עלובי השדרה החמישית

פרולוג

הפעמונים בקתדרלת סֵנט פטריק צלצלו עשרות פעמים, או לפחות כך היה נדמה לגבר הנסער שעשה את דרכו לעבר מלון פלאזה בשדרה החמישית בניו יורק. הוא היה גבה קומה, ירוק עין, כהה שיער, גווֹ כפוף משהו ופניו חרושות קמטים יותר מהמצופה לגילו. העוברים ושבים בחנו אותו בסקרנות מהולה בפליאה, שכן הוא היה לבוש בבגדים מהמאה התשע־עשרה — אותם הבגדים שבהם הופיע דקות אחדות קודם לכן על הבמה בברודווי, בתיאטרון אימפֶּריאל, לפני שירד ממנה במהירות ויצא החוצה מבלי להחליף מילה עם איש. בכניסה עוד ניסו לעצור אותו כמה מעריצים נלהבים שפנו אליו בברכות לבביות ובדברי שבח על התפקיד שגילם בצורה מופתית, אך הוא לא שעה לדבריהם ונס משם כל עוד נפשו בו.

מדי פעם הביט לאחור מעבר לכתפו באימה. האם נקט מספיק אמצעי זהירות? האם הם עדיין עוקבים אחריו? הוא חשב שראה את רודפיו יושבים בין ההמונים באמצע האולם ומחייכים אליו בלגלוג, ולאורך כל ההופעה בהה באותה נקודה עלומה בחשש. האקדח שהחזיק דרוך מתחת לחולצת הכותנה הלבנה לא הרגיע אותו כהוא זה. להפך. אם יפתיעו אותו מאחור הוא לא יספיק להשתמש בו בכלל, אז מה טעם לו באקדח?

הוא פלט אנחת רווחה קטנה כשהגיע לבית המלון היוקרתי פלאזה שבו התאכסן, ומיהר להיכנס פנימה, פוסע בצעדים נמרצים אל עבר המעליות ומתעלם לחלוטין מהמנהל, שהתקרב אליו בפנים קורנות.

"ברכות חמות על ההופעה המוצלחת שלך, מיסטר ז'וֹרִין! שידרו ממש עכשיו קטעים נבחרים מההצגה בפוֹקס ניוּז," אמר המנהל בהתלהבות והושיט לו את ידו. אך הגבר, פטר ז'ורין, כאילו לא ראה אותו. הוא נכנס בפנים קפואות למעלית, שדלתותיה נסגרו בפניו של המנהל המאוכזב, אשר ידו נותרה תלויה באוויר.

המעלית עצרה בקומה העשרים ואחת והאחרונה, והוא יצא ונכנס בחיפזון לסוויטה שלו. רק לאחר שנעל מאחוריו את הבריח והתבונן בעינית במשך דקות ארוכות, על מנת לוודא שאין איש מאחורי הדלת, נשם לרווחה.

הוא הסיר באחת את המקטורן הכחול המהוה, שכפתוריו השחורים הגדולים ועיטוריו המוזהבים איבדו משהו מזוהרם, ונשאר בחולצת הכותנה הלבנה הפשוטה ובמכנסיים האפורים הרחבים, המשופשפים בקצוות. לבושו המכובד אך המרופט העיד על אדם שהתמודד בגבורה עם הרבה, ולא תמיד ניצח; כאילו נשאו הבגדים את סיפור חייו האמיתי שלא סופר עד תום, עדות אילמת לכבוד שאינו דועך למרות השנים החולפות ועלבונות העוני והמחסור.

הוא ניגש אל הכיור הקטן על מנת לרחוץ את פניו.

המים הקרים זלגו על צווארו והרטיבו את חזהו, אך הוא אפילו לא הרגיש בזה. תשומת ליבו הייתה נתונה במלואה לדברים אחרים: בהביטו בעצמו במראה, כבדרך אגב, נחרד ונרתע לאחור בבהלה. הפנים שהשתקפו אליו מהצד השני לא היו פניו! הוא הביט באדם אחר לגמרי, אדם זר. זה לא היה הוא. זו הייתה דמותו של ז'אן ולז'אן מההצגה שבה זה עתה שיחק.

"הכול באשמת האיפור המטופש," מלמל לעצמו.

בידיים רועדות ניסה להסיר את האיפור מעל פניו באמצעות מגבונים, שכבה אחר שכבה. אך גם כשנעלמו אחרונות השכבות התוצאה הייתה עדיין זהה: ז'אן ולז'אן בהה בו מהצד השני במבט מבולבל של איש שנטרפה עליו דעתו.

הוא השמיע זעקה אימתנית של חיה לכודה, תפס את פסלון קופידון שעמד על מדף הזכוכית מעל הכיור והשליך אותו בכל הכוח על המראה בחמת זעם.

קול נפץ הרעים; המראה נשברה ועשרות רסיסים עפו לכל עבר. הוא, כמדומה, לא שעה לכך, ובדרך נס לא נפגע מאחד מהם.

הוא טמן את פניו בידיו ומירר בבכי. מבעד לדמעות, הדמות עדיין הביטה בו — הפעם ברחמים. האם הוא עדיין שם, ז'אן ולז'אן?

הוא אזר אומץ, הסיר את ידיו מפניו הבוכיות וקרב שוב לראי הסדוק. הוא בהה באדם שהיה שבר כלי, אך הפעם לפחות לא ראה את ז'אן ולז'אן.

הוא נשם לרווחה, נשימה עמוקה אחת ואחריה עוד אחת. "דמיינתי לעצמי את כל זה. זה לא אמיתי. זו התוצאה של המתחים האדירים שבהם הייתי נתון לאחרונה, ותו לא," אמר בקול רם, כמנסה לשכנע את עצמו.

הוא נשכב על המיטה בבגדיו ועם המגפיים, ראשו ספון בידיו. עפעפיו צנחו. הוא היה עייף. עייף מאוד. אולי הלילה יביא מזור לנשמתו המיוסרת... אך אבוי! דפיקות חזקות על התקרה הפריעו את מנוחתו והוא פקח את עיניו בבהלה וקפץ מהמיטה בבת אחת.

מישהו הולך שם, על הגג! חשב בליבו בחרדה הולכת וגוברת. הם באים לעצור אותי! זה הם! זיעה קרה שטפה את גופו והוא רעד כעלה נידף ברוח.

הדפיקות על הגג נפסקו כמו שהתחילו, ולאחר כמה דקות נשמעו נקישות בדלת; בתחילה חרישיות ובמרווחים, ולאחר מכן תכופות יותר והולכות ומתגברות; באוזניו דמו למהלומות.

הוא פתח את הדלת בתנופה ופרץ החוצה בלי לחשוב פעמיים, דוחף בגסות את האדם שעמד בפתח.

"אתה בסדר, אדוני?" קרא אחריו נער השירות, שנהדף אל עגלת המתכת וכמעט מעד. "אני מצטער אם הפרעתי לך. הבאתי שמפניה ושוקולד מובחר, על חשבון הבית, כמובן. מתנת ההנהלה."

אך האיש, פֵּטֶר ז'וֹרִין, או בשמו האמיתי אלכסיי פּוֹגוֹדִין, כבר לא שמע אותו. הוא דהר במדרגות החירום כל הדרך עד למטה, המשיך לרוץ כאחוז אמוק גם בלובי, ומשם פרץ לרחוב, מתעלם מהאנשים שבירכו אותו לשלום ומהשוער שפתח בפניו את הדלת.

"סֶר, סֶר, אפשר לעזור לך?" קרא אחריו השוער בדאגה.

פטר ז'ורין לא ענה לו. הוא היה נתון בעולם כולו משלו: עולם של רודפים ונרדפים; שוטרים וגנבים; עשירים ועניים, חלכאים ונדכאים. בעולם הזה לא היה שום מפלט או מוצא, וגורלו — הגורל של האיש שעשה הכול למען אורות הבמה — היה אחד: לנדוד כל חייו ולהגיע תמיד אל אותה נקודת התחלה שבה הוא מוצא עצמו בדרך ללא מוצא; הדרך של כל אלה ששילמו ביוקר עבור רגעים חולפים של זוהר מתעתע ותפארת ריקה. הוא לא יוכל לזכות בסוף טוב הפעם. לא בהצגה הזאת, מכל מקום.

1

אביו של אלכסיי פּוֹגוֹדין הביט בו באסירות תודה, כשהלה חזר הביתה ובידו האחת שקית עם צ'יבּוּריקי ממולאים בבשר, ובידו השנייה סל רשת עמוס תפוזים, בננות ובַּאבְּקָה עם שוקולד איכותי ופירות מיובשים — תענוג נדיר בתקופה הסובייטית. גם סבו הגיע עד מהרה בצליעה אל המטבח הקטן, גורר אחריו את רגלו השמאלית. עיני שניהם אורו למראה שקית הנייר החומה והסל המלא בכל טוב, והם התיישבו ליד השולחן וגמעו ברצון רב את הוודקה סְטוֹלִיצְ'נַיָה המשובחת שמזג להם אלכסיי בחגיגיות רבה לכוסיות הקטנות שכבר עמדו על השולחן, מוכנות. מהחדר השני יצאו גם סבתו, אשתו ושני ילדיו הקטנים, וכעת כולם הצטופפו סביבו והתנפלו ברעבתנות על דברי המאפה החמימים שזה עתה יצאו מהתנור במאפייה בשדרות אוֹסְטוֹזֶ'נְקָה, מרחק הליכה קצר מהבניין הישן ברחוב טוּרְצַ'נִינוֹב 2, היכן שהתגוררו בקומת הקרקע שלושה דורות של הפּוֹגוֹדִינִים. הדירה עצמה הייתה קטנה ודלה אך נקייה, מרוהטת בפשטות ובטוב טעם, ואִכלסה בדוחק רב שלוש משפחות: אביו של אלכסיי (אימו נפטרה ממחלה חשוכת מרפא לפני שנים אחדות), סבו וסבתו, ואשתו וילדיו. הוא עצמו עבד למחייתו כטייס תובלה אזרחי בחברת אֵירוֹפְלוֹט, כאשר בזמנו החופשי שיחק מפעם לפעם בהצגות חובבניות בתיאטרון קטן ובלתי נחשב בפרברי מוסקבה, בעודו חולם על פריצת הדרך הגדולה שתביא לו כבוד, יוקרה והצלחה — לא באימא רוסיה הטובה והאמיצה אשר "עשתה הכול למען בניה המושחתים שבגדו בה," כדברי אביו — כי אם במחוזות רחוקים־רחוקים שהס מלהזכירם.

פעמוני כנסיית ההגנה של מרים הבתולה הקדושה (Old Believer Church of the Intercession of the Holy Virgin), הצמודה לבניין שבו התגוררו הפוגודינים, צלצלו לפתע תשע פעמים, וקִירִיל נִיקוֹלַאיֵיבִיץ', אביו של אלכסיי, מיהר להגיף את החלונות, כפי שעשה תמיד כשהפעמונים צלצלו; דרכו להביע הסתייגות מהחידוש המזעזע הזה, שבעיניו היה מרגיז ובלתי נסבל.

"המאמינים הישנים לוקחים על עצמם סיכון עצום, כשהם מצלצלים ככה בפעמונים — גם אם הם עושים זאת רק לעיתים רחוקות. אם סבא רבא שלך היה יודע שביום מן הימים יתקנו את מגדל הפעמונים ושהם ישובו לצלצל, ספק אם היה בא לגור כאן מלכתחילה. דֶיֵדוּשְׁקָה תיעב את כל מה שקשור למוסד הזה שעבר זמנו, הכנסייה. הוא היה קומוניסט נלהב. לעיתים אני מצטער על כך שהוא לא כאן איתנו כדי לראות במו עיניו מה נותר מכל הרעיונות הנשגבים של מארקס, שבהם החזיק באדיקות," אמר קיריל במורת רוח.

"אי אפשר לעצור את הקדמה, פָּאפָּא," ענה לו אלכסיי בקול הטנור הגבוה והדרמטי שלו — קול שבזכותו קיבל מדי פעם תפקידים קטנים במחזות זמר, "בדיוק כפי שאי אפשר להמשיך לדכא את העם לנצח. ההמונים רוצים חופש. הם רוצים תקווה ומשהו לחלום עליו בימים ובלילות; איזשהו צוהר לעולם הגדול שמעבר למסך הברזל והחומות שסוגרות אותנו כאן ברוסיה. הסוציאליזם קרס והקומוניזם נכשל, זו כבר עובדה קיימת. אנחנו בזמנים חדשים כעת: זמנים שנקראים מודרניים. שלטון העריצים לא יימשך עוד זמן רב."

הוא היה כבן שלושים, ויפה תואר עד כאב. שערו הבהיר, בגוון בלונד דבש, גלש בתלתלים רכים סביב פניו, עיניו הירוקות היו גדולות ומלאות הבעה, ותווי פניו עדינים, כמעט נשיים.

"ששש... הנמך את קולך, לכל הרוחות!" גער בו אביו ומיהר אל הדלת, פותח אותה כדי סדק ומציץ. כשנוכח לדעת שאין איש במסדרון נשם לרווחה וסגר. "יום אחד עוד תמיט עלינו אסון עם הלשון הארוכה הזאת שלך. כלום אינך יודע שצריך להיזהר? האח הגדול רואה הכול ושומע הכול; אוזניים לכותל, בכל מקום, בכל שעה! וזה המקום לרענן שוב את זיכרונך, למקרה ששכחת: אל לך לבטוח באיש, גם לא בחבריך הקרובים ביותר. הן רק לפני חודש בנו של השכן, גרגורי, הסתבך כהוגן כש'זימר' יותר מדי. הקשקושים האנארכיסטיים שלו הגיעו למקומות הלא נכונים, ועיניך הרואות — הוא נעלם — כאילו לא היה קיים מעולם — ואימו המסכנה לא פוסקת מלקונן על מר גורלה ולבכות מבוקר ועד ערב!"

"אני מקווה שלא אהיה כאן עוד הרבה זמן כדי לחזות ברוסיה נאנקת ונרקבת תחת שלטון הברזל של המכונה הסובייטית, פאפא." אלכסיי קרץ לו ולגם את מעט הוודקה שנשארה, ישר מפי הבקבוק.

"הנה זה בא. שוב פעם הדיבורים חסרי הטעם האלו... אתה מדבר שטויות, כאילו שאפשר לצאת מכאן בכלל..." קיריל הניד בראשו וגלגל עיניו בקוצר רוח, לאות שהתייאש מבנו, שאותו ראה כחסר תקנה.

אלכסיי לא השיב. מה הטעם להתווכח עם אביו, שקיבל עליו את עול החיים תחת המשטר הרודני בהכנעה? הוא שינה נושא.

"עליי לצאת מחר השכם בבוקר, פאפא. איעדר ליומיים הפעם."

"אתה נוסע שוב לקטוף אוכמניות ביער?" שאל סבו, ניקולאי, שהרים את ראשו בגאווה שקטה וחייך בפה כמעט נטול שיניים (אם לא מחשיבים כמה שיניים יתומות שהתנוססו בלסת העליונה והתחתונה שלו, מימין ומשמאל, פזורות באורח משונה בהתאמה כמעט סימטרית). הוא היה כבן שמונים ושלוש שנה, איש נבון ונאה בעל שיעור קומה ומראה אצילי. זה שנים רבות סבל ממחלת כליות כרונית, שנעצרה באורח פלא בניגוד לכל התחזיות, הודות לטיפול המסור של כלת נכדו, מריה.

"לא, דֶיֵדוּשְׁקָה. הפעם איעדר בגלל העבודה. עלינו לעצור בוולדיווסטוק ללילה. שגרה משעממת... יום אחד, אני מבטיח, אסע למקום אחר — לאמריקה, לראות את העולם הגדול. אם ישחק לי מזלי אמצא עבודה כשחקן בתיאטרון, אולי בתפקיד מהגר רוסי, בתור התחלה."

כשסבתו הניחה את המסרגות והתבוננה בו בתוכחה, מיהר להוסיף: "אקח גם את מריה, כמובן."

"וכשתחזור — תביא משם נקניקים וגבינות משובחות ושוקולד?" עיניו של הזקן נצצו והוא חיכך את ידיו זו בזו בהנאה, מעצם המחשבה על המטעמים המצויים בשפע בארצות הרחוקות.

"בטח, דידושקה, בטח! אתה יכול לסמוך עליי! אביא גם שמפניה וקוויאר ותקליטים של הביטלס! אמלא את כל המזוודה שלי במטעמים משובחים מהמערב, אני מבטיח!" הכריז אלכסיי בטון חגיגי וסלסל את קצוות שפמו הבהיר בגאווה.

"ועד שזה יקרה, דידושקה צריך להתרחץ ולהחליף בגדים. המכנסיים נרטבו קצת," אמרה בנועם מריה, אשתו של אלכסיי. היא הניחה את ידה בעדינות על כתפו של הסב והוסיפה בהתחשבות רבה: "נלך, דידושקה יקירי. תקלה כזאת יכולה לקרות לכל אחד, אפילו לי! אתה תתקרר אם תמשיך לשבת כאן בבגדים רטובים. שעת הרחצה הגיעה ממילא, ואתה בטח עייף."

דידושקה מיהר להסכים איתה והתרומם מכורסתו הנוחה המעוטרת בפרחים אדומים, צהובים ולבנים, שבה תמיד ישב מול הטלוויזיה בשחור־לבן.

האישה, מריה אַנדרייבְנָה, שהייתה גבוהת קומה, חסונה ומוצקה ובעלת שיער שחום כפחם וזוג עיניים כחלחלות־סגלגלות יוקדות (אחת הסיבות שבגינן בעלה התאהב בה מייד ואיבד את ראשו), הובילה את הסב בעדינות לחדר האמבטיה. שם עזרה לו להתרחץ, כפי שעשתה מדי ערב, הלבישה אותו בבגדים חמים ויבשים, הנעילה לרגליו המיובלות והמיובשות את הטָאפּוּצְקי וסייעה לו להיכנס למיטה — והכול באהבה ובמסירות ובשיא העדנה.

לאחר שסיימה לרחוץ גם את ילדיה שלה ולהקריא להם סיפור לפני השינה, ולאחר ששקעו המלאכים הקטנים בחלומות מתוקים, חזרה למטבח בפנים מחויכות על מנת לשטוף את הכלים של ארוחת הערב, כשבני המשפחה הנותרים מתרווחים להם בספה ובכורסאות בחדר המגורים.

"אתה צריך להיות אסיר תודה על מזלך הטוב, ילד. לא לכל אחד יש אישה טובת לב כמו מריה: אישה חזקה, חרוצה ומסורה מאין כמוה, שאחרי שמסיימת את המשמרת בבית החולים מייד מסירה את שביס האחות ורצה לכאן, לטפל בכל בני המשפחה. אני לא רוצה אפילו לחשוב איפה היינו היום בלעדיה," קיריל נאנח והעיף מבט ביקורתי ומוכיח בבנו, שסירב להתיישר עם המוסכמות ונחשב בעיניו לסורר. "ועכשיו ברצינות, מספיק כבר עם השטויות ועם הדיבורים האלה! מישהו עלול לשמוע, שלא לדבר על כך שהילדים עשויים לחקות אותך ולפלוט משהו בתמימות. ומלבד זאת, עליך להתבייש בעצמך. לנסוע, לערוק? ומה יהיה עליהם, אשתך והילדים?"

"הם יסתדרו, פאפא. כמו שאמרת, מריה אישה חזקה. גם היא יודעת שאני מוגבל כאן ושלא אגיע לשום מקום אם אשאר ברוסיה. ומלבד זאת, זה רק זמני. אני אחזור לקחת אותה — את כולכם! אני רק צריך הזדמנות אחת לפרוש כנפיים ולעוף. כל שאני זקוק לו הוא רק טיפת מזל; טיפה אחת תספיק די והותר על מנת להגשים את החלום שלי להגיע לבמות בברודווי!"

"כמה אנוכיים ויהירים יכולים להיות אתם, הצעירים —" פתח אביו ואמר לו בחריפות, אך אלכסיי כבר לא שמע את כל היתר. הוא היה אלפי קילומטרים הרחק משם. בדמיונו ראה עצמו משתחווה לקהל משולהב בבמות יוקרתיות ומכובדות יותר מאלו שבהן שיחק כעת, במות שבהן יהיה מוערך יותר, פי אלף מונים. מחשבותיו נשאו אותו הרחק־הרחק, לאמריקה. הוא יכול היה לשמוע את מחיאות הכפיים הנלהבות ואפילו להריח את השטיחים האדומים העבשים מקיר לקיר, שהיו במבואות ובמדרגות של האולמות המהודרים האלה. לרגע אחד ראה בתיאטרון הדמיוני שבראשו גם דמויות מוכרות: אשתו וילדיו, שאותם כל כך אהב. הם עמדו בפינה, מוצנעים מכל היתר, ליד הווילון, והביטו בו בהערצה. כך היה לשבריר שנייה, אך ברגעים הבאים נעלמו לגמרי, וכל שנותר היה האורות המרצדים של ברודווי.