גולד דיזל

חלק ראשון

צאלים

1 

זה היה יום השיבוצים. בבוקר עוד ערכנו חזרות לטקס הסיום של קורס קציני הלוגיסטיקה. תמיד הובלתי בקורס הקצינים, גם בבה"ד 1, בית הספר לקצינים, וגם בהשלמה החילית — וזו גם הייתה הבעיה שלי; המפקדים ידעו שאני אסתדר בכל מקום ועם כל שיבוץ, ולכן בעוד כולם קיבלו שיבוצים טובים, אותי שמרו לסוף. המפקדים גם אמרו לי זאת בצורה מפורשת כאשר הגיע תורי לקבל את השיבוץ. סיימנו את הטקס, ההורים התפזרו לאחר שקיבלנו את הדרגות ואנחנו נכנסנו לשיבוץ בזה אחר זה.

אז איפה שיבצו אותי? באחד הגדודים הכי אפורים שיש, עם פעילות מבצעית חסרת עניין ואוכלוסייה מאוד בעייתית.

אמרתי לעצמי שכאן אני לא מוותר. גם כחייל מעולם לא קיבלתי מה שרציתי, אבל הבנתי שצורכי הצבא קודמים לרצון החייל. אלא שהפעם זה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל, כלומר את הגב שלי. לא הסכמתי לוותר אחרי חצי שנה של הכשרה אינטנסיבית. אולי זה נשמע אנוכי, לא מקובל, אבל זה לא עניין אותי — איימתי שאוריד את הדרגות שזה עתה קיבלתי במידה ואכן ישלחו אותי לגדוד הזה.

יצאתי מהחדר ולאחר כרבע שעה קראו לי להיכנס שוב.

"אנחנו נשנה לך את השיבוץ," אמר לי בר, מפקד הצוות. "נחליף את השיבוץ שלך ושל עומר. אתה תרד לשרת בצאלים במרכז הארצי לאימונים קרקעיים," הוא המשיך.

"מצוין," עניתי בקצרה ויצאתי מהחדר.

כעבור מספר ימי חופשה הגעתי לצאלים למרכז הארצי לאימונים קרקעיים, או בקיצור — מאל"ק. המרכז הארצי לאימונים קרקעיים היה בסיס גדול אליו הגיעו חיילי סדיר ומילואים מחילות רגלים, שריון ותותחנים, יחידות מובחרות, יחידות מחו"ל של צבאות זרים וגופי ביטחון מהארץ ומהעולם, כדי לבצע אימונים. הבסיס היה מורכב מארבעה מרכזים משניים שכל אחד מהם בנוי כחטיבה והתמחה בסוג אימונים שונה:

ראשית היה המרכז לאימונים תפעוליים וניהוליים — מאת"ן, שבו התקיימו קורסי טבחים, הכשרות נהיגה מבצעית ועוד. מרכז נוסף היה המרכז לאימונים ותמרונים באש — מאת"א, שבו נערכו אימונים באש חיה בשטחי האש הענקיים שסביב הבסיס. נוסף על אלו, היה המרכז לאימונים ותרגולים ארטילריים — מרת"א, עבור אימונים ספציפיים לחיל התותחנים, ולבסוף, המרכז לאימונים ולשיטות לחימה —מאש"ל, שבו שירתי אני כסגן קצין הלוגיסטיקה.

במאש"ל ביצעו "אימונים יבשים", ובאמצעות מערכות טכנולוגיה מתקדמות ידעו לנתח, לנטר ולשפר יכולות שונות. האימונים ברובם נערכו על גבי רכבים מסוג "האמר" שעליהם הותקנו מערכות טכנולוגיות מתקדמות שדימו מצבי קרב, פגיעות, מיקומים ועוד. ההאמרים היו "מחופשים" לרכבים משוריינים שונים, כמו נגמ"ש, "אכזרית" וטנק, ובתוכם צוותים אורגניים שהתאמנו יחד. כך, למעשה, במקום להוציא לשטח כלים כבדים כמו טנקים ולבזבז משאבים רבים, הצוות השתמש בכלי רכב קלים, בעוד בחדר הבקרה רואים, בוחנים ומנתחים את פעילותם.

לא שמחתי במיוחד להגיע לצאלים, לא בחרתי לשרת שם והגעתי בלית ברירה ומכורח הנסיבות. מייד כשהגעתי למרכז לאימונים ולשיטות לחימה, פגשתי את המפקד שלי — שלומי, קצין בדרגת רב סרן. שלומי היה אחראי על כל הלוגיסטיקה של אימוני היחידות — מזון, הסעות, ציוד ורכבים. מהר מאוד הבנתי שהוא לא הקצין הכי חד והכי מוערך במרכז. הוא היה נמוך קומה ובעל מבנה גוף קטן, התגורר באשדוד עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים. שלומי מצד אחד היה מבולגן מאוד ולא הצליח לעמוד במשימותיו, ומצד אחר היה בחור לבבי ונעים שיצר קשרים בינאישיים טובים עם עמיתיו. קשה היה לכעוס עליו למרות הבעיות שיצר בעקבות חוסר הארגון והסדר שלו. הוא נהג להבטיח הבטחות לאנשים, אך לצערו ולצערם לא הצליח לעמוד במילתו כי לא הספיק, או סתם בגלל ששכח, או כל סיבה אחרת. מכיוון שהיה כל כך מפוזר ומבולגן, הוא כמעט ולא ענה לשיחות בטלפון הנייד שלו — לא לנגדים שלו, לא לעמיתים שלו וגם כמעט ולא למפקדים שלו.

בתחום המזון, תחת שלומי שירת נגד אחראי בשם עמרם. עמרם היה גם הוא נמוך קומה, אך שמנמן ועצבני ממוצא מרוקאי. הוא התהלך תמיד עם סיגריה תחובה בפיו ולא הפסיק להתמרמר על כך שעוד לא קיבל דרגת רב נגד, רנ"ג. לאורך שנים שירת עמרם כרב סמל בכיר, מחכה לכך שיתפנה תקן של רנ"ג כדי שיוכל לקבל לא רק את הדרגה הנכספת, אלא גם הטבות אחרות כמו תוספת שכר ורכב צמוד. כל קציני הלוגיסטיקה שקדמו לשלומי הבטיחו לעמרם שבקדנציה שלהם הוא יקבל דרגה, אבל אף אחד לא באמת הצליח מכיוון שבפועל עדיין לא התפנה תקן. גם שלומי לא הצליח, ולמען האמת גם לא הייתה לו היכולת הפוליטית לעשות זאת, שכן הכול בצבא מתחיל ונגמר בפוליטיקה. שלומי ידע זאת וגם עמרם, שהכיר היטב את ההתנהלות בבסיס. הוא שירת במאש"ל שנים רבות, ניהל את המטבח ואת חייליו ביד רמה, אבל שום דבר לא עזר — ודרגת הרנ"ג מיאנה להגיע.

עמרם התגורר בבאר שבע והיו לו אישה ושני ילדים. הוא נולד בשכונה ד', שכונה עם לא מעט פשע שבה רוב האוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. למרות הרקע שאליו נולד, לצד אלימות שחווה במהלך נעוריו, הצליח להשתלב בהצלחה בצבא ולהתקדם כנגד בשירות הקבע.

עמרם היה בחור חרוץ. בכל בוקר יצא לצאלים בשעה חמש ורבע כך שבשש בבוקר בערך כבר נכח במטבח הבסיס. בכל יום הקפיד לצאת מהבסיס בשש בערב, לאחר תחילת הגשת ארוחת הערב, כדי לחזור לביתו בזמן — הוא היה אב מסור ובעל למופת.

בראש ובראשונה, עמרם היה אחראי על הכנתן של שלוש ארוחות ביום: בוקר, צוהריים וערב. הארוחות הוגשו למאות חיילים שבמסגרת אימוניהם התארחו בבסיס המאש"ל וכן לחיילי וקציני המקום שהפעילו את המרכז והעניקו את כל המעטפת שנדרשה להצלחת האימונים. למעשה, רוב חיילי המאש"ל היו חיילות, פלוגת בנות שתפקידן היה לנהוג ברכבי ההאמר במהלך האימונים. אבל עבודתו של עמרם לא הסתכמה בהכנת שלוש ארוחות ביום. בין היתר היה אחראי גם על שליחת מנות לשטח, לחיילים שהתאמנו ולנו בשטח ולא היה באפשרותם להגיע לבסיס ולאכול בצורה מסודרת בחדר האוכל.

בשל העומס הרב שהוטל על מטבח המאש"ל, היה לעמרם סגן מנהל מטבח בשם בנימין, אך כולם במאש"ל קראו לו בקיצור בני, והוא היה בדרגת רב סמל. בני, עוזרו ויד ימינו של עמרם, היה בחור רזה וגבוה ממוצא טוניסאי שעשה כל מה שעמרם ביקש ממנו ומילא את מקומו במידה ועמרם נאלץ להיעדר מסיבה כזו או אחרת. עמרם ובני היו חברים טובים. למעשה הם הכירו בשכונה ד' שבבאר שבע. עמרם היה מבוגר מבני במספר שנים, וכאשר שמע שבני קצת מאבד את דרכו בגלל נטייתו להתמכר להימורים, הוא דאג לסדר לו את העבודה במטבח המאש"ל. המטבח היווה מסגרת עבור בני, מסגרת שסייעה לו להיגמל מהימורים, ולכן בני הרגיש שהוא חב לעמרם את חייו והיה נאמן לו יותר מכול.

בכל בוקר עמרם ובני הגיעו לבסיס יחד ברכב אחד, ובדרך כלל גם יצאו יחד בערב על-מנת לחסוך בהוצאות הדלק, שכן הבסיס היה במרחק של למעלה מ-50 ק"מ מבאר-שבע והנסיעה אליו ארכה כשעה.

מלבד עמרם ובני נגדי המטבח, שירת במאש"ל גם נגד רכב בשם נאור, שהיה אחראי על כלל הרכבים במאש"ל. תחת אחריותו היו רכבי המנהלה השונים שכללו האמרים, ג'יפים מסוג "סופה" ומשאית מסוג "אינטרנשיונל" שכינויה הצבאי "דנה" (על שם הזמרת המפורסמת). נאור היה אחראי גם על כל רכבי הקצינים הבכירים, הצבאיים והאישיים. הרכבים הצבאיים נקראו "רכבים חומים", לרוב ג'יפים מסוג "סופה" 1 ו-2, והם שימשו את הקצינים בנסיעות בשטח באימונים. ה"רכבים הלבנים" היו רכבי הת"ש של הקצינים בדרגות רב-סרן ומעלה, רכבי ליסינג סטנדרטיים. נוסף על אלו, היו תחת אחריותו של נאור גם רכבי "ההאמרים המחופשים" ולכן הוא עבד באופן קבוע וצמוד עם פלוגת הבנות שנהגו ברכבים הללו.

נאור היה רב סמל צעיר כבן 25 ממוצא תימני. בחור שחום עם זקן צרפתי, מבנה גוף ממוצע ולשון חלקלקה. מלבד אהבתו וחיבתו הרבה לרכבים, הוא אהב גם מאוד נשים ואת השילוב שבין השניים. את שירותו הצבאי התחיל כחייל בפלוגת נהגי "ההאמרים המחופשים" בגלגולה הקודם של הפלוגה בתקופה שבה עוד הייתה מורכבת הן מחיילים והן מחיילות.

כאשר אני הגעתי למאש"ל, נאור כבר היה רס"ל בקבע תקופה ארוכה והפלוגה כללה חיילות בלבד. לנאור היה רכב מסוג "מאזדה" ספורט בצבע שחור מבריק, איתו הגיע לבסיס מביתו שבאזור השרון (לכל הקצינים והנגדים היה אישור כניסה לבסיס עם רכביהם הפרטיים).

נאור אהב מאוד לעבוד בבוקר, ולבלות עם קצינה, או נגדת, או אפילו חיילת בשעות הערב. חוקים כמו "שילוב ראוי" או "הפרדה בין בנות ובנים", היו בגדר המלצה בלבד בבסיס הגדול הזה שבו חיילות וחיילים שהו ביחד ימים ולילות רבים. סיפורים על קצינים וקצינות, חיילים וחיילות, חיילות וחיילות, מילואימניקים וחיילות, היו דבר שבשגרה ואף אחד לא הופתע משום דבר.

אחרון חביב היה הנגד אמיר, בחור צעיר ממוצא פרסי שנהג על ג'יפ חדש מסוג מיצובישי פאג'רו קינג קצר בצבע שחור. אמיר, כמו נאור, היה גם הוא רב סמל באמצע שנות ה-20 לחייו. הוא השתחרר מהצבא וחזר לשירות כשנה לפני שאני הגעתי לצאלים.

אמיר נולד וגדל בשכונה ג' בבאר שבע, שכונה אשר "שמה הלך לפניה". בדומה לשכונה ד' בבאר שבע, גם שכונה ג' הייתה ברובה מורכבת מאוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ובה לא מעט פשע ואלימות, סמים ואלכוהול. אביו ודודו של אמיר עסקו לפני שנים רבות בהלוואות בשוק האפור. לאורך השנים הם צברו את מרבית הונם באמצעות לקיחת דמי חסות, ניהול דירות הימורים והלוואות בריבית. משפחתו של אמיר הייתה באותם ימים אחת המשפחות החזקות והאמידות בבאר שבע. לאחר שנים, החליטו להלבין את ההון והמירו אותו לפעילות עסקית חוקית, רכשו נדל"ן ובשורה תחתונה המציאו את עצמם מחדש ונעשו לאנשי עסקים מוכרים בעיר. נוסף על כך, בני המשפחה צברו קשרים פוליטיים בענפים ומקומות רבים, ברשות המקומית, במשטרה ובין היתר גם בצה"ל. לאחר שאחד מהקצינים הבכירים בבסיס צאלים הסתבך, הפסיד כסף רב בהימורים ומצא את עצמו בחוב עצום מול אביו ודודו של אמיר, הוא הבין שיהיה עליו למצוא דרך לשלם בדרך אחרת. וכך, אותו קצין בכיר פדה את החוב על ידי גיוסו מחדש של אמיר לצבא.

אמיר היה נער בעייתי שבקושי סיים את בית הספר, הרבה להסתבך במקרי אלימות ואף המשיך את דרכי אביו הישנות — לוקח דמי חסות ומלווה בריבית. כסף לא היה חסר למשפחה, והאב, שרצה לנקות את שמו של בנו, החליט שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לגייס אותו כאיש קבע לצה"ל. וכך היה — הקצין הבכיר פדה את חובותיו למשפחה בכך שהחזיר את אמיר לצבא וגייס אותו כחייל בקבע לצאלים. בשורה תחתונה, אמיר, שבקושי סיים את שירותו הצבאי, חזר לצבא כאיש קבע, הצטרף למאש"ל בתור נגד אפסנאות ולפי התקן אף היה צריך לפקד על שלושה חיילים: חייל אפסנאות, פקידה ונהג.

כאשר הכרתי את אמיר לראשונה, התברר לי ששבוע לפני כן גנבו את הג'יפ הקודם שלו. כולם דיברו על הג'יפ שנגנב לאמיר באישון לילה בבאר שבע, אבל ניכר היה שלאמיר זה בכלל לא מזיז, ולא הבנתי למה. לימים, כאשר שאלתי אותו איך הוא היה אדיש כל כך לכל העניין, הוא אמר לי שזה היה מתוכנן — בדואים שהוא הכיר "העלימו" לו "את הכלי" ואף שילמו לו על כך את מחצית מערכו. נוסף על התשלום מהבדואים, הוא קיבל את כספי הביטוח — וכך גם קנה לעצמו ג'יפ חדש וגם נשאר לו עודף בכיס... בשלב זה כבר הבנתי שאמיר הוא קרימינל לא קטן שאוהב לעשות עסקים "מלוכלכים" ועבירות "צווארון לבן".