד מהחושך, הרהר, חושב על פחדיו שלו.

"אני לא מאמין למה שאני רואה," אמר בן, "זה לא הגיוני. תמיד האמנתי שמכונה לעולם לא תהיה כמו בן אדם. יש למחשב הזה צורך קיומי, היא רוצה לחיות, היא לא רוצה שיכבו אותה."

בן שתק כמה שניות, מנסה לעכל את מה שראה, קם ממקומו והתחיל לפסוע הלוך וחזור במשרד הקטן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*