המתנה

שְׁקוּפִים

אֲנִי שָׁקוּף, אֲנִי אַחֵר

לֹא טוֹב יוֹתֵר, לֹא רַע יוֹתֵר

רוֹאֶה אַחֵר, חוֹשֵׁב אַחֵר, מַרְגִּישׁ אַחֵר

הַמַּחֲשָׁבוֹת רָצוֹת־בּוֹרְחוֹת, לֹא תָּמִיד זוֹכֵר,

מַרְגִּישׁ בִּלְתִּי נִרְאֶה.

תִּרְאוּ אוֹתִי, הִסְתַּכְּלוּ בַּחֲזָרָה,

אֲנִי פֹּה, אֲנִי כָּאן.

גַּם אִם אֲנִי לֹא תָּמִיד מוּבָן,

אֲנִי מַרְגִּישׁ, אֲנִי קַיָּם.

פרק ראשון
המתנה

שוב בחדר המדרגות, מחכה לאמא, בפעם המיליון דופקת אצל השכנה ממול. מחכה...

"שלום נועה, שוב שכחת את המפתחות?"

"כן", אני עונה, ראשי מושפל בפעם המי יודע כמה.

"המפתחות לא אצלי", היא אומרת, "שכחת להחזיר לי אותם בפעם שעברה". זה היה רעיון של אבא להשאיר מפתחות אצל השכנה.

"זה יעזור לך כשתחזרי מבית הספר, אם תשכחי שוב את המפתחות", אמר לי באחת הפעמים שהתקשרתי אליו, תקועה מחוץ לבית. התרגלתי לזה. מאז שאני זוכרת את עצמי הפרעת הקשב והריכוז נוכחת בחיי. "המתנה", קורא לזה אבא, למרות שאני ממש לא מסכימה איתו. איך זו מתנה? לאבד דברים? לשכוח רוב הזמן: דברים, מטלות, משימות? זה מייאש, לא נגמר. תמיד אחרי כולם, כל כך משתדלת, לומדת שוב ושוב את הנוסחה במתמטיקה, משננת מילים כדי שלא יהיו שגיאות כתיב, ללא הצלחה. אני כבר בכיתה י'. מה יהיה עם הבגרויות? כמה צרות, על איזו מתנה הוא מדבר?

"יום אחד תביני", הוא אמר לי. שטויות במיץ פטל, חשבתי. לא הבנתי כמה הוא צדק.

חצי שעה עברה. מחכה ליד הדלת. שומעת פתאום את דלת האינטרקום נסגרת באחת. מישהו עולה במדרגות, אני יורדת כמה מדרגות, מקווה שזאת אמא. "נועה, בואי תעזרי לי ולשי עם הקניות", היא אומרת לי. שי הוא אחי הקטן בן העשר, קרצייה אמיתית.

חוץ ממנו יש לי עוד אח גדול, בן 21, דניאל.

"למה את בחוץ? נורית לא בבית?" שאלה אמא.

"היא דווקא בבית", אני עונה, "אבל שכחתי להחזיר לה את המפתחות בפעם שעברה". אמא נאנחת ומסתכלת עליי עם החיוך הכי מעצבן בעולם, שרק מי שיש לו הפרעת קשב וריכוז יבין אותו. "החיוך הסלחני", אני קוראת לו, זה שאומר "נו, מה חדש", ללא מילים.

נכנסים הביתה.

בערב אבא חזר מהעבודה. שמעתי את קולו עוד מלמטה מהחניה. אני בחדרי מתכוננת לעוד מבחן במתמטיקה, שאני כנראה עתידה להיכשל בו.

"איפה עיפרון החודים שלי? הוא לא היה בקלמר היום בבוקר?" דלת הבית נפתחה, הוא תמיד נותן לאמא נשיקה כאשר הוא חוזר הביתה, אבוש'קה שלי. אני יוצאת מן החדר.

"חשבתי שלא תצאי משם. אוכלים ארוחת ערב. קראתי לך כבר פעמיים", אמרה אמא בחיוך.

"מה קורה?" שאל אבא.

"לא שמעתי", אמרתי בלחש. באמת לא שמעתי, מתמטיקה מספיק קשה לי גם ככה, ואני צריכה את כל הריכוז שיש לי כדי להצליח בה.

"ממש", אמרה אמא בנימת זלזול. התרגלתי לזה שהיא לא מאמינה לי.

"אולי היא אומרת את האמת, שירה", אבא אמר לה.

"באמת, רונן, אני לא מאמינה שאתה עוד מאמין לתירוצים שלה".

"אבחנו אותי עם הפרעת קשב וריכוז אמא, אני לא עושה את עצמי".

"זה תמיד התירוץ שלך, הפרעת קשב וריכוז זאת לא מחלה, פשוט תקשיבי". נאנחתי. זה מיותר. היא לעולם לא תבין. לאבא שלי ולי יש קשיי קשב וריכוז, נולדנו למציאות הזאת. עוד לפני שאובחנתי לפני שנה, ידעתי תמיד שיש בי משהו שונה, אחר: השכחה, הכתב הלא קריא, שגיאות הכתיב, הצורך ללמוד שוב ושוב את חומרי הלימוד בשביל לזכור אותם.

לאחר ארוחת הערב, בשעה אחת בלילה, אבא עוזר לי להתכונן למבחן במתמטיקה, בלעעע, שונאת אותה, את המתמטיקה. למה הכול חייב להיות כל כך מדויק בה? למי אכפת כמה שווה איי בריבוע ועוד בי בריבוע לחלק לסי בריבוע (בורינג). מזל שאבא מורה לאלקטרוניקה וחשמל. הוא מבין בזה, אבל זה עדיין מתיש. אני מתקלחת, מצחצחת שיניים, יושבת לראות טלוויזיה, ופתאום מתחילות לרדת הדמעות. "מה קרה, נועה?" שאל אבא.

"סתם", מלמלתי.

"את יכולה לספר לי".

"אני שונאת אותו", אמרתי.

"את מי?" שאל אבא, "שוב מציקים לך בבית הספר?"

"לא", עניתי, "אני שונאת את המצב הזה, פשוט נמאס לי לא לזכור שום דבר אף פעם".

"את מגזימה, הרבה פעמים את כן זוכרת, יש דברים שאת טובה בהם, כמו כתיבה ובישול. את גם עוזרת לאחרים".

"ממש", מלמלתי, "אני לא מבינה איזו מתנה אתה רואה בדבר הזה".

"מתנה גדולה", אמר בחיוך כשהוא מתיישב לידי, "היית יכולה להתנדב בבתי חולים, אם לא היה לך את הפרעת הקשב והריכוז? היית מבינה את האחר כמו שאת מבינה עכשיו? את האדם עם הכי הרבה יכולת נתינה שאני מכיר. אין מישהו שנותן ואוהב לעזור כמוך".

"אבל זה רק מקשה עליי", בכיתי.

"בכל חיסרון יש יתרון, את פשוט צריכה להסתכל, לראות אותו, לא לוותר. הכישלון האמיתי הוא הוויתור, תמיד תזכרי".

הַקֶּשֶׁב וְהָרִכּוּז

מֵאָז שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת עַצְמִי, הוּא נוֹכֵחַ בְּחַיַּי,

נוֹכְחוּתוֹ צוֹרֶמֶת, מְצִיקָה.

בְּבֵית הַסֵּפֶר, בַּלִּמּוּדִים, בָּעֲבוֹדָה.

לְכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת, הוֹלֵךְ הוּא אִתִּי.

לְלֹא רְצוֹנִי, לְלֹא הַסְכָּמָתִי.

מֵעוֹלָם לֹא שָׁאַל אוֹתִי אִם בּוֹ אֲנִי חֲפֵצָה,

הוּא פָּשׁוּט שָׁם נִמְצָא.

כְּצֵל מֵעִיב עַל אָשְׁרִי.

הַפְסֵק לִפְסֹעַ תָּמִיד לְצִדִּי.

תֵּן לִי לְהַכִּיר חֲבֵרִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, בַּצָּבָא, בַּחַיִּים.

וְלָמָּה, מָה הַסִּבָּה?

יֵשׁ בִּי אֵיזֶשֶׁהוּ חִסָּרוֹן?

הַאִם אֵין בִּי יִתְרוֹן?

לָמָּה רַק הַקֶּשֶׁב וְהָרִכּוּז מַסְכִּים לִהְיוֹת בְּקִרְבָתִי?

לָמָּה רַק הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתִּי?

אֲבָל רַק בּוֹ אֲנִי אֵינִי חֲפֵצָה,

רַק אוֹתוֹ אֲנִי לֹא רוֹצָה.

וּמָתַי יַגִּיעַ הַזְּמַן? מָתַי תַּגִּיעַ הָעֵת?

מָתַי מִישֶׁהוּ יִהְיֶה בִּי, חָפֵץ?

פרק שני

בבית הספר

בוקר, אני בבית הספר, המבחן הולך להתחיל בכל רגע. המורה למתמטיקה מחלקת את הדפים, ראשי מסתחרר, אני לא זוכרת כלום, מה אבא אמר על הנוסחה אתמול? ליבי דופק בפראות.

"הכישלון האמיתי הוא הוויתור", אני אומרת לעצמי שוב ושוב, נזכרת באסיפת ההורים שבה המחנכת ״האהובה״ שלי העלתה את האפשרות בפני הוריי שאישאר כיתה. "זה יותר נכון לה, לימודית וחברתית", היא אמרה לאחר שביקשה ממני לצאת מן החדר ולדבר עם הוריי ביחידות, כאילו אני לא יודעת, כאילו אני לא מקשיבה. "אני לא חושבת שנועה תצליח לעשות את הבגרות במתמטיקה השנה, כל הציונים במבחנים שלה הם מתחת לשישים", הוסיפה. הצלצול של ההפסקה הגיע, איזו הקלה. כבר לא אכפת לי אם הצלחתי במבחן או לא, עשיתי את כל המאמצים כדי להצליח וזה הכי חשוב.

"איך הלך לך במבחן, נועה?" שואלת מירה. מירה היא החרוצה של הכיתה וחברתי הטובה.

"בסדר", אני ממלמלת, "בשבילך זה בטח קלי קלות, שעה של למידה".

מירה צוחקת, "את באה לקפיטריה?"

"כן, למה לא".

חברות מוזרה יש בין מירה וביני, חרוצת הכיתה עם ה"שכחנית", זה הכינוי שהוצמד לי בכיתה עקב שכחה אין־סופית של דברים, ולא, אני לא אוהבת אותו בכלל. אנחנו מגיעות לקפיטריה, אני קונה לי מאפה שוקולד, והיא קונה לה כריך עם חביתה. מירה היא מהילדות הבריאות במיוחד. אני לעומת זאת חושבת שאין כמו קרואסון שוקולד אחרי מבחן מתיש במתמטיקה. "הנה עידו", לוחשת לי מירה באוזן במהירות. אני מרימה את עיניי מקרואסון השוקולד, ליבי פועם במהירות. עידו בכיתה י"ב, גדול ממני בשנתיים. מעולם לא העזתי לדבר איתו, אני אפילו לא יודעת אם הוא מודע לעצם קיומי. אני קופאת על מקומי. תמיד אובדות לי המילים כשאני רואה אותו. הוא מהמקובלים בשכבה שלו, ואני איזו אפסית קטנה עם חברה אחת, בלתי נראית, "השכחנית" בפי כולם... "סליחה ילדה", פונה אליי רפי, המוכר בקפיטריה, "את יכולה להביא לילד את העודף?"

"מה?" עניתי. לא הבנתי שעידו כבר קנה לעצמו אייס קפה והלך, בזמן שאני מסמיקה ושקועה במחשבות. "למי להביא מה?" שאלתי את רפי.

"תן לי, אני כבר אסביר לה בדרך", צוחקת מירה. מירה למדה לקבל אותי כפי שאני, אבל זה לא היה לה כזה קל. כשהכרנו בכיתה ד' היא חשבה שאני עושה את עצמי לא שומעת, שאני מתעלמת ממנה במכוון. לקח לה זמן להבין שאני באמת לא שומעת תוך כדי שאני עושה משהו אחר, שזאת פשוט אני.

"עידו שכח את העודף מהאייס קפה", אומרת מירה. מההיכרות העמוקה שלי איתה, אני מבינה שהיא רוצה שאני אחזיר לו את העודף.

"אין סיכוי, אני סתם אחליף צבעים, תחזירי לו את".

"טוב, אני נכנסת לכיתה", היא אומרת, דוחפת את שני השקלים לידי ורצה לכיוון הכיתה. אני נושמת עמוקות, נושפת, אני יודעת בעל פה איפה נמצאת י"ב1. אלפי פעמים התחלתי ללכת לכיוון הכיתה, מדמיינת את מה שאומר. אפילו כתבתי לעידו פתק:

"היי עידו, שמי נועה, אתה מוצא חן בעיניי, אשמח אם נדבר מתישהו, תתקשר אליי למספר הזה..." פתטי, אני יודעת, ובכל מקרה אין לי אומץ להביא לו אותו. הצלצול כבר נשמע מזמן, הנה דלת הכיתה שלו, ידיי רועדות, אני דופקת בדלת ופותחת. "כן, מה את צריכה?" שואלת המורה.

"את עידו, הוא שכח..." אני עונה, נעצרת.

"מה הוא שכח?"

"הוא שכח, כלומר רפי אמר לי להביא לו..."

צחוק עובר בכיתה. "עידו, תברר בחוץ מה שכחת עם הנערה החביבה ותחזור לכיתה", אומרת לו המורה.

"נועה, כלומר אני..." ניסיתי לענות לה. עידו קם מהכיסא ויוצא במהירות לכיוון הדלת, סוגר אותה מאחוריו.

"אז מה שכחתי, נועה?" הוא שואל בחיוך.

"שכחת לקחת את העודף כשקנית את האייס קפה", אני אומרת במהירות ומושיטה לו את הכסף.

"תודה", הוא אומר.

"איך ידעת שקוראים לי נועה?" אני שואלת.

"הרגע אמרת את זה, מצחיקה", הוא עונה בצחוק. "אז נתראה", מחייך עידו.

"נתראה", עניתי.

פרק שלישי

אהבה לבישול

אני מבשלת ארוחת צוהריים בבית, יש לי אהבה גדולה לבישול; משהו עם חוסר הדיוק שבזה, היצירה של משהו חדש מהרבה מרכיבים, התגובות של האנשים... כל אלו ממלאים אותי אושר. אמא לא אוהבת בכלל את זה שאני מבשלת. היא גם לא כל כך מתלהבת מבישול באופן כללי. "אוכלים בשביל לחיות", היא תמיד אומרת, ומבשלת תמיד את אותם הדברים: אורז, פתיתים ושניצל (בורינג).

"אין לי בעיה שתבשלי, רק תשמרי על הניקיון".

"אבל אני תמיד מנקה אחריי", אני עונה לה.

"את צריכה לשמור על הניקיון גם בזמן הבישול". היא פשוט לא מבינה שזה קשה לי, גם לבשל, גם לשמור על הסדר, גם לנקות תוך כדי... אני עושה מוקפץ עכשיו. למדתי מהאינטרנט איך לחתוך דק־דק את הירקות. אבא קנה לי סכין מיוחדת לכבוד יום הולדת שש עשרה, שהיה לא מזמן. "בזבוז כסף! כל הסכינים אותו דבר", אמרה לי אמא באחת הפעמים שראתה אותי מבשלת.

"אם היא אוהבת את זה, תני לה לבשל", אמר לה אבא ונתן לה נשיקה, היא צחקה במבוכה.

אז איזה עוד ירקות אשים במוקפץ? פטריות, גזר חתוך דק לרצועות או אולי פלפל אדום? אחרי שסיימתי לבשל והייתי באמצע הניקיונות שמעתי פתאום דפיקה בדלת. זה דניאל שחזר מהצבא, אני בשוק. "מה אתה עושה כאן, דניאל? יום רביעי היום, אתה אמור לחזור רק מחר בערב".

"המפקד שלי אישר לי לצאת יום לפני. אני רעב, מה יש לאכול?"

"מוקפץ עם בשר שהכנתי לגמרי לבד!"

"אין עלייך", אמר כשהוא הולך למחבת ולוקח לעצמו מנה גדושה. "חשבתי שאחזור לאוכל המשעמם של אמא", אמר בלחש.

"היא לא בבית", צחקתי, "לא שאמרת משהו רע". גם אני לוקחת לעצמי מנה ומתיישבת.

"את צריכה ללמוד לבשל בצורה מקצועית", הוא מוסיף, "האוכל שלך תמיד כל כך טעים".

"אתה יודע שהקורס יקר מאוד. בדקתי את זה, וחוץ מזה אמא חושבת שזה בזבוז זמן".

"אני לא חושב כך, אנסה לדבר עם אמא על זה, מה אבא אומר על זה?" שאל.

"גם אבא חושב שזה יקר, אבל הוא אומר שאם אני באמת רוצה, הוא מוכן להתחלק איתי חצי־חצי במימון הקורס, אם אמא תסכים". הלוואי שתסכים.

השעה שמונה בערב, אני, אבא ואמא יושבים ורואים חדשות (בורינג). שי משחק במחשב בחדרו. עכשיו זה הזמן לשאול ולגשש על הקורס לבישול אני חושבת, אך המילים לא יוצאות לי מהפה. דניאל יוצא מחדרו. "אז מה העניינים?" הוא שואל את כולם.

לאחר ארוחת הצוהריים הוא הלך לישון.

"אני מותש, אני הולך לישון, שלא יעירו אותי", ביקש ממני.

"בסדר", עניתי.

כשאמא חזרה מהעבודה שלה כסייעת בגן ילדים וראתה את התיק הצבאי שלו היא ממש התרגשה. "דניאל כאן?" שאלה בהפתעה.

"כן, הוא הלך לישון, ביקש שלא יעירו אותו", עניתי לה.

"אהה", אמרה באכזבה. דניאל משרת בצבא בתפקיד מסווג, אסור לו לספר לנו מה בדיוק הוא עושה. מה שזה אומר, שהוא חוזר אחת לשבועיים, ולפעמים שלושה, לשישי־שבת וחוזר לצבא. לצאת הביתה ביום רביעי, זה לא קורה בדרך כלל.

"דניאל!" קמו אמא ואבא יחדיו. אמא נתנה לו חיבוק ראשונה, ולאחר מכן אבא. "אז איך בצבא?" מתעניין אבא, ודניאל מחייך במבוכה, "הכול בסדר".

"רזית ממש", אומרת אמא בדאגה. "אתה שוכח לאכול?" היא שואלת.

"אל תדאגי לו, הוא בסדר, האוכל בצבא לא נראה לי מפתה במיוחד", אומר אבא בבדיחות, כשהוא טופח על כתפו של דניאל. אני הולכת לכיוון החדר, מבינה שזה לא הרגע המתאים. אולי מחר, בהזדמנות אחרת, אני צריכה למצוא את הרגע הנכון.

בבוקר אני נכנסת לבית הספר, מירה רצה לקראתי.

"נו, נתת לו את העודף? מה הוא אמר?"

"אוי, מירה, זה היה נורא, איזה פדיחות, לא רוצה לדבר על זה".

"מה כבר יכול להיות כל כך נורא? גם לא ענית לי לטלפון אתמול".

"כי ידעתי שתשאלי אותי על זה".

"נו בבקשה, מבטיחה שלא אצחק".

"אז הלכתי לכיתה שלו, דפקתי בדלת והתבלבלו לי המילים, ממש גמגמתי. הוא יצא מהכיתה, הבאתי לו את העודף, כששאלתי איך הוא יודע את השם שלי הוא אמר שאמרתי אותו, אפילו את זה שכחתי".

"לא הבנתי, מתי אמרת לו את השם שלך?"

"אמרתי את השם שלי למורה כשנכנסתי לכיתה".

"זה לא כזה נורא, פשוט התרגשת, זה קורה", מירה מנסה לנחם אותי, "ומה הוא אמר?"

"הוא אמר תודה ושאני מצחיקה וחזר לכיתה".

"נו, אז הוא יודע את השם שלך, זאת התקדמות, נכון?"

"אולי", עניתי, "הוא בטח חושב שאני מוזרה ומבולבלת".

"את לא יודעת מה הוא חושב, מה את, קוראת מחשבות?"

"אני חושבת ככה".

"אוי נו איתך, את מהממת, מי שיזכה בך יהיה בר מזל", אמרה כשהיא מחזיקה את ידי.

"ממש", עניתי.

בערב אני בחדרי בבית. כל אחר הצוהריים הייתי אצל מירה, מתקנת את המבחן שלי במתמטיקה, שקיבלתי בו שישים. כן, זה שהתכוננתי אליו כל כך הרבה. התרגזתי ממש על המורה, היא פסלה לי ארבע תשובות מהמבחן "כי הדרך לא הייתה נכונה", לטענתה.

"אבל התשובה נכונה, גילה", ניגשתי אליה בכעס, מראה לה את המבחן שלי. "הסתכלתי במבחן של מירה ולה כתבת שזה נכון, אז למה לי את פוסלת את התשובה?" שאלתי.

"המורה גילה, בשבילך", ענתה לי, "והדרך לא נכונה בכל ארבעת התרגילים".

"מה הדרך משנה בכלל? התשובה נכונה", אמרתי בכעס.

"בבגרות לא יחשיבו לך את התשובה אם הדרך לא נכונה", ענתה לי והמשיכה בדרכה לחדר מורים, איזו מעצבנת. אחרי שאמרה לי את זה התקשרתי לאבא בוכה וסיפרתי לו הכול.

"אני אדבר איתה", אמר, "אני חייב לחזור לעבודה, אבל אל תדאגי, יהיה בסדר", הרגיע אותי.

"אני יכולה ללכת למירה אחרי בית הספר?"

"את לא רוצה שנתקן את המבחן ביחד?"

"אתקן אותו עם מירה, מבטיחה", עניתי לו.

"בסדר, להתראות מתוקה".

אבא חזר הביתה, אכלנו ארוחת ערב, פתיתים עם שניצל (אמא הכינה).

"אז דיברת עם המורה, אבא?", שאלתי אותו.

"כן, יש לנו פגישה איתה מחר בעשר. יש לי חלון במערכת, זה יוצא בהפסקה".

"וואו, תודה אבא. אתה יודע, תיקנתי את המבחן עם מירה, רוצה לראות?"

"לא אבא, הבטחת לי ללכת למגרש כדורגל למשחק עם דניאל!" התפרץ שי.

"אני יודע", אמר לו אבא, "לא שכחתי, מחר נדבר על הכול, נועה. אל תדאגי".