פתיחה
התיישבתי על הרצפה ליד השידה בסלון והשענתי את ראשי אחורה. חיכיתי שהטלפון הסלולרי שלי שהיה מחובר לשקע בקיר ייטען. הוא היה על 27% כמו תפקודי הריאות שלי. לקחתי את הטלפון, נכנסתי לפייסבוק וכתבתי את הפוסט הראשון שלי.
כבר עברו חודשיים ועוד לא התרגלתי למחולל החמצן. ולא, זאת לא קורונה. ההתחברות לחמצן היא תוצאה של מחלת ריאות שהחמירה אצלי עם השנים, ועכשיו אני ממתינה להשתלת ריאות. מציאות קשה המביאה אותי להכרה שכדי לחיות אני צריכה מכשירים חיצוניים שיסייעו לי בפעולת הנשימה. מי שמכיר אותי יודע שחשיבה חיובית ואופטימיות הן חלק בלתי נפרד ממני, ובימים אלה זהו מצרך חיוני עבורי יותר מתמיד. בוחרת לשתף כדי שתבינו לאן נעלמתי. ואולי אמשיך לשתף. נראה. עוד לא החלטתי.
המשכתי בתיאור פרטים נוספים על מצבי הבריאותי, צירפתי תמונה ופרסמתי. הנחתי את הטלפון בצד. זהו. אמרתי לעצמי. זה בחוץ. כולם יקראו וידעו. יותר לא אצטרך להסביר למה לא רואים אותי ומה קורה איתי. לא אצטרך להתחבא בבית או להתחמק מאנשים.
קמתי. ניגשתי למטבח להכין לי משהו לאכול. כריך עם ממרח שוקולד וכוס קפה, זה תמיד מנחם. אני לא מאמינה שפרסמתי, חשבתי כשלקחתי ביס מהכריך. אולי לא הייתי צריכה להוסיף את התמונה, אולי היה מספיק לכתוב שאני חולה וזהו. לא לפרט. אני הרי אחת שלא משתפת בפרטים האישיים של החיים שלי, לא אל מול אנשים ובטח שלא ברשתות החברתיות.
המחלה שלי לא חדשה. קולגות, חברים וכמובן משפחה יודעים ובעיקר שומעים אותי. את השיעול. כולם כבר מכירים את הצלילים. שנים שהתביישתי בשיעול, ועכשיו נוסף אליו גם מחולל החמצן שצמוד אליי. ומאז שאני צמודה אליו, אני מעדיפה שלא להסתכל לאנשים בעיניים. לא יורדת להוציא את הזבל או לפתוח את דלת הבית לאחד השכנים. הם הרי שומעים אותי משתעלת כל היום, כל יום, ועדיין אינני מסוגלת לפתוח בפניהם את הדלת, שיראו אותי כך עם החמצן.
יש לי מחלת ריאות חסימתית שאני כבר סוחבת חמש עשרה שנה. הסימפונות הקטנות בדרכי האוויר שלי, המחברות את קנה הנשימה שלי לחלק הכי נמוך בריאות, אלה שנראות כמו ענפי ברוקולי קטנים, מתעוותות ונחסמות לאט־לאט. החסימות משאירות בי אותות וסימנים של זיהומים, ליחה ושיעול וכמות אין־סופית של אנטיביוטיקה הזורמת בגופי כבר הרבה מאוד זמן.
בעבודה מזהים אותי לפי השיעול עוד לפני שאני נכנסת לחדר. לא פעם ניגש אליי מישהו לומר לי, "שומעת? חשבתי עלייך אתמול." ואני כבר יודעת שהמשפט הבא שלו יהיה משהו כמו, "לא הפסקתי להשתעל ויש לי הרבה ליחה, נזכרתי בך ותהיתי איך את מצליחה להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן עם שיעול מטריד. בקושי מצליחים לנשום."
ובכל פעם כשאומרים לי את זה, אני רוצה לומר להם שאני לא באמת מצליחה. ושנמאס לי. שזה כואב ומרגיש שעוד שנייה אני מתפרקת. שבכל שיעול בית החזה שלי נמחץ. וכואב נורא. ולוקח זמן למשאף להשפיע. ולפעמים אני צריכה יותר ממשאף אחד. ואיך יכול להיות שאני כבר כל כך הרבה שנים ככה? ואני רק רוצה לנשום בשקט כמו כולם.
אבל אני שותקת.
מה עשיתי?! איזו טעות איומה! אני מוחקת את הפוסט! זינקתי מכיסא המטבח אל עבר הנייד שהיה מונח עדיין על הרצפה, מחובר למטען. על הצג הופיעו רק שתי תגובות פייסבוק שקפצו על המסך. יופי! חשבתי לעצמי, כמעט אף אחד לא ראה. אני יכולה למחוק את הפוסט.
פתאום קפצה על המסך התראה אחרת מאפליקציית המסנג‘ר:
קראתי את ההודעה שלך. כל הכבוד על האומץ והכתיבה. אני כמוך, גם חולה. כשאת כותבת את כותבת גם אותי ואיך שאת מתארת את המצבים הרגשיים - זה בדיוק אני. אפשר להתייעץ איתך?
בעודי חושבת על הדברים נכנסת הודעה נוספת:
עצם הכתיבה המיוחדת והמרגשת שלך עוזרת לנשמה, והיכולת שלך להתגבר על המכשולים שבדרך נותנת כוח לאחרים, תודה רבה!
אני נותנת כוח לאחרים? צחקקתי. בקושי יש לי כוח לעצמי. ואז הגיעה עוד הודעה.
ממש! אני כל כך מסכימה, כל מילה שאת כותבת מציפה אצלי את מה שקרה."
וכשההודעה הרביעית הגיעה הופתעתי מהיכולת שלה לנער לי את המחשבה.
אל תתרגלי אל מחולל החמצן כל כך מהר, תכף ייקחו אותו ממך ותשכחי שבכלל היה לך אותו, כי ההשתלה תגיע מהר יותר מכפי שאת יכולה לדמיין.
לא מחקתי את הפוסט. למוחרת אפילו התיישבתי לכתוב עוד אחד. הרגשתי כמו מישהו שיוצא מהארון - חשופה, אך גם משוחררת. המשכתי בכתיבה כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. גם ככה מגפת הקורונה הסתובבה בחוץ וגרמה לבלגן בין־לאומי חוצה גבולות ומדינות, וכמו כולם הייתי תקועה בבית. גיליתי שהשיתוף אפשר לי להצמיד מילים מדויקות לתחושות הכי קטנות שסערו בי. הבנתי שהבחירה שלי לשתף על מצבי בפתיחות ובקבלה מלאה זימנה לי תחושת רווחה, ואף העלתה את הדימוי העצמי והערך העצמי שלי. בדיעבד, זה מה שהתחיל את תהליך הריפוי שלי.
זה היה לפני כמה חודשים, כשמחלת הריאות שממנה סבלתי כבר הייתה בשלב הסופני שלה. התפקוד היום־יומי שלי הידרדר דרסטית. כל הפעילויות השגרתיות כמו הליכה, קימה מהספה או מעבר מחדר לחדר דרשו ממני מאמץ רב והפכו בלתי אפשריות ללא חיבור למיכל חמצן. עשיתי כל שיכולתי כדי להאט את קצב ההידרדרות, אך לא הצלחתי. הימים התחלפו, אבל החיים נעצרו. החמצן הצטרף גם אל שעות הלילה שלי, ואני נכנסתי אל רשימת ההמתנה הארצית להשתלת ריאות.
תום הגוף
ברגע קיומי אחד אני מבינה שאני חיה על הקצה, ועוד רגע כבר לא יהיה לי כוח להחזיק מעמד. רגע קיומי שמעברו ניצב המוות מולי ואל מול חיי. ממרחק הזמן, היום, זה נראה רגע בלתי נתפס, וזה קורה כשאני במצוקת הנשימה הכי נוראית שחוויתי.
אני יושבת בפינה הקבועה, על הספה בסלון. מסביבי ערכת משאפים, מכונת אינהלציה ובלון חמצן גדול המחובר לצינורית שנכנסת לי לתוך האף. אני נושמת בכל גופי ומפעילה את כל מה שאני יכולה על מנת להכניס אוויר. בימים אלה אני נושמת אחרת, מודעת למקומות חדשים בגוף שלא ידעתי על קיומם. בעודי ממתינה להשתלת ריאות, אני עובדת קשה לתחזק את הגוף ולשמור עליו, שיהיה חזק לקראת הניתוח. אבל עכשיו האוויר בקושי נכנס. בקושי יוצא. המחשבה שלי ממוקדת, ואני מרוכזת כמו שלא הייתי מרוכזת מעולם. מסביבי המולה, רעש, אנשים שעוזרים. מד"א. הילדים. אני בעולם משלי. אני חייבת. ברור לי שאם אני מאבדת שנייה של ריכוז, אני קורסת.
כל האנרגייה שלי מושקעת עכשיו במערכת הנשימה, ואין רזרבות לשאר הדברים שאני צריכה. חרחורי נשימה כבדים צועקים אליי מתוך הגוף ומפמפמים לי באוזניים. אני שומעת אותם היטב. אני רוצה להזיז את הידיים, אבל לא יכולה. מנסה לדחוף אותן כלפי מעלה, אבל הן לא זזות. הן קפואות. ברגעים האלה לגוף שלי כמו יש קיום משל עצמו, ולי יש מעט מאוד השפעה עליו. אני מזיזה את העיניים. רוצה להגיד משהו. לא מצליחה להזיז שום איבר בגוף מלבד העיניים. מתרכזת במחשבות, הן כל שנשאר לי, ומדברת אל עצמי, חושבת - האם זה הסוף? האם מרגישים לפני שיודעים? או שאולי יודעים לפי ההרגשה? צריך אומץ למות ואין לי את האומץ הזה.
בכל רגעי המצוקה הנשימתית הקרב הזה שב ומתרחש. החלוקה הזו ביני לבין הגוף. במקום לומר לעצמי "אני לא יכולה לנשום", אני מתעקשת לומר "קשה לי, אבל אני מצליחה". סמנטיקה חשובה. חשיבה חיובית. היפוך מחשבתי שמדרבן אותי. זאת הדרך, אבל לא תמיד אני מצליחה ללכת בה. כל מאמץ נראה אין־סופי ובלתי אפשרי. אני מנסה רק לקחת נשימה, לא יותר. וזה נורא קשה. קשה נורא.
האיש שלי יושב לצידי, ואני מתגייסת בכל מאודי להסביר לו את מצבי, אלא שיכולת ההסבר שלי מוגבלת ביותר. מנסה לצעוק, אבל לא יכולה לדבר. אין לי אפשרות לשלוף אפילו מילה אחת, אני יכולה לנשום או לדבר, לא יכולה את שניהם יחד. פִּיגֵ'יי מסתכל עליי, הוא יודע. אנחנו מתורגלים. הוא ממתין לאות ממני שיסמן לו מה קורה איתי. מרווח צר של שתיקה שבו אני מנסה להחזיק מעמד, והוא מחפש רמזים ממני כדי להבין מה אני רוצה. מה אני צריכה. הוא מבין. מייצג אותי נאמנה. מדבר בשמי. מחזיק לי את היד ולוחש לי באוזן, "חגית, תמשיכי, את יכולה."
בתוך כל הריכוז האינטנסיבי הזה, יש בתוכי תחושה עמוקה שהסיפור שלי לא יכול להיגמר ככה. הוא גם לא יכול להיגמר עכשיו, זה מוקדם מדי. יש בי השתאות אין־סופית על מה שהחיים יכולים להציע לי, ואני עוד לא רוצה ללכת.
"תהיי מפוקסת, חגית, תמשיכי," פיג'יי לוחש באוזני, ופונה אל הפרמדיק של מד"א, שמציע להעביר אותי למכשיר האקמו כדי שנוכל להתקדם אל האמבולנס. "לא, זה לא מה שהיא רוצה. היא רק לא יכולה לומר לך את זה כרגע, תן לה עוד שנייה."
באמבולנס
אני יושבת כפופה על הכיסא המתקפל באמבולנס, ראשי בתוך ידיי. הנשימות שלי צורחות "הצילו". מבלי לחשוב או להסתכל מסביב, אני נצמדת בגופי אל הפרמדיקית שיושבת לידי, נשענת עליה ומביטה למטה. אני רואה בבירור את רצפת האמבולנס, ומחפשת נקודה שאוכל לבהות בה.
עיניי פקוחות לרווחה, שפתיי יבשות, ואני מתרכזת חזק בפעולת הנשימה. אני מרגישה מבוהלת. זיעה מתפשטת סביב ראשי, מתחת לשערי הפזור. אני מתכופפת עוד קצת קדימה, מעבר לברכיי, כדי להתרכז עוד יותר, ומרגישה את עצמי צונחת, יודעת שעוד רגע אתחיל להרגיש נימול בידיי. הנה, זה שוב קורה. אני מרגישה שהכול פשוט עומד להיגמר. רגע! אני עוד לא מוכנה. אני רוצה להספיק להגיע אל בית החולים. מישהו שם יעזור לי.
סירנת האמבולנס נשמעת כאילו הניחו אותה לידי, ואני מרגישה את האמבולנס דוהר במהירות בין המכוניות על הכביש. את הדרך אני מכירה היטב, ולמרות שאני לא מסתכלת, אני יודעת לומר איפה אנחנו. עוד רגע האמבולנס יחנה בפתח המיון, במקום ששמור למקרי חירום כמוני, והם ירוצו במהירות להכניס אותי פנימה.
כמה זמן אני כאן? זה מרגיש לי נצח.
הפרמדיקית שואלת אותי שאלות, ואני נעתרת בהנהון הראש, זה כל מה שאני יכולה לעשות, אין לי אפשרות לדבר. והיא, שהתנסתה במקרים כאלה שהיו כאן לפניי, מחזקת את תמיכתה בי, מנסה להקל עליי. אבל למרות שאני כל כך קרובה אליה והיא אליי, אני מרגישה הכי לבד.
בחדר הטראומה אני מועברת מייד למיטת הטיפולים. האחיות מסביבי מחברות אותי לאינפוזיה, מניחות מגבת על ראשי, מצמידות אל פניי מסכת נשימה ומפעילות את הביפאפ, מכשיר נשימה המסייע לי בהכנסת אוויר לריאות. הוא בעיקר דוחף אליהן אוויר בכמות גדולה כדי לפתוח אותן, לאוורר אותן, ולאפשר לשרירי בית החזה שעובדים שעות נוספות לנוח סוף־סוף.
"לוקח קצת זמן עד שהוא לגמרי משפיע ופותח את דרכי האוויר," מסבירה לי אחת האחיות. "תשתדלי להירגע, להכניס הרבה אוויר ולעבוד עם המכשיר."
אני מכירה את המכשיר, וזה עדיין נראה לי בלתי אפשרי. קשה מדי. קיבלתי אותו "במתנה" באחד האשפוזים הקודמים שלי, כשגיליתי שהריאות שלי לא רק מתקשות להכניס אוויר, הן גם אינן מצליחות לשחרר אותו, יותר נכון את הפחמן הדו חמצני שנכלא בתוכן, ואז נוצר אצלי עומס חומצה בדם. כמו כל המכשירים שהתווספו לפעולת הנשימה שלי לאחרונה, גם אליו התנגדתי בהתחלה. נרתעתי מהשימוש בו ומהידיעה שכדי לנשום עכשיו אני זקוקה לעוד מכשיר, בנוסף לחמצן. גם בלילה.
אני מותשת, עייפה. לא צועקת או צורחת, לכל היותר נאנחת. אין לי זמן או יכולת לעשות משהו אחר, ואני כל כך רוצה שכל זה ייפסק. זה מחייב אותי לשמור על השפיות שלי ולשתף פעולה. אני עוצמת את עיניי ושומעת עוד כמה אנשים טובים עוזרים ומנסים לייצב אותי. אחיות ורופאים שיוצאים ונכנסים, ובתוך כל המהומה אני יודעת שאני לא יכולה לוותר, לא עכשיו. אני נדרשת להילחם. יש לי רק שאיפה אחת, אם כי לא קטנה בכלל - לנשום רגיל.
ופתאום - הנשימה נרגעת. אני שוכבת על המיטה, ידיי פרושות לצדדים, עיניי פקוחות ובוהות בתקרה. מעליי ריבועים לבנים ואורות עגולים מסנוורים.
הצלחתי!
עד לפעם הבאה, אני חושבת לעצמי, אבל העיקר, עכשיו אני רגועה. הצלחתי וזה מספק נורא. אני בתוך מרחב זמן שאין לו סוף או התחלה, אין יום ואין לילה. אין שעון, אבל יש רשימת משימות שעליי לבצע כדי להחזיר לעצמי את היכולת לנשום שוב ללא מאמץ.
אני במרוץ בעיקר נגד הזמן, אבל לא רק נגדו. כי כשאני מתעוררת בבוקר יש לי משימות נוספות של החיים לעשות. וכשאני איכשהו מצליחה והגוף נרגע, אני מרגישה שהגעתי להישג גדול, ולאף אחד מסביבי אין מושג מה עברתי.