זאת היהדות שלי - מייאוש לתקווה

ראשית דבר

"אני רוצה לעשות הכול, כל אשר אעצור כוח, לקרב את החלום הזה אל הממשות, או להפך, הממשות אל החלום."

חנה סנש

בשנת 1991 קיבלתי על עצמי החלטה חשובה, ואני בן שבע בלבד. במבט לאחור, זו ההחלטה המודעת הראשונה שלי באזורים החברתיים‏.

זמן מה לאחר סיומה של מלחמת המפרץ החלטתי להיות צמחוני. לא בגלל אירוע דרמטי כלשהו או אווירה משפחתית, שכן איש מבני ביתי לא היה צמחוני, אלא משום שבנקודת הזמן ההיא בחיי הצעירים חשבתי שאין זה הוגן שאנו, בני האדם, הורגים חיות לשם סיפוק הצורך במזון.

התקופה הראשונה לא הקלה עם אמא שלי, איירין, ובתחבולות אימהיות, כמו הטענה שמרק עוף אינו מכיל עוף, ושאכילת בשר חיונית להתפתחות, היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך ולאכול מתבשיליה. אבל בחלוף כמה חודשים הפסקתי לחלוטין לאכול בשר ודגים, ומצפוני, כמאמר קפקא, נרגע: "עכשיו אני יכול להביט לבעלי החיים בעיניים שלוות. איני אוכל אותם".¹ אימי וכל בני משפחתי הגרעינית שיתפו פעולה עם הבחירה שלי.

1 לפי עדויות, האמירה נאמרה על ידי קפקא לידידו הביוגרף מקס ברוד בזמן שצפו בדגים באקווריום.

במהלך השנים התגבשה הצמחונות שלי לכדי תפיסת עולם, ולשמחתי מצאתי לה תימוכין ביהדות. אותה יהדות שמהווה את הדרך ואת היסודות החשובים והמשמעותיים בחיי.

כאשר ברא אלוהים את העולם, הוא ציווה במשך עשרה דורות לאכול רק מן הצומח: "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָהּ וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית א, כט-ל). אזכורים נוספים קיימים במקורות המדרשיים התומכים בתפיסה זו, "חזון הצמחונות והשלום"² של הרב קוק הוא אחד המפורסמים שבהם. הוא מבטא את היחס שיש להעניק לחיות: "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קַחַת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו". רק לאחר חטאי דור המבול, "ירידת הדורות", התיר אלוהים לאנושות לאכול בשר. התרה שלפי הרב קוק תתבטל בעתיד משום שאלוהים ברא את העולם צמחוני, וזהו האידיאל שאליו הוא שואף.

2 "חזון הצמחונות והשלום" בעריכת הרב דוד כהן (ה"נזיר") על בסיס שני מאמרים של הרב קוק: "אפיקים בנגב", בכתב העת "הפלס", 1903-1902, ו"טללי אורות" בקובץ "תחכמוני", 1909.

אין לי שום רצון להטיף לצמחונות, ובוודאי לא לשפוט אדם כלשהו על פי התפריט שעל שולחנו – איש הישר בעיניו יעשה, אבל הבחירה שלי באורח החיים הזה בגיל כל כך צעיר – לשמחתי זו גם בחירתה של אוריה זוגתי – סימנה את ראשיתו של מסע, שבו לאורך השנים שאלתי את עצמי, ואני עדיין שואל, בנוגע לדרכי ולדרכן של היהדות ושל האנושות בעולם שיש בו לא מעט אי־צדק, ומכאן, מה אנחנו יכולים לעשות בשביל להשאיר לילדים שלנו עולם ומדינה טובים יותר.

שלא כמו משפחתי המורחבת, שברובה הגדול מתגוררת ביהודה ושומרון, גדלתי בירושלים. ילד שישי ואחרון למשפחה ציונית־דתית מתונה, להורים שעלו לארץ מתוך ציונות, אהבת הארץ ורצון לגדל משפחה בארץ ובעיר הקודש.

אף על פי שגדלתי בבית לא ממש פוליטי, נמשכתי מגיל צעיר לניסיון להשפיע על המציאות החברתית־פוליטית. בגיל תשע התנדבתי לחלק פליירים של טדי קולק ברחוב עמק רפאים בירושלים לקראת הבחירות לראשות העירייה. שנה לאחר מכן, כשהימים ימי תהליך אוסלו, אני זוכר את עצמי נחרד לראות את ההסתה הפרועה ברחובות העיר ובתקשורת נגד ראש הממשלה רבין. כילד דתי כאב לי במיוחד שאת ההסתה הזאת הובילו בעיקר אנשים חובשי כיפות, ובראשם מנהיגי קהילות המחזיקים בתואר רבנים. ההסתה נמשכה זמן רב, עד שהגיעה לשיאה בשנת 1995 באירוע שהיה מחריד ומכונן בחיי המדינה וגם בחיי שלי, ילד בן 11. באחד מימי ראשית החורף של אותה שנה נודע לי שבמוצאי שבת, 4 בנובמבר, י"ב בחשוון, תתקיים עצרת בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. רציתי לנסוע אליה. העצרת, שנשאה את השם "כן לשלום ולא לאלימות", הייתה הפגנת תמיכה בניסיונותיו של רבין לקדם הסכמי שלום. למרות העמדות הימניות של משפחתי המורחבת והתנגדותה לדרכו של רבין, שיתפה איתי אימי פעולה ובדקה איך אוכל להגיע לעצרת. כשהתברר שהאוטובוסים יוצאים לתל אביב לפני צאת השבת ירד הרעיון מסדר היום, ואני נשארתי בבית.

אומנם לא נכחתי פיזית בעצרת, אבל במכשיר הרדיו שבחדרי האזנתי בשקיקה לנאומים שנישאו בה, והתפעלתי גם ממספר המשתתפים הגדול שנכח בה. אחרי שרבין ירד מהבמה, דיווח שדרן הרדיו על יריות בכיכר, והוסיף שלא ברור אם רבין נפגע. אני זוכר שחטפתי ספר תהילים ורצתי אל חדר הטלוויזיה, מתפלל שהדיווח על קריאות ה"סרק סרק" נכונות. כשעה וחצי לאחר מכן עמד בפתח חדר המיון של בית החולים איכילוב איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, וקרא את ההודעה המפורסמת שמעבירה בי צמרמורת גם היום, שלושים שנים אחרי: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב". סביב הבר נשמעו קולות זעקה ושבר, ואני פרצתי בבכי שנמשך עד שנרדמתי. למוחרת, בבית הספר לבנים שבו למדתי, היו רוב התלמידים עצובים מאוד, אבל היו גם מעטים ששמחו. אחד מהם קרא לעברי, "איזה יופי שרבין שלך נרצח". הוא ושכמותו השתייכו לחבר'ה שהשתתפו באותן הפגנות סוערות שהתקיימו בשנים שקדמו לעצרת, ושעניינן היה התנגדות לרבין ולקידום הסכמי השלום שניסה להוביל.

מסע הלוויה של ראש הממשלה בדרכו האחרונה, עבר ברחובות העיר, ואני הברזתי מהלימודים ועמדתי סמוך למשכן הכנסת כדי לחלוק לו כבוד אחרון. אז גם נודע לי שהרוצח היה בחור שחבש כיפה. הידיעה הזו טלטלה אותי וסדקה בתוכי דבר מה עמוק מאוד – איך ייתכן שאדם נוטל חיים של מישהו אחר בגלל עמדתו הפוליטית?! ואם לא די בכך, בעודי עומד בתוך הקהל שהמתין בשקט כדי לחלוק כבוד אחרון לרבין שארונו נישא ברחובות ירושלים בקומנדקר צבאי, ניגש אליי אדם שלא הכרתי, ובגלל הכיפה המונחת על ראשי מיום שאני זוכר את עצמי, התריס כלפיי: "מה אתה עושה פה?" השבתי לו, "מה זאת אומרת, ראש הממשלה שלי נרצח". האיש זרק לעברי בתקיפות, "כן, אבל אתם הדתיים רצחתם אותו". ברגע המשמעותי ההוא הבנתי שתי תובנות שמלוות אותי עד היום, ושהלכו והתחדדו עם השנים:

האחת – אם אנחנו רוצים שהמדינה שלנו תמשיך להתקיים ולא תיחרב כמו שני הבתים הקודמים, חשוב לא לשפוט אנשים לפי סממנים שלכאורה מעידים על זהותם. מכאן נגזרה ההבנה שיש חשיבות ליצירת שיתופי פעולה שאינם על בסיס דעות קדומות. שהרי, ישנם חילונים מתונים, דתיים מתונים, חרדים מתונים וערבים מתונים ולהפך, יש קיצוניים בכל חלקי העם. אבל רב־תרבותיות לא אמורה להיות מכשול, ההפך הוא הנכון: יש בכוחה לייצר קרקע פורייה להמשך ולשימור בניין הארץ והמדינה, על כל חלקיה. התובנה השנייה היא, שיש לנו, גם לי אישית, משימת חיים – להיאבק מחדש על דמותה של היהדות במדינה היקרה שלנו, כי רבים מדי וקיצוניים מדי נושאים את שמה לשווא, והיהדות שהם המציאו אינה היהדות שלי. לתפיסתי, יהדותם אינה יהדות כלל, אלא מוטציה קיצונית שהתפתחה כאן בארץ הקודש ושחייבת להיעלם לפני שתחריב את הבית השלישי.

הייתי נער דתי צעיר, והרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי. הזעזוע ממעשהו של יגאל עמיר, יהודי שקורא לעצמו דתי מאמין, ורוצח יהודי אחר בשל עמדות פוליטיות מנוגדות לשלו, היה קו השבר הראשון, ולצערי, לא האחרון. להבדיל, טלטלו אותי גם דברי האיש ההוא שתהה על מעשיי, דברים שמקורם בחוסר ידע, בהסתה, בפילוג ובשיסוי, ובתהום העמוקה שנפערה בין חלקי החברה באותם ימים. הסתה שכללה גם פסקי הלכה מטעם רבנים למיניהם, שעודדו צעדים מנוגדים לתורה, זו שעל ברכיה התחנכתי.

ב־29 במאי 1996, זמן לא רב לאחר רצח ראש הממשלה, התקיימו בחירות לכנסת ה־14 של מדינת ישראל. אף על פי שטרם מלאו לי שתים עשרה, מצאתי את עצמי מבלה שעות רבות בצומת עמק המצלבה, מתוך החלטה לקדם את מפלגת העבודה ואת שמעון פרס שעמד בראשה, לראשות הממשלה. יחד עם מתנדבים נוספים, חילקנו שלטים וסטיקרים בשבועות שקדמו לבחירות, וניסינו לשכנע עוברי אורח לתמוך בצד שלנו. צומת עמק המצלבה ממוקם בעורק תנועה מרכזי בירושלים, ולכן נצבע בצבעי רוב המפלגות. מולנו, תומכי מפלגת העבודה, עמדו פעילי ליכוד ותומכי נתניהו שנהגו כמונו, אלא שאחדים מהם לא הסתפקו בכך וטרחו לחצות את הכביש כדי לקלל אותנו, לקרוע את השלטים שלנו, ופה ושם גם להכות אותנו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי אלימות פיזית.

כילד, ואחר כך כנער, אהבתי לשחק כדורסל. תחילה הייתי חניך בתנועת הנוער בני עקיבא, ולאחר מכן עברתי לשבט משואות של הצופים הדתיים, קודם כחניך ובהמשך כמדריך. בכל שנות נעוריי התנדבתי בארגוני סיוע שונים ופעלתי בנושאים חברתיים בסביבת מגוריי. הייתי שותף למשל להרמת פרויקטים לעזרה בלימודים לתלמידים מעוטי יכולת ולהובלת מפעלי צדקה וחסד של "כל ישראל ערבים זה לזה" בבתי הספר הימלפרב והרטמן שבהם למדתי.

בקיץ שבין כיתה י"א וי"ב השתתפתי במשלחת של הצופים שיצאה לארה"ב לסיור בקהילות היהודיות. היינו שני דתיים מתוך שישים נערים ונערות, ולראשונה בחיי הזדמן לי לשהות ולבלות עם חילונים בני גילי תקופה ממושכת של שלושה חודשים. זו הייתה חוויה מרתקת, מעצבת, מרחיבת דעת ומקרבת לבבות. הקשב הכן והעמוק והשיח הפתוח והמכבד יצרו חיבורים משמעותיים. למדנו להכיר זה את עולמו של זה, על הערכים המשותפים לנו, על המאחד בינינו ולא על המפלג, על הטוב שבעולמות השונים ועל מה שאנחנו יכולים לתרום זה לזה. שם, באמריקה הרחוקה, הבנתי לראשונה את חשיבותו של הבית היהודי היחיד בעולם. הבנתי שהוא לא שייך רק לנו הישראלים, אלא שהוא צריך להיות ראוי ומזמין לכל יהודי באשר הוא, בין שהוא אורתודוקס כמוני ובין שהוא חילוני, קונסרבטיבי או רפורמי – הבית הזה חייב להיות משותף לכול.

המסע החשוב ההוא הצטרף לחוויות ולהתנסויות נוספות בתקופת נעוריי, אשר פתחו בפניי את הצוהר לעולמות החברתיים, הכלכליים והפוליטיים, והביאו לאורך השנים להמשך גיבוש האידיאולוגיה שלי, שאותה אני מבקש להציג בספר זה. נראה לי שלכך כיוון הרב יונתן זקס באומרו "אתם לעצמכם – אם אתם מאמינים באמת ובתמים שמעבר לעצמכם יש משהו".

מאז ומתמיד הרגשתי חלק מהציונות הדתית. ראיתי בתנועה מפוארת זו את המקף המחבר בין היהודית לדמוקרטית, בין הקודש לחול, בין הישן לחדש, תנועה אשר מאמינה בארץ ישראל, בעם ישראל ובתורת ישראל, בעבודה קשה, בציונות, במתינות וב"אהבת לרעך כמוך", וכבר כנער החלטתי להקדיש את חיי למאבק על דמותה של היהדות. זה מסע ארוך שהחלטתי להתמיד בו כל חיי, אבל אני מאמין בתלם הארוך, ובכך שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אני מאמין גם בכך שכבר בעשור הקרוב אפשר יהיה להחזיר את הברית ההיסטורית בין הציונות הדתית למחנה הליברלי בישראל.

אין לי שום יומרה להיות דוברה של היהדות. אני מדבר בשמי, ואולי גם בשם אחרים. לעיתים כועסים עליי ברשתות החברתיות, ואני סופג מאות קללות בכל שבוע כאשר אני מבטא את עמדתי ואז כותב "זאת היהדות שלי" או "זאת לא היהדות שלי", אבל זו משימת חיי, להיות שותף לניסיון להגביר את קולה של הציונות הדתית הליברלית ולסייע לבנייתה מחדש של ציונות דתית מקדשת חיים.

אני חזן בתפילת מוסף כמעט בכל שבת בבית הכנסת בעיר מגוריי יקנעם. בעת החזרת ספר התורה לארון הקודש, ב"פריים טיים" של התפילות השבועיות, שרים "דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוםֹ" (משלי ג, יז). את תפילת שחרית בכל בוקר מסיימים באִמרה התלמודית "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". זאת היהדות המקורית שלנו, ולא זו שהמציאו כאן. לכן, גם אם לפי שעה אני במיעוט בקרב הציבור הדתי, אני מתכוון להמשיך ולהיאבק על דמותה של היהדות המתונה, רודפת הצדק החברתי ומקדשת החיים.

בכל פעם שאני שומע בתקשורת את תגובת "הציונות הדתית" או "עוצמה יהודית" של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, לימור סון הר־מלך, אורית סטרוק, צבי סוכות וחבריהם בעניין כזה או אחר, וכאשר הם מעזים, בשמה של הציונות הדתית, להצביע נגד עסקה לשחרור האחים והאחיות שלנו מהשבי בעזה, אני מרגיש שחטפו לי את הזהות. אבל המפלגות האלה הן רק סימפטום למחלוקת העמוקה שיש היום בישראל על דמותה של היהדות. מצד אחד יהדות של בית שמאי, של "ייקוב הדין את ההר", יהדות של שורפי אסמים עם שאיפה למדינת הלכה, כזו שבמקום לקרב – מרחיקה, במקום לחבר – מפרידה ובמקום לקדש את החיים – מקדשת את הקיצוניות, ומן הצד השני יהדות מכילה, מתונה ומחברת של "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

לצד הצלחות, נכשלתי לא פעם ב‏חמש עשרה השנים שבהן אני פעיל בחברה האזרחית והפוליטית. לא הצלחתי להיבחר לכנסת, מיזמים שהקמתי נתקלו בתקרת זכוכית נמוכה בהרבה מזו שעליה חלמתי, אכזבתי, טעיתי, פגעתי ונפגעתי, אבל גם הבנתי את חשיבות הפעולה והמעשה דווקא כאשר נתקלים בקשיים. נראה לי שלכך התכוון יגאל אלון באומרו "המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול סופם לשקוע בה עד צוואר. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי לאפשרי".³

3 "כלים שלובים", יגאל אלון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.

אם אמילי דמארי הניפה את ידיה הפצועות וחייכה ביום שהשתחררה משבי חמאס; אם התצפיתניות לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ונעמה לוי, ביקשו להישאר עוד בשבי כדי שאגם ברגר חברתן לא תישאר שם לבד; אם המשפט הראשון של גדי מוזס לאחר 482 ימים בשבי הוא "אעשה הכול כדי לשקם את ניר עוז"; אם שיר סיגל, בתם של אביבה וקית' סיגל שנחטפו מביתם בקיבוץ כפר עזה, הפכה עולמות בשביל להחזיר את הוריה והצליחה בכך; אם מירב לשם‏ גונן בוחרת בכל יום להציג את חצי הכוס המלאה בחברה הישראלית; אם משפחותיהם של אגם נעים וחן בוכריס זיכרונם לברכה מתַעלות את הכאב להקמתן של מכינות קדם צבאיות בנגב המערבי – גם אנחנו צריכים ויכולים להפוך ייאוש לתקווה וכישלונות להצלחות.

מאז ילדותי אני נמשך למעשים יותר מאשר למילים, וכתיבת הספר הזה מאתגרת עבורי. אבל בגיל ארבעים, אחרי שמגיל שבע אני עושה מעשים שהם אידיאולוגיים ופוליטיים, הרגשתי צורך לעצור לרגע ולהעניק להם מסגרת. תרם לכך הזעזוע העמוק מאסון השבעה באוקטובר. למעלה ממאתיים ימי המילואים שעשיתי יצרו בי גם הם צורך להתבוננות רחבה יותר. פגשתי הרבה מאוד אנשים מיואשים, וגם עבורם אני מבקש לנסות ולצייר תמונת עולם אופטימית עם תוכניות ראשוניות לישראל של מחר. השתדלתי להביא את התקווה כבסיס לכול, מתוך ראיית הטוב, האמונה והידיעה שיכול ושצריך להיות כאן טוב יותר. זה קו שמנחה אותי תמיד: לאפשר לתקווה להוליך את הדברים, ולהפוך אותם מרעיונות מופשטים לכיווני פעולה מעשיים.

בנקודת המבט של חצי הכוס המלאה אין התכחשות לחצי הכוס הריקה שיש כאן, אבל דווקא מתוך התבוננות מפוכחת במציאות הישראלית העכשווית, מתוך אהבתי למקום הטוב ביותר עבור היהודים שהוא מדינת ישראל, מתוך העידוד והנחמה שאני מוצא במקורות היהודיים והאחרים ומתוך הפתרונות לאתגרים שנצבו לפתחו של העם היהודי משחר ימי ההיסטוריה – דווקא מתוך כל אלה אני מציע קריאת כיוון לעתיד טוב יותר, תחת הרעיון המסדר של 'כן' ליהדות מתונה וליברלית, ו'לא' לכפייה דתית ולקיצוניות.

זו קריאת כיוון שאני מציע להנחתן של תשתיות לתוכניות עבודה ולצעדים מעשיים בכל תחומי החיים בישראל. יחסי דת ומדינה, ביטחון אישי ולאומי, הנהגה ראויה לעם הנפלא שלנו, כלכלה צודקת, דמוקרטיה חזקה, חינוך, בריאות ומגדר, וגם משבר האקלים ומרחבי חיים נוספים שזקוקים לרִענון, לשינוי ולתיקון. קריאת כיוון שמחדשת את הישן, שנפרדת ממה שאינו רלוונטי עוד ושמכוונת להצעיד את ישראל להיות מדינה בטוחה יותר, יהודית יותר וטובה הרבה יותר. לנסות ולהחזיר לציבוריות הישראלית את היהדות המתונה ורודפת הצדק והשלום, זאת היהדות שלי. כל זה אינו משל ולא חלום, כדברי נעמי שמר, אלא יעד שאני שואף אליו ושיתרחש בעזרת השם ובעזרתנו בטווח הנראה לעין.